זהר חלק ג מז א
דפים אחרים ברחבי ויקיטקסט שמקשרים לעמוד זה
הדף באתרים אחרים: באתר "ספריא" • באתר "תא שמע"
מתוך: זוהר חלק כא (עריכה)
זוהר חלק ג דף מז/א מלכא אלקי בהאי, ואתפני מניה, דכתיב (תהלים פו טז) פנה אלי וחנני, מהו פנה אלי, כמה דאת אמר (במדבר יב י) ויפן אהרן. נחתו רבי חייא ורבי יוסי ונשקוהו, אזדווגו כחדא כל ההוא ארחא, קרא רבי חייא עלייהו (משלי ד יח) וארח צדיקים כאור נגה הולך ואור עד נכון היום:
נגע צרעת כי תהיה באדם והובא אל הכהן, אמר רבי יוסי, האי נגע כל גוונין דיליה אתערו בהו חברייא, וכהנא הוה ידע בהו לדכיא ולמסאבא, הוה ידע אינון דהוו יסורין דרחימותא, או אינון דאשתכחו במאן דמאיס ביה מאריה ורחיק ביה, דהא לפום ארחוי דבר נש גרים נגע בעלמא. כתיב (תהלים קמא ד) אל תט לבי לדבר רע להתעולל עלילות ברשע, מכאן תנינן בארחא דבר נש בעי למיהך, בה מדברין ליה. אמר רבי יצחק, האי קרא קשיא, וכי קודשא בריך הוא אסטי ליה לבר נש למהך בארח חטאה ולמעבד עובדין בישין, אי הכי לית דינא בעלמא דא, ולא בעלמא דאתי, ואורייתא לא אתתקנת, דכתיב בה אם תשמע, ואם לא תשמע. אלא דוד אזהר ללביה, לדברא ליה בארח קשוט, כמה דאת אמר (דברים ל א) והשבות אל לבבך, מאי והשבות, אלא זמנא חד ותרין ותלת, לאהדרא לקבליה ולדברא ולאזהרא ליה, והכי קאמר ליה, אל תט לבי לדבר רע, ללביה קאמר דוד, (כלומר) אל תט, לפום ארחוי דבר נש (נ"א והכי קאמר ליה, לבי, אל תט לדבר רע, דהא דבר רע) גרים נגע בעלמא, ודינא שריא בעלמא, והיינו נגע צרעת. נגע צרעת, הא אתערו חברייא, אבל צרעת כתרגומו, אמר רבי יהודה, מאי כתרגומו, סגירו, דסגיר ולא פתח, וכד סגיר הוא ולא פתח, נגע הוא דאקרי. רבי יוסי אמר, דלא מסתפקין אבהן, כל שכן בנין, והיינו דכתיב נגע צרעת כי תהיה באדם, באדם ממש, ומכאן נחית למאן דנחית, אשתכח נגע לכלא מההוא סגירו. אמר רבי יצחק, ודאי דא הוא רזא דמלה, דכתיב (איכה ב ז) נאר מקדשו, מאי טעמא משום דבני עלמא גרמו האי, דכתיב (במדבר יט כ) את מקדש יהו"ה טמא, טמא ממש. אמר רבי אלעזר, טמא, משום דאסתלקת (שכינתא מניה) מאן דאסתלק, וחוייא תקיפא שרייא ואטיל זוהמא, וסאיב למאן דסאיב, וכלהו בגין חובי עלמא. תאני, כד שארי חויא (תקיפא) לאתגלאה, מסתלקין סמכין ובניינין, ומתעברין, ואתי חוייא תקיפא ואטיל זוהמא, וכדין אשתכח מקדשא מסאב. מאן מקדשא, כמה דאתמר (ויקרא יד לד) ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחזתכם, וכתיב (בראשית ג א) והנחש היה ערום מכל חית השדה אשר עשה יהו"ה אלהי"ם, ויאמר אל האשה, אל האשה ממש, דאתר מקדשא אתאחיד בגווה, והיינו את מקדש יהו"ה טמא, בגין חובוי, משום דאתגליא חוייא תקיפא. מאן חובוי, דא לישנא בישא, דבגין לישנא בישא חוייא אזדמן, בין לעילא בין לתתא, דכתיב (במדבר כא ו) וישלח יהו"ה בעם את הנחשים השרפים, השורפים או השרופים לא כתיב, אלא השרפים, מאן שרפים, דכתיב (תהלים עד יג) ראשי תנינים (תרי, חד אתאחיד לעילא וחד לתתא), (ס"א תרי, חד אתחזרו לזמנין). וכתיב (ישעיה ו ב) שרפים עומדים ממעל לו, ממעל לו ודאי, כמה דאת אמר (איוב א ו) להתיצב על יהו"ה, וכדין סגירו בכלא, ולית מאן דפתח. ועל דא כתיב (משלי ל ב) כן דרך אשה מנאפת אכלה ומחתה פיה וגו', מאי מנאפת, מנאפת ממש ודאי, אכלה ומחתה פיה ואמרה לא פעלתי און. אמר רבי חייא אמר רבי יצחק, גריעותא דכלא לא אשתכח לתתא, אלא בגין דאשתכח לעילא, ולעילא לא אשתכח אלא כד אשתכח לתתא בחובי עלמא, דילפינן דכלא תלייא האי בהאי והאי בהאי:
ואיש כי ימרט ראשו וגו', רבי חייא פתח ואמר, (קהלת ב יג) וראיתי אני שיש יתרון לחכמה מן הסכלות וגו', בכמה אתר אסתכלנא במלוי דשלמה מלכא, ואשגחנא בחכמתא