בבא בתרא ט ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
משגש ארחתיה דאימיה משמיה דר' אלעזר מאי דכתיב (ישעיהו נט, יז) וילבש צדקה כשריון לומר לך מה שריון זה כל קליפה וקליפה מצטרפת לשריון גדול אף צדקה כל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול רבי חנינא אמר מהכא (ישעיהו סד, ה) וכבגד עדים כל צדקותינו מה בגד זה כל נימא ונימא מצטרפת לבגד גדול אף צדקה כל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול אמאי קרו ליה עולא משגש ארחתיה דאימיה דבעא מיניה רב אחדבוי בר אמי מרב ששת אמנין למצורע בימי ספורו שמטמא אדם אמר לו הואיל ומטמא בגדים מטמא אדם א"ל דילמא טומאה בחבורים שאני דהא הסיט נבילה דמטמא בגדים ואינו מטמא אדם אמר ליה ואלא שרץ בדמטמא אדם מנלן לאו משום דמטמא בגדים א"ל שרץ בהדיא כתיב ביה (ויקרא כב, ה) או איש אשר יגע בכל שרץ אלא גשכבת זרע דמטמא אדם מנלן לאו משום דהואיל ומטמא בגדים מטמא אדם א"ל שכבת זרע נמי בהדיא כתיב ביה (ויקרא כב, ד) או איש לרבות את הנוגע אהדר ליה בבדיחותא חלש דעתיה דרב ששת אישתיק רב אחדבוי בר אמי ואתיקר תלמודיה אתיא אימיה וקא בכיא קמיה צווחה צווחה ולא אשגח בה אמרה ליה חזי להני חדיי דמצית מינייהו בעא רחמי עליה ואיתסי ודאתאן עלה מנא לן כדתניא ר"ש בן יוחי אומר נאמר כבוס בגדים בימי ספורו ונאמר כבוס בגדים בימי חלוטו מה להלן מטמא אדם אף כאן מטמא אדם אמר רבי אלעזר גדול העושה צדקה בסתר יותר ממשה רבינו דאילו במשה רבינו כתיב (דברים ט, יט) כי יגורתי מפני האף והחמה ואילו בעושה צדקה כתיב (משלי כא, יד) מתן בסתר יכפה אף [ושחד בחיק חמה עזה] ופליגא דרבי יצחק דאמר ר' יצחק אף כופה חמה אינו כופה שנא' ושחד בחיק חמה עזה אע"פ ששוחד בחיק חמה עזה איכא דאמרי א"ר יצחק כל דיין שנוטל שחד מביא חמה עזה לעולם [שנאמר ושחד בחיק וגו'] ואמר רבי יצחק כל הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות והמפייסו בדברים מתברך בי"א ברכות הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות דכתיב (ישעיהו נח, ז) הלא פרוש וגו' ועניים מרודים תביא בית וגו' כי תראה ערום וגו' דוהמפייסו בדברים מתברך באחת עשרה ברכות שנאמר (ישעיהו נח, י) ותפק לרעב נפשך ונפש נענה תשביע וזרח בחשך אורך ואפלתך כצהרים ונחך ה' תמיד והשביע בצחצחות נפשך וגו' ובנו ממך חרבות עולם מוסדי דור ודור תקומם וגו' ואמר רבי יצחק מאי דכתיב (משלי כא, כא) רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד משום דרודף צדקה ימצא צדקה אלא לומר לך כל הרודף אחר צדקה הקדוש ברוך הוא ממציא לו מעות ועושה בהן צדקה רב נחמן בר יצחק אמר הקדוש ברוך הוא ממציא לו בני אדם המהוגנים לעשות להן צדקה כדי לקבל עליהם שכרו לאפוקי מאי לאפוקי מדדרש רבה דדרש רבה מאי דכתיב (ירמיהו יח, כג) ויהיו מוכשלים לפניך בעת אפך עשה בהם אמר ירמיה לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם [אפילו] בשעה שכופין את יצרן ומבקשין לעשות צדקה לפניך הכשילם בבני אדם שאינן מהוגנין כדי שלא יקבלו עליהן שכר רבי יהושע בן לוי אמר כל הרגיל לעשות צדקה זוכה הויין לו בנים בעלי חכמה בעלי עושר בעלי אגדה בעלי חכמה דכתיב
רש"י
עריכהמשגש - לשון מהומה ושגעון:
קליפה - מייל"א בלע"ז:
וכבגד עדים כל צדקותינו - כלומר אף כל צדקותינו נמאסו מחמת רשעינו כבגד מאוס שהאדם מסירו מעליו:
עדים - כדמתרגמינן ויסר ואעדי וכן מעדה בגד ביום קרה (משלי כה) מ"מ מקיש צדקה לבגד צדקת הצדיקים לבגד הגון:
בימי ספורו - בשבעת ימים שבין טהרת הצפרים להבאת קרבנותיו בשלמא בימי חלוטו איתקש למת לטמא אף באהל:
הואיל ומטמא בגדים - דהא ביום השביעי כתיב וכבס בגדיו:
טומאה בחבורין - כגון בגדי לבושו הרי הן כמוהו אבל שאר בגדים הנוגע בהן וכן אם יגע באדם לא מטמא תדע שהרי המסיט נבילה כתיב ביה והנושא את נבלתה יכבס בגדיו (ויקרא יא) ולא אשכחן דלהוי אב הטומאה לטמא אדם ושאר בגדים:
שכבת זרע מטמא בגדים - וכל בגד וכל עור אשר יהיה עליו שכבת זרע וגו':
בהדיא כתיב ביה כו' - ה"ה נמי דהוה מצי למיפרך דהא טומאת בגדים לא דמיא לבגדים דבימי ספורו דהא בגדים דהכא לאו בגדי לבוש שרץ הן וטומאת מגע הוא אלא דעדיפא מיניה קא מותיב ליה:
או לרבות הנוגע - דהכי תניא במסכת נדה (דף מג:) מנין לרבות הנוגע בשכבת זרע ת"ל או איש:
הוה קמהדר ליה - רב אחדבוי לרב ששת בבדיחותא לפי שהיה רב ששת נכשל בתשובותיו:
אשתתק רב אחדבוי - נעשה אלם:
אתיא אימיה - דרב ששת:
צווחה קמיה - שיתפלל עליו:
להני חדיי - הדדים הללו חדיי תרגום של חזה:
דמצית מינייהו - שינקת מהן:
ודאתאן עלה - ואחרי שבא לידינו שאלה זו לקובעה בגמ' מנלן דמטמא אדם:
נאמר כיבוס בגדים בימי ספורו - והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו וגו' ונאמר כיבוס בגדים למעלה ביום טהרת הצפרים כשיוצא מטומאת החלט וכבס המטהר את בגדיו:
אף וחימה - שני לגיונות קשים הם ליפרע מן החוטאים:
אע"פ ששוחד בחיק - שהוא עושה צדקה בסתר:
חימה עזה - עדיין היא בתוקפה ורבי אלעזר סבר דהאי שוחד בחיק ארישא קאי ושוחד בחיק יכפה חימה עזה:
ותפק לרעב נפשך - הוא פיוס דברי נחומים:
ימצא צדקה - משמע יבא לידי עניות וימצא בני אדם שיעשו לו צדקה:
ויהיו מוכשלים לפניך - את אנשי ענתות היה מקלל שהיו מבקשין נפשו:
תוספות
עריכהמנין למצורע בימי ספורו שמטמא אדם. פשיטא לן דמטמא כדתנן בריש מס' כלים (פ"א מ"א) אבות הטומאות השרץ ושכבת זרע ונבלה וטמא מת ומצורע בימי ספורו כו' הרי אלו מטמאין אדם וכלים במגע וכלי חרס באויר ולכך בעי מנלן דמטמא דהא כתיב ורחץ במים וטהר משמע דבאותה טבילה נטהר:
דהא הסיט נבלה מטמא בגדים ואינו מטמא אדם. לאו. משום דטומאה בחבורין שאני. פ"ה דאינו מטמא אלא בגדים שהוא לבוש וקשה לריב"ם דבתורת כהנים פ' ויהי ביום השמיני מרבה שמטמא אפילו כלים (בחבורים) אע"ג דלא שייך בהו לבישה ואינו ממעט מבגדיו אלא אדם וכלי חרס שנוגע בהן אלא ודאי מטמא בגדים בשעה שמסיט אפילו אין לבוש בהן וכן משמע מדקאמר אלא מעתה שרץ דמטמא אדם מנלן לאו משום דמטמא בגדים מטמא אדם נמי כו' וחי קרי חבורים בגדים שהוא לבוש מאי פריך משרץ דלא שייך ביה לבישה התם ודאי ילפינן אדם מבגדים ונראה לריב"ם דלא גרס בחבורים אלא הכי גרס ודילמא טומאת בגדים שאני תדע דהא מסיט נבלה דמטמא בגדים ואינו מטמא אדם ולא גרסינן . מ"ט לאו משום דטומאה בחבורים שאני דלא מהדר אלא שיש חילוק בין טומאת בגדים לטומאת אדם וכן משמע דאיהו גופיה לא קא מיבעיא ליה אם מטמא בגדים וכלים במגע אלא אאדם בעי:
אתיא אימיה וקא בכיא קמיה. פר"ח דהיינו אימיה דרב אחדבוי ולדידיה קרי עולא משגש אורחא דאימיה שגרם לאמו להתבזות לפני רב ששת והיא היתה מניקתו של רב ששת לכך. אמר חזי הני חדיי דמצית מינייהו:
מה כיבוס בגדים האמור בימי חלוטו כו'. בכמה דברים חמור ימי חלוטו מימי ספורו ולא גמר מהיקשא והיינו טעמא משום דלגמרי לא מצי למגמר דהא כתב וטהר דמשמע דנטהר מכמו שהיה מתחלה אלא דוקא להך מילתא גמרי לפי שהן שוין דאין אדם וכלים מקבלין טומאה אלא מאב הטומאה:
גדול העושה צדקה בסתר יותר ממשה רבינו. פירוש יותר משכך חמה ממשה רבינו בתפלתו ואע"ג דמשה נמי עשה צדקה בסתר שמא אותה שעה כבר פסק אותו זכות:
חמה אינו כופה. תימה דבפרק ארבעה נדרים (דף לב.) אמרינן דחמה משה הרגו:
והמפייסו בדברים מתברך בי"א. יש מגיהין והנותן פרוטה לעני והמפייסו משום דמשמע להו דקראי איירי בנותן צדקה דכתיב ותפק לרעב נפשך ונפש נענה תשביע ולאו מילתא היא דנפש נענע תשביע היינו תשביע בדברים שתפייסנו בדברים וע"כ לא גרסי' ליה דלההיא גיר' הוה ליה למימר מתברך בי"ז הנך שש דלעיל והני אחת עשרה:
עין משפט ונר מצוה
עריכהפו א מיי' פי"א מהל' טומאת צרעת הלכה ב':
פז ב מיי' פ"ד מהל' אבות הטומאה הלכה ב':
פח ג מיי' פ"ה מהל' אבות הטומאה הלכה א':
פט ד מיי' פ"י מהל' מתנות עניים הלכה ד' והלכה ה, סמ"ג עשין קסב, טור ושו"ע יו"ד סי' רמ"ט סעיף ג' וסעיף ד:
ראשונים נוספים
משגש. מבזה ארחתיה דאימיה שהצריכה להתבזות במה שדרכה להצניע שגלתה דדיה בשבילו כדאמר לקמן:
וכבגד עדים. אלו אותן בגדים בלוים ונסחבים שמשימין שם התינוק כשהוא נולד ולפיכך נקרא עדים[3] ועדיאתו:
בימי ספורו. היינו אותן ימים דכתיב וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים דכבר עברו לימי חלוטו והזאתו: אמר ליה הואיל ומטמא בגדים בימי ספורו דכתיב והיה ביום השביעי יגלח שערו וגו' וכבס בגדיו והואיל דמטמא בגדים דטעונין כבוס הכי נמי מטמא אדם:
אמר ליה. דלמא טומאה בחבורין שני דהני בגדים מחוברין עליו שלובש בהן אבל לעולם אימא לך אם יגע בבגדים אחרים אינו מטמאן וכי היכי דלא מטמא בגדים מעלמא אימא נמי דלא מטמא אדם תדע דהנה אשכחן דמטמא בגדים בחבורין ולא מטמא אדם:
היסט נבלה. אדם שהסיט נבלה ומטמא בגדים דכתיב והנושא את נבלתה יכבס בגדיו וטמא עד הערב אלמא דבגדים טמאים הן ואינו [מטמא אדם] כדכתיב וטמא עד הערב הוא טמא ואינו מטמא אדם:
היסט בכלל נושא. כדכתיב נישא וקרינן נושא (חולין קכד:):
אמר ליה רב ששת. ולטעמיך דקא אמרת דטומאה בחבורין שאני מש"ה אין מטמא אדם אלא שרץ דמטמא אדם מנא לן לאו משום הואיל דמטמא בגדים דכתיב וכל אשר יפול עליו מהם במותם יטמא מכל כלי עץ או בגד או עור או שק והני לאו בחבורין נינהו:
אמר ליה רב אחדבוי. שרץ דמטמא אדם בהדיא כתיב או איש אשר יגע בכל שרץ אלא פריך הכי ולטעמיך דאמרת טומאה בחבורין שני שכבות זרע דמטמא אדם מנלן משום דהואיל ומטמא בגדים דכתיב ואיש (אשר) [כי] תצא ממנו שכבות זרע וכתיב וכל בגד וכל עור אשר יהיה עליו שכבת זרע וכבס במים וטמא עד הערב ה"נ מטמא אדם ה"נ גבי מצורע:
אמר ליה רב אחדבוי. שכבת זרע בהדיא כתיב ביה דמטמא כל אדם הנוגע בו דכתיב או דמייתר דמצי למכתב איש אשר תצא ממנו וגו' או ל"ל לרבות את הנוגע ואכתי מנין למצורע שמטמא בימי ספורו:
הוה קא מהדר ליה בבדיחותא. כלומר שמח היה רב אחדבוי שנצחו לרב ששת שלא היה לו להשיב:
אישתתק. נעלם:
אתיא אימא.[4] דרב אחדבוי בכיא קמיה דרב ששת שהיתה מינקת שלו בשביל בנה דלימחל ליה ובעי רחמי עליה דרב אחדבוי ולא אשגח בה עד דמפקי דדיה לפניו כלומר עשה בשביל אלו דדין שינקת מהן ולהכי שהצריכה לכך קרי ליה עולא משגש ארחתיה דאימיה:
ודאתאן עלה מיהא. הואיל ובאת לידינו שאילה זו דרב אחדבוי נעסוק בה:
מנלן. דמצורע מטמא אדם בימי ספורו:
כבוס בגדים בימי חלוטו. דכתיב וכבס המטהר את בגדיו דניטמו בימי חלוטו:
מה להלן בימי חלוטו מטמא אדם. דכתיב כל ימי אשר הנגע בו יטמא וגו':
מתן בסתר [יכפה] אף ושוחד בחיק. כלומר מי שנותן בחיק של עני בצנעה כופה נמי חימה עזה:
אע"פ ששוחד בחיק. של עני אעפ"כ חימה עזה שאינה נכפית בשביל השוחד בחיק:
המפייסו בדברים. שמנחמו ומדבר על לבו דברי נחומין:
דכתיב ותפק לרעב נפשך וגו'. כלומר משתוציא מנפשך דברים טובים לנחם הרעב ונפש נענה תשביע בדברים טובים אז תזכה לדברים הללו:
משום דרודף צדקה. שעושה צדקה משלו בא לידי צדקה שיצטרך לבריות בתמיה:
צדקה זו עושר שיהיו לו נכסים ועושר שיעשה מהם צדקה:
כבוד. זו אגדה בשביל שיודע לדרוש באגדות מכבדין אותו:
והאי דבע' מיניה מניין למצורע שמטמא אדם בימי ספרו. משום דתנינן לה בריש מס' כלים (א,א) וקא בעי קרא מנ"ל א"ל רב ששת דילפי' אדם מבגדים שטומאתן שוה ואקשי ליה דילמא טומאה בחיבורין שאני פרש"י ז"ל בגדי לבושו הרי הן כמוהו אבל שאר בגדים אימא לך דלא מטמא להו במגעו וה"ה לאדם תדע שהרי מסיט נבלה וכו' דלא אשכחן שיטמא אלא בגדים שהוא לבוש ואינו אב הטומאה לטמא אדם ונטמא שאר בגדים, אלו דברי הרב ז"ל.
וקשיא עליה דתניא (בספרי) [בספרא שמיני ו'] מנין לעשות שאר כלים כבגדים ת"ל טמא יכול יטמא אדם וכלי חרס ת"ל בגד בגד הוא מטמא ואינו מטמא לא אדם ולא כלי חרס מדקא מרבינן שאר כלים דומי' דאדם וכלי חרס ש"מ דבמגע בעלמא מרבי' להו ואע"פ שאינו לבוש ויש שמחליף וגורס דדילמא טומאת בגדים שאני כלו' שאין למדין אדם מבגדים ואפי' מבגדים שאינו לובשן ואין שומעים לו להגיה הספרים.ובפר"ח ז"ל נמי אשכחן טומאה בחבורין.
וי"מ אותה כך, שכל בגדים שהוא נוגע בהץ בשעה שהוא נוגע בנבלה הוא מטמא שאםהיה תפוס בידו אחת כלים ובידו אח' נושא את הנבלה טמאין ובכך את' מפרש ברייתא זו שבתורת כהנים אבל לאח' שפי' מן הטומאה אם חזר ונגע [לא] שמענו שמטמא כלים דדומיא דבגדים מרבי' ולענין נבלת עוף טהור תניא בת"כ כה"ג מנין לעשות שאר כלים כבגדים וכו' וקא מפרש עלה נמצא אתה או' היה אוכל בנבלת עוף טהור וידו אחת על גבי תנור וידו אח' על גבי חבירו שניהם טהורים אלמא בשאר כלים טמא והיינו טומאה בחבור'. ומצורע בימי ספורו וכן השרץ טומאה בחבורין הן שהרי טומאה גופה הם והנוגע בהם בטומאה עצמה נתחבר וה"ק ודילמא אע"פ שאדם ובגדים טומאתן שוה שאין מקבלין טומאה אלא מאב הטומאה אפ"ה בכ"מ שגוף הטומאה או המחובר לה צריך ליגע בו אין למדין אדם מבגדים דלהכי אפיק לנוגע בלשון בגדים לומר שצריך דבר מקיף לטומאה בנגיעתו כעין בגדים לאפוקי בשעה (שהוא) [שאינו] נוגע בנבלה והיינו דאקשי אלא מעתה טומאת שרץ מנ"ל שהרי הוא טומאה בחבורין כדפרישית. ורש"י ז"ל אומ' לפי פירושו דה"ה דהל"ל דשרץ לאו טומאה בחבורין הוא דהא [לאו] בגדי לבוש השרץ הם אלא טומא' מגע היה, ואין זו סוגי' התלמוד.
ואיכא דבעי הכא אטו גבר' רבה כרב ששת לא ידע דשרץ כתיב באורייתא כמה קראי כתיבי ומעיילי פיל' בקופ' דמחט' ומפרשי לה הכי כעדשה מן השרץ דמטמא אדם מנא לן לאו משום דכתיב גבי בגדים וכל אשר יפול מהם אל תוכו יטמא ודרשינן מהם ממקצתן נמי נפקא לן כעדשה מן השרץ במסכת חגיגה (יא,א) וההוא גבי כלים כתיב אדם מנא לן לא מפני שטומאתן שוה ולמדים זה מזה אע"פ שהוא טומאה בחבורין א"ל האי בהדיא כתיב בי' או איש אשר יגע בכל שרץ אשר יטמא לו [ספרא במקומו] לרבות את השעורין כלו' כל שמטמא בשרץ מטמא את האדם הא למדת לרבו' לכעדש' מן השרץ שהוא מטמא אדם. הדר אייתי ליה שכבת זרע שהיא טומאה בחבורין שהיא עצמה הטומאה והיא הנוגעת כדאמרן לעיל וכך הוא פירוש טומאה בחבורין שאמרו במסכת נזיר [מב,ב] כלו' שבעוד שהוא מחובר ונוגע לטומאה ולא פירש ממנה נוגע לדבר אחר ועל הטומאה עצמה כמו שפירשתי, וכן במסכת עבודה זרה פר' אין מעמידין (עבודה זרה לז,ב).
ופי' מסיט נבלה טמא [היינו משא] שכל הנושא ונשא על גבי הנבלה טהור חוץ מן המסיט וכך שנינו במסכת זבין ותניא במס' שבת בפ' ר' עקיבא כל הטמאות המסיטות טהורות חוץ מהסיטו (ת) [של זב] שלא מצינן לו חבר בכל התורה כולה אלמא אין מסי' זה כהסט המוזכר בזב אלא משא הוא.
מהדורות תליתאה ורביעאה:
(ו) עולא משגש אורחתא דאמי' ראיתי מפרשים שלא הי' שמו עולא אלא רב אחדבוי קורא עולא מפני שהי' נער בשנים כמו התשכח אשה עולה ואמו של רב אחדבוי באה לפני רב ששת וגילת' שדי' לפניו ואמרה לו חזי להני דדי דמצית מינייהו מפני שהניקתו בקטנותו והיתה לו כאם:
(ז) ולא את השדה כו' רבא אמר אמר קרא והיתה הבכור הוייתו כבכור ואין חלוקתו כבכור. פי' הווייתו כבכור דלא שקיל אלא במוחזק כבכור ולא שקיל בראוי כדתנן בפ' יש בכור לנחלה הבכור נוטל פי שנים בנכסי האב ואינו נוטל פי שנים בנכסי האם ואינו נוטל בשבח ולא בראוי ולא כבמוחזק ולא האשה בכתובתה ולא הבנות במזונותיהן ולא היבם ואמרי' בגמר' ולא היבם מ"ט בכור קרייה רחמנא והשת' אמר רבא לאביי האי דקרייה רחמנא בכור לאו לעילוי' אלא לגריעותא דלא לישקיל בראוי שנדמה אותו כאלו הי' בנו של יבם ויטול בראוי אבל לענין חלוקה לא עדיף מבנו:
מתוך: יד רמ"ה על הש"ס/בבא בתרא/פרק א (עריכה)
קיב. בעא מיניה רב אחדבוי בר אמי מרב ששת מניין למצורע שמטמא אדם בימי ספרו. בשלמא בימי חלוטו לא מיבעיא לן, חדא דאתי בק"ו מנבלה ושרץ דמטמא אדם במגע, ועוד מדאצריכיה רחמנא שילוח חוץ לשלש מחנות ולמקרי טמא טמא (ויקרא יג,מה) ומתרגמי' לא תסתאבון לא תסתאבון ש"מ [מ]טמא אדם. ועוד דאפי' מושבו ומעמדו מטמא אדם באהל אפילו הטמא עומד והטהור עובר כדאיתא בנגעים בפרק עשרה בתים (פי"ג מ"ז) ונפקא לן בסיפרא (תזריע פי"ב,יד) מדכתיב טמא הוא מחוץ למחנה מושבו מושבו יהא טמא, וכל שכן דמטמא אדם במגע. אלא בימי ספרו דהיינו בין טהרת צפרים להבאת קרבנותיו, מנ"ל. א"ל הואיל ומטמא בגדים. דכתיב (ויקרא יד,ט) והיה ביום השביעי כו' וכבס את בגדיו, ובשביעי לספרו קאי. א"ל ודילמא טומאה בחבורין שאני תדע שהרי מסיט נבלה מטמא בגדים ואין מטמא אדם מאי טעמא לאו משום ד (מ) טמאה בחיבורין שאני. האי קושיא פרישו לה רבואתא הכי, ודילמא שאני טומאת בגדים שעליו הואיל ומחוברין הן אל גופו, אבל לטמויי אדם במגע בעלמא לא, תדע שהרי מסיט נבלה מטמא בגדים שעליו ואין מטמא אדם, מאי טעמא לאו משום דטומאה בחבורין שאני. והאי פירושא איכא עליה כמה פרכי, חדא דבהדיא תנן בתחלת מסכת כלים (פ"א מ"א) אבות הטומאות השרץ ושכבת זרע וטמא מת ומצורע בימי ספרו ומי חטאת שאין בהן כדי הזיה הרי אלו מטמאין אדם וכלים במגע וכלי חרס באויר ואינן מטמאין במשא, דשמעת מינה בהדיא דמצורע בימי ספרו מטמא כלים ואע"ג דלא מחברי לגופיה דהא לא קתני מטמאין בגדים אלא כלים קתני, דכולהו מטומאת בגדים אתו לן דתניא בספרא בפרשת זבים (פרשתא ב,י) ומנין לעשות שאר כל הכלים כבגדים ת"ל וטמא יכול יטמא אדם וכלי חרס ת"ל בגד הוא מטמא ואינו מטמא אדם ולא כלי חרס, ואיתיה נמי להאי דרשא התם בין בפרשת שרצים בין בפרשת נבלה. ואי ס"ד כי פריך ליה (מטעמא) [מטומאה] דבגדים שעליו דמחוברין לגופו קא פריך, ומאי פירכא, הא קיימא לן דבגדים דעלמא ושאר כלים דלא מחברי לגופיה כלל מטמא להו במגע. ועוד הא דפריך ליה לקמן שרץ דמטמא אדם מנא לן לאו משום דמטמא בגדים, מאי פירכא, אמר ליה האיך טומאה בחיבורין ומהדר ליה איהו טומאת שרץ דלאו בחבורין, דהא טומאת בגדים דכתיבא גבי שרץ לאו בחבורין היא דלאו בגדי לבושו של שרץ נינהו אלא מגע בעלמא הוא וכמגע דאדם דמי.
אלא מסתברא כמאן דפרי' לה להאי טומאה בחיבורין דלאו בחיבור הבגדים לגוף האדם הטמא קאי אלא בחיבור האדם לאב הטומאה בשעת מגעו בבגדים או בשאר כלים קאי. ועיקר הא מילתא, שכל המטמא בגדים מחמת שנגע באחת מאבות הטמאות שמטמאין אדם במגע לטמא בגדים, וכן הנושא אחד מאבות הטומאה המטמאים במשא לטמא בגדים, עד שלא פירש ממטמאיו מטמא בגדים וכלי שטף במגע באב הטומאה לעשותן ראשון אבל לא במשא ואינו מטמא לא אדם ולא כלי חרס אפילו במגע. אבל משפירש ממטמאיו הוה ליה ראשון ואינו מטמא בגדים ולא שאר כלים אפי' במגע ואין צריך לומר שאין מטמא אדם וכלי חרס. דתניא בספרא בפרשת זבים (פרשתא ב,ט) ואיש אשר יגע במשכבו וכבס בגדיו בשעת מגעו מטמא בגדים פירש אינו מטמא בגדים, ותניא התם ומנין לעשות שאר כלים כבגדים ת"ל וטמא יכול יטמא אדם וכלי חרס ת"ל בגד בגד הוא מטמא ואין מטמא אדם ולא כלי חרס. מכאן אמרו כל המטמא בגדים בשעת מגעו, כלומר באב הטומאה, מטמא אוכלים ומשקים להיות תחלה והידים להיות שניות ומטמא שאר כל הכלים כבגדים ואינו מטמא לא אדם ולא כלי חרס. לאחר פרישתו ממטמאיו מטמא משקין להיות תחלה ואוכלים והידים להיות שניות ואין מטמא בגדים ואין צריך לומר אדם וכלי חרס. ואיתא נמי במסכת זבים בריש פרקא בתרא (פ"ה מ"א) הנוגע בזב או שהזב נוגע בו המסיט את הזב או שהזב מסיטו מטמא אוכלין ומשקין וכלי שטף במגע אבל לא במשא כלל א"ר יהושע כל המטמא בגדים בשעת מגעו מטמא אוכלין ומשקין להיות תחלה והידים להיות שניות ואינו מטמא לא אדם ולא כלי חרס לאחר פרישתו ממטמאיו מטמא משקין להיות תחלה האוכלים והידים להיות שניות ואינו מטמא בגדים. וכי פרכינן בשמעתין ודילמא טומאה בחיבורין שאני, הכי פרכינן, ודילמא שאני טומאת בגדים שכן עלולין לקבל טומאה בחיבורין דהיינו מאדם הנוגע בהן עד שלא פירש ממטמאיו, מה שאין כן באדם הנוגע בו אפילו בחיבורין שהוא טהור. והאי לישנא דטומאה בחיבורין דמי בענינא לההיא דגרסינן בפרק אין מעמידין בהמה (ע"ז לז,ב) גבי דיקרב בדיקרב דאורייתא בחיבורין טומאת שבעה שלא בחיבורין טומאת ערב. ואמרינן בידוע דטומאה בחיבורין שאני שהרי מסיט נבלה מטמא בגדים ואינו מטמא אדם כדדריש לה בספרא נמי גבי נבלה ועוד מדכתיב (ויקרא יא,לט) כל הנוגע בנבלתה ולא הנוגע בנושא, מ"ט לאו משום דטומאה בחיבורין שאני, אף אתה אל תתמה על מצורע בימי ספרו שאע"פ שמטמא בגדים וכלים במגע שלא יטמא אדם:
קיג. הדר א"ל אלא מעתה שרץ דמטמא אדם מנלן לאו משום דמטמא בגדים דכתיב (שם יא,לב) וכל אשר יפול עליו מהם במותם יטמא מכל כלי עץ או בגד או עור וגו', דקא ס"ד דכי כתיב מקמיה (פסוק לא) כל הנוגע בהם במותם יטמא לאו באדם כתיב, וקרא תנינא פירושיה דקרא קמא הוא. א"ל שרץ בהדיא כתיב ביה או איש אשר יגע בכל שרץ אשר יטמא לו הדר א"ל אלא שכבת זרע דמטמא אדם מנלן לאו משום דמטמא בגדים. דכתיב (ויקרא טו,יז) וכל בגד וכל כלי עור אשר יהיה עליו שכבת זרע וכבס במים וטמא עד הערב. אמר ליה שכבת זרע בהדיא כתיב ביה או איש אשר תצא ממנו שכבת זרע או לרבות את הנוגע:
קיד. הוה קא מהדר ליה בבדיחותא חלש דעתיה דרב ששת ואשתתק רב אחדבוי. ש"מ האי מאן דמותיב ליה לרביה תיובתא לאו לותביה בבדיחותא כמאן דמחאיך עליה אלא באימה, דהא רב אחדבוי הוה קא מהדר ליה לרב ששת בבדיחותא וחלש דעתיה דרב ששת ואשתתק רב אחדבוי:
קטו. ודאתן עלה מיהת מניין למצורע שמטמא אדם בימי ספרו מנלן דתניא רבי שמעון בן יוחאי אומר נאמר כיבוס בגדים בימי ספרו ונאמר כיבוס בגדים בימי חלוטו מה להלן מטמא אדם אף כאן מטמא אדם. כלומר מה להלן בימי חלוטו מטמא אדם דהא איתקש למת לטמא באהל דכתיב (במדבר יב,יב) אל נא תהי כמת אף כאן בימי ספרו מטמא אדם:
קטז. א"ר אלעזר גדול העושה צדקה בסתר יותר ממשה רבינו. כלומר גדול העושה צדקה בסתר שכופה אף שאפילו משה רבינו היה יגור מפני האף והחימה וזה נמצא כופהו. במשה רבינו כתיב כי יגורתי מפני האף והחמה ואלו בעושה צדקה בסתר כתיב מתן בסתר יכפה אף:
קיז. וא"ר יצחק כל דיין שנוטל שוחד מביא חמה עזה לעולם שנאמר ושוחד בחיק חמה עזה:
קיח. וא"ר יצחק כל הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות והמפייסו בדברים מתברך באחת עשרה ברכות. הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות שנאמר הלא פרוס לרעב לחמך וגו'. מה כתיב בתריה אז יבקע כשחר אורך וארוכתך מהרה תצמח והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך אז תקרא וה' יענה תשוע ויאמר הנני. הא שית. והמפייסו בדברים מתברך באחת עשרה ברכות דכתיב ותפק לרעב נפשך ונפש נענה תשביע. כלומר דברי תנחומים ופיוסים. מה כתיב בתריה וזרח בחושך אורך ואפלתך כצהרים ונחך ה' תמיד והשביע בצחצחות נפשך ועצמותיך יחליץ והיית כגן רוה וכמוצא מים אשר לא יכזבו מימיו ובנו ממך חרבות עולם מוסדי דור ודור תקומם וקורא לך גודר פרץ משובב נתיבות לשבת. הא חד סרי:
קיט. וא"ר יצחק מאי דכתיב רודף צדקה [וחסד ימצא חיים צדקה] וכבוד כל הרודף צדקה הקב"ה ממציא לו מעות לעשות מהן צדקה רב נחמן בר יצחק אמר הקב"ה ממציא לו בני אדם מהוגנין לעשות בהן צדקה לאפוקי מדדרש רבא [ד]דרש רבא מאי דכתיב ויהיו מוכשלים לפניך אמר ירמיהו לפני הקב"ה רבונו של עולם אפילו בשעה שכובשין את יצרם לעשות צדקה הכשילם בבני אדם שאינם מהוגנים שלא יקבלו עליהם שכר. ושמעינן מינה לדברי הכל דהאי מאן דיהיב צדקה לבני אדם שאינן מהוגנין לאו צדקה היא*:
דהא היסט נבלה דמטמא בגדים ואינו מטמא אדם. פירוש מטמא בגדים דכתיב והנושא מנבלתם יכבס בגדיו והנוגע בנבלתם יטמא עד הערב הנה הנושא מטמא הוא בגדים והנושא הוא מסיט ואינו מטמא אדם כדכתיב והנוגע בנבלתם יטמא עד הערב הנוגע בנבלתם הוא שמטמא ולא הנוגע בנושא מה טעם נושא זה דהיינו היסט מטמא בגדים ואינו מטמא אדם לאו משום דטומאה בחיבורים שנו כאן. וראיה לזה שפירוש זו דהיינו נושא היינו מסיט דגרסינן פרק אמר רבי עקיבא מנין לעכו"ם שמטמאה במשא כנדה אמר רבה במשא כולי עלמא לא פליגי דמטמא כי פליגי באבן מסמא ורבי אלעזר אמר באבן מסמא כולי עלמא לא פליגי דלא מטמא כי פליגי במשא ואותביה עלייהו מהא דתני מגע נכרי ונכרית מגע עכו"ם ומשמשיה הם ולא היסטן רבי עקיבא אומר הם והיסטן בשלמא לרבי אלעזר ניחא אלא לרבה קשיא מדקמותביה עלה דרבה דאמר במשא כולי עלמא לא פליגי מהא דקתני מגע עכו"ם הם ולא היסטן רבי עקיבא אומר הם והיסטן מכלל דהיסט ומשא חדא מילתא היא. הרב ן' מיגש ז"ל.
דהא היסט נבלה בהם מטמא אדם כו'. פירש רש"י ז"ל דאינו מטמא כו' ככתוב בתוספות. והקשה ריב"ם דבתורת כהנים משמע דמטמאה כל בגדים בפרשת ויהי ביום השמיני דדריש והנושא את נבלתה יכבס בגדיו כו' ומנין לעשות שאר כלים כבגדים בגד בגד ריבה יכול יטמא אדם וכלי חרס תלמוד לומר בגד בגד הוא מטמא ואינו מטמא אדם וכלי חרס ומדמרבה שאר כלים כבגדים ומדממעט אדם וכלי חרס אלמא מטמא כל בגדים וכלי עץ וכלי מתכות שלא שייך בהו לבישה בלבד שיגע בהם בעוד שהוא מסיט את הנבלה ולא אחר שפירש והכי תבן במסכת זבים פרק בתרא הנושא את נבלת הנבלה מטמא שנים ואוכל אחד. פירוש בשעה שהוא מסיט הנבלה אם נגע באוכל נעשה האוכל ראשון מחמת חיבורין כאלו נגע בנבלה עצמה פירש מטמא אחד ופוסל אחד פירוש אם אחר שפירש מן הנבלה נגע באוכל האוכל שני שהאדם ראשון. ועוד אי מצורע לא מטמא אלא בגדים שהוא לבוש מאי מייתי רב ששת ראיה משרץ כו' ככתוב בתוספות.
וריצב"א ז"ל מיישב גירסת הספרים ופירש דרב אחדבוי ורב ששת פשיטא להו דמטמא שאר בגדים אלא שאין טעמו של זה כטעמו של זה ואמר לו רב ששת הואיל ומטמא בגדים מדלא קא בעית אלא אדם מכלל דבגדים פשיטא לך דמטמא הואיל ומטמא בגדים מטמא אדם דאין חילוק בין בגדים שאינו לבוש בין אדם. ואם תאמר מהיכא ידע רב ששת דמטמא שאר בגדים דהא לא כתיב בקרא אלא בגדים שהוא לבוש שאר בגדים מנא לן דהא בנבלה בעינן ריבויא לשאר בגדים והכא לא כתיבא ריבויא. ויש לומר דסברת רב ששת דבמצורע לא צריכא ריבויא דדוקא נושא את הנבלה שאין הטומאה יוצאת מגופו איכא למימר שהבגדים שהוא לבוש בשעה שהוא נושא את הנבלה בטלים לגבי גופו וכאלו הם עצמם נשאו את הנבלה אבל אם נגע בבגדים ובכלים טהורים אבל מצורע שהטומאה יוצאת לו מגופו ומטמא כל הבגדים שהוא לבוש לאו מטעם שיהו בטלים לגופיה הוא הילכך אין לחלק בין בגדים שהוא לבוש לשאר בגדים והשיב לו רב אחדבוי דילמא טומאה בחיבורין שאני כלומר איני יודע שום טומאת בגדים במצורע שנוכל ללמוד מהם טומאת אדם דאינו מטמא אלא בגדים שהוא לבוש תדע שהרי מסיט מטמא בגדים שהוא לבוש כדכתיב וכבס בגדיו ואינו מטמא אדם והא דמסיט נבלה מטמא שאר בגדים היינו משום ריבויי דכתיב ביה אבל מצורע דלא כתיב ביה ריבוייא אינו מטמא אלא בגדים שהוא לבוש וכי תימא נילף מנבלה דיו לבא מן הדין להיות כנדון מה נבלה אינה מטמא אדם הוא הדין מצורע. וקאמר רב ששת אלא מעתה שרץ כו' כלומר כיון דפשיטא לך דמטמא בגדים מדלא קא בעית אלא אדם ולא מיבעיא לך בגדים משום דמסתבר לך שאין לחלק בין כבוס בגדים דמצורע לכבוס בגדים דנבלה וגלוי מלתא בעלמא הוא דכל היכא דכתיב כבוס בגדים רצה לומר שמטמאה כל בגדים במגע אינו חובה שנלמד הכל מנבלה ולקולא שלא יטמא אדם אלא נלמוד משרץ לחומרא דהואיל ומטמא בגדים מטמא אדם. ורב ששת לא אמר לו טעמו משום דידע דלא מקבל מיניה. תוספי הרא"ש ז"ל.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה
- ^ הערת המדפיס - [לכאורה משמע דכוון לתרגום אונקלוס על ותהר ועדיאת אבל צ"ע דמשם זה לא שייך לקרותם עדים וצ"ע]:
- ^ הערת המדפיס - [עי' בתוס' כאן ד"ה אתיא מה שכתב בשם ר"ח]:
- ^ הערת המדפיס - [לכאורה משמע דכוון לתרגום אונקלוס על ותהר ועדיאת אבל צ"ע דמשם זה לא שייך לקרותם עדים וצ"ע]:
- ^ הערת המדפיס - [עי' בתוס' כאן ד"ה אתיא מה שכתב בשם ר"ח]: