ביאור:תוספתא/סנהדרין/ו

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

תוספתא מסכת סנהדרין פרק ששי

טענות בדין

(א)

העדים שאמרו: מעידים אנו באיש פלוני, שהרג שורו של פלוני, וקיצץ נטיעותיו של פלוני

והלה אומר "איני יודע" - חייב

ראו ב"מ ח, ב, שהאומר איני יודע – ידו על התחתונה. וראו גם לגבי הדיינים לקמן הלכה ד.
הטענה אינה רק טקסט אלא גם מימיקה.

"אתה אמרת להרגו", "אתה אמרת לקצצו" - הכל הולך אחר הטענה
"הרגת את שורו וקצצת את נטיעותיו של פלוני"
והלה אומר לאו שהוא כמתמיה או הן שהוא כמתמיה
יש לאו שהוא כהן ויש הן שהוא כלאו.

כיצד דנים

(ב)

אין דנין אלא מעומד הנידון, ואין מעידין אלא מעומד, ואין נשאלין לנדרין אלא מעומד

ואין מעלין לכהונה ולויה ולישראל אלא מעומד

הדין הוא כעין טקס ולכן צריכים העדים ובעלי הדין לעמוד, וראו גם ספרי דברים קצ.
לדברי ר' יהודה ראו ספרא קדושים פרק ד ד. הצדק אינו רק בדיון אלא גם במה שמשפיע עליו.

ולא יהא מאריך פניו כנגד אחד, ולא יהא מעמיד אחד ולא מושיב אחד
שנאמר (ויקרא יט טו) בצדק תשפוט עמיתך
אמר ר' יהודה: מקובל אני שאם רצו להושיב שניהם כאחד – מושיבין, ואין בכך כלום
ואיזה הוא האסור? שלא יהא אחד עומד ואחד יושב
משום ר' ישמעאל אמרו: אומרין לו "לבוש כדרך שהוא לבוש, או הלבישהו כדרך שאתה לבוש".

(ג)
כיצד הן דנין? הדיינין יושבין, ובעלי הדין עומדין לפניהם

ראו משנה ג, ו.
אחד דיני ממונות וכו' – ראו משנה ד, א.

וכל התובע את חבירו הוא פותח ראשון
אם יש עדים - מכניסים אותן ומאיימין עליהן
ומוציאים אותן לחוץ, ומשיירין את הגדול שבהם ושומעין את דבריו
ומוציאין אותו לחוץ, ואח"כ מכניסין את השני ושומעין את דבריו
ומוציאין אותו לחוץ, ואח"כ מכניסין את שניהן כאחד, ואומרים דבריהם זה בפני זה
אם אמרו זכאי – זכאי, ואם אמרו חייב - חייב
אחד דיני ממונות אחד דיני נפשות.

(ד)

דיני ממונות בשלשה: שנים מזכין או מחייבין, וא' אומר איני יודע - יוסיפו הדיינין

יפה כח האומר חייב מכח האומר איני יודע

ראו משנה ג, ו.
דעת מיעוט עדיפה מחוסר דעה, כי חוסר דעה מחייב להוסיף דיינים, אם יש רק שנים בעלי דעה. וראו גם לעיל הלכה א.
שני שיקולים להוספת דיינים: אם אין שלושה לפחות בעלי דעה, או אם בית הדין שקול ולא מכריע.

עד כמה מוסיפין? כמה דיינים בבית הדין שמוסיפים אליו עד פחות משנים יוסיפו הדיינין
אם אמרו זכאי – זכאי, אם אמרו חייב - חייב
אחד אומר זכאי ואחד אומר איני יודע - יוסיפו הדיינין, שעד עכשיו לא הוסיפו אלא אחד
אחד אומר זכאי ואחד אומר חייב, ואחד אומר איני יודע - יוסיפו הדיינין
שעד עכשיו ב"ד שקול.

גמר הדין

(ה)

לעולם מוסיפין הדיינין, עד שיגמר הדין

לעולם אין הדיינים יכולין לחזור בהן, עד שיגמר הדין

אין הדיינים יכולים לחזור מלימוד זכות בדיני נפשות, ראו משנה ד, א. אבל בדיני ממונות יכולים.
לעניין הבאת ראיות באיחור ראו משנה ג, ח. חכמים כרשב"ג שם. וראו הסתייגות מהתנהגות כזאת בספרי דברים יב, שהדבר מכונה 'טרחנות'.

לעולם מביא עדיותיו לב"ד, עד שיגמר הדין או עד שיתנו לו זמן
נתנו לו זמן, הביא בתוך זמן - מקבלין הימנו, לאחר זמן - אין מקבלין הימנו, דברי רבי מאיר
וחכמים אומרים: אפילו הביא לאחר שלש שנים - מקבלין הימנו וסותרין דבריו של זה.

(ו)
יש לך עדים אחרים? ואמר אין לי אלא אלו

מגבלה על דברי חכמים בהלכה ה.
עדים זוממים – ראו מכות א, ו.
הדרשה של ר' שמעון בן שטח מתמודדת עם הסתירה בין פס' טו לבין פס' טז שם, שלכאורה עוסק בעד זומם יחיד.
לעיל הלכה ב הבאנו דרשה על פסוק יז שם. יתכן שעריכת התוספתא קשורה לסדר הפסוקים. וראו גם מכילתא כספא כ, על פס' ז.

יש לך ראיות אחרות? ואמר אין לי אלא אלו
ואחר זמן מצא עדים אחרים ומצא ראיות אחרות - הרי זה אין מקבלין הימנו
עד שיביא ראיה שלא היה יודע בהן
לעולם העדים יכולין לחזור בהן עד שתחקר עדותן לב"ד
נחקרה עדותן לב"ד - אין יכולין לחזור בהן
וזהו כללו של דבר: עדים שהעידו לטמא ולטהר, לרחק ולקרב
לאסור ולהתיר, לפטור ולחייב, עד שלא נחקרה עדותן ואמרו מבודין אנו - הרי אלו נאמנים
משנחקרה עדותן ואמרו מבודין אנו שיקרנו - אין נאמנין
לעולם אין העדים נעשים זוממין עד שיגמר הדין
לא לוקין ולא משלמין ולא נהרגין - עד שיגמר הדין
לעולם אין אחד מן העדים נעשה זומם - עד שיהיו שניהם זוממין
ואין לוקה עד שיהיו שניהם לוקין, ואין נהרג עד שיהיו שניהם נהרגים
ולא משלם עד שיהיו שניהם משלמין
אמר ר' יהודה בן טבאי: אראה בנחמה אם לא הרגתי עד זומם
בשביל לעקור מלבן של בייתוסין, שהיו אומרים עד שיהרג הנדון
אמר לו שמעון בן שטח: אראה בנחמה אם לא שפכת דם נקי
שהרי אמרה תורה (דברים יט טו) על פי שנים עדים או שלשה עדים יקום דבר
מה עדים שנים אף זוממין שנים
באותה שעה קבל עליו יהודה בן טבאי שלא יהיה מורה הלכה אלא ע"פ שמעון בן שטח.