משנה אבות א יז
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת אבות · פרק א · משנה יז | >>
שמעון בנולה אומר, כל ימי גדלתי בין החכמים, ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה.
ולא המדרש הוא העיקר, אלא המעשה.
וכל המרבה דברים, מביא חטא.
שִׁמְעוֹן בְּנוֹ אוֹמֵר:
- כָּל יָמַי גָּדַלְתִּי בֵּין הַחֲכָמִים,
- וְלֹא מָצָאתִי לַגּוּף טוֹב אֶלָּא שְׁתִיקָה;
- וְלֹא הַמִּדְרָשׁ הוּא הָעִקָּר, אֶלָּא הַמַּעֲשֶׂה;
- וְכָל הַמַּרְבֶּה דְּבָרִים, מֵבִיא חֵטְא:
שמעון בנו אומר:
- כל ימי גדלתי בין החכמים,
- ולא מצאתי לגוף טוב - אלא שתיקה.
- ולא המדרש הוא העיקר - אלא המעשה.
- וכל המרבה דברים - מביא חטא.
- כל ימי גדלתי בין החכמים,
כבר אמר החכם "ברוב דברים לא יחדל פשע"(משלי י, יט), וסיבת זה שרוב הדברים תוספת ומותר וחטא כמו שאבאר עתה.
י כשירבה האדם דברים יפשע על כל פנים, שאי אפשר שלא יהיה בדבריו דיבור אחד שאין ראוי לאמרו. וממופתי החכמים מעוט הדברים, וממופתי הסכלים רוב הדברים, שנאמר "וקול כסיל ברוב דברים"(קהלת ה, ב). וכבר אמרו החכמים שמיעוט הדברים ראיה על מעלת האבות והיות אדם מיוחס, אמרו "מיוחסתא דבבל שתיקותא". ואמר בספר המידות שאחד מהחכמים נראה שותק הרבה, עד שלא היה מדבר דבור שאין ראוי לאמרו, ולא היה מדבר אלא מעט מזער. ונאמר לו מה סיבת רב שתיקותך, ואמר בחנתי כל הדברים ומצאתים נחלקים לארבעה חלקים:
- החלק הראשון - הוא כולו נזק מבלתי תועלת, כקללת בני אדם ודבר נבלה וכיוצא בהם, שהדברים בהם שטות גמורה.
- והחלק השני - יש בו נזק מצד אחד ותועלת מצד אחר, כשבח אדם אחד לקבל בו תועלת ויהיה בשבח ההוא מה שיכעוס שונאו ויזיק למי ששיבחו. וצריך להניח הדברים בזה בגלל הסיבה הזאת, שלא ידברו בזה החלק גם כן.
- והחלק השלישי - דברים שאין תועלת בהם ולא נזק, כרוב דברי ההמון, איך נבנית חומה פלונית ואיך נבנה היכל פלוני, ובסיפור יופי בית פלוני ורוב מגדנות מדינה פלונית וכיוצא באלו הם הדברים המותר. אמר הדברים בזה גם כן מותר, אין תועלת בהם.
- והחלק הרביעי - דברים שכולם תועלת, כדברים בחכמות ובמעלות, ודבר האדם במה שהוא מיוחד בו מן הדברים שחייו תלוים בהם ובהם ימשך מציאותו, ובזה צריך לדבר.
אמר בכל עת שאשמע דברים אני בוחן אותם, ואמצאם מזה החלק הרביעי אדבר בם, ואם יהיו משאר החלקים אשתוק מהם.
ואמרו בעלי המידות, בחן זה האיש וחכמתו שהוא חסר שלשה רביעי הדברים, וזאת החכמה שצריך ללמדה.
ואני אומר שהדיבור יחלק לפי חיוב התורה לחמשה חלקים: מצוה בו, ונזהר בו, ונמאס, ואהוב, ומותר:
- החלק הראשון
- הוא המצוה בו, והוא קריאת התורה ולימודה וקריאת תלמוד. וזו היא מצות עשה מחוייבת שנאמר "ודברת בם"(דברים ו, ז), והיא שקולה כנגד כל המצות. וכבר נאמר מן האזהרה בלימוד, מה שלא יכיל זה החבור קצתו.
- החלק השני
- הוא הדבור הנאסר. ונזהר ממנו, כעדות שקר ודבר שקר והרכילות והקללה, ודברי התורה מורים על זה החלק, וכן נבלות הפה ולשון הרע.
- החלק השלישי
- הוא הדבור הנמאס, אשר אין בו תועלת לאדם בנפשו ולא עבירה ולא מרי, כרוב סיפור ההמון במה שאירע ומה שהיה, ומה הם מנהגי מלך פלוני בהיכלו, ואיך היתה סיבת מות פלוני, או איך התעשר פלוני. ואלו קוראים אותם החכמים "שיחה בטלה". והחסידים השתדלו בעצמם להניח זה החלק מן הדבור, ונאמר על רב תלמידו של רבי חייא שלא שח שיחה בטלה מימיו. ומזה החלק גם כן, שיגנה אדם מעלה, או ישבח פחיתות, יהיו מידות או שכליות.
- החלק הרביעי
- הוא הנאהב, והוא הדיבור בשבח המעלות השכליות או מעלות המידות, ובגנות הפחיתיות משני המינים יחד. להעיר הנפש למעלות בסיפורים ובשירים, ולמנעה מן הפחיתיות בדרכים ההם בעצמם. וכן לשבח החשובים ולהודות מעלותיהם כדי שיטבו מנהגיהם בעיני בני אדם וילכו בדרכיהם, ולגנות הרעים בפחיתיותיהם כדי שיתגנו פעולתם וזכרם בעיני בני אדם ויתרחקו מהם ולא יתנהגו במנהגיהם. וזה החלק, רצה לומר לימוד המידות המעלות והתרחק מן המידות הפחותות, יקרא "דרך ארץ".
- החלק החמישי
- הוא המותר, והוא הדיבור במה שמיוחד לבני אדם מסחורתו ופרנסתו ומאכליו ומשתיו ולבושו, ושאר מה שצריך לו. והוא מותר, אין אהבה בו ולא מאוס, אבל אם ירצה ידבר בו מה שירצה ואם ירצה לא ידבר, ובזה החלק ישובח האדם כשימעט הדברים בו, והזהירו אנשי המוסר מהרבות בו דברים.
- אבל האסור והנמאס אין צריך לאזהרה ולא למצוה שראוי לשתוק ממנו לגמרי. אבל המצוה בו והאהוב, אילו היה האדם יכול לדבר בו כל ימיו היה טוב. אבל צריך להזהר משני דברים:
- האחד מהם שיהיו מעשיו מסכימים לדבריו, כמו שאמרו "נאים הדברים היוצאים מפי עושיהם". ועל זה העניין כוון באמרו ולא המדרש הוא עיקר אלא המעשה (באמרו). וחכמים יאמרו לצדיק שילמד המעלות "דרוש, ולך נאה לדרוש". ואמר הנביא "רננו צדיקים בה', לישרים נאוה תהלה"(תהלים לג, א).
- והעניין האחר הוא הקצור, ושישתדל להרבות העניינים במעט דברים, לא שיהיה העניין בהיפך. והוא אמרם "לעולם ישנה אדם לתלמידיו, דרך קצרה".
ודע, שהשירים המחוברים באיזה לשון שיהיו, צריך שיבחנו בענייניהם אם הם הולכים על דרך הדיבור אשר חלקנוהו. ואמנם בארתי זה אף על פי שהוא מבואר, מפני שראיתי זקנים וחסידים מאנשי תורתנו כשיהיו במסיבת יין כחופה או כזולתה, וירצה אדם לשיר שיר ערבי, ואפילו היה עניין השיר ההוא שבח הגבורה או הנדיבות והוא מן החלק האהוב, או בשבחי היין, ירחיקו זה בכל צד מן ההרחקה ואין מותר אצלם לשמעו. וכשישורר המשורר פיוט מן הפיוטים העבריים, ולא ירחיקוהו ולא ירע בעיניהם עם היות בדברים ההם המוזהר ממנו או הנמאס. וזה סיכלות גמורה. שהדיבור לא יאסר ויותר ויאהב וימאס ויצווה באמירתו מצד הלשון שנעשה בו, אבל מצד עניינו, שאם יהיה עניין השיר ההוא מעלה יתחייב לאומרו באיזה לשון שיהיה, ואם היה בו כוונת השיר ההוא פחיתות (באיזה לשון שיהיה) אסור לאומרו באיזה לשון שיהיה.
גם יש לי בזה תוספת, כי כשיהיו שני פיוטים ולשניהם עניין אחד, מהעיר כוח התאוה ושבח אותה ושמח הנפש בה, והוא פחיתות והוא מחלק הדיבור הנמאס, מפני שהוא מזרז ומעורר על מידה פחותה כמו שהתבאר מדברינו בפרק הרביעי. ויהיה אחד משני הפיוטים עברי והאחד ערבי או לעז, יהיה שמיעת העברי והדיבור בו יותר נמאס אצל התורה, למעלת הלשון שאין צריך שישתמשו בו אלא במעלות. כל שכן אם יצורף אליו שישימו בו פסוק מן התורה או משיר השירים בעניין ההוא, שאז יצא מחלק הנמאס לחלק הנאסר ומוזהר ממנו, שהתורה אסרה לעשות דברי הנבואה מיני זמר בפחיתיות ובדברים מגונים.
ואחר שזכרנו לשון הרע בחלק הדיבור האסור, ראיתי לבארו ולזכור בו קצת מה שנזכר:
- שבני אדם בו בעוורון גדול והוא החטא הגדול שבבני אדם תמיד, וכל שכן במה שאמרו חכמים שאבק לשון הרע לא ינצל אדם ממנו בכל יום, ומי יתן שינצל מלשון הרע עצמו.
- ולשון הרע הוא סיפור רעות האדם ומומיו, ולגנות אדם מישראל באיזה צד שיהיה מן הגנות, ואפילו היה המגונה חסר כמו שנזכר, שאין לשון הרע שיכזב על אדם וייחס לו מה שלא יעשה כי זה יקרא מוציא שם רע על חבירו.
- ואמנם לשון הרע הוא שיגנה גנות האדם אפילו בפעולות אשר יעשה באמת, שהאומרו יחטא ואשר ישמעהו יחטא. אמרו "שלושה לשון הרע הורגתן, האומרו והשומעו ושאומרים עליו", ואמרו "המקבלו, יותר מן האומרו".
- ואבק לשון הרע הוא זכרון מומי האדם בלתי באור.
- אמר שלמה בזה העניין, כי פעמים יהיה הזוכר מומי האדם בלתי באור מראה שאין ידיעה לו במה שהובן מדבריו, ושהוא לא כוון זה ואמנם כוון עניין אחר, כמו שאמר "כמתלהלה היורה זקים חצים ומות, כן איש רמה את רעהו, ואמר הלא משחק אני"(משלי כו, יח).
וכבר שבח חכם (מן המתחכמים) כתיבת הסופר שהראה לו במעמד גדול, וגנה הרב מעשה המשבח כתיבת הסופר ההוא ואמר לו "כלך מלשון הרע", כלומר שאתה מסבב גנותו בשבחך אותו בתוך ההמון, שמהם מי שיאהבהו ומהם מי שישנאהו, ויצטרך שונאו כשישמע שבחיו לזכור מומיו ורעותיו. וזה תכלית ההרחקה מלשון הרע.
ולשון המשנה "לא נחתם גזר דין על אבותינו, אלא על לשון הרע", רצה לומר עניין המרגלים אשר נאמר בהם "ויוציאו דיבת הארץ"(במדבר יג, לב), ואמרו עליהם השלום "ומה אלו שלא הוציאו שם רע אלא על העצים ועל האבנים התחייבו מן העונש מה שנתחייבו, מי שידבר בגנות חבירו על אחת כמה וכמה". ולשון התוספתא "על שלושה דברים נפרעין מן האדם בעולם הזה ואין לו חלק לעולם הבא, עבודה זרה גלוי עריות ושפיכות דמים, ולשון הרע כנגד כולם". ואמרו בתלמוד כי בעבודה זרה בא לשון הגדולה, והוא אמרו "אנא חטא העם הזה חטאה גדולה"(שמות לב, לא), ובחטא גלוי עריות בא גם כן לשון הגדולה, והוא אמרו "ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת"(בראשית לט, ט), ובחטא שפיכות דמים בא גם כן לשון הגדולה, והוא אמרו "גדול עוני מנשוא"(בראשית ד, יג), אבל בלשון הרע בא לשון גדולות רוצה לומר שהיא שקולה כנגד שלשתם, והוא אמרו "לשון מדברת גדולות"(תהלים יב, ד). ודיברו בחטא הזה המאורר הרבה מאד, וסוף מה שנאמר "כל המספר לשון הרע כפר בעיקר, שנאמר "אשר אמרו ללשוננו נגביר שפתינו, אתנו, מי אדון לנו"(תהלים יב, ה)".
אמנם סיפרתי קצת מה שסיפרו בזה החטא, אף על פי שהארכתי כדי שיתרחק ממנו האדם בכל יכולתו, וישים כוונתו לשתוק רצה לומר מזה החלק מן הדיבור:
ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה - מי ששומע חרפתו ושותק:
ולא המדרש הוא העיקר אלא המעשה - ותדע לך שהשתיקה טובה לו, שאפילו המדרש והדרש והדיבור בתורה שאין לך מדה טובה הימנה, אין עיקר קיבול השכר אלא בשביל המעשה, והדורש ואינו מקיים, נוח לו אם היה שותק ולא היה דורש:
וכל המרבה דברים מביא חטא - שכן מצינו בחוה שהרבתה דברים, ואמרה, אמר אלהים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו, והוסיפה נגיעה שלא נאסרה בה, ודחפה נחש עד שנגעה בו, ואמר לה, כשם שאין מיתה בנגיעה כך אין מיתה באכילה, ומתוך כך באת לידי חטא שאכלה מן הפרי. הוא ששלמה אומר (משלי ל) אל תוסף על דבריו פן יוכיח בך ונכזבת:
שמעון בנו. והוא מהרוגי המלכות וסוף פרק קמא דכריתות (דף ח') שנינו רשב"ג אומר המעון הזה לא אלין הלילה עד שיהא (ברביעית) [בדינרין] ועל כרחנו רבן שמעון זה איננו שנזכר לקמן בסוף פירקין שאותו לא היה בימי הבית שלא הזכירו בפ"ק דשבת [דף ע"ו] כי אם עד שמעון השני. ואולי כשאמר מאמר זה עדיין לא עלה לגדולת שם רבן דוגמת בן זכאי במשנה ב' פ"ה דסנהדרין ואע"פ שראיתי טעם אחר בזה בספר עשרה מאמרות מה שנראה לי כתבתי:
טוב משתיקה. וכן הנוסחא בספר מדרש שמואל. וביש ספרים גרסינן אלא שתיקה. וכן בספר דרך חיים.
ולא המדרש וכו'. כתב הר"ב ותדע לך וכו' דאי לא בא לראיה על הקודם. היה ראוי שיקדים לזה וכל המרבה דברים וכו' שהוא יותר ראוי להסמיכו אל ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה:
(לה) (על המשנה) שמעון בנו. והוא מהרוגי המלכות. והוא רשב"ג דסוף פרק קמא דכריתות. ואינו רשב"ג דסוף פרקין: ואולי כשאמר מאמר זה עדיין לא עלה לגדולת רבן, דוגמת בן זכאי בפ"ה דסנהדרין מ"ב:
(לו) (על הברטנורא) דאי לא בעי לראיה על הקודם, היה ראוי שיקדים לזה וכל המרבה כו' שהוא יותר ראוי להסמיכו אל ולא מצאתי כו':
שמעון בנו: היינו רשב"ג הנזכר למטה אלא שדבר זה אמר אותו עד שלא נסמך בעבור זה תנן שמעון ולא רבי שמעון ובעבור זה אית דגרסי הוא היה אומר כן נ"ל. ומה שהפסיק כאן שלשלת הקבלה כי מכאן והלאה היתה הקבלה הולכת מאב לבן ומאב לבן היינו מהלל לר"ג בנו ומר"ג לר"ש בנו ואח"כ מר"ש לרב"ג ואח"כ משם לרבי בנו של רשב"ג ואח"כ לר"ג בנו ור' הלל שהיה ג"כ בנו ואחר שפסק שלשלת הדורות של המשנה חוזר לשלשלת הקבלה ואומר ריב"ז קבל מהלל וכו' עכ"ל הרמב"ם ז"ל. וטעות שנפלו בלשונו ז"ל תוכל בקל להבינם ממה שאכתוב בסמוך בס"ד:
ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה: נ"א אלא שתיקה וכן הגיה הרי"א ז"ל. וביד פ' שני דהלכות דעות סימן ד'. ועיין על פי' משנה זו בפי' הרב ר' משה אלשיך ז"ל פ' שמיני דף קע"ג דברים מתוקים:
ולא המדרש הוא העיקר: במדרש תשמרו ללכת בהם בהם לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה מספר לקח טוב. שמעון בנו הוא מהרוגי מלכות וספ"ק דכריתות שנינו רשב"ג אומר המעון הזה לא אלין הלילה עד שיהא וכו' ועל כרחין רבן שמעון זה איננו שנזכר לקמן בסוף פירקין שאותו לא היה בימי הבית שלא הזכירו בפ"ק דשבת כי אם עד שמעון השני [הגה"ה דע כי שלשה רשב"ג הם האחד מהם הוא רשב"ג הזקן רשב"ג אביו של רבנו הקדוש הוא השני ועוד יש רשב"ג בנו של רבנו הקדוש ואותו לא מצינו שנקרא רבן ולכן בהקדמה האמורה הלזו נלע"ד שנפל טעות בפרק שלישי מעשרה פרקיו של הרמב"ם ז"ל אשר עשה בהקדמת פירושו למשניות וכך צ"ל שם בפ"ג ר' יהודה הנשיא בן רבן שמעון בן רבן גמליאל וכו' וגם בהקדמת הרמב"ם ז"ל בחבורו הגדול הנקרא משנה תורה דכל טעות באופן אחר ברוב הדפוסים וכך צ"ל שם נמצא מרב אשי עד משה רבירו ע"ה ארבעים דורות (נ"א איש) ואלו הן רב אשי מרבא ורבא מרבה ורבה מרב הונא ורב הונא מר' יוחנן ורב ושמואל ור' יוחנן ורב ושמואל מרבינו הקדוש ורבינו הקדוש מרבן שמעון אביו ורבן שמעון מרבן גמליאל אביו (ז"ה ר"ג מיבנה) ורבן גמליאל מרבן שמעון אביו (וזהו הנהרג בעונותינו) ורבן שמעון מרבן גמליאל הזקן ורבן גמליאל הזקן מרבן שמעון אביו ורבן שמעון מהלל אביו וכו' ובזה תמצא חשבון תשלום הארבעים אשר שם מכוון ע"ש ודוק]:
יכין
שמעון בנו אומר: הוא בן ר"ג הזקן. הוא רשב"ג הנהרג בזמן החורבן. ומדקאמר כן קודם שנתמנה לנשיא, קראוהו שמעון:
כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה: משתיקה גרסינן, ובתלמיד היושב לפני רבו עסקינן, שהוא עדיין כגוף המבקש רוח חיי חכמה בקרבו, עליו אמר שאפילו בדרך מציאה לעתים רחוקים לא מצאתי שאיש כזה ירוויח כלל שום דבר משתיקה. מדהוא יושב כפסל משומם, על כן לא ירומם. דמלבד שיחשבוהו הרואים. כחסר דעת, וכמו שחשבו לרב כהנא שהיה ארי כמו שועל [כב"ק קי"ז א'], או כחצוף שמחציפותו אינו חש לפלפל בדברי רבו. מלבד כל אלה השתיקה מזיק לו נמי לתפיסה ולחדוד ולזכרון, דרק ע"י הפלפול והקושיות שלו והתרוצים שיתרץ לו רבו, יבין הדבר לאישורו [כב"מ פ"ד א']. גם ע"י הדבור יחוקו הדברים בלבו היטב, ולעד כבצור יחצבון, וכל הגורם בלחישא עד מהרה הוא שוכח [כעירובין נ"ד א']:
ולא המדרש הוא העיקר אלא המעשה: וכשלא ירקד הלימוד ע"י הפלפול, יהיה כטוחן ברחיים של גרוסת, לא יאכל רק פת הדראה, ואכסוהו שערי [ככתובות ע"ז א']. משום דלא ידע הסתעפות העניינים היטב כשיבוא לידו מעשה, ומאן האי דלא חש לקמחיה. [כיומא מ"ו א']:
וכל המרבה דברים מביא חטא: שע"י רבוי דברים שלא לצורך, מסבב שגיאה בדבריו, שיתבלבל על ידן כוונת שומע ומשמיע, וגורם שלא יבינו התלמיד היטב, וגורם גם שישתכחו דבריו מהר, כמו שתקנו בגט שלא יאמר בפני נכתב לשמה, דאי מפשת לדבוריה אתא למגזיא [כגיטין ד"ג א']. ולהכי הזהירו חז"ל, לעולם ילמד אדם לתלמידיו דרך קצרה [כחולין ס"ג ב']:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת
הפירוש כבר פירשתי שזה הוא רבן שמעון מהרוגי מלכות ומה שלא אמר רבן שמעון אומר שמא קודם שנסמך נשיא אמר דברים אלו וקבעום על שמו בילדותו שאמרם באותו זמן כי כן אמרו בסנהדרין פרק היו בודקין מעשה ובדק בן זכאי בעוקצי תאנים על רבן יוחנן בן זכאי לפי שבאותו מעשה היה תלמיד היושב לפני רבו כן פירשו שם בגמרא. וקצת קשה לזה שאמר כל ימי ואין אומר כן אלא מי שהוא זקן ושמא לא נתמנה נשיא אלא בסוף ימיו כי אביו רבן גמליאל הזקן האריך ימים:
כל ימי גדלתי בין החכמים. וראוי לסמוך עלי בזה כי הרבה בדקתיו ונסיתיו ומצאתיו אמת:
ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה. ואפילו יבזוהו ויחרפוהו ישתוק ועל זה אמר שלמה ע"ה אל תען כסיל כאולתו וכן היו עושים חסידים הראשונים כמו רבי ורבי חייא כמו שנזכר בשבת פרק שני. ואמר אחד מהחכמים במצותו לבנו מי שאינו סובל דבר אחד ישמע דברים רבים. ואמר אחד לא תוכל להלחם עם נבל כמו שתחריש לו ובזה תכניעהו ותשיב צור חרבו ותשלוף עליו חרבות העדים אשר יראו מחילתך ויקחו נקמתך ממנו. ואמר על זה שלמה ע"ה גם לכל הדברים אשר ידברו אל תתן לבך אשר לא תשמע את עבדך מקללך. ואמרו חכמים ז"ל בפרק השולח ובפרק רבי עקיבא וביומא פרק בראשונה כי השומע חרפתו ואינו משיב עליו הכתוב אומד ואוהביו כצאת השמש בגבורתו שמדריגתו יותר גדולה לעולם הבא מהצדיקים שנאמר בהם והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע ומצדיקי הרבים ככוכבים ולא נתנה מדריגה זו אלא לחכמים כמו שאמרו פרק ראשון מבתרא על פסוק והמשכילים ורבנן מאי אמר רבינא ואוהביו כצאת השמש בגבורתו ודמו שומע חרפתו ואינו משיב לשמש כי כמו שהשמש שמע חרפתו מהלבנה שקטרג' ואמרה אי איפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד ואמר לה לכי ומעטי את עצמך כמו שהוא בפרק ואלו טריפות ובראשון משבועו' כן השומע חרפתו ואינו משיב האיש המחרפו יתמעט והוא יאור באור החיים כמו השמש בגבורתו וזהו כשיהיה אור השמש שבעתים כאור שבעת הימים שיגדל אורו שלש מאות וארבעים ושלש פעמים יותר מעכשיו כמו שתרגם יונתן בן עוזיאל וזה המספר יוצא משבעה על שבעה שהם מ"ט ושבעה על מ"ט ולזה אמר כצאת השמש בגבורתו. ובמדרש תהלים אמרו כל מי שמחרפים אותו ויכול להשיב ואינו משיב יכול לקרות את עצמו חסיד כמו שהיה אומר דוד ע"ה לא תתן חסידיך לראות שחת ובבבל היו שם משפחות פסולות ומשפחות מיוחסות וכשהיו מתגרות זו בזו אותה שהיתה שותקת היתה אצלם בחזקת מיוחסת. וזה הוא שאמרו באחרון מקדושין מיחסותא דבבל שתיקותא. ואפילו בשבחו של מקום היא משובחת השתיקה שנא' לך דומיה תהלה ואמרו בפ"ב ממסכת מגילה על זה מלה בסלע משתוקא בשתים ואמרו שם סמא דכולא משתוקא וכ"ש לספר בשבחו של בשר ודם ועל זה נאמר מברך רעהו בקול גדול בבקר השכם קללה תחשב לו ועל זה אמרו במסכת ערכין פרק יש בערכין אל יספר אדם בשבחו של חבירו שמתוך שבחו בא לידי גנותו. וכן בפרק גט פשוט כשאמר רבי כמה מיושר כתב זה על ספר תהלים ואמר לו ר' חייא יהודה חייטא כתביה אמר לו רבי כלך מלשון הרע שבזה יבוא השומע שבחו לספר גנותו ועל כל זה אמר שלמה ע"ה גם אויל מחריש חכם יחשב ואמרו בבריתא של דרך ארץ והביאוה בפרק מי שהיה טמא וכן בירושלמי אמרו תני ר' חייא יפה שתיקה לחכמים ק"ו לטפשים וכן הוא אומר גם אויל מחריש חכם יחשב וכל שכן שבמילי דעלמא יפה השתיקה ולזה אמרו על רב תלמידו של ר' חייא שלא שח שיחה בטילה מימיו וכן בפרק הישן אמרו על רבן יוחנן בן זכאי שלא שח שיחת חולין מימיו וכן היה עושה ר' אליעזר תלמידו ועל כיוצא בזה דבר זה החכם שאין לגוף יפה מהשתיקה שהיא פתח תקוה לכל מעלה כי יעשה עיקר ישיבתו בין החכמים לשמוע תוכחותם וכמו שאמר שלמה ע"ה אוזן שומעת תוכחות חיים בקרב חכמים תלין וממופתי החכם היא השתיקה וממופתי הכסיל רבוי דברים כמו שנא' כי בא החלום ברוב ענין וקול כסיל ברוב דברים. והדברים הם נחלקים לחלקים יש דבור אסור והוא לשון הרע ומזה לא הוצרך החכם להזהיר כי אין זה ממדת החסידים שיהיה צריך להעיר להם אוזן עליהם אלא ממדתן של רשעים כדואג ואחיתופל שאין להם חלק לעולם הבא וכבר אמרו במס' ערכין פרק יש בערכין המספר לשון הרע כפר בעיקר ומזה החלק היא שבועת שוא ועדו' שקר וברכת השם וקללת הנשיא והדיין וכל ישראל בשם. ויש דבור הפך זה שהוא כולו חובה כגון קריאת התורה שהתורה צוותה ואמרה ודברת בם ולא בא זה החכם למנוע האדם מלדבר בהם וכבר אמרו בירושלמי דברכות פרק הרואה כל פטיטא בישין ופטיטא דאוריתא טבין. ואמרו בפרק כיסוי הדם א"ר יצחק מאי דכתיב האמנם אלם צדק תדברון מה אומנותו של אדם בעולם הזה ישים עצמו אלם יכול אפי' לדברי תורה תלמוד לומר צדק תדברון אבל בא להזהיר התלמידים שהם גדולים בין החכמים כמו שהיה הוא בעודו תלמיד לשתוק בפני רבותיו אבל הרב מצוה עליו ללמד לתלמידיו וגם יש עליו אזהרה למעט הדברים במה שאין צורך וכמו שאמרו בא' מפסחים ובפרק אלו טריפות לעולם ישנה אדם לתלמידיו לשון קצרה. ומזה החלק הוא קריאת שמע ותפלה ושבועה בב"ד והבאת שלום בן אדם לחבירו ומזה לא נתחייבנו בשתיקה ואם יש חיוב בזה אינו אלא בריבוי דברים בלא תועלת. ויש דיבור אמצעי בין שתי אלו הקצוות האסור והמחוייב והוא הדיבור שאין בו לא מצוה ולא עבירה והוא נחלק לשני חלקים האחד נוטה אל החלק האסור. והשני נוטה אל החלק שהוא חובה והוא הדיבור במילי דעלמא אם היא שיחה בטילה הוא נוטה לעבירה שהרי אמרו ביומא בפרק ראשון השח שיחת חולין עובר בעשה שנאמר ודברת בם ולא בשיחה בטילה ואם היא שיחה בצורכי מזונותיו הוא נוטה לדבר שיש בו חובה ועל זה הוא משובח הממעט בדיבור זה ולא ידבר אלא ההכרחי בלבד ובמשניות כתוב לא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה.
ולא המדרש הוא העיקר אלא המעשה. סמך זה לשתיקה והקדימו למרבה דברים לומר שהוא מעניינם שהמיעוט בדברים משובח אפילו לדרוש ברבים כי אין כוונת המדרש אלא כדי שיביא האדם לידי מעשה כמו שהעלו בסוף ראשון מקדושין כששאלו אי זה קודם או תלמוד או מעשה ואמרו התלמוד שהתלמוד מביא לידי מעשה וכן הוא במדרש חזית ומי שלומד ועושה יש לו שכר לימוד ושכר מעשה ועל זה הזהירה התורה ולמדתם ועשיתם וכן אמרו ביבמות בפרק ב"ש האומר אין לי אלא תורה אפילו תורה אין לו שנאמר ולמדתם ועשיתם ובפרק ראשון מע"ז אמרו העוסק בתורה בלבד דומה למי שאין לו אלוה שנאמר וימים רבים לישראל ללא אמת וללא כהן מורה וללא תורה. ובפ"א מבבא קמא אמרו כי המעשה גדול מהמלמד לאחרים (א"ה הוא מפרש כפי' שאלתות דרב אחאי שכתבו התוס' ז"ל ע"ש) ושללמוד לעצמו גדול מהמעשה וכיון שהמעשה הוא כל כך גדול אל תחוש אם לא תרבה דברים לדרוש לאחרים כיון שיש בידך שכר מעשה. ולא בא לומר זה החכם כי המעשה בלא מדרש הוא עיקר שאם אינו יודע היאך יעשה ועל זה אמרו אין עם הארץ חסיד ואין בור ירא חטא. אבל בא לומר שהמדרש שהביא לידי מעשה הוא המשובח מפני המעשה שעשה אחר שלמד ואחר שהמעשה הוא עיקר דיי לו שישמע מרבותיו וילמוד מהם המעשה וישתוק לפניהם.
וכל המרבה דברים מביא חטא. זה הדבר שלמה המלך ע"ה אמרו שנאמר ברוב דברים לא יחדל פשע וזה תוספת אזהרה לבחור השתיקה לפני החכמים כי המתיר לעצמו לדבר בפניהם אפי' בדברים קצרים יבוא להמשך להרבות דבר ליכשל בהם ויחטא כי אי איפשר ברוב דברים מבלי מכשל כמו שלמדנו מחוה שאמרה אמר אלהים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו והוסיפה נגיעה שלא נאסרו בה ובאה לידי גרעון כמו שהזכירו בפרק ארבע מיתות ועל זה אמרו כל המוסיף גורע ואמר שלמה אל תוסף על דבריו פן יוכיח בך ונכזבת. ואפי' בתפלה צריך אדם למעט דבריו שלא יכשל בהם וכן אמר קהלת אל תבהל ברוחך ולבך אל ימהר להוציא דבר לפני האלהים כי האלהים בשמים ואתה על הארץ על כן יהיו דבריך מעטים. ועל זה תקנו בתפלה היה עם פיות שלוחי עמך בית ישראל שלא יכשלו בלשונם. וחנה בתפלתה אלו אמרה ונתתיו לה' כל ימי חייו ולא הוסיפ' היה דיי לה וכשאמרה וישב שם עד עולם קלקלה בתפלתה כמו שנזכר בירושלמי במסכת בכורים ובפרק בג' פרקים בתענית שלא חיה שמואל אחר כך אלא חמישים שנה עולמו של לוי כי לוי היה וכתיב ומבן חמישים שנה ישוב מצבא העבודה על כן לא היו שנותיו של שמואל אלא חמשים ושתים כי הוא היה בן שתי שנים כשגמלתו ונתנתו לה' לקיים נדרה כמו שנזכר בתענית והאדם יש לו שתי אזנים ואין לו אלא לשון אחד לומר שיהיה דבורו מועט ושמיעתו מרובה וכתיב בכל עצב יהיה מותר ודבר שפתים אך למחסור. ובירושלמי בראשון מברכות ובראשון משבת אמר רבי שמעון בן יוחאי אלו הוינא על טורא דסיני בעינא תרי פומי הדר אמר השתא דלית לן אלא חד לא יכילנא למיצל נפשין מלישנא בישא כ"ש אי הוו לן תרין. ופירש רבינו יונה ז"ל כי החכמים הקדושים היו עושין עצמן ככלי שרת שאין משתמשין בהם דברים של חול כך לא היו מוציאים מפיהם דברים של חול והיה רוצה זה החכם שיהיו לו שתי פיות אחת לדבור של קדש ואחת לדיבור של חול וחזר ואמר שחשש שלא ירבה נזקין שאפי' בפה אחד אין אדם ניצול מלשון הרע או מאבק לשון הרע וכמו שאמרו בפרק גט פשוט שזה הוא אחד מהעבירות שאין אדם ניצול מהם בכל יום כל שכן אם היו שנים. וכבר אמרו מכריז רבי אלכסנדרא מאן בעי חיי מאן בעי חיי אתו כוליה עלמא לגביה אמר להו מי האיש החפץ החיים נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה בא' מע"ז. ואמרו במדרש תהלים ובילמדנו כי ר' ינאי נתן לו זוז א' בשכר שהזכירו הפסוק אע"פי שכבר היה יודע אותו:
כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה וכו'. החכם הזה בא להזהיר על תקון הגוף של אדם, אחר שראה אביו ר"ג נתן מוסר לאדם שיהיו מעשיו כמו שראוי לאדם בעל שכל שלא ילך בחושך כמו שהתבאר, בא הוא ולמד מוסר על תקון האדם שהוא בעל גוף כמו שיתבאר. ויש לשאול למה הוצרך לומר כל ימי גדלתי בין החכמים וכולי, ועוד קשה מה ענין לזה ולא המדרש עיקר אלא המעשה עיקר, וכ"ש שהתחיל בשתיקה ואמר אח"כ ולא המדרש עיקר, וחזר אל ענין הראשון לומר וכל המרבה דברים מביא חטא, ג"כ לשון לא מצאתי לגוף טוב משתיקה שהיה לו לומר לא מצאתי לאדם טוב, ועוד קשה שאמר כל המרבה דברים מביא חטא הלא מקרא מלא הוא (משלי, י) ברוב דברים לא יחדל פשע. פי' רש"י ז"ל שר"ל כל ימי גדלתי בין חכמים ולא מצאתי לגוף וכו', לומר שאף אצל החכמים מצאתי שיפה שתיקה להם שכך היו נוהגים בשתיקה, וכ"ש בני אדם שאינם חכמים שהשתיקה יפה להם, ופירוש לא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה ר"ל במה שהאדם בעל גוף יפה לו השתיקה. וזה כי הדבור הוא נפש המדברת אשר נפש המדברת הוא כח גופני שהדבור כח גופני ואינו שכלי לגמרי, לכך ראוי לו השתיקה שלא יבא לידי טעות ושבוש, כי כאשר הוא פועל בכח הדברי מבטל כח השכלי כמו שיתבאר בסמוך, לכך ישתוק ויהיה פועל בכח השכלי אשר אינו גופני כמו שהוא כח דברי שלא ימלט מן הטעות. ויש לדעת כי השכל והגוף הפכים זה לזה, ולפיכך אמר אין לגוף טוב אלא שתיקה, ולא אמר לא יפה לגוף הדבור, כי לא מצד הדבור הוא החסרון רק שיפה לו השתיקה כדי שיוכל לפעול בכח השכלי. וזה בא ללמד כי כאשר ישתוק האדם אז השכל פועל פעולתו, שאי אפשר שיהיו פועלים אצל האדם ב' דברים מתחלפים השכל והגוף, ולפיכך אם כח הגוף שהוא השכל הדברי פועל אין השכל העיוני פועל ויבא לידי טעות, לכך ראוי שישתוק ולא יפעול כח הדברי ואז השכל יפעל פעולתו. וזה שאין טוב לגוף רק השתיקה שודאי יפה ונאה לגוף שישתוק ויתן מקום אל השכל שיפעל פעולתו, ויהיה הגוף טפל מפני זה אצל השכל וטוב שיהיה הגוף זנב לאריות. ואם מרבה דברים אז השכל בטל אצל הגוף ויהיה השכל זנב לשועל, ואין כאן שכל כלל, ולכך אמר לא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה מטעם אשר אמרנו. ומפני זה כל כסיל מרבה דברים, שהשכל והגוף שני הפכים, והחכם כאשר יפעל תמיד בשכלו ואינו פועל בדבור הגופני. וזה שאמר לא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה, ר"ל כי השתיקה יפה ונאה וראוי לגוף מצד הגוף, שכל גוף אינו פועל כלל כי הפעולה מתיחס אל הנפש שהנפש פועלת ולא הגוף, לפיכך אמר במה שהאדם בעל גוף ונפש המדברת כח מוטבע בגוף שאינו כח שכלי נבדל ראוי לו השתיקה מן הדבור, מפני כי הגוף אינו פועל וראוי לו ההעדר מן הפעולה, ובפרט הדבור הוא פועל גדול מה שלא נמצא לשאר בעלי חיים ואין ראוי לגוף פועל זה ודבר זה שהוא השתיקה בודאי יפה לו:
ואמר לא המדרש עיקר אלא המעשה, שלא תאמר אחר כי השתיקה שהיא ההעדר הפעולה טובה ביותר מפני שיש לאדם לפעול בשכל וכמו שהתבאר, אם כן המדרש עיקר ולא המעשה עיקר כי המעשה היא לגוף והמדרש לשכל, אף שהמעלה בודאי גדולה מאד למדרש, ומכל מקום העיקר היא המעשה, רק שהמדרש שהוא השכל הוא המעלה העליונה, ומכל מקום המעשה הוא היסוד ואין קונה מעלת השכל רק שצריך שיהיה לו קודם יסוד מוכן ואחר כך בונה מעלה מעלה, ודבר זה יתבאר אצל כל מי שמעשיו מרובים וכו'. וכל המרבה דברים מביא חטא, ר"ל בודאי יפה לגוף השתיקה כמו שאמרנו מפני שהוא נותן אל השכל לפעול פעולתו ודבר זה מעלה, אבל אין ראוי לומר שהוא חוטא אם מרבה דברים שהרי כח הדברי כח בפני עצמו, ואם ירצה לפעול בכח זה מבלי שיתן כל כחו אל השכל לא שייך בזה חטא. אבל כאשר מרבה דברים מביא חטא, וזה כי לפי מה שאמרנו כי ראוי לאדם השתיקה כדי שיהיה עיקר השכל ויהיה בטל אצלו כח הדברי, ומ"מ אם אין בוחר בשתיקה אין כאן חטא ג"כ, אבל להרבות דברים ולעשות עיקר כח הדברי ולבטל כח השכלי, כי כל אשר כח הדברי פועל כח השכלי א"א לפעול פעולתו כראוי כי הם ב' הפכים, ובודאי דבר זה חסרון לאדם להיות נמשך אחר כח הדברי לגמרי שהוא אינו שכלי לגמרי ולכן נחשב זה חסרון כאשר נמשך אחריו, ואחר החסרון נמשך עוד חסרון כי כל חסרון גורר עוד חסרון, וזהו שאמר שהוא מביא חטא שהחטא הוא חסרון כי כל לשון חטא בכל מקום חסרון כמו (מלכים א', א) אני ובני שלמה חטאים, (בראשית, לא) אנכי אחטנה ובהרבה מקומות, ולפיכך המרבה דברים בא לידי חטא וחסרון, בפרט כאשר החסרון הוא בדבר שנמשך אחר כח גופני והוא חסרון שימשך אחר זה עוד חסרון. ועוד יש בדבר זה עוד דבר עמוק מאד, כי אין כח הדברי דומה אל השכלי שאין גבול לשכלי, רק הכח הדברי הזה כמו צורה, כי צורת האדם חי מדבר, אשר הצורה אין בה תוספת כלל כאשר ידוע מענין הצורה, ולפיכך כל המרבה דברים יוצא מן הראוי והיציאה מן הראוי בדבר כמו זה מביא חטא ויש להבין זה. ואל יקשה הרי מקרא מלא הוא (משלי, י) ברוב דברים לא יחדל פשע כי זה אינו מדבר שבא לידי חטא רק בשביל רוב דברים אי אפשר שלא יהיה פשע שידבר דברי סכלות והוללות, אבל כאן אמר מביא חטא רצה לומר גורר חטא אחריו ודבר זה ענין אחר. וכך הוא פירוש המשנה כאשר תבין, כי הדברים האלו השנוים כאן אינם כאשר יש מפרשים המשנה, אבל הם כולם דברי חכמה דברים אשר השכל מחייב:
הרשב"ם ז"ל פירש שזהו רבן שמעון מהרוגי מלכות ומה שלא אמר רבן שמעון אומר שמא קודם שנסמך נשיא אמר דברים אלו וקבעום על שמו בילדותו שאמרם באותו זמן וכתב ז"ל שקצת קשה לזה שאמר כל ימי ואין אומר כן אלא מי שהוא זקן ושמא לא נתמנה נשיא אלא בסוף ימיו כי אביו רבן גמליאל הזקן האריך ימים וכוונת כל ימי גדלתי בין החכמים לומר לך ראוי לסמוך עלי בזה כי הרבה בדקתיו ונסיתיו ומצאתיו אמת. ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה ואפי' שיבזוהו ויחרפוהו ישתוק כמאמר שלמה אל תען כסיל כאולתו ואמר אחד מהחכמים בצותו לבנו מי שאינו סובל דבר אחד ישמע דברים רבים. ואמר אחר לא תוכל להלחם עם נבל כמו שתחריש לו ובזה תכניעו ותשיב צור חרבו ואמרו חז"ל כי השומע חרפתו ואינו משיב עליו הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו ודימו שומע חרפתו ואינו משיב לשמש כי כמו שהשמש שמע חרפתו מהלבנה שקטרגה ואמרה א"א לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד ואמר לה לכי ומעטי את עצמך כן השומע חרפתו ואינו משיב האיש המחרפו יתמעט והוא יאור באור החיים כמו השמש בגבורתו וכוונת בגבורתו כשיהיה אור השמש שבעתים כאור שבעת הימים שיגדל אורו שלש מאות וארבעים ושלשה פעמים יותר מעכשיו וכמו שתרגם יונתן בן עוזיאל ובהיות השתיקה יפה עד מאד בא להזהיר לתלמידים שהם גדילים בין החכמים כמו שהיה הוא בעודו תלמיד לשתוק בפני רבותיו. אבל הרב מצוה עליו שלא לשתוק רק ללמד לתלמידיו. אמנם יש עליו אזהרה למעט הדברים במה שאין צורך וכמו שאמרו רז"ל לעולם ישנה אדם לתלמידיו בדרך קצרה אמנם בשתיקה לא הזהיר אלא לתלמידים אשר הם גדילים בין החכמים רבותם, ע"כ תורף דבריו ז"ל:
וה"ר משה אלמושנינו ז"ל דרך גם כן דרך זה במה שאמר כל ימי גדלתי בין החכמים ואמר כי החכמים הם החכמים המישרים אל המעשה ואמר שלא מצא לתיקון הגוף טוב מהשתיקה והוא רמז על השמיעה מההקדמות הצריכות להישרת המעשה וזה נרמז במלת שתיקה כי שתיקה לא תאמר רק כאשר יהיה האדם בחברת אחרים שהם מדברים והוא שותק שאם הוא יושב לבדו ואין איש עמו מדבר לא שייך שם שתיקה כלל וביאר כתנא שהשומע ההישרה אל הפעולות הטובות ראוי שישמע מאיש חכם ירא וסר מרע נאה דורש ונאה מקיים ולא זו בלבד אלא שיאמר וידרוש מעט ויעשה הרבה יותר על מה שדורש וזהו אומרו לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה ירצה הדורש והמדבר בעניני תיקוני הגוף שהשתיקה טובה לפניו הנה הוא כשיהיה עיקרו המעשה וע"כ המרבה דברים יותר מהמעשה מביא חטא שכשיראו שהוא נאה דורש ואינו מקיים יגרום חטא אל השומעים דבריו שלא יאמינו לשום דבר מדבריו כשיראו שהוא מרבה בדבריו יותר ממה שעושה ובזה יתיישב אומרו המרבה דברים כי הרבוי יהיה יתר על הגבול הידוע ובכאן לא הודיענו גבול כדי לידע מה הוא הרבוי ובכן ע"פ דרך זה יהיה הדבור הרב כאשר יהיה יתר על המעשה ע"כ תורף דבריו. גם פירש לא מצאתי לגוף טוב משתיקה על הסבלנות ששומעים חרפתם ואינם משיבים ואמר שלא המדרש בזה הוא העיקר כשידע שהסבלנות הוא טוב רק הרגל המעשה בסבלנות הנזכר הוא הוא העיקר כי רבים ידעו ויבינו גדולת מעלת תועלת הסבלנות אך לא יפעלו כאשר ידעו והבינו ע"כ מה שיעשה קנין בנפש הוא מעשה ע"כ:
ואפשר לי לפרש בשנדקדק תחלה מה הוא זה שאמר ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה כי הלא הלימוד וההגד' בתורה והעבודה שהיא התפלה לא יעשה בשתיקה כ"א בדבור ומותר האדם מן הבהמה אין כ"א הבדל הדבור והשותק נמשל כבהמה גם מה שאמר ולא המדרש הוא העיקר חלא המעשה מי לא ידע בכל אלה שהמעשה הוא העיקר ואדרבה מי שדורש ואינו מקיים גדול עונו מנשוא, ועוד כי ממה שאמר שלא המדרש הוא העיקר נראה שאף שהמדרש בלא מעשה אינו הוא העיקר על הפחות הטפל אליו הוא ואין הפרש ביניהם אלא שזה עיקר וזה טפלה לו וזה אינו כי המדרש בלא מעשה גדול עונו מנשוא האיש העושה זאת. ועוד דמאי דקאמר וכל המרבה דברים מביא חטא היה יותר צודק אחר לא מצאתי לגוף טוב משתיקה כי שם ביתו. ועוד מה בא ללמדנו כי זיל קרי בי רב הוא ברוב דברים לא יחדל פשע. ולכן אני אומר כי במה שאמר כל ימי גדלתי בין החכמים הודיענו מוסר אחר שהיה בו כדי שאחריו כל אדם ימשוך וזה כי הוא היה נשיא על כל ישראל ועם כל זה היה מקטין עצמו בפני החכמים כאלו הוא הקטן שבכולם וז"ש כל ימי לכלול אפי' אחר שנתמנה נשיא ואמר גדלתי בין החכמים כקטן המתגדל בין ברכיהם כי ידוע כי מי שמגדלין אותו המגדל הוא הגדול והנגדל עמו הוא קטן ממנו וכענין המגדל יתום קטן בתוך ביתו ואמר כי היה שפל בעיניו ומראה לחכמים כאלו הוא טפל אליהם והרי זה לבדו מוסר א'. ואמר עוד מוסר שני ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה לא דבר בכבוד הנוגע אל הנפש כגון לימוד התורה והתפלה וכיוצא כי באלו הדבור טוב מאד אלא בדברים הנוגעים לצרכי הגוף אמר כי בהם טובה השתיקה וזה דקדק במלת לגוף דקאמר דלא קאמר ולא מצאתי טוב משתיקה אלא לא מצאתי לגוף לצרכי הגוף. ודבר ג"כ בנוגע אל הנפש ואמר כי גם בזה לא המדרש והדבור בהם הוא העיקר אלא המעשה והכוונה לפי שלפעמים מתקבצים חכמי העיר לעמוד בפרץ כי ראו שהעם פרצו גדר באיזה איסור ורוצים להוכיח את העם שישובו איש מדרכו הרעה ולתקן להם תיקונים וסייגים כדי שלא יעברו על האיסור ההוא ואח"כ מוציאים כל הזמן בדרשות בהראותם גדולת תהלת חכמתם שישמע העם את דבריהם כי נעמו ועושים מזה העיקר והתיקון אשר היתה אליו הכוונה לא יצא לפועל כי הוציאו זמנם בדרשות ולכן אמר כי לא המדרש הוא העיקר אלא תיקון המעשה אשר אליו היתה הכוונה ואדרבא החכם הזה שהאריך בדרשה והרבה דברים מביא חטא לשתי סבות האחת כי מעתה יכבד ויגדל עונש העוברים על האיסור ההוא כי הם מותרים ועומדים ומוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים ועוד שמזכירין עונותיהם של ישראל לפניו ית' וז"ש מביא חטא כי מביא ומכניס החטא שיקטרג עליהם לפני ית' ולכן העיקר הוא שיעשו התיקון שרצו לעשות ולא יוציאו זמנם בדרשה כי לא המדרש הוא העיקר:
והרב ר' משה אלשקאר ז"ל כ' שמעון בנו אומר וכו'. לפי שאמר אביו עשה לך רב אמר כנגדו אני למדתי מאבי וכל ימי גדלתי בין החכמים. וכנגד מה שכתוב והסתלק מן הספק אמר לא מצאתי לגוף טוב משתיקה והוא שאם היה אדם שואל לי הוראה לא הייתי מורה לפני מי שגדול ממני בחכמה, וכנגד ואל תרבה לעשר אומדות והוא כמ"ש שבשביל שיאמרו עליו שהוא חכם קופץ ומורה כפי מה שיזדמן בפיו אמר לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה והוא שאין שבח שיקראו לך חכם ואין בך מעשה. ויש מי שפירש ע"ד הלכה לא מצאתי לגוף שיגיע טוב לתלמידים מהשתיקה אמנם הדבור לפני החכם הוא היותר טוב מהשתיקה שאם יסכל ילמדהו ואם ישכיל ישבחוהו:
ויש מי שפירש לא מצאתי וכו' בענין קץ המשיח ומה שתאר קץ המשיח בשם גוף לפי שאז"ל אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף. ואמר לא המדרש הוא העיקר שלא תאמר איני נזהר בענין השתיקה רק בביה"מ וכמ"ש גם אויל מחריש וגו' אמנם כשאהיה טרוד בעסקי לדבר דברים בדבור המותר אין לי חשש ע"כ אמר לא תחשוב כזה שלא המדרש הוא העיקר כלומר אין עיקר אזהרתי לך בשתיקה בענין כשמצאת בבית המדרש כ"א בענין הדרך ארץ והוא המעשה וע"כ סמך לזה וכל המרבה דברים מביא חטא ובודאי שהוא מדבר ומזהיר בחלק המותר ולא בחלק הנאסר והנמאס כי שם אפי' המיעוט אסור ואיך לא הזהיר כ"א על הרבוי. וגם כי אפשר שמדבר עם החכם שכל מה שיוכל לשתוק ולקצר בדבורו יקצר ויהיו דבריו מעט הכמות ורב האיכות ולכן אמר ולא המדרש הוא העיקר וכו' כלומר התועלת הנמשך מן הדרשה של חכמים הוא המעשה אשר ילמדו ב"א וזה הוא בדברים הפשוטים אבל באלהיים כל המרבה דברים מביא חטא ותקלה לאנשים אשר לא יבינו דבריו וכנגד זה אמר ברוב דברים לא יחדל פשע וגו' ואמר כבוד אלהים הסתר דבר וגו' עכ"ל:
וה"ר מנחם לבית מאיר ז"ל כתב שמעון בנו אומר כל ימי גדלתי וכו' בתחלת למודו אמר זה שהיה גדל בין החכמים ושבח השתיקה כדי להטות אזנו ולבו לשמוע הדברים מפי החכמים וחכמי המוסר אמרו טובה עצלות השתיקה מעצלות הדבור ורבים נתבלבלו בביאור המאמר כי עצלות הדבור אצלם שיהיה עצל מלדבר וזו היא השתיקה ולכן פירשוהו שהוא נגזר מלשון ערבי עצלה לשון שתיקות. ואצלי יש עצלה שנמשכת ממנה השתיקה ומיירי בענין הלמוד והחכמות כי מי שיש לו עצלה שלא ללמוד כלל ועיקר מזה נמשך לו להיות שותק כשמדברים בדברי חכמה וגם אויל מחריש חכם יחשב ויש עצלה אחרת שרוצה ללמוד אבל לא לטרוח ולהיות עמל לבא עד תכונת הדברים ולירד לעומקן ומזאת העצלה נמשכת הדבור כשהוא בין החכמים המדברים בדברי חכמה כי הוא חכם בעיניו ומזיק לו ולאחרים הפתאים השומעים את דבריו עכ"ל:
וה"ר מתתיה היצהרי ז"ל כתב כל ימי גדלתי בין החכמים ובחנתי כל מוסריהם ולא מצאתי בכולם מוסר יותר מועיל מן השתיקה וכ"ת שצריך לאדם לדבר עם בני אדם כדי שיאהבוהו האנשים מצד ידיעתו ויקרבוהו ויועילוהו לזה השיב כי לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה ומעשיו יקרבוהו ומעשיו ירחיקוהו עכ"ל:
וה"ר יוסף ן' נחמיאש ז"ל כתב כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף לעמי הארץ הנמשלים לגופים טוב לחכם השתיקה בפניהם שלא יגלה להם סתרי תורה. א"נ לגוף ר"ל האיש החומרי אשר כלו גוף טוב לו השתיקה כי בדבריו יגלה חסרונו הפך האיש המשכיל. א"נ אמר לגוף כדי להודיע שבדברים הגופיים הוא מדבר אבל בדברי תורה מצוה לדבר שנא' ודברת בם וכמו שאמרו ז"ל אלם צדק תדברון לעולם יעשה אדם עצמו כאלם יכול בדברי תורה ת"ל צדק תדברון. וכל המרבה דברים מביא חטא הוא סמוך למה שלפניו ולא המדרש הוא העיקר וכו' לומר שכל המרבה דברים אפי' בדברי תורה מביא חטא על דרך שאמרו לעולם ישנה אדם לתלמידיו דרך קצרה דברים מעטים מכללים ענינים מרובים עכ"ל:
והחסיד הרב ר' יוסף ן' שושן ז"ל כתב ולא המדרש עיקר אלא המעשה דכתיב לא ימוש ספר התורה וגו' למען תשמור לעשות ככל הכתוב שלא תוסיף ולא תגרע ממנו ואמר ככל הכתוב ולא אמר כל הכתוב אלא בכ"ף הדמיון ללמוד ולכלול כל הטעמים הנכללים בו ודומים אליו אע"פ שאינם כתובים בו והוא תורה שבעל פה עכ"ל: