אבות דרבי נתן א

אבות דרבי נתן · א · >>

פרק ראשון

א

משה נתקדש בענן, וקיבל תורה מסיני, שנאמר (שמות כד, טז): "וישכון כבוד ה' על הר סיני" למשה לטהרו. זה היה אחר עשרת הדברות, דברי ר' יוסי הגלילי. רבי עקיבא אומר(שם): ״ויכסהו הענן ששת ימים" למשה, הדא הוא דכתיב (שם): "ויקרא אל משה ביום השביעי מתוך הענן" לחלוק לו כבוד למשה. אמר רבי נתן: מפני מה נתעכב משה כל ששת ימים ולא שרה עליו דבור? בשביל שימרק מכל אכילה ושתיה שהיה במעיו עד שעה שנתקדש ויהא כמלאכי השרת. אמר לו רבי מתיא בן חרש: רבי, לא אמרו אלא לאיים עליו, כדי שיקבל עליו דברי תורה באימה, ביראה, ברתת ובזיע, שנאמר (תהלים ב, יא): "עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה".

מעשה שאירע בר' יאשיה ובר' מתיא בן חרש, שהיו שניהם יושבים ועוסקין בדברי תורה. פירש ר' יאשיה לדרך ארץ. אמר לו ר' מתיא בן חרש: רבי, מה לך לעזוב דברי אלהים חיים ולשטוף בדרך ארץ, ואף על פי שאתה רבי ואני תלמידך, אין טוב לעזוב דברי אלהים חיים ולשטוף בדרך ארץ. ואמרו: כל זמן שיושבין ועוסקין בתורה, היו דומין למקנאין זה לזה; וכשנפטרין, דומין כשהן אוהבים מנעוריהם:

ב

על ידי משה ניתנה תורה בסיני שנאמר, (דברים ה, יח) "ויכתבם על שני לוחות אבנים ויתנם אלי". ולהלן הוא אומר, (ויקרא כו, מו) "אלה החוקים והמשפטים והתורות אשר נתן ה' בינו ובין בני ישראל בהר סיני ביד משה".

תורה שנתן הקדוש ברוך הוא לישראל, לא נתנה אלא על ידי משה, שנאמר, "ביני ובין בני ישראל". זכה משה להיות שליח בין בני ישראל למקום.

משה עשה את איל המלואים ואת שמן המשחה, ומשח בו אהרן ובניו כל שבעת ימי המילואים. ממנו נמשחו כוהנים גדולים ומלכים. ואלעזר שרף פרת החטאת, שממנו טמאים מטהרים לדורות. אמר רבי אליעזר: גדולה מידה זו שהיא נוהגת לדורות. שאהרן ובניו נתקדשו בשמן המשחה, שנאמר, (שמות ל, ל) "ואת אהרן ואת בניו תמשח וקדשת אותם לכהן לי":

ג

יהושע קבל ממשה, שנאמר, (במדבר כז, כ) "ונתתה מהודך עליו, למען ישמעו כל עדת בני ישראל". זקנים קבלו מיהושע, שנאמר, (שופטים ב, ז) "ויעבדו העם את ה' כל ימי יהושע וכל ימי הזקנים אשר האריכו ימים אחרי יהושע אשר ראו את כל מעשה ה' הגדול אשר עשה לישראל". שופטים קבלו מיהושע, שנאמר, (רות א, א) "ויהי בימי שפוט השופטים". נביאים קבלו משופטים, שנאמר, (ירמיהו ז, כה) "ואשלח אליכם את כל עבדי הנביאים יום השכם ושלוח". חגי זכריה ומלאכי קבלו מנביאים. אנשי כנסת הגדולה קבלו מחגי זכריה ומלאכי.

"והם אמרו שלשה דברים: הוו מתונין בדין, והעמידו תלמידים הרבה, ועשו סייג לתורה:"

ד

"הוו מתונין בדין"- כיצד? מלמד שיהא אדם ממתין בדין. שכל הממתין בדין -מיושב בדין. שנאמר: (משלי כה, א) "גם אלה משלי שלמה אשר העתיקו אנשי חזקיה מלך יהודה". ולא שהעתיקו אלא שהמתינו.
אבא שאול אומר לא שהמתינו אלא שפירשו:

בראשונה היו אומרים משלי ושיר השירים וקהלת גנוזים היו, שהם היו אומרים משלות ואינן מן הכתובים, ועמדו וגנזו אותם. עד שבאו אנשי כנסת הגדולה ופירשו אותם. שנאמר, (משלי ז) "וארא בפתאים אבינה בבנים נער חסר לב וגו' והנה אישה לקראתו, שית זונה ונצורת לב, הומיה היא וסוררת, בביתה לא ישכנו רגליה, פעם בחוץ פעם ברחובות, ואצל כל פנה תארוב. והחזיקה בו ונשקה לו, העיזה פניה ותאמר לו, זבחי שלמים עלי היום שלמתי נדרי, על כן יצאתי לקראתך לשחר פניך ואמצאך. מרבדים רבדתי ערשי חטבות אטון מצרים נפתי משכבי, מור אהלים וקנמון. לכה נרוה דודים עד הבקר, נתעלסה באהבים, כי אין האיש בביתו, הלך בדרך מרחוק, צרור הכסף לקח בידו, ליום הכסא יבא ביתו". וכתיב בשיר השירים (שיר השירים ז, יב) "לכה דודי נצא השדה נלינה בכפרים נשכימה לכרמים, נראה אם פרחה הגפן פתח הסמדר הנצו הרמונים, שם אתן את דודי לך". וכתיב בקהלת (קהלת יא, ט) "שמח בחור בילדותך, ויטיבך לבך בימי בחורותיך, והלך בדרכי לבך ובמראה עיניך, ודע כי על כל אלה יביאך האלהים במשפט". וכתיב בשיר השירים (שיר השירים ז, יא) "אני לדודי ועלי תשוקתו". הווי, לא שהמתינו, אלא שפירשו.

ד"א: "הוו מתונים בדין"- כיצד? מלמד שיהא אדם ממתין בדבריו, ואל יהי מקפיד על דבריו. שכל המקפיד על דבריו משכח את דבריו. שכן מצינו במשה רבנו ששכח את דבריו. שנאמר, (במדבר לא, כא) "ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא הבאים למלחמה זאת חוקת התורה אשר ציווה ה' את משה". משה ציווה, ולא אותי ציווה. את משה אחי אבא ציווה, ואותי לא ציווה. והיכן מצינו במשה שהקפיד על דבריו, הרי הוא אומר בפקודי החיל: (במדבר לא, יד) "ויקצוף משה על פקודי החיל ויאמר אליהם משה, החייתם כל נקבה". אם כן מה תלמוד לומר כל נקבה, אלא זו עצה שיעץ בלעם הרשע על ישראל. דכתיב: (במדבר כד, יד) "ועתה הנני הולך לעמי, לכה איעצך אשר יעשה העם הזה לעמך באחרית הימים". אמר לו, עם זו שאתה שונא, רעב הוא לאכילה, וצמא הוא לשתיה, ואין להם שיאכלו ושישתו אלא מן בלבד. לך ותקן להם קובות, והנח להם מאכל ומשתה, והושב בהן נשים יפות בנות מלכים, כדי שיזנו העם לבעל פעור, ויפלו ביד המקום. מיד הלך ועשה בלק כל מה שאמר לו בלעם הרשע. ראה מה גרם לו בלעם הרשע לישראל, שנפלו מהן עשרים וארבעה אלף. שנאמר, (במדבר כה, ט) "ויהיו המתים במגפה ארבעה ועשרים אלף". והלא דברים קל וחומר: ומה משה רבנו חכם גדול שבגדולים, אב לנביאים, בשעה שהקפיד על דבריו שכח את דבריו, אנו על אחת כמה וכמה. מלמד שיהא אדם ממתין בדבריו ולא יהיה מקפיד על דבריו.

בן עזאי אומר: "הוי זהיר בדבריך"- מבָטַלָה:

ה

"ועשו סייג לתורה"

ועשה סייג לדבריך, כדרך שעשה הקדוש ברוך הוא סייג לדבריו, ואדם הראשון עשה סייג לדבריו, תורה עשתה סייג לדבריה, משה עשה סייג לדבריו, ואף איוב ואף נביאים וחכמים כולם עשו סייג לדבריהם.

איזהו סייג שעשה הקדוש ברוך הוא לדבריו? הרי הוא אומר, (דברים כט) "ואמרו כל הגוים על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת". מלמד שגלוי היה לפני מי שאמר והיה העולם, שעתידין הדורות כך לומר: "על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת?". לפיכך אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: משה, כתוב והנח לדורות הבאים: "ואמרו על אשר עזבו את ברית ה' וגו' וילכו ויעבדו אלהים אחרים וישתחוו להם, אלהים אחרים אשר לא ידעום ולא חלק להם". הא למדת שעשה הקדוש ברוך הוא סייג לדבריו. וכתיב בתריה מה שהיו עתידין לומר עדיין, שהוציא הקדוש ברוך הוא שכר בריותיו בשלום.

איזהו סייג שעשה אדם הראשון לדבריו? הרי הוא אומר, (בראשית ב) "ויצו ה' אלהים על האדם לאמר מכל עץ הגן אכול תאכל ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו, כי ביום אכלך ממנו מות תמות". לא רצה אדם הראשון לומר לחוה כדרך שאמר לו הקדוש ברוך הוא, אלא כך אמר לה, ועשה סייג לדבריו יותר ממה שאמר לו הקדוש ברוך הוא: "ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלהים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו פן תמותון". שרצה לשמור את עצמו ואת חוה מן העץ אפילו בנגיעה. באותה שעה היה נחש הרשע נטל עצה בלבו, אמר, הואיל ואיני יכול להכשיל את האדם, אלך ואכשיל את חוה. הלך וישב אצלה והרבה שיחה עמה. אמר לה, אם לנגיעה את אומרת ציווה עלינו הקדוש ברוך הוא, הריני נוגע בו ואיני מת, אף את אם תגעי בו אי את מתה. מה עשה הנחש הרשע באותה שעה, עמד ונגע באילן בידיו וברגליו, והרתיעו עד שנשרו פירותיו לארץ. כיון שראהו אותו אילן, היה צווח עליו ואמר לו, רשע רשע, אל תגע בי, שנאמר, (תהלים לו) "אל תבואני רגל גאוה ויד רשעים אל תנדני":

ו

ד"א: "אל תבואני רגל גאוה" זה טיטוס הרשע, שנשחקו עצמותיו, שהיה מורה בידו והיה מכה על גבי המזבח ואומר, לקוס לקוס, את מלך ואני מלך, בוא ועשי עמי מלחמה. כמה שוורים נשחטו עליך, כמה עופות נמלקו עליך, כמה יינות נסכו עליך, כמה בשמים קטרו עליך, אתה הוא שמחריב את כל העולם. שנאמר, (ישעיה כט) "הוי אריאל אריאל קרית חנה דוד, ספו שנה על שנה חגים ינקפו".

ושוב אמר לה: "אם לאכילה את אומר ציווה עלינו הקדוש ברוך הוא- הריני אוכל ממנו ואיני מת. ואף את -תאכלי ואי את מתה." מה אמרה חוה בדעתה: כל הדברים שפקדני רבי מתחלה שקר הם. (לפי שאין חוה קורא לאדם הראשון מתחלה אלא רבי) מיד נטלה ואכלה, ונתנה לאדם ואכל. שנאמר, (בראשית ג) "ותרא האישה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים" וגו':

ז

עשר קללות נתקללה חוה באותה שעה, שנאמר: (בראשית ג) "אל האישה אמר הרבה ארבה עצבונך והרונך, בעצב תלדי בנים ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך". אלו שתי רביעיות דם: אחת דם צער נדה, ואחת דם צער בתולים. עצבונך זה צער גידול בנים. והרונך זה צער העבור. בעצב תלדי בנים כמשמעו. "ואל אישך תשוקתך" - מלמד שהאישה משתוקקת על בעלה בשעה שהוא יוצא לדרך. "והוא ימשל בך" - שהאיש תובע בפה והאישה תובעת בלב. עטופה כאבל, וחבושה מכל אדם בבית האסורין, ומנודה מכל אדם.

מי גרם לנגיעה זו, סייג שסג אדם הראשון שעשה לדבריו. מכאן אמרו: אם סג אדם לדבריו אין יכול לעמוד בדבריו. מכאן אמרו: אל יוסיף אדם על דברים ששומע.

ר' יוסי אומר, טוב עשרה טפחים ועומד, ממאה אמה ונופל. מה חשב נחש הרשע באותה שעה, אלך ואהרוג את אדם ואשא את אשתו ואהיה מלך על כל העולם כולו, ואלך בקומה זקופה, ואוכל כל מעדני עולם. אמר לו הקדוש ברוך הוא: אתה אמרת אהרוג את אדם ואשא את חוה, לפיכך איבה אשית. אתה אמרת אהיה מלך על כל העולם, לפיכך ארור אתה מכל הבהמה. אתה אמרת אלך בקומה זקופה, לפיכך על גחונך תלך. אתה אמרת אוכל כל מעדני עולם, לפיכך עפר תאכל כל ימי חייך.

רבי שמעון בן מנסיא אומר, חבל על שמש גדול שאבד מן העולם. שאלמלא נתקלל הנחש, היה לו לכל אחד ואחד מישראל שני נחשים בתוך ביתו. אחד משגרו למערב ואחד משגרו למזרח, ומביאים להם סנדלכים טובים אבנים טובות ומרגליות וכל כלי חמד טוב שבעולם, ואין כל ברייה יכולה להחזיק אותן. ולא עוד, אלא שהיו מכניסין אותן תחת גמל תחת חמור תחת פרד, ומוציאין זבלים לגנות ולפרדסות:

ח

ר' יהודה בן בתירה אומר, אדם הראשון היה מיסב בגן עדן, ומלאכי השרת עומדין בגן עדן לקראתו, וצולין לו בשר ומצננין לו יין. בא נחש וראה אותו והציץ בכבודו ונתקנא בו.

כיצד נברא אדם הראשון, שעה ראשונה הוצבר עפרו. שניה נברא צורתו. שלישית נעשה גולם. רביעית נתקשרו אבריו. חמישית נתפתחו נקביו. ששית נתנה בו נשמה. שביעית עמד על רגליו. שמינית נזדווגה לו חוה. תשיעית הכניסו לגן עדן. עשירית צווהו. אחד עשר סרח. שתים עשר נטרד והלך לו. לקיים מה שנאמר, (תהלים מט) "ואדם ביקר בל ילין".

יום ראשון מהו אומר, (שם כד) "לה הארץ ומלואה תבל ויושבי בה". כי הוא קנה ויקנה והוא ידין את העולם. ביום שני מהו אומר, (שם מח) "גדול ה' ומהולל מאד בעיר אלוהינו". חילק את כל מעשיו ונעשה כולו על עולמו. בשלישי מהו אומר, (שם פב) "אלהים נצב בעדת אל בקרב אלהים ישפוט". ברא את הים ואת היבשה ונכפלת ארץ למקומה ונעשה מקום לעדתו. ברביעי מהו אומר, (שם צד) "אל נקמות ה' אל נקמות הופיע". ברא את החמה ואת הלבנה והכוכבים והמזלות שהן מאירין בעולם ועתיד ליפרע מעובדיהם. בחמישי מהו אומר, (שם פא) "הרנינו לאלהים עוזנו הריעו לאלוהי יעקב". ברא עופות ודגים ואת התנינים שהם מרננים בעולם בשישי מהו אומר, (שם צג) "ה מלך גאות לבש לבש ה' עוז התאזר אף תכון תבל בל תמוט". גמר את כל מעשיו ונתעלה וישב במרומיו של עולם. בשביעי מהו אומר, (שם צב) "מזמור שיר ליום השבת", יום שכולו שבת שאין בו לא אכילה ולא שתיה ולא משא ומתן, אלא צדיקים יושבין ועטרותיהן בראשיהן ונזונין מזיו שכינה. שנאמר, (שמות כד) "ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו", כמלאכי השרת. כל כך למה, כדי שיכנס לסעודת שבת מיד.

רבי שמעון בן אלעזר אומר, אמשול לך משל. למה הדבר דומה, לאדם אחד שנשא את הגיורת. היה יושב מפקדה. אמר לה, בתי אל תאכלי פת בשעה שידך טמאות, ואל תאכלי פירות שאינן מעושרין, אל תחללי שבתות, ואל תפרצי בנדרים, ואל תלכי עם איש אחר. הא אם עברת על אחת מהן הרי את מתה. מה עשה האיש ההוא, עמד ואכל פת בפניה בשעה שידיו טמאות, ואכל פירות שאינן מעושרין, וחילל שבתות ופרץ בנדרים והוציא לה. מה אמרה גיורת ההיא בלבה, כל הדברים שפקדני בעלי מתחילה, שקר הם. מיד עמדה ועברה על כולם.

רבי שמעון בר יוחאי אומר, אמשול לך משל. למה אדם הראשון דומה, לאחד שהיה לו אישה בתוך ביתו. מה עשה אותו האיש, הלך והביא את החבית, והניח בו תאנים במניין, ואגוזים במניין. וצד את העקרב ונתנו על פי החבית, והקיפה בצמיד פתיל, והניחה בקרן זווית. אמר לה, בתי, כל שיש לי בבית הזה מסור בידך, חוץ מחבית זו שלא תגעי בה כל עיקר. מה עשתה האישה ההיא, כיון שיצא בעלה לשוק, עמידה ופתחה את החבית, והושיטה ידה לתוכה, ועקצתה עקרב. הלכה לה ונפלה על המטה. כיון שבא בעלה מן השוק אמר לה, מה זה, אמרה לו: ידי הושטתי על החבית, ועקצתני עקרב, והריני מתה. אמר לה, לא כך אמרתי לך מתחלה, כל מה שיש לי בבית זה מסור בידך, חוץ מחבית זו שלא תגעי בה כל עיקר. מיד כעס עליה והוציאה. כך אדם הראשון דומה. בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא "מכל עץ הגן אכול תאכל, ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו, כי ביום אכלך ממנו מות תמות" כיון שאכל ממנו נטרד. לקיים מה שנאמר, "ואדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות נדמו".

בו ביום נוצר, בו ביום נברא, בו ביום נוצרה צורתו, בו ביום נעשה גולם, בו ביום נתקשרו אבריו ונתפתחו נקביו, בו ביום נתנה נשמה בו, בו ביום עמד על רגליו, בו ביום נזדווגה לו חוה, בו ביום קרא שמות, בו ביום הכניסו לגן עדן, בו ביום צווהו, בו ביום סרח, בו ביום נטרד. לקיים מה שנאמר, "ואדם ביקר בל ילין". בו ביום עלו למיטה שניים וירדו ארבעה. ר' יהודה בן בתירה אומר, בו ביום עלו למיטה שנים וירדו שישה. בו ביום נגזרו על אדם שלוש גזרות. שנאמר, "ולאדם אמר כי שמעת לקול אשתך וגו' ארורה האדמה בעבורך בעצבון תאכלנה וקוץ ודרדר תצמיח לך, ואכלת את עשב השדה". כיון ששמע אדם הראשון שאמר לו הקדוש ברוך הוא "ואכלת את עשב השדה", מיד נזדעזעו אבריו. אמר לפניו: ריבונו של עולם, אני ובהמתי נאכל באבוס אחד?! אמר לו הקדוש ברוך הוא: הואיל ונזדעזעו אבריך- "בזיעת אפיך תאכל לחם".

וכשם שנגזרו על אדם הראשון שלוש גזרות, כך נגזרו על חוה שלוש גזרות. שנאמר, "אל האישה אמר, הרבה ארבה עצבונך והרונך, בעצב תלדי בנים". בזמן שהאישה רואה דם נידתה, בתחילת וסתה קשה לה. הרבה ארבה בזמן שהאישה נבעלת, בתחילת בעילתה קשה לה. עצבונך בזמן שהאישה מתעברת, פניה מכוערות ומוריקות כל שלושה חדשים הראשונים.

כיון שבא אדם הראשון לעת ערב, ראה אדם הראשון את העולם כלפי מערב שמחשיך ובא, אמר, אוי לי, כי בשביל שסרחתי הקדוש ברוך הוא מחשיך עלי את העולם. והוא אינו יודע שכן דרך העולם. לשחרית כיון שראה העולם שמאיר ובא למזרח, שמח שמחה גדולה. עמד ובנה מזבחות, והביא שור שקרניו קודמות לפרסותיו והעלהו עולה. שנאמר, (תהלים סט) "ותיטב לה משור פר מקרן מפריס".

שור שהעלה אדם הראשון, ופר שהעלה נח, ואיל שהעלה אברהם אבינו תחת בנו על גבי המזבח, כולם קרנותיהן קודמות לפרסותיהן. שנאמר, (בראשית כב) "וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל אחר נאחז". באותה שעה ירדו שלוש כתות של מלאכי השרת, ובידיהם כנורות ונבלים וכל כלי שיר, היו אומרים שירה עמו שנאמר, (תהלים צב) "מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה וגו' להגיד בבקר חסדך ואמונתך בלילות". להגיד בבקר חסדך זה העולם הבא שנמשל כבקרים, שנאמר, (איכה ג) "חדשים לבקרים רבה אמונתך". ואמונתך בלילות זה העולם הזה שנמשל כלילות, שנאמר, (ישעיה כא) "משא דומה אלי קורא משעיר שומר מה מלילה שומר מה מליל".

באותה שעה אמר הקדוש ברוך הוא: אם איני דן את הנחש, נמצאתי מחריב את כל העולם כולו, ואמר זה שהמלכתי ועשיתיו מלך על כל העולם כולו, היאך נשתבש ואכל פירות האילן. מיד נפנה אליו וקללו, שנאמר, "ויאמר ה' אלהים אל הנחש" וגו'. ר' יוסי אומר אלמלא לא נכתב קללתו בסופן, כבר החריב את כל העולם.

כשבראו הקדוש ברוך הוא לאדם הראשון, צר אותו פנים ואחור, שנאמר, (תהלים קלט) "אחור וקדם צרתני ותשת עלי כפיך". וירדו מלאכי השרת לשרתו, ונטלו הקדוש ברוך הוא ונתנו תחת כנפיו, שנאמר, "ותשת עלי כפיך".

ד"א "ותשת עלי כפיך" כיון שסרח נטל לו הקדוש ברוך הוא אחד מהן. מכאן לאדם ולמקדש, כשנבראו בשתי ידיו נבראו. מניין לאדם שנברא בשתי ידיו, שנאמר, (שם קיט) "ידיך עשוני ויכוננוני". מניין למקדש שנברא בשתי ידיו, שנאמר, (שמות טו) "מקדש אדני כוננו ידיך". ואומר (תהלים עח) "ויביאם אל גבול קדשו, הר זה קנתה ימינו". ואומר (שמות טו) ה' ימלוך לעולם ועד: