משנה אבות א יז

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת אבות · פרק א · משנה יז | >>

משנה זו במהדורה המבוארתדפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו

שמעון בנולה אומר, כל ימי גדלתי בין החכמים, ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה.

ולא המדרש הוא העיקר, אלא המעשה.

וכל המרבה דברים, מביא חטא.

משנה מנוקדת

שִׁמְעוֹן בְּנוֹ אוֹמֵר, כָּל יָמַי גָּדַלְתִּי בֵין הַחֲכָמִים, וְלֹא מָצָאתִי לַגּוּף טוֹב אֶלָּא שְׁתִיקָה. וְלֹא הַמִּדְרָשׁ הוּא הָעִקָּר, אֶלָּא הַמַּעֲשֶׂה. וְכָל הַמַּרְבֶּה דְבָרִים, מֵבִיא חֵטְא:

נוסח הרמב"ם

שמעון בנו אומר כל ימיי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה ולא המדרש הוא העיקר אלא המעשה וכל המרבה דברים מביא חטא.


פירוש הרמב"ם

כבר אמר החכם ברוב דברים לא יחדל פשע וסבת זה שרוב הדברים תוספת מותר וחטא כמו שאבאר עתה כי כשירבה האדם דברים יפשע על כל פנים שא"א שלא יהיה בדבריו דיבור אחד שאין ראוי לאמרו וממופתי החכמים מעוט הדברים וממופתי הסכלים רוב הדברים שנאמר וקול כסיל ברוב דברים וכבר אמרו החכמים שמיעוט הדברים ראיה על מעלת האבות והיות אדם מיוחס אמרו מיחסותא דבבל שתיקותא ואמר בספר המדות שאחד מהחכמים נראה שותק הרבה על שלא היה מדבר דבור שאין ראוי לאמרו ולא היה מדבר אלא מעט מזער ונאמר לו מה סבת רב שתיקותך ואמר בחנתי כל הדברים ומצאתים נחלקים לד' חלקים:

החלק הראשון הוא כולו נזק מבלתי תועלת כקללת בני אדם ודבר נבלה וכיוצא בהם שהדברים בהם שטות גמורה:

והחלק הב' יש בו נזק מצד אחד ותועלת מצד אחר כשבח אדם אחד לקבל בו תועלת ויהיה בשבח ההוא מה שיכעיס שונאו ויזיק למי ששבחו וצריך להניח הדברים בזה בגלל הסיבה הזאת שלא ידברו בזה החלק ג"כ:

והחלק הג' דברים שאין תועלת בהם ולא נזק כרוב דברי ההמון איך נבנית חומה פלונית ואיך נבנה היכל פלוני ובספור יופי בית פלוני ורוב מגדנות המדינה הפלונית וכיוצא באלו הם הדברים המותר אמר הדברים בזה גם כן מותר אין תועלת בהם: והחלק הד' דברים שכולם תועלת כדברים בחכמות ובמעלות ודבר האדם במה שהוא מיוחד בו מן הדברים שחייו תלוים בהם ובהם ימשך מציאותו ובזה צריך לדבר אמר בכל עת שאשמע דברים אני בוחן אותם ואם אמצאם מזה החלק הרביעי אדבר בם ואם יהיו משאר החלקים אשתוק מהם ואמרו בעל המדות בחן זה האיש וחכמתו שהוא חסר שלשה רבעי הדברים וזאת החכמה שצריך ללמדה ואני אומר שהדבור יחלק לפי חיוב התורה לחמשה חלקים. א' מצוה בו. ב' נזהר ממנו. ג' נמאס. ד' אהוב. ה' מותר:

החלק הראשון הוא המצוה בו והוא קריאת התורה ולמודה וקריאת תלמודה וזו היא מצות עשה מחוייבת שנא' ודברת בם והיא שקולה כנגד כל המצות וכבר נאמר מן האזהרה בלמוד מה שלא יכיל זה החבור קצתו:

החלק הב' הוא הדבור הנאסר ונזהר ממנו כעדות שקר ודבר שקר והרכילות והקללה ודברי התורה מורים על זה החלק וכן נבלות הפה ולשון הרע:

החלק הג' הוא הדבור הנמאס אשר אין בו תועלת לאדם בנפשו ולא עבירה ולא מרי כרוב ספור ההמון במה שאירע ומה שהיה ומה הם מנהגי מלך פלוני בהיכלו ואיך היתה סבת מות פלוני או איך התעשר פלוני ואלו קוראים אותם החכמים שיחה בטלה והחסידים השתדלו בעצמם להניח זה החלק מן הדבור ונאמר על רב תלמידו של ר' חייא שלא שח שיחה בטלה מימיו ומזה החלק ג"כ שיגנה אדם מעלה או ישבח פחיתות יהיו מדות או שכליות:

החלק הד' הוא הנאהב והוא הדבור בשבח המעלות השכליות או מעלות המדות ובגנות הפחיתיות משני המינים יחד להעיר הנפש למעלות בספורים ובשירים ולמנעה מן הפחיתיות בדרכים ההם בעצמם וכן לשבח החשובים ולהודות מעלותיהם כדי שיטבו מנהגיהם בעיני בני אדם וילכו בדרכיהם ולגנות הרעים בפחיתיותיהם כדי שיתגנו פעולתם וזכרם בעיני בני אדם ויתרחקו מהם ולא יתנהגו הם כמנהגיהם וזה החלק רצה לומר למוד המדות המעולות והתרחק מן המדות הפחותות יקרא דרך ארץ:

החלק הה' הוא המותר והוא הדבור במה שמיוחד לבני אדם מסחורתו ופרנסתו ומאכליו ומשתיו ולבושו ושאר מה שצריך לו והוא מותר אין אהבה בו ולא מאוס אבל אם ירצה ידבר בו מה שירצה ואם ירצה לא ידבר ובזה החלק ישובח האדם כשימעט הדברים בו והזהירו אנשי המוסר מהרבות בו דברים אבל האסור והנמאס אין צריך לאזהרה ולא למצוה שראוי לשתוק ממנה לגמרי אבל המצוה בו והאהוב אילו היה האדם יכול לדבר בו כל ימיו היה טוב אבל צריך להזהר משני דברים. האחד מהם שיהיו מעשיו מסכימים לדבריו כמו שאמרו נאים הדברים היוצאים מפי עושיהם ועל זה הענין כוון באמרו ולא המדרש הוא עקר אלא המעשה באמרו וחכמים יאמרו לצדיק שילמד המעלות כאומרם דרוש ולך נאה לדרוש ואמר הנביא רננו צדיקים בה' לישרים נאוה תהלה. והענין האחר הוא הקצור ושישתדל להרבות הענינים במעט דברים לא שיהיה הענין בהיפך והוא אמרם לעולם ישנה אדם לתלמידיו דרך קצרה ודע שהשירים המחוברים באיזה לשון שיהיו צריך שיבחנו בעניניהם אם הם הולכים על דרך הדבור אשר חלקנוהו ואמנם בארתי זה אע"פ שהוא מבואר מפני שראיתי זקנים והחסידים מאנשי תורתנו כשיהיו במשתה יין כחופה או זולתה וירצה אדם לשיר שיר ערבי אפי' ענין השיר ההוא שבח הגבורה או הנדיבות והוא מן החלק האהוב או בשבחי היין ירחיקו זה בכל צד מן ההרחקה ואין מותר אצלם לשמעו וכשישורר המשורר פיוט מן הפיוטים העבריים לא ירחיקוהו ולא ירע בעיניהם עם היות בדברים ההם המוזהר ממנו או הנמאס וזה סכלות גמורה שהדבור לא יאסר ויותר ויאהב וימאס ויצוה באמירתו מצד הלשון שנעשה [בו] אבל מצד ענינו שאם יהיה ענין [השיר] ההוא מעלה יתחייב לאמרו באיזה לשון שיהיה ואם יהיה כוונת השיר ההוא פחיתות באיזה לשון שיהיה אסור לאמרו [באיזה לשון שיהיה] גם יש לי בזה תוספת כי כשיהיו שני פיוטים ולשניהם ענין אחד מהעיר כח התאוה ושבח אותה וישמח הנפש בה והוא פחיתות והוא מחלק הדבור הנמאס מפני שהוא מזרז ומעורר על מדה פחותה כמו שהתבאר מדברינו בפ' הרביעי ויהיה א' משני הפיוטים עברי והא' ערבי או לעז יהיה שמיעת העברי והדבור בו יותר נמאס אצל התורה למעלת הלשון שאין צריך שישתמשו בו אלא במעלות כל שכן אם יצטרף אליו שישימו בו פסוק מן התורה או משיר השירים בענין ההוא שאז יצא מחלק הנמאס לחלק הנאסר ומוזהר ממנו שהתורה אסרה לעשות דברי הנבואה מיני זמר בפחיתיות ובדברים מגונים. ואחר שזכרנו לשון הרע בחלק הדבור האסור ראיתי לבארו ולזכור בו קצת מה שנזכר שבני אדם בו בעורון גדול והוא החטא הגדול שבבני אדם תמיד וכ"ש במה שאמרו חכמים שאבק לשון הרע לא ינצל אדם ממנו בכל יום ומי יתן שינצל מלשון הרע עצמו ולשון הרע הוא ספור רעות האדם ומומיו ולגנות אדם מישראל באיזה צד שיהיה מן הגנות ואפילו היה המגונה חסר כמו שנזכר שאין לשון הרע שיכזב על אדם וייחס לו מה. שלא יעשה כי זה יקרא מוציא שם רע על חבירו ואמנם לשון הרע הוא שיגנה גנות האדם אפילו בפעולותיו אשר יעשה באמת שהאומרו יחטא ואשר ישמעהו יחטא. אמרו ג' לשון הרע הורגתן. האומרו. השומעו. ושאומרים עליו. ואמרו המקבלו יותר מן האומרו. ואבק לשון הרע הוא זכרון מומי האדם בלתי באור אמר שלמה בזה הענין כי פעמים יהיה הזוכר מומי האדם בלתי באור מראה שאין ידיעה לו במה שהובן מדבריו ושהוא לא כוון זה ואמנם כוון ענין אחר כמו שאמר כמתלהלה היורה זקים חצים ומות כן איש רמה את רעהו ואמר הלא משחק אני. וכבר שבח חכם מן המתחכמים כתיבת הסופר שהראה לו במעמד גדול וגנה הרב מעשה המשבח כתיבת הסופר ההוא ואמר לו כלך מלשון הרע כלומר שאתה מסבב גנותו בשבחך אותו בתוך ההמון שמהם מי שיאהבהו ומהם מי שישנאהו ויצטרך שונאו כשישמע שבחיו לזכור מומיו ורעותיו וזה תכלית ההרחקה מלשון הרע ולשון המשנה לא נחתם גזר דין על אבותינו אלא על לשון הרע רצה לומר ענין המרגלים אשר נאמר בהם ויוציאו דבת הארץ ואמרו ע"ה ומה אלו שלא הוציאו שם רע אלא על העצים ועל האבנים התחייבו מן העונש מה שנתחייבו מי שידבר בגנות חבירו על אחת כמה וכמה: ולשון התוספתא על ג' דברים נפרעין מן האדם בעולם הזה ואין לו חלק לעולם הבא עבודת כוכבים גלוי עריות ושפיכות דמים ולשון הרע כנגד כולם ואמרו בגמרא בעבודת כוכבים בא לשון הגדולה והוא אמרו אנא חטא העם הזה חטאה גדולה ובחטא גלוי עריות בא גם כן לשון הגדולה והוא אמרו ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת ובחטא שפיכות דמים בא ג"כ לשון הגדולה והוא אמרו גדול עוני מנשוא אבל בלשון הרע בא לשון גדולות ר"ל שהיא שקולה כנגד שלשתם והוא אמרו לשון מדברת גדולות ודברו בחטא הזה המעורר הרבה מאד וסוף מה שנאמר כל המספר לשון הרע כפר בעיקר שנאמר אשר אמרו ללשוננו נגביר שפתינו אתנו מי אדון לנו אמנם ספרתי קצת מה שספרו בזה החטא אע"פ שהארכתי כדי שיתרחק ממנו האדם בכל יכלתו וישים כונתו לשתוק רצה לומר מזה החלק מן הדבור:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה - מי ששומע חרפתו ושותק:

ולא המדרש הוא העיקר אלא המעשה - ותדע לך שהשתיקה טובה לו, שאפילו המדרש והדרש והדיבור בתורה שאין לך מדה טובה הימנה, אין עיקר קיבול השכר אלא בשביל המעשה, והדורש ואינו מקיים, נוח לו אם היה שותק ולא היה דורש:

וכל המרבה דברים מביא חטא - שכן מצינו בחוה שהרבתה דברים, ואמרה, אמר אלהים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו, והוסיפה נגיעה שלא נאסרה בה, ודחפה נחש עד שנגעה בו, ואמר לה, כשם שאין מיתה בנגיעה כך אין מיתה באכילה, ומתוך כך באת לידי חטא שאכלה מן הפרי. הוא ששלמה אומר (משלי ל) אל תוסף על דבריו פן יוכיח בך ונכזבת:

פירוש תוספות יום טוב

שמעון בנו. והוא מהרוגי המלכות וסוף פרק קמא דכריתות [דף ח'] שנינו רשב"ג אומר המעון הזה לא אלין הלילה עד שיהא (ברביעית) [בדינרין] ועל כרחנו רבן שמעון זה איננו שנזכר לקמן בסוף פירקין שאותו לא היה בימי הבית שלא הזכירו בפ"ק דשבת [דף ע"ו] כי אם עד שמעון השני. ואולי כשאמר מאמר זה עדיין לא עלה לגדולת שם רבן דוגמת בן זכאי במשנה ב' פ"ה דסנהדרין ואע"פ שראיתי טעם אחר בזה בספר עשרה מאמרות מה שנראה לי כתבתי:

טוב משתיקה. וכן הנוסחא בספר מדרש שמואל. וביש ספרים גרסינן אלא שתיקה. וכן בספר דרך חיים.

ולא המדרש וכו'. כתב הר"ב ותדע לך וכו' דאי לא בא לראיה על הקודם. היה ראוי שיקדים לזה וכל המרבה דברים וכו' שהוא יותר ראוי להסמיכו אל ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(לה) (על המשנה) שמעון בנו. והוא מהרוגי המלכות. והוא רשב"ג דסוף פרק קמא דכריתות. ואינו רשב"ג דסוף פרקין: ואולי כשאמר מאמר זה עדיין לא עלה לגדולת רבן, דוגמת בן זכאי בפ"ה דסנהדרין מ"ב:

(לו) (על הברטנורא) דאי לא בעי לראיה על הקודם, היה ראוי שיקדים לזה וכל המרבה כו' שהוא יותר ראוי להסמיכו אל ולא מצאתי כו':

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

שמעון בנו:    היינו רשב"ג הנזכר למטה אלא שדבר זה אמר אותו עד שלא נסמך בעבור זה תנן שמעון ולא רבי שמעון ובעבור זה אית דגרסי הוא היה אומר כן נ"ל. ומה שהפסיק כאן שלשלת הקבלה כי מכאן והלאה היתה הקבלה הולכת מאב לבן ומאב לבן היינו מהלל לר"ג בנו ומר"ג לר"ש בנו ואח"כ מר"ש לרב"ג ואח"כ משם לרבי בנו של רשב"ג ואח"כ לר"ג בנו ור' הלל שהיה ג"כ בנו ואחר שפסק שלשלת הדורות של המשנה חוזר לשלשלת הקבלה ואומר ריב"ז קבל מהלל וכו' עכ"ל הרמב"ם ז"ל. וטעות שנפלו בלשונו ז"ל תוכל בקל להבינם ממה שאכתוב בסמוך בס"ד:

ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה:    נ"א אלא שתיקה וכן הגיה הרי"א ז"ל. וביד פ' שני דהלכות דעות סימן ד'. ועיין על פי' משנה זו בפי' הרב ר' משה אלשיך ז"ל פ' שמיני דף קע"ג דברים מתוקים:

ולא המדרש הוא העיקר:    במדרש תשמרו ללכת בהם בהם לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה מספר לקח טוב. שמעון בנו הוא מהרוגי מלכות וספ"ק דכריתות שנינו רשב"ג אומר המעון הזה לא אלין הלילה עד שיהא וכו' ועל כרחין רבן שמעון זה איננו שנזכר לקמן בסוף פירקין שאותו לא היה בימי הבית שלא הזכירו בפ"ק דשבת כי אם עד שמעון השני [הגה"ה דע כי שלשה רשב"ג הם האחד מהם הוא רשב"ג הזקן רשב"ג אביו של רבנו הקדוש הוא השני ועוד יש רשב"ג בנו של רבנו הקדוש ואותו לא מצינו שנקרא רבן ולכן בהקדמה האמורה הלזו נלע"ד שנפל טעות בפרק שלישי מעשרה פרקיו של הרמב"ם ז"ל אשר עשה בהקדמת פירושו למשניות וכך צ"ל שם בפ"ג ר' יהודה הנשיא בן רבן שמעון בן רבן גמליאל וכו' וגם בהקדמת הרמב"ם ז"ל בחבורו הגדול הנקרא משנה תורה דכל טעות באופן אחר ברוב הדפוסים וכך צ"ל שם נמצא מרב אשי עד משה רבירו ע"ה ארבעים דורות (נ"א איש) ואלו הן רב אשי מרבא ורבא מרבה ורבה מרב הונא ורב הונא מר' יוחנן ורב ושמואל ור' יוחנן ורב ושמואל מרבינו הקדוש ורבינו הקדוש מרבן שמעון אביו ורבן שמעון מרבן גמליאל אביו (ז"ה ר"ג מיבנה) ורבן גמליאל מרבן שמעון אביו (וזהו הנהרג בעונותינו) ורבן שמעון מרבן גמליאל הזקן ורבן גמליאל הזקן מרבן שמעון אביו ורבן שמעון מהלל אביו וכו' ובזה תמצא חשבון תשלום הארבעים אשר שם מכוון ע"ש ודוק]:

תפארת ישראל

יכין

שמעון בנו אומר:    הוא בן ר"ג הזקן. הוא רשב"ג הנהרג בזמן החורבן. ומדקאמר כן קודם שנתמנה לנשיא, קראוהו שמעון:

כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה:    משתיקה גרסינן, ובתלמיד היושב לפני רבו עסקינן, שהוא עדיין כגוף המבקש רוח חיי חכמה בקרבו, עליו אמר שאפילו בדרך מציאה לעתים רחוקים לא מצאתי שאיש כזה ירוויח כלל שום דבר משתיקה. מדהוא יושב כפסל משומם, על כן לא ירומם. דמלבד שיחשבוהו הרואים. כחסר דעת, וכמו שחשבו לרב כהנא שהיה ארי כמו שועל [כב"ק קי"ז א'], או כחצוף שמחציפותו אינו חש לפלפל בדברי רבו. מלבד כל אלה השתיקה מזיק לו נמי לתפיסה ולחדוד ולזכרון, דרק ע"י הפלפול והקושיות שלו והתרוצים שיתרץ לו רבו, יבין הדבר לאישורו [כב"מ פ"ד א']. גם ע"י הדבור יחוקו הדברים בלבו היטב, ולעד כבצור יחצבון, וכל הגורם בלחישא עד מהרה הוא שוכח [כעירובין נ"ד א']:

ולא המדרש הוא העיקר אלא המעשה:    וכשלא ירקד הלימוד ע"י הפלפול, יהיה כטוחן ברחיים של גרוסת, לא יאכל רק פת הדראה, ואכסוהו שערי [ככתובות ע"ז א']. משום דלא ידע הסתעפות העניינים היטב כשיבוא לידו מעשה, ומאן האי דלא חש לקמחיה. [כיומא מ"ו א']:

וכל המרבה דברים מביא חטא:    שע"י רבוי דברים שלא לצורך, מסבב שגיאה בדבריו, שיתבלבל על ידן כוונת שומע ומשמיע, וגורם שלא יבינו התלמיד היטב, וגורם גם שישתכחו דבריו מהר, כמו שתקנו בגט שלא יאמר בפני נכתב לשמה, דאי מפשת לדבוריה אתא למגזיא [כגיטין ד"ג א']. ולהכי הזהירו חז"ל, לעולם ילמד אדם לתלמידיו דרך קצרה [כחולין ס"ג ב']:

בועז


להלכתא גבירתא של תפארת ישראל לחץ כאן

פירושים נוספים

מגן אבות (רשב"ץ)


פירוש מגן אבות (רשב"ץ)