ביאור:משנה נידה פרק א

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

משנה מבוארת • משנה עם מפרשים

מסכת נידה: א ב ג ד ה ו ז ח ט י

מסכת נידה עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז ח ט י

מבוא למסכת נידה ומבנה המסכת

מבוא למסכת נידה

האשה מטמאת בתקופת נידתה וזיבתה, ואבל בנוסף לכך חל גם איסור על קיום יחסי מין בתקופות אלו, והמקיימים אותם מתחייבים גם בכרת אם היו מזידים, ובקרבן חטאת אם שגגו. מבחינה זו נמצאת הנידה על הגבול שבין איסורי ביאה, הנדונים ברובם במסכת יבמות - לבין דיני טומאה וטהרה, הנדונים בסדר טהרות.

המסכת עוסקת בטהרת האשה לבעלה, וראו את האידיאל שייחסו חכמים לדוד המלך "ידי מלוכלכות בדם ובשפיר ובשליא כדי לטהר אשה לבעלה" (ברכות ד א). בזמן התלמוד התקבלה מגמה להחמיר ונקבע ש"אפילו רואה טיפת דם כחרדל - יושבת עליה שבעה נקיים" (נידה סו א), כלומר מתיחסים לכל אשה מדממת כאל זבה. המגמה הזאת מנוגדת למגמה של התנאים.

אשה שדממה דימום סדיר נקראת "נידה", וטומאתה וגם איסור הביאה עליה הם במשך שבעה ימים, בין שהמשיכה לדמם בהם בין שלא. בלילה של היום השמיני היא טובלת ואז היא טהורה ומותרת.

אחד עשר הימים הבאים הם ימי זיבה. אשה שאינה מדממת מותרת לבעלה בימים אלו, אבל אם דיממה עליה לשמור יום בטהרה (בלי דימום) כנגד כל יום שבו דיממה. אם דיממה במשך שלושה ימים רצופים מימי הזיבה - היא נקראת "זבה" וטומאתה וגם איסור הביאה עליה חמורים יותר. לגבי המספר של 11 יום ראו ספרא צו פרק יא ו.

לאחר מכן אם דיממה אפילו יום אחד היא שוב נידה, ועליה לספור שבעה ימים נקיים.

לרוב הנשים יש זמן קבוע שבו הן מדממות. הזמן הוא פונקציה של מספר הימים ולעיתים גם של גורמים נוספים כלשהם, והוא נקרא "וסת".

המשנה דנה רבות בשאלה כיצד ומתי על האשה לבדוק אם דיממה, ואם מצאה בדיעבד שדיממה - מתי היא טמאה רטרואקטיבית.

מושג נוסף הוא ימי הטוהר, שהם ימים אחרי לידה: מייד לאחר הלידה מונה האשה שבעה ימי טומאה אם ילדה זכר, ו14 יום לנקבה. לאחר תקופת הטומאה (שיש המשווים אותה לטומאת נידה) מונה האשה 33 יום אם ילדה זכר, ו66 יום לנקבה. תקופה זו מכונה "דם טוהר", ובה אפילו אם דיממה - אינה טמאה, אבל דינה כדין "טבול יום", ואינה מותרת לגעת בקודשים. לאחר תקופת דם הטוהר עליה לטבול ואז היא טהורה לכל דבר.

פרקים א-ב במסכת מוקדשים לטומאת הנידה הרגילה: פרק א קובע את הכלל "כל אשה שיש לה וסת - דיה שעתה", כלומר אינה צריכה לבדוק אם דיממה אלא בשעה שבה היא צפויה לדמם. הפרק כולל גם רשימה של נשים שסיכון הדימום שלהן קטן מהרגיל. פרק ב מרחיב בשאלת הבדיקות המומלצות להיעשות ומתאר מערכת של בדיקות סדירות שהיו הנשים עושות ב"עדים" (במטליות שבהן ניקו את עצמן ובדקו אם דיממו), וכן נותן הנחיות בסיסיות לחכם הבודק את העדים הללו.

פרק ג עוסק בשאלת טומאת המפילה את הוולד, ומבחין בין הפלה הקרובה ללידה לבין הפלה ראשונית, הקרובה לדימום נידה רגיל.

פרק ד משווה בין טומאת הנידה לבין טומאת הגויים, שגזרו חכמים שנשיהם טמאות טומאת זבה., למרות שאין עליהן איסור נידה. הוא ממשיך ומשווה בין טומאת נידה לטומאת יולדת ומקשה ללדת, שכולן מדממות.

פרקים ה-ו עוסקים בשאלת הגיל של אדם ומשמעותו לעניין חיובו בקיום מצוות. בפרק ה מוצגת המשמעות של הגיל הכרונולוגי, ובפרק ו - הגיל הפיסיולוגי, שהוא אינדיבידואלי. כאן עלינו להעיר, שבתקופת המשנה היתה מעט מאד משמעות לגיל הכרונולוגי, והחיוב ברוב המצוות נגזר מהיכולת המוטורית של הילד לקיים אותן או מההתבגרות הפיסיולוגית שלו. המונח "בר/בת מצווה" נוצר רק במאה ה-13 באשכנז. פרק ו ממשיך, לאחר שדן בכמה סימנים פיסיולוגיים שבהתפתחות האשה, ומציג שורה ארוכה של מקרים נוספים בהלכה של סימנים חלקיים לעניינים הלכתיים שונים. בסיומו מוצגות כמה הנחות הלכתיות המיועדות למנוע מצב של "זיבה".

פרק ז עוסק בטומאה בדם יבש, כלומר בטומאת דם הנידה שיבש. הדם היבש מופיע לעיתים גם בבגדים הקנויים בשוק, והמשנה דנה בטומאתם של בגדים אלו.

פרק ח ממשיך בהשלכות של טומאה בדם יבש, ומשווה בין טומאת הנידה המדממת לבין טומאה הנובעת מכתם יבש על בגדה. הכלל הוא שהאשה יכולה לתלות את הדם על בגדה בכל סיבה סבירה, ואינה צריכה להניח שהסיבה היא דווקא דימום נידה שלה.

פרק ט ממשיך בעניין הדימום, ועונה לשורת שאלות של ספקות האם הדם הוא דם נידה, ושל מי הוא. גם כאן מנסים ככל האפשר לתלות את הדימום באנשים אחרים בסביבה, שיתכן שהם המקור לו.

פרק י הוא אוסף מחלוקות בית שמאי ובית הלל בענייני נידה, והוא כולל מחלוקות בנושאים שונים, הניכרים בחטיבות השונות שבו.

דיה שעתה

חטיבה I: כל הנשים

(א) שַׁמַּי אוֹמֵר: כָּל הַנָּשִׁים - דַּיָּן שָׁעָתָן. אם בדקו ונמצאו טמאות, ואין טומאה רטרואקטיבית.

חלקה הראשון של משנה זו נמצא בעדיות א, א. היא עוסקת בשאלה עד כמה חייבת אשה לבדוק את עצמה לעניין הנידה: הלל מחיל את הטומאה רטרואקטיבית מיד לאחר הבדיקה האחרונה שנמצאה בה טהורה. חכמים מטמאים את האשה מהמאוחר שבין הבדיקה האחרונה או 24 שעות (הדגמות בתוספתא א, א), ושמאי מוותר לגמרי על בדיקה ומטמא את האשה רק משעתה - כלומר מהבדיקה שבה ראתה דם.

לדעת ר' עקיבא הטומאה הרטרואקטיבית חלה גם על בועלה ולדעת חכמים לא, אבל מוסכם שהיא מטמאת אוכלים וכלים - ראו תוספתא ט, ד.

מוסכם על כולם גם שאשה שזמן נידתה קבוע והיא בודקת עצמה בו - דיה שעתה ואינה טמאה רטרואקטיבית.

לגבי "המשמשת בעדים" ראו לקמן ב, א. והשוו ישעיה סד ה.

הֶלֵּל אוֹמֵר: מִפְּקִידָה לִפְקִידָה נחשבת טמאה מאז הבדיקה האחרונה. - וַאֲפִלּוּ לְיָמִים הַרְבֵּה.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לֹא כְדִבְרֵי זֶה וְלֹא כְדִבְרֵי זֶה,

אֶלָּא "מֵעֵת לְעֵת" מְמַעֶטֶת עַל יָד "מִפְּקִידָה לִפְקִידָה", וּ"מִפְּקִידָה לִפְקִידָה" מְמַעֶטֶת עַל יָד "מֵעֵת לְעֵת". טמאה רטרואקטיבית מהמאוחר מהשתים: הבדיקה הקודמת או 24 שעות לפני הבדיקה האחרונה.

וְכָל אִשָּׁה שֶׁיֶּשׁ לָהּ וֶסֶת זמן נידה קבוע - דַּיָּהּ שַׁעְתָהּ. ואינה טמאה רטרואקטיבית

הַמְשַׁמֶּשֶׁת בְּעֵדִים בודקת עצמה לאחר תשמיש - הֲרֵי זוֹ כִפְקִידָה,

וּמְמַעֶטֶת עַל יָד "מֵעֵת לְעֵת" וְעַל יָד "מִפְּקִידָה לִפְקִידָה".

(ב) כֵּיצַד "דַּיָּהּ שַׁעְתָהּ"? - הָיְתָה יוֹשֶׁבֶת בַּמִּטָּה וַעֲסוּקָה בְטַהֲרוֹת, באכילת טהרות או במגע עימן

המשנה מבארת את הכלל "כל אשה שיש לה וסת" וכו', שנאמר במשנה א לדעת הכל. הדוגמא המובאת בה ממחישה בדרך קיצונית את העקרון שאין טומאה רטרואקטיבית.

בסופה מתברר שלמרות שחכמים מטמאים את האשה רטרואקטיבית, הם מסכימים עם שמאי לעניין מניית הימים.

פָּרְשָׁה, וְרָאָת - הִיא טְמֵאָה, וְכֻלָּם טְהוֹרוֹת. הטהרות טהורות, למרות שזה עתה עסקה בהן.

אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ: חכמים במשנה א "מִטַּמָּא מֵעֵת לְעֵת" - אֵינָה מוֹנָה אֶלָּא מִשָּׁעָה שֶׁרָאָת.

חטיבה II: נשים בסיכון נמוך

ר' אליעזר מסייג את דעת שמאי, לנשים שאינן מדממות הרבה, וראו לקמן משנה ה. לעיל ראינו שלדעת חכמים גם נשים נוספות "דיין שעתן" -בתנאי שהמחזור שלהן סדיר, והם קרובים יותר לדעת שמאי.

ר' יהושע מחמיר, כדעת הלל - חוץ מבבתולה. (ראו לקמן משנה ד.)

בתוספתא א, ג, טוען ר' אליעזר שלא שמעתי אינה טענה, ומסופר שבין מותו של ר' אליעזר למותו של ר' יהושע נהגו כר' יהושע, אבל אחרי כן חזרו לנהוג כר' אליעזר.

בדינן של טומטום, אנדרוגינוס וגיורת נחלקו חכמים בתוספתא א, ב.

(ג) רְבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אַרְבַּע נָשִׁים דַּיָּן שַׁעְתָן:

בְּתוּלָה, וּמְעֻבֶּרֶת, וּמֵנִיקָה, וּזְקֵנָה.

אָמַר רְבִּי יְהוֹשֻׁעַ: לֹא שָׁמַעְתִּי, אֶלָּא בְתוּלָה

אֲבָל הֲלָכָה כְּדִבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר.

(ד) אֵי זוֹ הִיא "בְתוּלָה"? - כָּל שֶׁלֹּא רָאָת דָם מִיָּמֶיהָ, אַף עַל פִּי נְשׂוּאָה.

"מְעֻבֶּרֶת"? - מִשֶּׁיִּוָּדַע עוֹבָרָהּ. מהזמן שהיא יודעת על העיבור.

הגדרת בתולה לעניין זה אינה דומה להגדרתה בכתובות א, א. וראו תוספתא א, ד, שמתארת אשה שילדה ולא ראתה דם. וראו את המינוח שם "בתולה מדמים".

לעניין "שיודע עוברה" ראו שם, שר' מאיר מגדיר זאת כהריון של שלושה חדשים.

חכמים מחזיקים בדעת שמאי אפילו לאחר סיום תקופת ההנקה. ההנקה נמשכה בדרך כלל שנתיים, ראו גיטין ז, ו. בתוספתא ב, א נחלקו חכמים בדינה של המניקה יותר משנתיים.

גם ר' מאיר אינו בדעת הלל אלא כחכמים במשנה א.

"מֵנִיקָה"? - עַד שֶׁתִּגְמֹל אֶת בְּנָהּ.

נָתְנָה בְנָהּ לְמֵנִיקָה, גְּמָלַתּוּ אוֹ מֵת, ואינה עוד בגדר "מניקה"

רְבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: מִטַּמָּא מֵעֵת לְעֵת.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: דַּיָּהּ שַׁעְתָהּ.

(ה) אֵיזוֹ הִיא "זְקֵנָה"? - כָּל שֶׁעָבְרוּ עָלֶיהָ שָׁלוֹשׁ עוֹנוֹת בלי וסת סָמוּךְ לְזִקְנָתָהּ.

ר' יוסי מחיל את הכלל של שלוש עונות גם על מעוברת ומניקה, בניגוד למשנה ד; וקרובים דבריו לדברי ר' מאיר בעניין המעוברת. וראו תוספתא א, ו.

רְבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: כָּל אִשָּׁה שֶׁעָבְרוּ עָלֶיהָ שָׁלוֹשׁ עוֹנוֹת - דַּיָּהּ שַׁעְתָהּ.

רְבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר: מְעֻבֶּרֶת וּמֵנִיקָה שֶׁעָבְרוּ עֲלֵיהֶם שָׁלוֹשׁ עוֹנוֹת - דַּיָּן שַׁעְתָן.

חטיבה III: דיה שעתה

(ו) וּבַמָּה אָמָרוּ "דַיָּהּ שַׁעְתָהּ"? - בִּרְאִיָּה הָרִאשׁוֹנָה,

לאחר שחוזרת האשה לדרכה, אם הזמנים עדיין אינם קבועים - היא במצב הרגיל, לפי דעת חכמים (משנה א), ואם מצאה דימום הוא מטמא רטרואקטיבית "מעת לעת" או מהבדיקה הקודמת.

אבל אם הדימום היה מחמת מאמץ מיוחד או מסיבה רפואית כלשהי - אין בו כדי לשנות את מצב הבתולה וכו'; וראו תוספתא א, ב.

אֲבָל בַּשְּׁנִיָּה - מִטַּמָּא מֵעֵת לְעֵת.

וְאִם רָאָת הָרִאשׁוֹנָה מֵאֹנֶס - אַף בַּשְּׁנִיָּה דַיָּהּ שַׁעְתָהּ.

(ז) אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ: "דַּיָּהּ שַׁעְתָהּ" - צְרִיכָה לִהְיוֹת בּוֹדֶקֶת,

חוּץ מִן הַנִּדָה, וְהַיּוֹשֶׁבֶת עַל דָּם טָהוֹר.

היושבת על דם טהור - ראו לקמן י, א.

הבדיקה של הכוהנות בסיום אכילת התרומה מאפשרת להגדיר את שיירי התרומה כטהורים.

וְהַמְשַׁמֶּשֶׁת בְּעֵדִים, חוּץ מִן הַיּוֹשֶׁבֶת עַל דָּם טָהוֹר, וּבְתוּלָה, שֶׁדָּמֶיהָ טְהוֹרִין

פַּעֲמִים הִיא שֶׁצְּרִיכָה לִהְיוֹת בּוֹדֶקֶת: בַּשַּׁחְרִית וּבֵין הַשְּׁמָשׁוֹת, וּבְשָׁעָה שֶׁהִיא עוֹבֶרֶת לְשַׁמֵּשׁ אֶת בֵּיתָהּ. לקיים יחסי מין עם בעלה.

יְתֵרוֹת עֲלֵיהֶן הַכֹּהֲנוֹת, בְּשָׁעָה שֶׁהֵן אוֹכְלוֹת בִּתְרוּמָה.

רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף בְּשָׁעַת עֲבִירָתָן מִלֹּאכַל בִּתְרוּמָה. בסיום אכילת התרומה.