אגרת רבן יוחנן בן זכאי/קול יהודא
| אגרת רבן יוחנן בן זכאי |
|---|
|
מפרשים על הספר: פירוש מהרא"א (אלעזר אשכנזי) || קול יהודא || באר יצחק |
|
נספחים (דפי פתיחה וסיום, חידושים על מסכת ע"ז): דפוס ווארשא || דפוס אנטוורפן (אברהם יצחק דזובאס) |
פירוש קול יהודא על אגרת רבן יוחנן בן זכאי עריכה
(א) אברהם יצחק ויעקב: הנה מה שנאמר ואו אצל יעקב בכל התורה - עיין זוה"ק וארא (כג. , כ"ו.) ושם בפרשת ויקרא (ח"ג יז, ב). ועיין שו"ת פ"מ ח"א (סי' ל"ט).
(ב) עם סגולה בכם בחר ד': היא על דרך הכתוב (דברים ז, יד) בך בחר ד' וגו'. ועיין ענין סגולה זוה"ק במדבר (ח"ג קיט, ב).
(ג) זכרו ועשו: עיין מגילה (דף ל.) זכירה קדמה לעשייה, והיינו כדאיתא במנחות (דף מג:) זכירה מביא לידי עשיה, ואח"כ לענין זהירות נקט מעשה קודם תורה משום דעיקר ביאת אדם לעולם הזה היא המעשה כמ"ש לקמן, ואי"ה בד"ה לא לבד לשמוע אבאר, ורומז בזה עמ"ש (משנה, אבות ג, ט) כל שיראת חטאו קודם לחכמתו חכמתו מתקיימת וכו' ומפרש הטעם באבות דרבי נתן (אבות דרבי נתן, כב) שנאמר נעשה ונשמע, וע"ש משל בשם ריב"ז.
(ד) והואיל התיש הראי' וכו': היא כדאמרינן שם (מנחות מג, ב) ראיה מביא לידי זכירה זכירה מביא לידי מעשה.
(ה) הנסתרות המה לד': לישנא דקרא נקט (דברים, כט) וכה"ג הוא בחגיגה (דף ג.).
(ו) נרמז לנו בטעמי שני גירושין וכו': פי' אדמו"ר הה"ג הקדוש זצוקללה"ה דר"ל נרמז לנו בטעמי המקרא דעמוס (עמוס, ה) בפסוק שמעו וגו' נפלא לא תוסיף קום בתולת ישראל דכתיב גרשיים על תיבת "שמעו" ופשטא על תיבת "נפלה לא תוסיף", וזקף קטן על "קום". ודרש הגרשיים על שני גליות וכמבואר בתיקוני זוה"ק (תיקון כ"א דף מ"ט, נ"ח, ע"ש) והזקן קטן על קום דרש כדאיתא בתיקוני זוה"ק שם (דף ???) זקף קטן ישראל דאינון מזרעא דההוא דאתמר ביה (בראשית, לב) קטנתי מכל החסדים, אסתלק ואזדקף וכו', והיינו ר"ל כדאמרינן בברכות (דף ד:) נפלה לא תוסיף לנפול עוד, קום בתולת ישראל. והפשטא דרש על התפשטות ישראל בכל העולם. ועיין פסחים (דף פז.) בפסוק צדקת פזרונו בישראל.
(ז) ולהם יתיהב רשות וכו': ר"ל בדור של ימות המשיח שעליהם ניבא ישעיה (ישעיה, יא) ומלאה הארץ דעה את ד', שיהי' אז התגלות שם הויה יתברך וכדאיתא סוף פרק אלו עוברין (פסחים נ, א). וזהו "ומלאה הארץ וגו'" - היינו אפילו הארץ בחללא דעלמא הייינו בההסתר, יהי' ניכר דאין עוד מלבדו, והוא עיקר זקיפות קומה של אומה הישראלית. ועיין זוה"ק וירא (ח"א קיח, א), אחרי (ח"ג נח, א), נשא (ח"ג קל, א).
(ח) אשר עמם סודות וגו': על דרך הכתוב (תהלים, כה) סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם, וכדאמרינן בפסחים (דף קיט.) ולמכסה עתיק - דברים שכיסה אותם עתיק יומין וכו'. וזה נכלל בסוד תורה שבעל פה וכמ"ש הרמב"ם הלכות ת"ת דמעשה מרכבה ומעשה בראשית הכל נכלל בתורה שבעל פה, וזהו עיקר מגמת הכותב כמו שיבואר לקמן בפנים האגרת בענינים הבאים.
(ט) וזה נמסר לנו מאבותינו וכו': כי ריב"ז אמרו עליו (סוכה כח, א) מעולם לא אמר דבר שלא קיבל מרבו. ועיין מזה בברכות (דף כז:) וזוה"ק יתרו (ח"ב פז, א).
(י) בזהר הרקיע: הוא רומז על התגלות הבינה, והוא התוה"ק כמבואר בזוה"ק שמות (ב' , כ"ג), נשא (קכ"ד: ברעיא מהימנא), בהעלותך (קנ"ג:). ועיין תקוני זוה"ק בהקדמה (ג.) וב"ב (ח:).
(יא) מאין שהוא שבעה: ר"ל ברא יש שהוא שבעה מאין, כי אין רומז על ג' ספירות העליונים שהם נסתרים ואין לאדם תפיסה בהם ולכן נקראים אין כדאיתא בתקוני זוה"ק (ריש תיקון מ"ב), ומהם האציל הבורא יתברך וברא את העולם, היינו השבעה מדות שהעולם מתנהג בהם. ועיין תוספתא לזוה"ק ריש פרשת ויצא (ח"א קמז, א). ומה דבזוה"ק פנחס (ח"ג רנו, ב) מבואר דספירת כתר בלבד נקרא אין, עי"ש -- זהו כשמדבר מכל ספירה וספירה בפני עצמה - אז ספירת כתר נקרא 'אין' נגד כל הספירות, וכדכתיב "והחכמה מאין תמצא". ועיין זוה"ק בראשית (ח"א כב, ב) ופנחס (ח"ג רכה, א). אמנם כשמדבר מכל הספירות בכלל אז כל השלשה ראשונים נקראים 'אין' מפני שהם נסתרות לה'.
(יב) ובאמירה שהוא אחדות: כמבואר בחגיגה (דף ג.) את ד' האמרת היום וגו' אתם עשיתם חטיבה אחת בעולם. ונראה דר"ל שהוא לשון חשיבות כמו "אמר מר". ועיין מדרש תהלים (ל') הן קורין למארי דעלמא מר. ועיין יש"ש ר"פ מצות חליצה אמר מר הוא כמו הילכתא פסיקתא. וכן נאמר עשרה פעמים "ויאמר" בבריאות העולם, ויו"ד רומז על אחדותו ית' כמ"ש לקמן (אות ל"א) בד"ה וביוד. וזהו ובאמירה שהוא אחדות. גם אמירה הוא לשון רכה הרומז על חסד. וזהו שהוא אחדות כד"א "אחד היה אברהם". ועיין מ"ש לקמן (אות ק"ט) במ"ש שם כי אהרן אחד. וזש"ה "כי אמרתי עולם חסד יבנה".
(יג) והשתיף רחמים בדין: כדאיתא בב"ר והובא בפרש"י ריש פרשת בראשית בתחלה עלה במחשבה לברוא את העולם במדת הדין, וראה שאין העולם מתקיים, והקדים מדת רחמים ושתפה למדת הדין. ושם בב"ר (סוף פרשה י"ב) משל למלך שהיו לו כוסות רקנים. אמר המלך אם אני נותן לתוכן וכו' מה עשה המלך? ערב חמין וצונן ונתן וכו'. כך אמר הקב"ה אם בורא אני את העולם במדת הדין - אין מתקיים, ואם במדת הרחמים - הוי חטיין סגיאין, אלא הריני בורא אותו במדת הדין ובמדת הרחמים והלואי יעמוד. ועיין אבות דרבי נתן (סוף פרק כ"ח) וזוה"ק וישב (ח"א קפ, ב), ויחי (ח"א רל, ב).
(יד) בששת ימים מספר רחם בדין: כי ששת ימים רומזים על הששה מדות אשר יש מהם שמה דין ויש מהם שהמה רחמים. ועיין זוה"ק תוספתא ח"ב (רע"ו. סי' ט') וח"ג (נ"ח: , צ"ד:), וינח בשביעי הוא נגד מלכות. גם ברחם דין יש ששה אותיות.
(טו) וינח בשביעי וקרא אותו שבת בסוד אמת: פי' אדמו"ר כי אמת הוא מדה השביעית מן י"ג מדות כדאיתא בראש השנה (דף יז:) בתוס' ובהג"ה שם. ואמרינן בזוה"ק יתרו (ח"ב צ, א) תתן אמת ליעקב זה שבת. ועיין באידרא נשא (ח"ג קלג, ב) בסוף תיקונא שביעאה. ונראה דמהאי טעמא אמרינן בירושלמי (ריש פרק ד' דמאי) דעם הארץ מתיירא לדבר שקר בשבת שאימת שבת עליו. גם מצינו דחותמו של הקב"ה הוא אמת (שבת נה, א) וכן שבת נקרא "חותמא דמלכא" בזוה"ק ש"ה שיר השירים(?) והובא בבית יוסף או"ח (סי' ל"א) עי"ש. ובבראשית רבה (בר"ר, י) משל למלך שעשה טבעת, מה היתה חסירה - חותם, כך מה היה העולם חסר - מנוחה. וכן אדם נברא בצלם אלהים היינו חותם. [ועיין ילקוט יתרו (רמז רצ"ט)].[1]
(טז) ובמלואו את הדין והרחמים: ר"ל ביום השישי דכבר נתמלאו סדר הזמנים הרומזים על דין ורחמים ברא את האדם בסוד אמת, היינו כדאיתא בבראשית רבה (בר"ר, ח) הושלך האמת לארץ ואח"כ ברא את האדם. ויותר מזה מבואר בתקוני זוה"ק (תיקון ס"ג) דאדם (היינו שם מ"ה) ושבת -- שניהם נבראו בסוד אמת, מאי אמת? עמודא דאמצעיתא. בר'א אלהי'ם א'ת - סופי תיבות אמת - ביה ברא עלמא ועליה אתקרי וקיימא כל עלמא. ועיין ב"ר (פ"א) ואבות סוף פרק א'). גם ד' נתחלף בת' בסוד דטלנ"ת, וזהו אדם בסוד אמת.
(יז) ביד ד': ר"ל הה' מן האדמה רומז שהאדם נברא ביד השם שיש בה ה' אצבעות והמכוון בזה הגם שנגמרה הבריאה מכל מקום עדיין הוא בידו יתברך שנותן חיים בכל רגע, אם כן ר"ל ביד השם בצלמו, כלומר מה דכתיב ויברא את האדם בצלמו הוא רמז שנברא ביד השם, יציר כפיו של הקב"ה. וכדאיתא בזוה"ק יתרו (ח"ב עה, א) דאיהו קאים בצלם אלהים בגין דאקרי יציר כפיו וכו', עי"ש.
(יח) בצלמו ביוד והה': בתקוני זוה"ק בהקדמה (יוד) שם י"ה הוא נגד בצלמו וכתיב (ישעיהו, כו) כי ביה ד' צור עולמים. ועיין זוה"ק נשא (קכ"ב: ברעיא מהימנא). ועיין מ"ש לעיל בסמוך ד"ה ביד.
(יט) ושניהם עולים יד: פי' ה"ה הכתיבה ויוד הכתיבה עולים יד עם הכולל. ושתי ידים כו' - היינו כי י"ה הקריאה היא מספר כפול מי"ה הכתיבה. וזהו ושתי ידים עולים שבעה, ר"ל יוד ה"א עם הכולל דשני תיבות עולים מספר ז'. ואפשר גם כן דהיינו מה שאמר מקודם נוספת חמש וכו' ביו"ד וה"ה בקריאתם - ר"ל שיש בה שם י"ה בקריאתו חמשה אותיות ואלו שני ידים רומזים על ימין ושמאל. [ועיין עוד בזוה"ק אמור צ"ב (ח"ג צב, א) ].[2]
(כ) הוא השם והחט: פי' אדמו"ר נ"ע היינו שם עץ הדעת טוב וגם חט בגימטריא טוב, ולכן נכתב חט חסר א', וטוב הוא ד' כדאמרינן במנחות (דף נג.) יבוא טוב ויקבל טוב מטוב. ולפי זה יהיה השמירה בעץ הדעת כמו כל השמר פן ולאו הרומזים על לת"ע שלא לאכלו, עכ"ל. א"נ ר"ל טוב היא השם כנתבאר למעלה, ורע היא החט כדכתיב ביה יצר לב האדם רע מנעוריו.
(כא) וכאחת עולים ז': ר"ל כל אחת מטוב ורע עולים ז'. כי זה לעומת זה עשה אלהים כדי שיראו מלפניו. וכדאיתא בזוה"ק בלק (קפ"ט , קצ"ב) עי"ש. וכמו שיש בקדושה ז' מדות שעל ידיהם נפעל כל השפעות הקדושה -- כמו כן יש בההיפוך, וכמבואר בזוה"ק בא (ח"ב לח, א) עי"ש. ואותן השבעה מתפרשין לע' שרים דסטרא אחרא כדאיתא בזוה"ק וארא (ח"ב ל, ב) עי"ש. והנה אם לא חטא האדם לא היה שום כח לסטרא אחרא ומזיקין לא היו נבראים בערב שבת בין השמשות, רק כל כחם מפני שחטא האדם בעץ הדעת טוב ורע, מעורב דין ורחמים, שלא רצה אדם הראשון להיות עולה ביד השם ברחמים פשוטים וכמבואר בזוה"ק בהרבה מקומות (ויחי רכ"א: , וארא כ"ח. , ויקהל קצ"ו: , אמור ק"ז.) על פסוק "והמה בקשו חשבונות רבים". וזהו דאמר "ז' הין העין שהוא הנחש", ופירש אדמו"ר נ"ע נשמתו עדן שהוא כדאיתא בזוה"ק בראשית (ח"א יח, א) ואינון רזא דערלה אלין אתקפו בזיינין תקיפין חד אפעה וחד נחש ותרייהו חד אפעה אוליד לשבעין שנין בחבורא חדא *תהדר כלא לשבע שנין דנחש. וגם שהנחש נתקלל שבע פעמים מן הבהמה ומוליד לשבע שנים כדאמרינן בבכורות (דף ח.) ובבראשית רבה (בר"ר, כ) והאפעה מוליד לע' שנים (כי נחש היא הנקיבה מסטרא אחרא. עיין בי"ע בראשית ענין ס"ג מזוה"ק ויצא (ח"א קמח, א). לכן אינה כלולות מיוד רק אפעה שהיא הדכר הבא אחר פיתויי הנקיבה היא כלל כל הזיין וכל א' כליל מיוד הוא ע').
עוד שם במדרש (בר"ר, כ) שמתחלת הספר ועד פרשה של נחש ע"א אזכרות - מגיד שדנו בסנהדרין שלימה. ובאמת הסנהדרין נחשבים בכ"מ שהם שבעים, כי האחד היא רק שלא יהיה בית דין שקול (ועיין תוי"ט סנהדרין (פ"א מ"ו) ד"ה ר' יהודה וצע"ק). וברבה נשא (במדבר רבה, יד) בנשיא נפתלי מפורש שאינם אלא ע' שמות כי והייתם כאלהים אינו קודש.
(כב) ולא העין תוסיף וכו': פי' אדמו"ר נ"ע על פי המבואר בזוה"ק נשא באידרא (ח"ג קל, א) כתיב עין ה' אל יראיו (תהלים, לג) וכתיב עיני ה' המה משוטטת בכל הארץ (זכריה, ד), זכו - עין ה' וגו', לא זכו - עיני ד' וגו' דינא דלתתא וכו' בעינא דתתאה אית עינא ימינא ואית עינא שמאלא אבל בעינא דלעילא בעתיקא לית שמאלא אלא חד. ועיין שם עוד מ"ש לעיל מזה (בדף קכ"ט:) וזהו "ולא העין תוסיף על העין", עכ"ל. ומ"ש על האמת נראה לפי זה לפרש על פי המבואר בזוה"ק שם (נשא ק"מ:) אמת ** בעתיקא.
(כג) ואשה יצאה מאמת: על דרך הכתוב (בראשית, א) "כי מאיש לוקחה זאת".
(כד) לעורר העין שנחסרה וכו': ר"ל על ידי הח"ט בכח הנחש מנחש רצה לעורר העין רעה שהיה נחסרה עד עתה ולהוסיפו על האמת כנ"ל.
(כה) ולהשאיר אותם בטו"ר בדו"ר: ר"ל שלא יהיה להם חלק בשבת שהיא נגד "לך ה' הממלכה", רק להשאיר אותם בששת ימי החול שהם כנגד דין ורחמים, טוב ורע במעורב, שלא יוכלו להמליך את השי"ת על כל מעשיהם. ועיין מה שכתבתי לקמן (ס"ק כ"ח) בד"ה ופקרו באחדות.
(כו) ולהאבידה מתואר האדם: כי אחר החטא נאבד מן האדם התואר, היא הצלם אלהים, וכמ"ש בסוף שבת (שבת קנא, א). ועיין מועד קטן (ט'. ט"ו.) ובזוה"ק בראשית (יג: , לח , עא. , קצא) וסוף פרשת משפטים.
(כז) והיו כעורים וכו': היא כינוי ל"ותפקחנה וגו'", אשר המה ארבע - ר"ל עיני שניהם הם ד', והוא רומז על ד' אבות נזיקין דקליפה, וארבע מראות נגעים דסטרא אחרא. ועיין זוה"ק משפטים (ח"ב קיח, א).
(כח) ופקרו באחדות אלהינו: אמרינן בסנהדרין (דף לח:) אדם הראשון כופר בעיקר היה, ומפורש בתקוני זוה"ק ריש תיקון ס"ט (קיז:) שהיה נוטל עשר ספירות בלא מלכות. ועיין הביאור בזה בפתיחה הק' לבית יעקב (ט"ו) והוא הפגם בשם הויה העולה המילוי דמילוי שלו כ"ח (זוה"ק עקב רע"ד , ותקוני זוה"ק תיקון י"ט). גם הפגם של אדם וחוה היה בי"ד אתוון כמפורש בתיקונין שם (תיקון ס"ט) ועולה כ"ח.
(כט) קלל הקב"ה הנחש בגחון ובעפר וכו': שנאמר (בראשית, ג) כי עשית זאת ארור אתה וגו' על גחונך תלך ועפר תאכל כל ימי חייך וגו'. ומ"ש "ובעין" - כבר נתבאר למעלה (ס"ק כ"א) שדנו בסנהדרין שהם ע'. עוד כוונת הע' היא הנחש. ועוד י"ל מ"ש כאן "ובעין" הוא על פי המבואר בזוה"ק אחרי (ח"ג סג, ב) סטרא אחרא אית ליה עינא בישא בכל מה דאסתכלת אתלטיא. ועיין זוה"ק ויחי (ח"א רכו, א) והכל היא מכח הנחש כמבואר בתקוני זוה"ק (תיקון ע') ואית עיינין דההיא חויא כרוך בהון נחש הקדומי ולא מסתכלין באורח מישר בכל דאסתכלת אתלטיא. וכן הוא בזוהר חדש יתרו ואתה תחזה גבי עיינין - עיי"ש.
ומ"ש "ובח"ט" - נראה דהיא לשון חסרון שעל זה רומז עפר מאכל הנחש. וכמבואר בזוה"ק פנחס (ח"ג רל, א) נחש עפר לחמו וכל ארעא קדמי' ודחיל למשבע מעפרא דדחיל דתחסר ליה והכי מארי בצע דלא שבען מכל ממון דעלמא.
(ל) והוא ישופך ראש בשש ברחם ובדין: כצ"ל. ועיין לעיל (ס"ק י"ד) ד"ה בששת ולקמן (ס"ק נ"ט) ד"ה אשר, והם השש סטרין בדיוקנא דב"נ אשר גובר בהם על הנחש כדאיתא בזוה"ק יתרו (ע: , ע"ח.) ובזהר חדש ריש פרשת יתרו.
ואפשר עוד לפרש מ"ש "ובשש" - היינו ר"ל הם הששה בני אדם שנבראו מעין דוגמא שלמעלה ונתגאו ולקו בהן כדאיתא בתנחומא ואתחנן ע"ש ועיין סוטה (דף י.) ונראה דיש שם טעות סופר וצ"ל ששה והיינו חוץ אדם הראשון. ועיין זוה"ק חיי (ח"א קכא, ב). ויש ליישב הגירסא הישנה בחרם - ר"ל כי חרם היא השבועה והוא מה שאדם נשבע נגד היצה"ר כשמתגבר עליו, וכדאשכחן ביוסף ובבועז. וכן היא במדרש סוף פרשת אחרי (ויקרא רבה, ו) ורות (רות רבה, ו) ובהעלותך דהצדיקים נשבעין ליצרן.
(לא) ואתה תשופנו עקב ביוד וכו': פי', עקב רומז על סוף והיא מדת המלכות. וז"ש "ביוד" שהוא אחדות אלהינו וכו', וכדאיתא במדרש תדשא אנכי דעשרת הדברות מתחיל בא' ומסיים ביוד - מנין מלא, שידעו הכל שהקב"ה מלא כל הארץ כבודו, כי זה עיקר כל האדם להודות לה' ולהמליכו על רצונו ולסלקו עד אין סוף. אבל הנחש רצה לעשות פירוד שלא יהיו ישראל מייחדין הכל לאין סוף. והדברים מבוארים בזוה"ק בראשית (ח"א כד, א) ומשפטים (ח"ב קכ, ב) ותקוני זוה"ק תיקון ס"ט. ועיין זוה"ק פנחס (רט"ו: , רט"ז.). ומ"ש "באחרית הימים תמצאנו" - ר"ל בזמן הגלות וכדאיתא בזוה"ק ויחי (ח"א רלד, ב) אשר יקרא אתכם באחרית הימים דא שכינתא כביכול יהיב עציבו ביה ואסתלק וכו'. ועיין עוד בזוה"ק תשא (ח"ב קפט, א), נשא (ח"ג קכב, ב), ואתחנן (ח"ג רע, א).
(לב) לעצב מספר אמת: פי' עצב מספר קטן ח"י שהיא ט' במספר קטן, וכן אמת במספר קטן - ט'. והוא רמז לתשעה ירחי לידה.
(לג) לפיכך קוץ היא העין וכו': ר"ל קוץ נקרא דכר דקליפה והיא הס"ם שהיא כקוץ בעינינו. וזה הוא העין היינו אפעה דמוליד לע' שנה שהיא גם כן נגד דכר דקליפה כמבואר בזוה"ק בראשית (ח"א יח, א). ועיין מה שכתבתי לעיל (ס"ק כא) ד"ה וכאחת. ודרדר בגימטריא חת - רמז לבנות חת - נוקבא דקליפה. ועיין מ"ש לקמן (ס"ק מא) ד"ה ע"כ. וז"ש "העולים קוץ ודרדר", ר"ל כמו שיש דכר ונוקבא בקדושה - כן יש בסטרא אחרא (זוה"ק ויצא קמ"ח.). ונתבאר הדברים בספה"ק בספרי הקטן[3] בית יעקב בראשית (ענין ס"ג) עי"ש. ומ"ש "ודרדר הוא שלש" - היינו כדאיתא בזוה"ק בשלח (ח"ב מו, ב) בפסוק ושלישים על כולו - כלא בחכמתא לקבל דרגין עלאין, תרין וחד. ועיין לקו"ת לרח"ו שם מפורש שהיא נגד ג' ראשונות שבקדושה, ונגד זה הוא נוקבא דקליפה. ועין שם בזוה"ק ובמדרש שפרעה לקח סוסים נקיבות וקשר לון בראש המלחמה. ועיין בפתה"ק לבי"ע (ט"ו.) שענין מלכות דקדושה היא להמשיך דעת ורצון מהשלש ראשונות בכל השבעה מדות, עי"ש. והקליפה היא להיפוך -- מלכות דסט"א היא להסית האדם שיתפשט את עצמו בלא דעת וחשבון עד שיהי' נעשה משוקע בעבירות מאד מאד. ועל זה מורה ענין סוסים נקיבות כד"א זרמת סוסים זרמתם. ונקיבה היא הכח דסט"א המפתה את האדם להחטא, וכמבואר בבי"ע שם, והיא נגד ג' ראשונות דקליפה שנדמה לאדם שעושה בזה רצון השי"ת וקשה לו לפרוש.
ומ"ש "ועתיד לדבר על אלים באחד" - ר"ל על אל אחד ידבר שהם שני אלים, וכל זה ידבר "באחד" - ר"ל ביחידו של עולם. ועיין בסוף שו"ת מהרלב"ח ועיין בדניאל (דניאל יא, לו).
(לד) שתוציא מימינו העין וכו': פי', הקליפה עתידה לומר שתוציא מאותה העין הנקרא עין ימין הרומז על הקדושה. ועיין מ"ש לעיל (ס"ק כ"ב) בד"ה ולא העין. רק תאכל עשב השדה והיא שבע דסט"א. ועיין זוה"ק בחקותי (ח"ג קטו, א). וזהו "ותשאר שלש במקום הדרדר" - ר"ל שלא יהי' לו חלק בהשלש ראשונות מפני שלא הלך בעבדות ה' בימין בדעת וחשבון. ועיין זוה"ק נח (ח"א סג, א). ולכן מחמת חטא זה בזעת אפך תאכל לחם ביגיעה, היינו לילך בעבודה באמונת השי"ת הרומז על לחם. ויהי' בהסתר בעוה"ז מלראות רצון השי"ת במפורש.
(לה) לחם הוא י"ה וכו': הכי אתמר גם כן בזוה"ק ויחי (ח"א רטו, א) על בית לחם, עי"ש. ועיין זוה"ק וישלח (ח"א רסו, א) חסר לחם חסר מהימנותא כד"א לחם אלהיו וגו' לחם אלהיכם הם מקריבים וגו', עי"ש. ולחם היא אשה רומז למלכות. ומ"ש "עד שובך אל האמת באדמה" - ענין אדמה עיין בתקוני זוה"ק תיקון נ"ג (דף פ"ז) ובהתיקונים שבסוף הספר ( ). ועיין תפארת החנוכי פרשת נח (דף ג' עמוד ד' ד"ה וזה).
(לו) כי עפר אתה הוא ח"ט: עיין מ"ש לעיל (ס"ק כ"ח) בסוף דיבור המתחיל קלל, והיא כדאיתא בסתרי תורה בזוה"ק לך (ח"א פ, א) אית עפר קדישא ואית עפר מסאבא דא יצה"ר. ועיין זוה"ק נשא (ח"ג קכה, א) וכל חטאי האדם נמשכין מכחות שבגוף הוא יסוד העפר. וז"ל הזוה"ק פקודי (ח"ב רסח, א) כי עפר אתה ואל עפר תשוב לבתר דחטא ובג"כ כתיב ביה בנחש ועפר תאכל דא איהו אדם דכתיב כי עפר אתה וכו', עי"ש. ומ"ש "ואל עפר תשוב לח"ט" - הוא כדתנן באבות (משנה, אבות ב) שכר עבירה עבירה.
(לז) עבירה גוררת עבירה: אבות שם. ומדרש ריש פרשת תצא ויקרא. ומ"ש "ב' פעמים חט עולה דל" - ענין ד"ל מבואר בזוה"ק פקודי (ח"ב רלג, א) עי"ש. ועיין בסוף מאמר פתיל תכלת (פ"ה:) ע"ש ותמצא נחת וסימנך עני עומד בחוץ.
ומ"ש "והוא העין שחסרת מהאמת" היינו ר"ל שלא הלך בעבודה בדעת וחשבון לברר א"ע בהשבע מדות, לכן אף שנשארו השלש - ר"ל ג' ראשונות שאינם תלוים בעבודת האדם כד"א הנסתרות לה' אלהינו -- מכל מקום מי שאיננו הולך בעבודה בהשבעה אין לו חלק גם בהשלשה ראשונות וכמבואר בפתה"ק לבי"ע (ט"ו.) עי"ש. וזהו ולקח ד' אחדות וכו'.
(לח) ונתן במקום האחדות העין וכו': היינו כדאיתא בזוה"ק בראשית (ח"א לו, ב) שקודם החטא היה כתוב "כתנות אור" באל"ף, היינו ר"ל שהיה רואה מפורש בכל פרט ולבוש את הנהגת השי"ת. ולאחר הח"ט כתיב "כתנות עור" בע', היינו שהסתיר השי"ת את אורו ויכול האדם לומר כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה, והיינו כי עור רומז על הסתרה ותפיסה התחתונה כמבואר שם בזוה"ק עי"ש. וזהו שאמרו רבותינו ז"ל בבראשית רבה דבתורתו של רבי מאיר היה כתוב "כתנות אור" באל"ף, ולכאורה היפלא שיכתוב ר"מ ח"ו שינוי ח"ו בתורה הקדושה דאפילו שינוי ח"ו אות א' הספר תורה פסולה. וי"ל כוונתם בזה שהעידו רבותינו על ד"ת ועבודתו של ר"מ בעולם הזה כאילו היה כתוב כתנות אור באל"ף, היינו כמו קודם חטא אדה"ר, כי רבי מאיר היה במדרגה עליונה למעלה מסתירת עולם הזה והיו לו דברי תורה באור ישר לראות כבודו יתברך בכל פרט ופרט כדאמרינן במגילה (דף יח:) שאני רבי מאיר דמקיים ביה ועפעפיך יישירו נגדך כו'. ועיין מ"ש בס"ט כלים (ב:) בפירוש הארוך ד"ה אמר.
(לט) חוה שהיא אחת: ר"ל שהיא היתה אם כל חי. וזהו שנאמר (בראשית, ג) ויקרא האדם שם אשתו חוה אחר הח"ט ע"ש האחדות שנחסר ע"י.
(מ) שנאבד האחדות מהאדם וכו': ר"ל האלף מאדם הרומז על אלופו של עולם (חגיגה טז, א) וכמבואר באותיות דרבי עקיבא "אלף זה הקב"ה". ועיין עשרה מאמרות מאמר חקור דין (רפי"ט). ומ"ש "נשאר בו דם", ר"ל כיון שנאבד האחדות שהוא ימין נשאר דם שהוא שמאלא - דין סומק כדם.
(מא) ע"כ אמרה רבקה קצתי בחיי וגו': כי רבקה היתה גילגול חוה, לכן באה לתקן ואמרה קצתי בחיי, ר"ל בעת שהייתי בחיים הראשון בעת שהייתי נקראת חוה אם כל חי, מפני בנות חת - אל תקרי חֵת אלא חֶת, אשר היא שמונה. פי' אדמו"ר שהיא רומז על סטרא אחרא, כתרין תתאין, דאיתא בספר יצירה (סדר נזיקין פ"ד) שבע ולא שש, שבע ולא שמונה. ועיין זוה"ק ריש פרשת תשא. וזה בקדושה. אבל בסט"א יש שמנה כי להסטרא אחרא יש תוספת כמבואר בזוה"ק (תרומה קס"ד: , ויקהל רי"ד: , עי"ש). והטעם נראה מפני שבסטרא אחרא יש נקודה א' *העלם[4] מכח הקדושה המחיה את כולם, וכדאיתא בזוה"ק יתרו (ח"ב סט, א). ועיין זוה"ק בלק (ח"ג רט, א) לית ס"א דלית ביה נהירו דקיק זעיר מסטרא דקדושה. ועיין ביאור הענין בזה בזוה"ק (שמות כ' , ויקהל רג , תזריע מז: - עי"ש). ועיין ליקוטי תורה לרח"ו פרשת עקב בפסוק לא כארץ מצרים היא שביאר שם ענין בני חת. ועיין עוד בזוה"ק פנחס (ח"ג רנב, א) מה שדרש שם בפסוק גער חית קנה. ועיין מ"ש לקמן (סוף ס"ק קנ"ז). ובזה נבין כוונת הרע"ב ביומא (משנה, יומא ה, ג) מה שכה"ג רצה להפסיק מתנות שלמטה מתוך שבעה ולא מתוך שמונה. ועיין זוה"ק צו (ח"ג כח, א).
(מב) הכי גרסינן: כי איש הרגתי לפצעי וילד לחבורתי: ור"ל כאן מה שנאמר כי איש הרגתי לפצעי והוא קין הוא מפני שנאבד ממנו האחדות מאדם, והיא תואר אלהים, היינו הצלם אלהים שהאלף רומז עליו, ונשאר דם. וכדאיתא (תנחומא בראשית) שקין נדמה לבהמה ונהרג. גם למך היה מהרע שבאדם הראשון כדאיתא בזוה"ק ותיקונים ורמז עלה במדרש שלמך נעשה מהמ"ו מלאך המות(?) והיא רומז לדם. וז"ל זוהר חדש (יתרו) בת זוגיה דאדם אתגלגל ביצחק ואסתמק בנורא ואפיק זוהמא לבר ודא עשו וסומקא דיליה כדמא דשחיטה וכו'. לכן אמר ילד לחבורתי - והוא רמז להחסרון שיש לו מתולדה - וילד בגימטריא דם. ואפשר די"ל גי' דיש ליישב גירסה שלפנינו דהכי קאמר, הילד היה תיקון לפצעי. ועיין בספה"ק בספרי הקטן בית יעקב בראשית (ענין ע"א).
(מג) מלואות עין בעין: פי' אדמו"ר נ"ע היינו הקץ שבעים שנה שפגמו בע' ולע' נתקן ונבנה הבית. וזהו "אז תבוא העין" ר"ל כדכתיב פרשת בחקותי אז תרצה הארץ את שבתותיה בע' שנה של גלות בבל.
(מד) להימול הערל שהוא השילוש: היינו קליפות נוגה המסתיר את אורו יתברך והוא מעורב בטו"ר. וזה הוא השילוש. ועיין בסוף שו"ת מהרלב"ח. ובזמן המקדש ציו' השם להימול הערל שהוא השילוש - ר"ל שיתגלה הברית קדישא. וז"ל זוה"ק ויקהל (ח"ב רג, א) רזא דרזין מבוצינא קדישא כד ערלה שרי על קיימא קדישא לסאבא מקדשא וכו' ואמת רזא אחרא דהא נהורא דיליה אתחזי ולא אתחזי וכו', עי"ש. ושם בפרשת פקודי (ח"ב רלח, א) בית שני לא הוה בי' שלם הכי בגין דערלה קטריגא בי' תדיר כו'. והר"א אשכנזי פירש כי הערלה הוא הנחש, יש בו ג' קליפות כדאיתא בתקוני זה"ק (הקדמה י"א, ותיקון ל"ז) קליפי דערלה דכסי על יוד אית לה תלת קליפי וכו' עי"ש.
(מה) ולהשאר אברם הוא האמת כו': ר"ל וכדי להשאר אברם שהוא האמת וכו' לכן הוסיף לו ה' שהוא המילה, ועל ידי זה נקרא שלם ונעשה צלם אלהים וכדאמרינן בנדרים (נדרים לב, א) בתחלה המליכו הקב"ה על רמ"ג אברים ולבסוף על רמ"ח. ובזוה"ק בהשמטות ח"א (רנ"ג סי' וא"ו) שמי עם י"ה - שס"ה מצות לא תעשה, זכרי עם ו"ה - רמ"ח מצות עשה וכו' ואינון כלילן באברהם וכו' עי"ש. וז"ש "ולהשאר" - ר"ל שעל ידי זה הוליד אח"כ ונשאר ממנו השארה לעולמי עד.
(מו) אהיה אשר אהיה באמת: ר"ל אם תכפול אהיה פעמים אהיה אהיה פעמים אהיה שווה 441 בגימטריא אמת. והנה השם אהיה רומז על התחלת התגלות מדותיו יתברך מההעלם לגלוי וכדאיתא בזוה"ק אחרי (ח"ג סה, א) אהיה זמין לאולדא. והלבוש לזה בעולם הזה הוא השם אברם דזמין לאולדא עד שנקרא אברהם והוליד אז בפרט מפורש בעולם הזה.
(מז) בידו ובצלמו: עיין לעיל בריש האגרת בענין אדה"ר שנוסוף לו ה', כי אברהם אבינו ע"ה במה שמל את עצמו תיקן חטא אדם הראשון במה שמשך ערלתו (סנהדרין ל"ח ע"ב, ותקוני זוה"ק ריש תיקון ס"ט).
(מח) ומשרי לקח האחדות וכו': שרה היא גילגול חוה כדאיתא בזוה"ק חיי (ח"א קכב, א) ולקו"ת לכן לקח היוד משמה הרומז על אחדות (ועיין מ"ש לעיל ס"ק ל"א) ונתן במקומה ה' וזהו שרה ולא שרי.
(מט) למלאות את עינה שחסרה: היינו מה שפגמו בד' עינים כמבואר לעיל (ס"ק כ"ה). וא' היא נגד האחדות הנלקח ממנה - סך הכל עולה חמשה. גם ה' הוא נגד מלכות.
(נ) ואעפ"כ שמה מורה וכו': ר"ל שלא תאמר כי ח"ו נתרוקנה מאחדות מפני שניקח ממנה היוד לזה אמר ואעפ"כ שמה גופה רומז על שר ושליט. גם שרה מספר קטן יוד.
(נא) ושם אבותינו מביאים העין: דאיתא בזוה"ק (בהר קי"א , ובתקוני זוה"ק תיקון ס"ט) דאבות היו גילגול אדם הראשון ובאו לעולם הזה לתקן חטאו. וזהו "ושם אבותינו", כי עיקר יסוד מה שבא האדם לעולם הזה נכלל בהשם אשר יקרא לו כדאיתא בברכות (דף ו:) על פסוק "לפעולות אדם אשר שם שמות בארץ וכו'". ועיין ספר הגילגולים בענין שאחר מיתה שואלין לאדם מה שמו ועיין ספה"ק בית יעקב וישלח (ענין כ"ט).
(נב) לפיכך נקרא יעקב ישראל כו': היינו כדאיתא בזוה"ק ויגש (ח"א רז, ב) דכל האבות נכללו ביעקב ואיהו תשבחתא דלהון, עי"ש. ולכן נקרא יעקב ישראל שהוא נוטריקון ישר אל, הרומז שרואה אור השי"ת ומלכותו בישורון. מה שאין כן השם יעקב רומז על הסתרות אור וכדאיתא בזוה"ק וישלח (ח"א קעד, א). דהשם יעקב כנגד השם ישראל הוא כמו השם אלהים כנגד השם הויה. ועיין בי"ע ריש פרשת ויחי (ענין י"ב). וזהו "כדי שלא יקימו בחת" - ר"ל בקליפות חת שהוא מחטא עץ הדעת טוב ורע במעורב.
(נג) ולעת עתה הוטל הנחש הזוהמא: ר"ל מה שאמרו ז"ל (שבת קמו, א) שבא נחש על חוה והטיל בה זוהמא ניכר זוהמא זו שהטיל הנחש לעת עתה במה שהתפשט הטומאה מאז.
(נד) ממנה בן הנדה: ר"ל מזו הזוהמא נולד בן הנדה, ועיין מסכת כלה. וז"ל תקוני זוה"ק תיקון ס"ט (קיח:) ועוד נע ונד בגין דאית עון דנדה ובנדה אתעבידת דאיהו זוהמא דהטיל נחש בחוה בגין דא נע ונד תהיה.
ומ"ש ח"ת בשמו - היינו כי שמו שהוא במספר קטן י"ז שעולה ח'.
ומ"ש העולה משיח - כי משיח במספר קטן עולה שני פעמים מ'(?)[5]. וכוונתו בזה כמ"ש לקמן שהמה קראו את שמו משיח.
(נה) יצא מעם השם ומהויות הנחש: עיין במ"ש לקמן (ס"ק ע"ב) בד"ה ייהי'.
(נו) וכפה על האמת וכו': ר"ל דרש דרשות של דופי בתוה"ק שהוא תורת אמת כדאמרינן בברכות (דף ה.) אמת זהו תורה. גם פגמו היה במדת האמת וכמ"ש למעלה.
ומ"ש לדבר בהשם חתימת עם האמת - ר"ל דהשם הוא חתימת ישראל שהם עם האמת וכד"א (ירמיהו ב, כא) "זרע אמת". ועיין זוה"ק יתרו (ח"ב פט, א) והיינו כד' הראובני וגו' ואיתא במדרש (שמות ובמדבר) כי השי"ת העיד עליהם וחתם שמו עליהם כי חלק ה' עמו, והם זרע ברך ה'. ומפני שהוזכר למעלה שיצא מעם השם הוזכרם כאן לשבח לומר לך אשר מי שיש לו פורה ראש בע"ז אף כי נולד מבת ישראל לא נקרא מזרע בני ישראל ועיין מ"ש הרמב"ן בפרשת האזינו. ובדרך רמז י"ל מ"ש "וכפה על האמת" היינו להשם המפורש, "את מסכת שקרו" היינו בשרו כדי לדבר אח"כ בהשם אף בצאתו מן המקדש כידוע. ומ"ש "ולעג על דברי תורה" - עיין גיטין (דף נז.).
(נז) כפגר מובס: הוא לשון המקרא (ישעיהו יד, יט). ומ"ש "ונאבד מן העולם" פי' בין מעולם הזה בין מעולם הבא. ומ"ש "וכותבים ספרים לאין קץ" הוא על דרך הכתוב "אין קץ לדברי רוח".
(נח) אשר הוא העין וכו': ר"ל עליו הכתוב אומר (משלי, ל) עין תלעג לאב וכו'. וענין ע' כבר נתבאר למעלה.
(נט) אשר תלעג לאב זה הקב"ה: כי כפר בעיקר כדאמר לעיל, א"נ מה שלעג על דברי חכמים נקרא לעג לאב, כי חכמים נקראו אבות. וכן דיבר לשה"ר כמ"ש לקמן. והמספר לשון הרע עונשו נגעים. א"נ ר"ל שאומרים עליו שריפא את המצורע.
ומ"ש בי"ה בשש - ר"ל שלעג בהשם י"ה בשש קצוות הטומאה, וזהו שמסיים "להכות בשש הטומאה וכו'", כי זה לעומת זה עשה אלהים.
(ס) למלאות דת: ר"ל כי התורה ח"ו חסרה ובא למלאותה.
(סא) את ריבוי אותיות הטהור: ר"ל אותיות התוה"ק שיש בה ס' ריבוא אותיות, וזהו שש בשש. ועיןי בחסד לאברהם מעין שני (נהר י"א).
(סב) אסור להסתכל בצורתה: כדתנן בתורת כהנים קדשים, ובזוה"ק שם (ח"ג פד, א) ובשבת (דף קמט.) אסור להסתכל באלולי ע"ז. ועיין זוה"ק ויחי (ח"א רכו, א) ותצוה (ח"ב קפב, ב) וכה"ג אתמר באדם רשע בשבת (שבת קד, א) ובאותיות דרבי עקיבא - "ק' זהו הקב"ה, ר' זהו רשע, ומפני מה ק' מחזיר פניו מריש, אמר הקב"ה רשע אינו יכול להסתכל בצלם דמותך", וכדאיתא במגילה (דף כח.) עי"ש.
ומ"ש "ומה לו להאריך בטומאה", עיין כה"ג ברש"י הקדוש ריש פרשת וישב.
(סג) הפושעים הנקראים שלוחים: כדאיתא בזוה"ק ריש פרשת שמיני (ח"ג לו, א) כל אינון דאתי מסטרא דשמאלא כלהו אקרון שלוחין וכו' כי המה שלוחים להזיק ואינון מזיקין דעלמא. ועיין זוה"ק בראשית (ח"א מג, א) ופקודי (ח"ב רמט, ב).
ומ"ש הנרמזים בעה"ר - הוא על פי המבואר בזוה"ק אחרי (ח"ג סג, ב) עי"ש. ועיין זוה"ק ריש פרשת בא ד"ה ר"א פתח וכו' באמת דהני שליחין דאינון ממנין וכו'.
(סד) ע"כ חזקו ידכם בטהרה וכו': הוא כד' (תהלים, מז) כל העמים תקעו כף הריעו לאלהים וגו'. וז"ל זוה"ק תולדות (ח"א קמ, ב) יצחק אמר אחותי היא ואתדבק בשכינתא משום דראה שאין בהם מהימנותא. ועיין בספר ברכה משולשת בחידושי ברכות (י"א.) מש"ש יהיו כנגד המשחיתים.
ומ"ש אהי"ה אשר אהי"ה באמת - כבר פרשנוהו למעלה.
ומ"ש מהאדם אשר נשמה באפו - עיין זוה"ק תצוה (ח"ב קפב, א).
ומ"ש כי במה נחשב הוא - נראה דדרש בָמה נחשב הוא. או ר"ל במה חשבת לזה ולא לאלהים . ועיין ברכות (דף יד.).
(סה) להעמיד שילוש באמת: פי' להעמיד אמונת השילוש באלקי האמת. ועיין ליקוטי תורה לרח"ו בשלח פסוק ויקח שש מאות וגו' ושלישים על כולו, ופסוק מה תצעק אלי. ועיין זוה"ק בשלח (מ"ו: , מ"ז. , נ"ב:) וכבר נתבאר הכל לעיל בפירושינו.
(סו) מחט אנושי: עיין זוה"ק תשא (ח"ב קצב, ב) מ"ש בחט אנוש.
(סז) וכל הנוגע בו: כלומר המתחבר עליו לשמוע דבריו.
(סח) ושלוחי המות תקראם וכו': ר"ל מפני שהמשלח מ*[6] כמ"ש לעיל לכן נקראו שלוחיו שלוחי המות. ועיין מ"ש לעיל (ס"ק ס"ג). גם השומע להם הרי הוא כמת כדאמרינן בברכות (דף יח:) דרשעים אפילו בחייהם קרויים מתים.
ומ"ש "שמם הרקבון" וכן הרקב הנאמר לקמן - הוא על דרך הכתוב (משלי, י) ושם רשעים ירקב. ועיין יומא (יומא לח, ב).
ומ"ש "אנשי חרם" - הוא כמה דאת אמר (דברים, ז) כי חרם הוא. גם מפני דחכמים החרימן ואמרו ז"ל (מועד קטן יז, א) שמתא - שם מיתה, והיינו שלוחי המות.
(סט) לעקור שרשם מן הארץ: כדאיתא בע"ז (ע"ז מה, ב) העוקר עבודה זרה צריך לשרש אחריה.
(ע) כמוץ לפני רוח: ר"ל שדבריו יתפזרו בארץ והוא אחדות ע"ז **[7] ומוץ הוא התורה שלו, פסולת הקליפה שאינו מתקיים כמוץ לפני הרוח. וז"ל זהר חדש יתרו (פ"ה ע"ב) כמוץ אשר תדפנו רוח דא אורייתא דלהון. ובזוה"ק בא (ח"ב לז, א) פתח ר' שמעון ואמר כל הגוים כאין נגדו כאפס ותהו נחשבו לו דעתייהו דכל עמין ומהימנותא דלהון הוא כאין דלא אדבקו עלאין ותתאין (בתתאין) ושויין לקבלייהו מהימנותא דשטותא, אבל מאפס ותהו נחשבו לו כהאי עלעולא (פי' מוץ) דסחרא וכו'. ועיין עוד בזוה"ק בלק (ח"ג קפט, א) והוא כי האומות אין להם עין טובה דקדושה והוא השבעה מדות כידוע. לכן גם האחדות שלהם לא יתקיים לפני רוח שהולכים בעין דסט"א הרומז על קליפות נחש כמ"ש למעלה. ומוץ במספר קטן י"ט שעולה במספר קטן יוד, שהוא במספר קטן אחד. ורוח במספר קטן - ט"ז שהוא במספר קטן ז' כמו ע' במספר קטן. וזהו כאחד הנרדף בעין שאין להם החיבור. וכמ"ש בזוה"ק דלא אדבקו עלאין ותתאין. ועי"ל הוא אחדות הנרדף בהסתר פנים כביכול, וזהו כא' הנרדף בעין. א"נ ישראל הנקרא 'אחד' נרדפים משבעים אומות.
(עא) אשר נטמן מעינינו: הוא עולם הבא הנאמר עליו "עין לא ראתה וגו'". ועיין ברכות (דף לד:) שאז יסיר השי"ת הטומאה מן הארץ וכדאיתא במדרש (ויקרא ובהעלותך) ואגדב"ר (פכ"ז) בפסוק והיה בכל הארץ נאם ה' פִּי שְׁנַיִם בָּהּ יִכָּרְתוּ יִגְוָעוּ - אלו האומרים וכו', וְהַשְּׁלִשִׁית - אלו ישראל, יִוָּתֶר בָּהּ. ועיין מ"ש לעיל ועתיד לדבר וכו'.
(עב) ויהי' הוא אחד ושמו אחד: כי לעתיד לא יהיה עוד רע ויהיה הכל טוב. וזהו חת הקדושה וכדאמרינן בפסחים (דף נ.) אטו האידנא לאו אחד הוא וכו' לעולם הבא כולו הטוב והמטיב. ועיין סוף חולין.
(עג) הזהרו וכו': פי' אדמו"ר שהי' לו תלמיד אחד נקרא פטר, והוא נדחה מכלל ישראל וזהו "הנדחה".
(עד) שה פזורה: על דרך הכתוב (ירמיהו, נ) שה פזורה ישראל. והטעם שהזהירם בכאן בלשון שה פזורה כי שה איתא בזוה"ק במדרש הנעלם (ח"א קלז, א) שמורה על מיעוט כח ודבר חלש, וגם דרך הוא שאותן המטולטלים ומפוזרים בגולה לשמוע אוזן ולהאמין בכישוף ובדברי שוא שהם להועיל והוא מחמת קיטון הדעת ופתי יאמין לכל דבר. וכמ"ש הרמב"ם סוף פרק י"א מהלכות ע"ז (פי"א מהל' עבודה זרה), עי"ש. ודבריו הקדושים נובעים ממדרש רבה (פט"ז) עי"ש. לכן אמר שה פזורה אל תשמעו וכו'.
(עה) איש משחית: ר"ל משחית נפשו. א"נ משחית אחרים, כי הוא מסית ומדיח ועיין זוה"ק פקודי (ח"ב קנ, א).
(עו) חומץ בן יין: יין וחומץ כינויים לצדיק ורשע כדאמרינן בעלמא (ראש השנה ג, ב) כאן קודם שהחמיץ וכו'. ובשבת (שבת קיז, ב) שמעשיו קשין כחומץ. ואפשר לפרש כאן דר"ל שאביו היה צדיק דאשכחן לשון זה בש"ס (בבא מציעא פג, א) (חולין קה, ב) ופרש"י שם רשע בן צדיק. אך קשה לפרש כן כאן, דמה לו להזכיר מעשה אבות כאן בחנם. ועיין סנהדרין (דף נב.) וכן פירש ר"א אשכנזי דר"ל שיצא מהדת לכן נקרא "בן יין".
ומ"ש "שלש בן עין" - נ"ל דר"ל שמאמין בשילוש הבא שורשו מקליפות עין - הוא הנחש כמ"ש לעיל. גם שלש מורה קצת על נחש וכדאיתא בחולין סוף פרק אלו טריפות (דף סז:) שם שילשול ע"ש, והוא נקרא בן נגד הנחש העיקרי. וז"ש למעלה קוץ הוא העין ודרדר הוא שלש, תצמיח לך. גם חמץ חסר מספר קטן שלשה, יין מספר עין.
(עז) בלבוש כתנות עור: אפשר שכן היה מלבושיהם אז ועיין מ"ש לעיל (ס"ק ל"ח) ד"ה ונתן.
(עח) פועל עות וכו': ר"ל מעות לא יוכל לתקן, ועיין חגיגה (דף ט.) כי חוטא ומחטיא אין מספיקין וכו' (יומא פז, א).
(עט) והנחש אשר בחור: ר"ל בנוקבא דתהום רבה ששם מקומו כמבואר בזוה"ק בהרבה מקומות (פקודי רמ"ב: , ורס"ט , ויקרא ט"ו , ס: , קמ"ג , קמ"ד , קנ"ד:).
(פ) השגחת העינים הרואה כל: זה לשון זוה"ק משפטים (ח"ב קכב, ב) עיינין במלכא אשגחותא דכלא וכו' בעיינין גוונין אתאחדין ואינון גוונין אקרון כל וכו' כמה דאתחזי אשגחותא דמלכא הני גוונין מתערין. ועיין זוה"ק אמור (ח"ג צב, ב) , נשא (ח"ג קלו, ב) , האזינו (ח"ג רצג, ב) וכדפי' ר"א אשכנזי שקילל את הנחש שיסיר השי"ת את השגחתו ממנו ולא ילחשון ליה מלעילא. ועיין מ"ש באור החיים פרשת שלח (י"ד פסוק ט') בפסוק "כי לחמנו הם" הענין יהבו בי' עיני' עי"ש).
(פא) שרוף הוא וכו': ר"ל כבר שרוף וכלה ולא מלאך כאשר חשבו הם, גם יש מין נחש הנקרא שרף (אדר"נ פרק ל"ד) וכוונתו דשורף בדיבורו כמו הנחש. ועיין מ"ש לקמן כי עקיצתם וכו'.
(פב) וברית שלום ינתן לו: כדאשכחן בפנחס ואמרינן ביומא (דף פז.) אשריהם לצדיקים לא דיין שהם זוכים אלא שמזכין לבניהם וכו'.
(פג) ואין להם חלק בבנ"י: ר"ל כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא (סנהדרין ריש פרק חלק) והמסיתין והמדיחין ומחטיאין הרבים והמחלל השם והאומר אין תורה מן השמים - אין להם חלק לעולם הבא כדאמרינן בכמה דוכתי (אבות פ"ג מ"ח , ר"ה יז. , וריש חלק). ועיין מ"ש הרמב"ם פ"ג מהל' תשובה (פ"ג מהל' תשובה).
(פד) פרסה: פי' שטחה מלשון (ישעיהו, נח) "הלא פרוס לרעב לחמך". ובאיזה העתקות הנוסחא "כרסה", ונראה שהוא לשון "יכרסמנה" (תהלים, פ).
(פה) ספרי הקדושים מטמאין את הידים: (שבת יד, א).
ומ"ש ידים ורגלים - כהאי גוונא אשכחן בעלמא (יבמות ע"ז ע"ב, וסוף פרק השולח) "לא מצא ידיו ורגליו בבימה"ד".
(פו) וחיים המה למוצאיהם וכו' וסם המות וכו': כדאיתא ביומא (דף עב:) זכה נעשית לו סם חיים, לא זכה נעשית לו סם המות. ובמדרש רבה (ויקרא פ"א , דברים פ"א , שיר ב' סוק כתפוח) דו פרצופין הי' הדיבור - סם חיים לישראל וסם המות לאומות העולם.
(פז) כי אם במתנת ה': כדאיתא במדרש רבה (תשא, פרשה מ"א) ויתן אל משה - כל מ' יום שעשה משה למעלה היה לומד תורה ושכחה, מה עשה הקב"ה מהשהשלים מ' יום נתן לו הקב"ה את התורה במתנה שנאמר ויתן אל משה. ועיין מגילה (דף ו:) ועיין מנחות (דף כט:) הבא לטהר מסייעין אותו, עי"ש. ועיין זוה"ק תרומה (ח"ב קסט, ב) מה שאמרו בפסוק וכל בניך למודי ה'. ועיין עוד שם (ח"ב קמט, א) בפסוק וה' נתן חכמה לשלמה וגו'. ועיין מ"ש לקמן (אות קנ"ד) ד"ה שיתן.
(פח) הרועה נאמן: זה משה רבינו ע"ה דכתיב ביה ומשה היה רועה. ועיין מדרש ריש פרשת שמות נמצאת רועה נאמן על הצאן תהיה רועה על ישראל. וכתיב ביה בכל ביתי נאמן הוא (במדבר, יב). ועיין זוה"ק שמות (ח"ב כא, א).
(פט) חקים ומשפטים: עיין זוה"ק בחקותי (ח"ג קיג, א) דהוא נגד תורה שבכתב ושבעל פה. ומה שקרא זה סוף הנבואה הוא על פי מאמרם בסוף סוטה חגי זכריה ומלאכי סוף נביאי הוה. וזה נאמר בסוף מלאכי.
(צ) לא לבד לשמוע רק לעשות: שנאמר (במדבר, טו) וזכרתם ועשיתם. ובמשנה תורה הרבה פעמים נאמר ללמוד ולעשות. ובברכות (דף יז.) תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים שלא יהא אדם קורא בתורה ושונה ובועט ברבו ובאביו ובאמו ובמי שהוא גדול ממנו בחכמה וכו'. וביומא (דף עב:) תלמידי חכמים שעוסקים בתורה ואין בהם יראת שמים ירתין תרתי גיהנם עי"ש כל השיטה. עוד שם (דף פו.) מי שקורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים ואין משאו ומתנו באמונה ואין דיבורו בנחת עם הבריות - מה הבריות אומרים עליו, אוי לו לפלוני שלמד תורה וכו'. וביבמות (דף קט:) כל שישנו בעשייה ישנו בלימודה, ומי שאומר שאין לו אלא תורה אף תורה אין לו. ובעבודה זרה (דף יז:) כל העוסק בתורה בלבד דומה כמי שאין לו אלוה. ושם (ע"ז יט, ב) אמרינן דנקרא רשע. ועיין שבת (דף לא.) ואבות דרבי נתן (סוף פרק כ"ד) וזוה"ק משפטים (ח"ב קיט, א). ועיין עוד מזה בסוטה (דף מד.) ובח"א לסנהדרין (דף צט:) רמז כי אדם לעמ"ל יולד - נוטריקון ללמוד על מנת לעשות. כי הגם שתחילת דין האדם הוא על דברי תורה (שבת לא, א) - מכל מקום עונש ת"ח גדול יותר וכל שכן באיכא חילול השם. ועיין צוואות ר"א הגדול (פל"ד).
(צא) כי לא הידיעה עיקר וכו': אבות (משנה, אבות א, יז). ועיין בבא קמא סוף פרק א', וסוף פרק קמא דקידושין.
(צב) עסקו בתושב"כ וכו': עיין ירושלמי חגיגה (פ"א ה"ח) ועיין גיטין (גיטין ס, ב) ומדרש רבה תשא (שמו"ר, מז) ותנחומא נח.
(צג) וזהו שני תורות: פי' אבנים רומזים על תורה (שמות כ"ד ול"ב, דברים ה' וט' ויוד). ועיין עירובין (דף נד.) ושמו"ר (שמו"ר, מא) ופרשת עקב הטעם שנקרא התורה אבן, ובתורה יש ג"ן סדרים כמנין אבן.
(צד) שנאמר ויקח את האבן: וכן דייקו חכמינו ז"ל בחולין (**[8] ע"ב) ובמדרש ע"ש.
(צה) פנים ואחור: פסוק הוא ביחזקאל (יחזקאל, ב) "והיא כתובה פנים ואחור" ופירש"י בעירובין (דף כא.) ומגילה (**) תורה שבעל פה הראהו.
(צו) כמסמרות לנטיעה וכו': במסורה (קהלת, יב) כתיב במשמרות והקרי הוא כמ"ש כאן. ועיין מה שדרשו בחגיה (דף ג:) וירושלמי ריש פרק חלק, ואבות דרבי נתן (פרק י"ח), ורבה נשא (במ"ר, יד) וקהלת רבה (קהלת רבה, יב) וכאן משמע דדרש כמסמרות לנטיעה לעשות סייג לתורה וכדאיתא ביבמות (דף כא:) ושמרתם משמרתי - עשו משמרת למשמרתי. ועיין עירובין (דף כא.) אזנים לתורה בשעה שתיקן שלמה וכו'. ועיין אדר"נ פ"א.
(צז) אלו ואלו דברי אלהים חיים: עירובין (דף יג:) ועיין חגיגה (דף ג:) הכל מרועה אחד ניתנה. ובירושלמי פיאה ובמד"ר תשא (שמו"ר, מז), אחרי (ויק"ר, כב), ומגילה (מגילה יט, ב) אפילו מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש נאמר למשה בסיני. ובברכות (דף ה:) להרתם - זה גמרא - מלמד שכלם ניתנה למשה בסיני. ובגיטין (דף ס.) כי על פי הדברים האלה וגו' - הרי על פה אמור. ובנדרים (דף לח.) אפילו פילפולא דאורייתא נאמרה למשה בסיני. ובזוה"ק תרומה (ח"ב קלז, ב) משה קיבל תורה דא תורה שבעל פה. ועיין מ"ש בספר חק משה בחידושי מנחות (כט ע"ב) גבי רבי עקיבא.
(צח) אשר ראשו מגיע השמימה: עיין זוה"ק ויצא (ח"א קמט, א), ועיין זוה"ק לך (ח"א פא, א), תצוה (ח"ב קפד, ב), ויקהל (ח"ב רי, א) בענין עמודא דגן עדן.
(צט) המקום אשר ברא השם וכו': הוא עולם הבא דרק המודה ועוסק בתורה שבעל פה זוכה לזה כדתנן בהשמטות לזוה"ק ח"א (רס"ד סי' ל"ז) אמר הקב"ה אם ישמרו זאת המדה בעולם הזה והוא תורה שבעל פה יזכו לחיי עוה"ב שהוא טוב הגנוז, עכ"ל. והוא המקום ג"ע שיש בו נשמתן של צדיקים כמ"ש הרמב"ם הלכות תשובה (פ"ח מהל' תשובה) עיין שם. ובחנם השיג הראב"ד שם כי דברי הרמב"ם מפורשים בלשונו ממש במדרש תנחומא ויקרא סי' ח'. וכן הוא בספר הבהיר המובא שם בהשמטות זוה"ק ח"א רס"ה ע"א סי' ל"ט דעולם הבא היינו מה שיבוא האדם לאחר מותו זהו הטובה נקראת עולם הבא והוא במקום ערבות כדאיתא בזוה"ק חיי מדרש הנעלם (ח"א קכה, א) ועדן באיזה מקום הוא, ר' יוסי אמר בערבות היא דהא תנן (חגיגה יב, ב) שם גנזי חיים טובה וברכה ושלום ונשמתן של צדיקים וכו'. והמה נגנזים שם עד זמן התחיה כדאיתא שם (ח"א קכד, א) הופקדו בידו כל פנקסי הצדיקים וכו' ועתיד להוציאם בחשבון כשיפקוד הקב"ה לתחית המתים וכו'. ועיין היטב בכתובות (דף קיא.). ואפשר מ"ש כאן "עולמי עולמים" כי עלמי עלמים בגימטריא לש"י[9] - רומז לש"י עולמות דתנן בסוף משניות.
(ק) בעלילה: שנאמר (בראשית, ג) והנחש היה ערום וגו' אף כי אמר וגו'. ומ"ש גבי נחש לשון נקיבה "באה בתחלה וכו' היתה מסית" וכמוהו רבים -- הוא כדאיתא בזוה"ק ויצא (ח"א קמח, א) דנוקבא דקליפה אקרי נחש ונתבאר ענינו למעלה על פי מ"ש בספה"ק בספרי הקטן בית יעקב בראשית (ענין ס"ג) עי"ש.
ומ"ש "על נושאת פרי האדם" - הוא האשה שנושאת פרי האדם - הם הבנים. ועיין זוה"ק לך (ח"א פב, א), נח (ח"א ס, א).
ומ"ש "זרע אנוש" - ר"ל כי מאז הוחל לקרוא וגו', ועיין זוה"ק נח (ח"א ס, ב).
(קא) עץ האדם: ר"ל עץ בגימטריא צלם, וכמ"ש לעיל "ולהאבידה מתואר האדם". וזש"ה "סר צלם" על שאלת משה רבינו ע"ה "היש בה עץ". גם אדם נמשל לעץ השדה כדכתיב (דברים, כ) "כי האדם עץ השדה". ועיין תענית (דף ז.) וזוה"ק בלק (ח"ג רב, א), פנחס (ח"ג ריח, א), תקוני זוה"ק (תיקון ס"ט ק"ב). וכוונתו כאן להאביד עץ והוא האדם מלהביא ביכורים - אלו ישראל שנאמר (ירמיהו, ב) קדש ישראל לה' ראשית תבואתה. ויותר נראה לפרש מ"ש "עץ האדם" הוא כדאיתא בתקוני זוה"ק בהשמטות בסופו (תיקון חמישאה) עץ אלו ישראל כד"א כימי העץ ימי עמי, עי"ש. ומ"ש עץ האדם - ר"ל עץ דאדם הראשון והוא עץ החיים כדאיתא שם בתקוני זוה"ק, וזהו "מלהביא ביכורים וכו'" - היינו כי הנחש רצה להסתיר את האור שלא יראה האדם רצון השי"ת בכל פרט ופרט. ועיין זוה"ק בראשית (כ"ד. ושם כ"ז).
(קב) כל ימי תהו: הם הימים שקודם נתינת התורה שנקרא תהו ,בסנהדרין (דף צז.) אמרו שני אלפים תהו .ועיין יבמות (דף סב:) והיה העולם שמם וכו'. ועיין מ"ש לקמן (אות ק"ח) ד"ה אשר.
(קג) השכילו בשכל הטבע: כדאשכחן באברהם אבינו ע"ה שהתבונן בשכלו - תאמר שהבירה בלא מנהיג (מדרש ריש פרשת לך). ועיין זוה"ק לך (ח"א פו, א) מתחלה עבד אברהם אבינו ע"ה להשמש שהיה סובר שהוא אלוה, ולעת ערב כי שקעה חמה מפני הלבנה הבין שאין בשמש ממש ורצה לעבוד הלבנה, ובבוקר ראה שגם הוא נכנע ואיננה תמידי - אז הבין שיש אחד המאחד הכל והוא למעלה מכל הנבראים ומלך בטרם כל יציר נברא, והוא המנהיג את כל העולם כולו בטובו ובחסדו. ועיין התנהגות אברהם אבינו ע"ה בסוף תנא דבי אליהו זוטא ובסוף ספר שבט מוסר. ועיין רבה נשא (במ"ר, יד) ד' בני אדם הכירו מעצמם להקב"ה ואחד הוא אברהם.
ומ"ש "או בעזר השם" - ר"ל כמו נח דכתיב ביה "את האלהים התהלך נח".
ומ"ש "משה מספרו כמספר שבטי ישראל" - הוא כמבואר בכמה מקומות דמשה שקול ככל ישראל - עיין מדרש שיר השירים פסוק הנך יפה רעיתי, ובזוה"ק בראשית (ח"א כה, א), ובתקוני זוה"ק (תיקון י"ט מ'. ובתיקון ס"ט), ובזוה"ק בשלח (ח"ב מז, א). ומשה במספר קטן הוא י"ב.
(קד) העולה מן המים: כדכתיב (שמות, ב) "כי מן המים משיתהו".
ומ"ש אשר המה אמת - הוא כדאיתא בזוה"ק (ויחי רמ"א , וריש פרשת ויקרא), ושמו"ר (שמו"ר, ה) סימנא דמשה הוא אות אמת. ועיין זוה"ק בראשית (ח"א כה, א). גם מים הוא אמת - עיין בבבא קמא סוף פרק א' (ב"ק יז, א).
(קה) ונתן התורה בטוב: ר"ל ברחמים ובנדיבות, וכדאיתא בנדרים (דף לח.) משה נהג בה טובת עין ונתנה לישראל. ועיין זוה"ק תרומה (ח"ב קכז, א) אור קדמאה אקרי טוב. ועיין עוד בזוה"ק בראשית (ח"א מז, א) ולקמן אמרינן טוב זה תורה. ועיין אבות (משנה, אבות ג, יד) שהתורה נקרא כלי חמדה וזהו "בטוב".
ומ"ש לקמן רמ"ח ושס"ה כדי לשמור נפש האדם - עיין מזה בזוה"ק וישלח (ח"א קע, ב) וריש פרשת תולדות (ח"א קלד, ב) ותרומה (קס"ב: , קס"ה:) ותיקוני זהר (תיקון ע' ק"ל).
(קו) בשני ידים: ר"ל מסטרא דימינא ומסטרא דגבורה כמבואר בזוה"ק (ויחי רמ"ג. , יתרו פ"א. , פ"ד.) ועיין לעיל בריש האגרת. וז"ש ברמ"ח ושס"ה והוא כדאיתא בזוה"ק פנחס (ח"ג רמח, א) דרמ"ח מצות עשה הם מסטרא דחסד, ופקודין דלת"ע דלא תעשה(?) מסטרא דשמאלא. ועיין בהשמטות זוה"ק ח"א (רנ"ג. סי' ו').
ומ"ש העולים כ"ח יחד - היינו כדאיתא בזוה"ק (פנחס רמ"ה , עקב רע"ב) ביד הגדולה הוא יד ימין יש בה י"ד פרקין דגופא, וכן ביד הגבורה הוא יד שמאלא וכו' והוא נגד שם הויה יתברך דיש בהמילוי דמילוי שלו כ"ח אותיות. עיין זוה"ק עקב (ח"ג רעג, א) ובסוף האגרת לקמן, וכתיב ויסמוך משה את ידיו עליו.
(קז) חצי להשם וחצי להאדם: כן הוא בזוה"ק יתרו (ח"ב צ, א) וירושלמי שקלים (פ"ו ה"א), עי"ש.
(קח) אשר עליהם עומדות העולם: כדתנן (משנה, אבות ה, א) בעשרה מאמרות נברא העולם ואמרינן בנדרים (דף לב.) אלמלא תורה לא נתקיימה שמים וארץ, ובשבת (דף פח.) התנה הקב"ה עם מעשי בראשית אם ישראל מקבלין התורה מוטב, ואם לאו אחזיר אתכם לתהו ובהו. ושם (שבת קיד, א) תלמידי חכמים נקראים בונים שעוסקים בבנין העולם. ועיין או"ח (פסקא נ"ד). עוד שם (קי"ט) אין העולם מתקיים אלא בהבל פיהם של תינוקות של בית רבן. ובסנהדרין (דף צט.) העוסק בתורה לשמה משים שלום וכו'. ר' יוחנן אמר אף מגין על כל העולם כולו. ועיין זוה"ק בראשית (ח"א מז, א), וריש פרשת תולדות , ויקהל (ח"ב ר, א).
(קט) כי אהרן אחד: וכן הוא באגרת הטעמים לר' אהרן הזקן דאהרן הוא אחד. ונראה לפרש כי אהרן הכהן הוא איש חסד כמה דאת אמר "לאיש חסדיך" (ועיין זוה"ק השמטות ח"א רסי' כ"ד) ואחד הוא מדת החסד וכדאיתא בזוה"ק הרבה פעמים דיום א' הוא נגד מדת החסד. וסימנך "אחד היה אברהם". ועיין זוה"ק סוף פרשת שמות (ח"ב כא, א).
ומ"ש ועגל גם כן אחד - הוא כדאיתא במדרש (תשא) דחטא העגל היה בשור דמרכבה כמה דאת אמר "ופני השור מהשמאל", ובזוה"ק תשא (קצ"א. קצ"ג) לבושא קדמאה דסט"א איהו תבנית שור וכו' עי"ש. ועיין זוה"ק פקודי (רל"ו: , רל"ז). ועיין בראשית (יח) אלפי שנאן שור הוא הראשון עי"ש. וכוונתם הרע של ערב רב בחטא העגל להסתיר את האור העבודה, היינו אפילו אם לא יעבדוהו להקב"ה ביגיע כפם מכל מקום יהי' שכינה שרי' ביניהם וכמבואר בלקו"ת לרח"ו ובתפארת החנוכי פי' תשא וזהו כתבנית שור אוכל עשב.
(קי) וביטלו באש: שנאמר (שמות, לב) וישרוף באש וגו' ויזר על פני המים.
(קיא) לבל יעשו עוד בזה: כי חטא ישראל היה במדה הנקרא זה כמה דאת אמר "ויצא העגל הזה", ובמדרש רבה נשא (סוף פרשה ט) דרשו פסוק אשר יאמר כי הוא זה על העגל.
ומ"ש "וכל נביאים הזהרו על זה" - רמזוהו זאת רז"ל במדרש רבה צו (ויק"ר, ח), ופרשת תשא ואיכה רבתי (ספ"א) ושוח"ט (ע"ה). ועיין זוה"ק בא (ח"ב לז, א) וריש פרשת שמיני (ל"ז ל"ח).
(קיב) חלק השם אלו ישראל: כדכתיב (דברים, לב) כי חלק ה' עמו וגו'. והטעם שנקראו כן מבואר בפדר"א (פרקי דרבי אליעזר, פרק כד) ותנחומא (האזינו) וזוה"ק ריש פרשת תרומה, ויקרא (ח"ג ח, א), האזינו (ח"ג רצח, א) עי"ש.
(קיג) אל דברי התורה הקדושה: ר"ל שהיה מראה כי דבריו רמוזים ח"ו בהתורה הקדושה.
(קיד) ואל דבריו דברי השטן: ר"ל אל תתמה בהצלחתו בדבריו כי הם דברי השטן, וכמ"ש למעלה, כי הכל עושה בכח ופעולת השטן. והיינו כמ"ש לקמן לבעבור נסות אתכם הוא מצליח.
(קטו) עקיצת עקרב: קשה מנשיכת נחש - רע"ב באבות (פ"א מ"י).
(קטז) ולחישתן לחישת שרף: כי ההבל היוצא מפה הנחש הנקרא שרף גם כן מזיק. שם.
(קיז) וזהו תורה וכו': ברכות (דף ה.), מנחות (דף נג.) - "אין טוב אלא תורה".
(קיח) טוב הצפון לצדיקים לעתיד לבא: כמה דכתיב: מה רב טובך אשר צפנת ליראיך וגו'. ועיין זוה"ק בראשית (ח"א מז, א). והטעם שנקר' הטמין לצדיקים בלשון 'צפון' - נראה שיש רמז בזה לפרש הטעם שזכו לזה מפני שהלכו בעולם הזה בעבדות ה'. ועיין בזוה"ק שלח (ח"ג קעג, ב). ועיין מ"ש בספר תפארת בנים לאבות (פ"ד) במשנה "עולם הזה דומה לפרוזדור" עי"ש. ועיין עוד במדרש רבה דברים (דברים רבה, א) בפסוק סוב לכם צפונה.
(קיט) בארץ מליחה: פי' ארץ שהיא מליחה כסדום דכתיב בה (דברים, כט) גפרית ומלח.
וחררה פירושו יובש, ר"ל שישכון במדבר ביובש שאינה יכולה הארץ להוציא פירות.
(קכ) במדבר: נראה שהוא רומז על פתחה של גיהנם שהוא במדבר כדאיתא בעירובין (דף יט.) עי"ש. וענין מדבר - עיין זוה"ק וישלח (קס"ט ע"ב, קע"ח ע"ב), משפטים (ח"ב קיב, ב), תרומה (ח"ב קנז, ב), תצוה (ח"ב קפד, א).
(קכא) לא יראה חמימות הגיהנם: בתנא דבי אליהו רבא (פי"ח) "מאי ולא יראו כי יבוא חום (ירמיהו, יז) - לומר לך כל העוסק בתורה אינו רואה מדת פרעניות" - עיין שם דקאי על פרעניות דגיהנם. והיינו דמסיים שם "ומה היא דירת מדת בינונית לא חם ולא צונן". ועיין זוה"ק בהעלותך (ח"ג קנג, א) בינונים בפושרין. ועיין שבת (דף נד.) רישך בקריקי רישך דרישך בחמימי.
(קכב) מקוה ישראל ה' והואיל וכו': כהאי גוונא אמר רבי עקיבא בסוף יומא (יומא פה, ב) אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרין ומי מטהר אתכם אביכם שבשמים שנאמר וגו'. ואומר מקוה ישראל ה' - מה מקוה מטהר את הטמאים אף הקב"ה מטהר את ישראל.
ומ"ש "ועוזבי ה' וכו' יכתבו בארץ צלמות בשאול ואבדון" - עיין מזה בזוה"ק נח (ח"א סב, ב), ויקרא (נד ע"ב, קע"ח ע"א, רפ"ו ע"א), ובזהר חדש רות (דף ע"ט עמוד ג').
(קכג) והנותן ביד השם: שנאמר (דברים, לג) מימינו אש דת למו. ועיין זוה"ק יתרו (ח"ב פא, א).
(קכד) ומי שעוזב התורה עזב גם את השם: זה מבואר בהרבה, ובזוה"ק יתרו (ח"ב פה, ב) מאן דפשע בחד פקודי אורייתא כמאן דפשע בגופא דמלכא. ובפרשת ויקרא (ח"ג יג, ב) כל מאן דאנשי מילולא דאורייתא ולא בעי למלעי בה כאילו אנשי קב"ה. ושם בפרשת אמור (ח"ג פט, ב) מאן דאתרחק מאורייתא רחיקא הוא מקב"ה. ובמדרש תנחומא (ויגש ופקודי) אמר רשב"י אם כבדת את המצות כאלו לי כבדתני, ואם בזית אותן כאלו לי בזית. ובפתיחתא דאיכה רבתי "הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו". ועיין בזוה"ק משפטים (ח"ב קיט, א) מאן דאית ליה תורה בלא מצות או מצות בלא תורה כאלו הוה ביה בפרודא כביכול. ועיין מזה בריש הקדמה לתקוני זוה"ק ובעבודה זרה (דף יז:). ועיין בזוה"ק אחרי (ח"ג עז, א) כל התורה הוא שם של הקב"ה. ועיין זוה"ק נשא (ח"ג קכג, א) ובגין דישראל מקיימין התורה ומצות אתקריאו בנים לקב"ה. ועיין זוה"ק סוף פרשת בהר (ח"ג קיא, ב).
(קכה) באבן ניגף וכו': עיין זוה"ק פקודי (ח"ב רמט, ב).
(קכו) באון גליון: כן היא גם כן בשבת (דף קטז.) ועיין פרש"י פסוק "בית אל יהיה לאון" (עמוס ה, ה) שפירש שהוא לשון הבל. ועיין ספר קרנים ודן ידין (מאמר ט') נתן טעם על קריאת שם זה.
(קכז) שביל אשר היה מעולם וכו': היא תוה"ק שקדמה לעולם ב' אלפים שנה (בר"ר, ח) (שוח"ט צ') (ח"ב קסא, א). ועיין שבת (דף פח:).
(קכח) אשר ציוה ה' לנו: ר"ל על ידי ירמיהו.
ומ"ש וזה כסא כבודו - היא כדתנן (משנה, אבות ו) אין כבוד אלא תורה. ובמדרש רבה תשא (שמו"ר, מה) שאלו לחיות איפה היא כסא הכבוד לכו אצל משה. עוד יש לפרש מ"ש זהו התורה כי השם ירמיהו רומז על התורה והמצות מלשון ירום ה', ר"ל כביכול הקב"ה מתנשא בשביל תורה ומצות של ישראל כדאיתא בזוה"ק ריש פרשת בא תנו עוז לאלהים במה בעובדין דכשרין. וירמיה במספר קטן תור עם הכולל[10]. והיינו תורה בשעל פה. עיין זוה"ק ויקרא (ח"ג ד, ב) קול התור דא תורה שבעל פה. גם ירמיה עם הכולל במספר קטן כמספר קטן של רמ"ח מצות עשה. ועיין עוד בזוה"ק ריש פרשת תצוה (ח"ב קעט, ב).
ומה שפירש ר"א אשכנזי תורה מספר קטן כ"ב - י"ל תורה בעצמה נקראת כ"ב כידוע.
(קכט) תורה מכהן: כמ"ש "תורת אמת היתה בפיהו ...ותורה יבקשו מפיהו" (מלאכי ב', ו'-ז') וקאי על אהרן הכהן. גם כהן בא מלֵוִי דכתיב ביה "יורו מפשטיך ליעקב" (דברים, לג). ועיין יחזקאל (יחזקאל, ז).
(קל) ועצה מחכם: שנאמר (מלכים א, יב) ויועץ המלך רחבעם את הזקנים, וזקן הוא חכם (קידושין לב, א), וכתיב "בישישים חכמה" (איוב יב, יב) וכתיב "ואת נועצים חכמה" (משלי, יב).
(קלא) ודיבור מנביא: בשבת (שבת קלח, ב) ותנא דבי אליהו רבא (אליהו רבא, טו) דבר ה' זו נבואה דכתיב "וישם ה' דבר בפי בלעם" וכתיב "והדבר אין בהם" (ירמיהו, ה), ועיין פרש"י שמואל (ב' ס"ג פסוק ב') ופרש"י מועד קטן (מו"ק טז, ב) ד"ה מכלל.
(קלב) בחרב השם: עיין זוה"ק מצורע (ח"ג נג, ב) חרב אית ליה לקב"ה דבי' דן לחייבא. ובשוחר טוב (ל"א) ותקוני זוה"ק (תקון ל"ז) ט"ז פיות יש לאותו חרב, עי"ש. וענין החרב מבואר בזוה"ק שמות (ח"ב יט, ב) דהיא מדת הדין שעושה עי"ש.
ומ"ש לקמן "און גליון כליון" - ר"ל ג' וכ' מתחלפין באותיות גיכ"ק, ורומז שיכלה מהרה מן הארץ. ועמ"ש לקמן (אות קל"ו) ועיין (ע"ז מו, א).
(קלג) קדישין עליונים זהו תורה שבעל פה: ר"ל כל א' מרומז על תורה שבעל פה. "קדישין" - מבואר בפסחים (דף לג.) עיין שם בפרש"י ובפתיחא דאיכה רבתי (סי' ב') קדוש ישראל נאצו - זו תורה שבעל פה, עי"ש. ועיין יבמות (דף כ.). וכן "עליונים" - איתא באותיות דרבי עקיבא מנין שהצדיקים נקראו עליונים שנאמר (תהלים, פב) אמרתי אלהים אתם ובני עליון כלכם. ועיין עוד בזוה"ק שמיני (ח"ג מ, ב).
(קלד) להשניא זמנין ודת: זמנין היינו ג' רגלים ויו"ט. ודת זהו תורה שנאמר מימינו אש דת למו. שוח"ט (יוד).
(קלה) ויהיו מוכשלים לפניך בכל עת: עיין בבא בתרא (דף ט:) דמפרש אפילו בשעה שכופין יצרם ומבקשין לעשות צדקה לפניך הכשילם בבני אדם שאינם מהוגנים, עי"ש. ונראה דלאו דוקא לענין צדקה אתמר, אלא גם בשאר מצות יהיו כן.
(קלו) הכליון: ר"ל הם ותורתיהם יעברו ועל דרך הכתוב (משלי, י), אם כן על תורה בלבד קאי וכליון היא חלף גליון כמ"ש לעיל (ס"ק קכ"ו וקל"ב). עוד י"ל דרצונו לומר מלבם בלבד אומרים דבריהם ולא קבלוהו מסיני וזהו הכליון שהיא מלשון כליות, ר"ל במחשבתן.
(קלז) ואז יתעדו מעל הארץ: כדכתיב (דניאל, ז) ושלטנא יתעדון וגו'[11] , "כי למועד מועדים וחצי תכלנה כל אלה" (דניאל יב, ז).
(קלח) השם יטהר באש בתורה: תורה נמשלה לאש שנאמר מימינו אש דת למו, וכתיב (ירמיהו, כג) הלא כה דברי כאש וגו'ץ ובזוה"ק קדשים (ח"ג פ, ב) ודכוותה אשתכח באור' דכתיב יראת ה' טהורה, עי"ש. [ועיין עוד זוה"ק בהעלותך (ח"ג קנג, א) ] ועיין ברכות (דף כב.) וסנהדרין (דף לט.) ותנן באבות (משנה, אבות ב) וכל דבריהם כגחלי אש. ועיין מ"ש לקמן (ס"ק קנ"ב) בד"ה בשכר עוסקי ועושי התורה.
(קלט) ואיך תלכו ובמה תיראו וכו': כדאיתא בשבת (דף קלג:) ואנוהו הוי דומה לו מה הוא חנון ורחום וכו', ובסוטה (דף יד.) ומדרש רבה ויקרא (ויק"ר, כה), ותנחומא סוף פרשת וישלח אחרי ה' אלהיכם תלכו, וכי אפשר לאדם להלוך אחר השכינה, והלא כבר נאמר כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא, אלא להלוך אחר מדותיו של הקב"ה וכו'. ובכתובות (דף קיא:) וכי אפשר להאדם להדבק בשכינה אלא כל המשיא בתו לתלמיד חכם והמהנה תלמיד חכם מנכסיו מעלה עליו הכתוב כאילו מדבק בשכינה. ועיין (ע"ז יז, א) אפילו עוסק בתורה אבל לא במצות ומעשים טובים כאילו אין לו אלוה, עי"ש.
(קמ) נקראים קדשים: שנאמר (דברים, ז) כי עם קדש אתה וגו'. ובירמיהו (ירמיהו, ב) קדש ישראל לה'. ועיין מדרש ריש פרשת קדשים ומדרש משלי (ט).
(קמא) משפט הבכורה שלו: שנאמר (שמות, ד) בני בכורי ישראל. כי ישראל עלו במחשבה תחלה (בר"ר, א) ושוח"ט (צ"ג) ותנדא"ר (אליהו רבא, יד), וזוה"ק בראשית (ח"א כד, א), והקדמת תקוני זהר. ועיין זוה"ק פנחס (ח"ג רנג, א).
(קמב) ונקראים תבואות: שנאמר (ישעיהו, ה) כי כרם ה' צבאות בית ישראל, וכרם אקרי תבואה דכתיב (דברים, כב) "ותבואות הכרם". (עיין ריש פרק חזקת הבתים), וכתיב (ירמיהו, ב) ראשית תבואתה.
(קמג) להטיל בנו מום: ענין מום רומז על סט"א כדאיתא בזוה"ק (ויקרא ה' ע"ב , צ' ע"ב , קכ"ג ע"ב , ר ע"א , רמ"ח ע"א , רצ"ו ע"א).
ומ"ש "אויבינו הגשמי" הם הגוים הקדמונים, ע' אומות. והרוחני הם ע' שרים שלמעלה והשטן, וכדאיתא בסוכה (דף נב.) שלמה קראו שונא. ועיין זוה"ק ריש פרשת וישלח וריש פרשת בא ומקץ (ח"א קצח, א), פנחס (ח"ג רלא, א).
(קמד) לסמא את עינינו במאור התורה: ר"ל סימא עינינו במאור התורה לפרשה כאשר עם לבבו.
(קמה) ותיבת היוד: ר"ל הנשאר מהראשי תיבות.
(קמו) אשר המלוכה שלו: הוא פירוש על שילה, וכן הוא בתרגום ובמדרש ויחי.
ומ"ש "שכל עלמא דיליה הוא" - פי' על "ולו יקהת עמים".
(קמז) כי אין להם שחר העולה אחד: עיין פרש"י בישעיהו (ישעיהו ח, כ), ושחר במספר קטן אחד. ורומז לעולם הבא המאיר כשחר (ועיין ריש פסחים וזוה"ק וישלח (ח"א קע, א). ועיין ט"ז אורח חיים (סי' א' סק"ב) דשחר היא כינוי לכנסת ישראל). ואז יהיה השם למלך על כל הארץ.
ומ"ש "לעולם הבא שכולו טוב" הוא כמ"ש סוף פרק אלו עוברין (פסחים נ, א) לעולם הבא כולו הטוב והמטיב, עי"ש. וכן הוא בסוף חולין - "למען ייטב לך - לעולם הבא שכולו טוב". ובריש ברכות - "וטוב לך - לעולם הבא".
ומ"ש "כלכם בכלל חלק לעולם הבא" - הוא כדתנן בריש חלק "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא שאנמר ועמך כולם צדיקים".
ומ"ש "עם נושע באלהים כו'" - בפסוק (סוף ברכה) כתיב "עם נושע בה'", ושם פרשתי כוונת הפסוק כי ישראל כל תשועתם היא רק במה שנתגדל כבוד ה', וכשישראל נושעים זהו נקרא ישועת ה' כי בכל צרתם לו צר, וכה"ג בשוח"ט (ע"א ופ"ח וק"ז) בפסוק (ישעיהו, מה) "ישראל נושע בה' תשועת עולמים". ויש מקום אתי להביא בכאן מה שפרשתי הפסוק (האזינו) "הלה' תגמלו זאת וגו'" - דזה קאי על האומרים שהקב"ה וותרן הוא כמ"ש ביומא (דף ט:) רשעים היו ותלו בטחונם בהקב"ה, ופרשתי במ"א שלא הלכו בדרכי התורה והמצוה באמרם כי הקב"ה הוא היודע הכל ואי אפשר כלל לעשות כנגד רצונו, וזהו "ותלו בטחונם בהקב"ה", לכן אמר משה רבינו ע"ה כי בלא חכמה ודעת ידברו (ועיין זוה"ק קרח קע"ח ע"א). רק על תנאי זה הוא אביך במה שעשך וכוננך לעבדו לעשות רצונו על פי התורה והמצות הניתן לו בעולם הזה.
(קמח) כי אחי' בגברות השם: כי תחייה היא במדת הגבורה כמו שתקנו אנשי כנסת הגדולה תחיית המתים בברכת אתה גבור. ועיין ריש תענית וזוה"ק בהעלותך (ח"ג קנג, ב), ובפרשת וישלח פסוק ויהיו ימי יצחק וגו'.
(קמט) לאסור חגיגינו וכו' קרנות המזבח במשיח בן יוסף: פי' קרנות רומז על סוף שיהי' סוף וקץ לתכלית עבודת האדם בעולם הזה והוא מזבח, ואימתי במלחמת גוג ומגוג במשיח בן יוסף. גם קרנות המזבח במספר קטן עולה כמו משיח בן יוסף במספר קטן.
וא"א ז"ל פירש בזה משום דהפסוק "אסרו חג בעבותים" קאי על סוכות (עיין סוכה מ"ה.) לכן דרשוהו על משיח בן יוסף שיהרג בסוכות כמ"ש רב האי גאון הובא בטור או"ח (סי' ת"צ) דמהאי טעמא מפטירין בסוכות "ביום בא גוג" עי"ש.
(קנ) יהי' לנו לחגא: פי' לשבר כפרש"י בפסוק "והיתה אדמת יהודא למצרים לחגא" (ישעיהו, יט), והיינו כדאיתא בסוכה (דף נב.) שיספדוהו למשיח בן יוסף, עי"ש. וכן בשוח"ט (קי"ט) דרש גם כן למזמור זה על מלחמת גוג ומגוג. והנה עשו במספר קטן - ז', וכן גוג ומגוג. וכ"ח מלא שלו הנאמר לקמן כלם במספר קטן ז', שהוא ע', היא הנחש הנאמר בתחלת האגרת.
(קנא) עולמו במשיח בן דוד: כלומר שיחיה לעולם ולא יהרגוהו כמו שנהרג משיח בן יוסף. וז"ל זוה"ק סוף פרשת בראשית (ח"א נח, א) לעולם חסדו דא היא עולם דדוד מלכא וכו' עי"ש. אי נמי, ר"ל בעת שיבא משיח בן דוד יתגלה אז השי"ת את חסדו והיא עולמו.
(קנב) בשכר עוסקי ועושי התורה: עיין ירושלמי קידושין (פ"א ה"ט) ותנחומא בראשית שדרשו פסוק "אשרי תמימי דרך - אלו המכבדי בעלי תורה". וזה לשון זוה"ק שמות (ח"ב ט, א) "ובזכות ינוקי דבי רב יתתקף חילי' לאתגברא וכו' דהא חכימין זעירין אינון דישתכח בההוא זמנא וכו'", עי"ש. ועיין סנהדרין בחלק (צ"ד. , צ"ח. , ושם: , צ"ט). ועיין זוה"ק ואתחנן (ח"ג רע, א) ומדרש הנעלם זהר חדש בראשית (דף ח' עמוד ד') דבזכות עוסקי התורה יבוא הגאולה בב"א.
(קנג) ומי הוא ההולך וכו': לעיל (אות צ') בד"ה לא לבד לשמוע, ושם (אות קל"ט) ד"ה ואיך תלכו - הבאתי סמוכין לזה עי"ש.
(קנד) שיתן לכם לב לעשות מצותיו: עיין מ"ש לעיל (אות פ"ז) ד"ה כי. וא"ת איך שייך תפלה בזה, הרי הרשות נתונה לאדם כמאמרם בנדה (נדה טז, א) ואילו צדיק ורשע לא מכריזין בעת יצירה כי הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. וכן קבלתי מאדמו"ר הה"ג הק' זצוקללה"ה אשר זאת באמת מוכרח האדם לקבל על עצמו כי הבחירה והברירה הוא בדעתו ורצונו למאוס ברע ולבחור בטוב. ועיין זוה"ק תזריע (ח"ג מז, א) בפסוק אל תט לבי וגו'. וראיתי ברמב"ם הלכות תשובה (פ"ו מהל' תשובה) ובשמונה פרקים תירוץ ענין התפלה בזה, שיתכפרו עונותיו שלא יהיו מבדילין בינו לבין קונו, וזה(?)[12] בנקל לעשות לו רצון קונו, עי"ש.
אמנם אכתי הבן שואל - מאי טעמא עטפו ולבשו חכמינו ז"ל התפלה בכפרת עונות בלשון הזה? גם הא וידוי עונות היא ענין בפני עצמו. ונראה ליישב, הגם שהבחירה ניתן להאדם - מכל מקום הידות והכלים הצריכין לזה שיהי' לו בחירה הוא נקרא לב האדם, על זה אנו מתפללין להקב"ה שיתן לנו לב טוב, דיש חילוק בזה בין לב טוב ללב רע וכדתנן באבות (משנה, אבות ה) חלק טוב חלק רע, כי מי שיש לו לב טוב הוא בנקל לעשות רצון בוראו. והדברים מכוונים בזוה"ק סוף פרשת בראשית (ח"א נט, א) בפסוק הורני ה' דרכך, עי"ש. וגם כוונת הרמב"ם יש לכוון לדרך זה.
ועי"ל ענין התפלה בזה כי רק בתפיסת ושכל האדם ניתן לו להאדם, כי השכל נתונה לו. אמנם בודאי יש בכחו ית' שהוא גבוה מעל גבוה שומר, להטות גם הבחירה שביד האדם לעשות רק רצונו יתברך, אך האדם בעצמו ח"ו לסמוך לו על זה. והיינו מ"ש במדרש (הבאתיו לעיל) בפסוק אותי עזבו וגו' הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו, והיינו כי אותי עזבו רומז על הידיעה, ותורתי שמרו רומז על הבחירה הניתן להאדם. וסמוכין לזה ראיתי במדרש שוח"ט (קי"ט) פסוק הביננו ופסוק ידיך עשינו וגו', עי"ש. ולכן העובד מאהבה מתפלל זאת להקב"ה כמ"ש בברכת אהבת עולם וברוך אלהינו שבקדושת ובא לציון גואל.
ומ"ש "לא תבושו ולא תכלמו" - בושה בעולם הזה וכלימה לעתיד לבא.
(קנה) עד שיתמלא השם: ר"ל יתמלא סאתם.
(קנו) כח השם אשר הוא אחדות: פי' מילוי דמילוי מהשם הוי עולה אותיות כ"ח (זוה"ק צו ל"ד, ותקוני זוה"ק תיקון נ"ה), ושם הויה רומז על אחדותו יתברך - היה הוה ויהיה כמ"ש בטור או"ח (סי' ה'). ועיין תקוני זוה"ק (סוף תיקון כ"ב) דעל ידי שכינתא עלאה שהיא כ"ח יהיה מחיית עמלק וגאולה שלימה בקרוב בב"א.
(קנז) והחץ וכו': הוא רומז על יסוד הטומאה כי זה לעומת זה עשה אלהים, והמה חצי רעב שיתהפך לעתיד מרעב לערב, הדא הוא דכתיב ערב וידעתם וגו' (זוה"ק פנחס רי"ט, עי"ש. ועיין עוד שם בדף רנט.). ועיין לקו"ת לרח"ו תבא ושמואל (כ').
וכן מ"ש "קשת משמאלו" היא גם כן יסוד הטומאה. ועיין זוה"ק נח (ח"א עא, ב) אקרי הקשת ברית וכו'. ועיין זוה"ק פנחס (ח"ג רלא, א) מסטרא דגבורה אתקרי קשת גבורים חתים וכו'. ועיין תיקונים (תיקון י"ח - ל"ו ע"ב, ותיקון ל"ז).
ומ"ש "ח' הטומאה" - כבר נתבאר למעלה (אות מ'). וכשנדקדק בקללות שבת"כ המתחילין מן "ואם לא תשמעו וגו'" עד "געלה נפשי אתכם" -- מתחיל בוא"ו ומסיים במ"ם, והם שמנה אותיות בסדר אלפא ביתא. ועיין זוה"ק שמות (ח"ב י, א) ורעיא מהימנא פנחס (ח"ג רנב, א).
(קנח) "הגלה את ישראל בעונם" ואח"כ אמר "ישיב את שבות יעקב" - הנה בעת שמדבר בירידת הגלות קאמר שם ישראל, ובגאולתן אמר בשם 'יעקב' -- עיין מ"ש בספה"ק בספרי הקט[13] תפארת החנוכי בביאור זוה"ק ויחי (ח"א ריב, א) ע"ש בד"ה מדחבו וד"ה יאות. ועיין תקוני זהר בהקדמה (ח"א ד, ב) בדרגא דיעקב תליא קץ דפורקנא דדרגיה אמת.
(קנט) ולא יסתיר עוד פניו מהם: ר"ל כי בהגלות הזה הוא כאילו הכנף מכסה את הפנים (מדרש סוף פרשת תצא). ועיין חגיגה (דף ה.) כל שאינו בהסתר פנים אינו מהם. אמנם לעתיד כשיהיה קץ הימין ויאמר להשם זה אלי ואנוהו. ועיין סוף תענית. וזהו יהיה אחר אשר ישפוך רוח קדשו על בית ישראל וכמו שמפורש הכל בזוה"ק ויחי (ח"א רטז, א) מקראי דסדר ויחי יעקב עי"ש ויתבאר הכל לנכון ירבב"א יהי רצון במהרה בימינו אמן.
הערות שוליים עריכה
- ^ מילים אלו הוספתי בהתאם ללוח הטעות בתחילת הספר - ויקיעורך
- ^ הוספתי על פי לוח הטעות בתחילת הספר - ויקיעורך
- ^ לענ"ד, כאן הקול יהודא העתיק מכת"י של האדמו"ר מראדזין (כאשר הוא מזכיר בהקדמתו) ולכן הוא מכנה את ספרו בית יעקב - "ספרי הקטן" - ויקיעורך
- ^ האות הראשונה לא קריא בדפוס - ויקיעורך
- ^ לא קריא בדפוס - ויקיעורך
- ^ אות אחת לא קריא - ויקיעורך
- ^ כמה אותיות שאינן קריאות לי בסריקה - ויקיעורך
- ^ לא קריא בסריקה - ויקיעורך
- ^ הגהנו כאן על פי לוח הטעות בעמוד 2 של הסריקה - ויקיעורך
- ^ לא הבנתי את החשבון - ויקיעורך
- ^ נראה שכוונתו אל הפסוק (דניאל ז, כו) וְשָׁלְטָנֵהּ יְהַעְדּוֹן - ויקיעורך
- ^ לא קריא בסריקה - ויקיעורך
- ^ כמו שהערתי לעיל, כנראה שקטע זה של הקול יהודא נעתק מתוך כת"י האדמו"ר מראדזין, ולכן הוא מכנה את ספרו בשם "ספר קטן", כנלע"ד - ויקיעורך