משנה סנהדרין י א

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת סנהדרין · פרק י · משנה א | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

כל א ישראל יש להם חלק לעולם הבא, שנאמר (ישעיה ס) ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ ב נצר מטעי מעשה ידי להתפאר.

ואלו שאין להם חלק לעולם הבא, האומר אין תחיית המתים מן התורהג, ואין תורה מן השמים, ואפיקורוס.

רבי עקיבא אומר, אף הקורא בספרים החיצונים, והלוחש על המכה ה ואומר (שמות טו) כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רפאך.

אבא שאול אומר, אף ההוגה את השם באותיותיו.

משנה מנוקדת

כָּל יִשְׂרָאֵל יֵשׁ לָהֶם חֵלֶק לְעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר (יְשַׁעְיָה ס כא) וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִרְשׁוּ אֶרֶץ נֵצֶר מַטָּעַי מַעֲשֵׂה יָדַי לְהִתְפָּאֵר.

וְאֵלּוּ שֶּׁאֵין לָהֶם חֵלֶק לְעוֹלָם הַבָּא, הָאוֹמֵר אֵין תְּחִיַּת הַמֵּתִים מִן הַתּוֹרָה , וְאֵין תּוֹרָה מִן הַשָּׁמַיִם, וְאֶפִּיקוֹרוֹס.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, אַף הַקּוֹרֵא בִּסְפָרִים הַחִיצוֹנִים, וְהַלּוֹחֵשׁ עַל הַמַּכָּה וְאוֹמֵר (שמות טו) כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְּמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי ה' רֹפְאֶךָ.

אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר, אַף הַהוֹגֶה אֶת הַשֵּׁם בְּאוֹתִיּוֹתָיו.

נוסח הרמב"ם

כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא שנאמר ועמך כלם צדיקים לעולם יירשו ארץ (ישעיהו ס כא) ואלו שאין להם חלק לעולם הבא האומר אין תחיית המתים ואין תורה מן השמיים ואפיקורוס רבי עקיבה אומר אף הקורא בספרים החיצונים והלוחש על המכה ואמר כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך (שמות טו כו) אבא שאול אומר אף ההוגה את השם באותותיו.

פירוש הרמב"ם

הלכה זו מבוארת בהקדמתו של הרמב"ם לפרק זה.


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא - אפילו אלו שנתחייבו מיתה בב"ד מפני רשעתן, יש להם חלק לעולם הבא. ועולם הבא האמור כאן הוא העולם הבא אחר תחיית המתים, שעתידים לחיות ולעמוד בגופם ובנפשם חיים נצחיים, כחמה וכלבנה וככוכבים, כדמייתי בגמרא בהאי פרקא, מתים שעתידים לחיות אין חוזרין לעפרן. והעולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה ואע"פ שיש בו גוף וגויה, אלא צדיקים יושבין ועטרותיהן בראשיהן ונהנין מזיו שכינה. ומפני שאין כל ישראל שוין בו, אלא הגדול לפי גדלו והקטן לפני קטנו, משום הכי קתני יש להם חלק:

האומר אין תחיית המתים מן התורה - בגמרא קאמר, וכל כך למה, תנא, הוא כפר בתחיית המתים לפיכך לא יהיה לו חלק בתחיית המתים. ומכאן אני מוכיח שעולם הבא האמור במשנה זו אינו העולם שהנשמות מונחות בו בזמן הזה, אלא העולם של תחיית המתים כדפרישית:

אפיקורוס - שמבזה תלמידי חכמים. וכל שכן המבזה התורה עצמה:

בספרים החיצונים - ספרי מינים, כגון ספרי אריסט"ו היוני וחביריו ד. ובכלל זה הקורא בספר דברי הימים של מלכי נכרים ובשירים של עגבים ודברי חשק שאין בהם חכמה ולא תועלת אלא איבוד זמן בלבד:

והלוחש על המכה - וברוקק בלבד הוא דאין לו חלק לעולם הבא, לפי שאין מזכירין שם שמים על הרקיקה:

וההוגה את השם - של ארבע אותיות כמו שהוא נכתב:

פירוש תוספות יום טוב

כל ישראל וכו' כתוב בפירוש רש"י [בהגהתו של בעל חכמת שלמה] ונראה למורי דאלו הן הנחנקין ראוי שיקדם לפרק זה. דמעיקרא איירי בארבע מיתות ומפרש ואזיל להו לכולהו. והדר מפרשי הני דאין להם חלק לעולם הבא. עכ"ל. ועל פי הדברים האלה הסופרים ומדפיסי הגמרא סדרו לזה הפרק לאחרונה אחר הנחנקין אבל בגמרא ירושלמי ששם לא ראו לשון רש"י לפניהם הונח במקומו הראשון לפני הנחנקין. וראיתי שזו היא נוסחת הרמב"ם כמו שאכתוב לשונו בפתיחת מסכת מכות. גם באבות מרגלא בפומיה לזכור פ' חלק בשם העשירי לפרקי סנהדרין. ולפיכך אני אומר לקיים גרסא זו. ושהיא עיקרית. וזה לפי שבפרק הזה מבאר דיני עיר הנדחת שנזכר בפרק הקודם אלו הן הנהרגים. רוצח ואנשי עיר הנדחת. ומשלים דיני רוצח והנמשך אליו מדין התערובות ושיש בו חיוב שתי מיתות ומי שלקה ושנה. וזכר שממיתין אותו במיתה שאינה מהארבע מיתות. ואגב זה שונה גם כן הדומים לזה ואגב טמא ששימש. תני נמי זר ששימש. ועכשיו הוא מן הראוי להשלים ג"כ דיני עיר הנדחת. אלא מפני שרוצה להזכיר שאין להם חלק לעולם הבא. הוכרח לבאר תחלה שיש לכל ישראל חלק לעולם הבא. ואע"פ שכל ישראל ר"ל אפילו חייבי ארבע מיתות בית דין כמ"ש הר"ב. ולפי זה היה יותר ראוי שזה הלשון יסופר אחר הנחנקין. כדי לכוללם גם כן. מכל מקום מפני תשלום דין עיר הנדחת שבזה הפרק יש לו דין קדימה. ואגבן הוצרך להקדים כל ישראל יש להן חלק לעולם הבא וא"נ לגרסת בעל חכמת שלמה שבפירוש רש"י כתוב דכל ישראל אגדה היא. והתחלת הפרק ואלו שאין להם חלק לעולם הבא. אפילו הכי משום עיר הנדחת שונה זה הפרק קודם. ומקדים כל שאין להם חלק לעולם הבא ואין ראוי שיפסיק בדיני נחנקין לדיני עיר הנדחת. שכבר בא זכרם בפרק הקודם אלא ראוי הוא לסמכם כך נראה בעיני. ועוד יש לי ראי' בר"פ דלקמן כמו שאכתוב שם בס"ד. ובריש מכות כתוב בפרש"י בהדיא דהנחנקין הוא סיומא דסנהדרין:

שנא' ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ. ארץ זו משל. כלומר ארץ החיים. והוא העה"ב. הרמב"ם פ"ג מהלכות תשובה. ועיין סוף פ"ק דקדושין:

האומר אין תחיית המתים מן התורה. שכופר במדרשים דדרשינן בגמרא [לקמן] מניין לתחיית המתים מן התורה. ואפילו יהא מודה ומאמין שיחיו המתים אלא דלא רמיזא באורייתא. כופר הוא. הואיל ועוקר שיש תחיית המתים מן התורה. [*מה לו] ולאמונתו. וכי מהיכן הוא יודע שכן הוא. הלכך כופר גמור הוא. רש"י:

ואפיקורס. כתב הר"ב המבזה וכו'. עיין מ"ש במשנה י"א פ"ג דאבות. ומלת אפיקורוס היא ארמית ענינה מי שמפקר ומבזה וכו' הרמב"ם. ועיין עוד פירוש שני להר"ב במשנה י"ד פ"ב דאבות:

בספרים החיצונים. פירש הר"ב ספרי מינים. כגון ספרי אריסט"ו היוני. ובמשנה כ"ב פ"ה דאבות התיר בבית הכסא ובמרחץ:

[*והלוחש על המכה. נ"ל דלרבותא הוא. אף שיש מכה שאין בה חולי כל הגוף. וכ"ש כשחולי בכל גופו. ומתיישב בזה דקדוקו של ב"י בטוי"ד סימן קע"ט ודלא כסברתו שהיא בהפך]:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(א) (על המשנה) כל. ועתוי"ט שהאריך בסידורו של פרק זה לפרק אלו הן הנחנקין:

(ב) (על המשנה) ארץ. זו משל, כלומר ארץ החיים, והיא העולם הבא. הר"מ:

(ג) (על המשנה) אין כו'. שכופר במדרשים דדרשינן בגמרא מניין לתחיית המתים מן התורה. ואפילו יהא מודה ומאמין שיחיו המתים, אלא דלא רמיזא באורייתא כופר תוא. הואיל ועוקר שיש תחית המתים מן התורה מה לו ולאמונתו, ובי מהיכן הוא יודע, הלכך כופר גמור הוא. רש"י:

(ד) (על הברטנורא) ובמשנה כהן גדול פ"ה דאבות התיר בבית הכסא ובמרחץ:

(ה) (על המשנה) המכה. נ"ל דרבותא הוא אף שיש מכה שאין בה חולי כל הגוף. וכ"ש כשחולה כל גופו:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא:    מעיקרא איירי בד' מיתות ומפרש ואזיל לכולהו והדר מפרש הני דאין להם חלק לעולם הבא רש"י ז"ל. משמע מתוך פירושו ז"ל דגרסינן פ' אלו הן הנחנקין קודם פ' כל ישראל כמו שהוא דפוס בגמרא ולא משמע כן בריש מכות וכן מפירושו דהוא עצמו ז"ל משמע דפ' אלו הן הנחנקים הוא סוף המסכת דז"ל שם התם קאי מסנהדרין סליק דתנן בשלהי הנחנקין דהוא סיומא דסנהדרין וכו' ע"כ וכן בירושלמי ובפי' הרמב"ם ז"ל וגם בהרא"ש ז"ל פ' הנחנקים הוא סוף המסכתא אבל בהרי"ף ז"ל כל ישראל גרסי' בסוף מכלתין וכן כתוב בכל בו סוף סי' מ' כל ישראל הוא ראשית פרק אחרון של מסכת סנהדרין וכדי להפיס דעת עמי הארץ נהגו להתחיל בו קודם התחילם פרקי מסכת אבות ע"כ. וז"ל הר"ר יהוסף ז"ל יש ס"א דל"ג משנה זו אלא הפרק מתחיל ואלו שאין להם וכן נראה נכון ומשנת ואלו שאין להם חלק לעה"ב נישנית כאן משום דתנא לעיל מהו דין של מי שלקה ושנה ודין ההורג נפשות וכן כל הדינים שאין בם חיוב מיתה כגון הגונב את הקסיה וכו' ובא עכשיו לומר מה דינו של האומר אין תחיית המתים וכו' והאומר אין תורה מן השמים ע"כ. לשון הגהת רבינו שלמה לוריא ז"ל בס"א כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב הך בבא אינה מזו המשנה אלא אגדה בעלמא וכתיבה כאן כדי להתחיל הפרק בדבר טוב אבל רישא דפירקין הכי ואלו שאין להם חלק לעולם הבא ומהדר אהך פירקא דלעיל ואלו הן הנשרפין ונראה למורי דאלו הנחנקים ראוי שיקדם לפרק זה דמעיקרא איירי בד' מיתות ע"כ ורמוז הוא זה הטעם בראש דברי:

שנאמר ועמך כלם צדיקים:    אית דלא גרסי לה וכן בירושלמי ליתיה והרב הגדול החכם הר"ר משה אלשיך ז"ל בפ' שמיני דף ק"ע גריס לה ודקדק על משנתנו ח' דקדוקים ותרצם וז"ל בקיצור בדרך א' וז"א כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב שהוא לבוא בחלק ההוא לעוה"ב ועל כן לא אמר בעוה"ב והביא ראיה שנאמר ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ שהיא ארץ העליונה שירושתה עולמית וכמא תאמר איך יתכן שיהיו כל ישראל מכלל צדיקים הלא כמה וכמה רשעים בעולם לז"א נצר מטעי וכו' לומר אל תתמה כי אם יש בלתי צדיקים בעם הלא לא יבצר מהיות צדיק כל איש ואיש מישראל כי אם הם עכורים וטמאים חלאת עון עתה הנה הנפש להיותה מנצר מטעיו ית' העליונות אשר האציל ונטע כנודע מחכמי האמת על פסוקים ישבעו עצי ה' וגו' (תהילים ק״ד:ט״ז) וגם חומרו מוכן לתקן אחר שמראשיתו כשצבר עפרו וברא את האדם שמשם כולנו להיותן מעשה ידיו ג"כ מעותד להתפאר הנפש והחומר הנזכר מחלאתם. יש עודנו בחיים ויש על ידי גלגולים עד אשר יטהר ויהיה צדיק נמצא שהטיב אשר דבר באמרו כולם צדיקים כי כן הוא בהמשך הזמן שכולם מתקדשים ומטהרים עדי יהיו צדיקים לבלתי ידח ממנו נדח ויובטחו לתקון ולהתפאר ע"י מה של כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא כמבואר ע"כ:

ואלו שאין להם חלק וכו':    פ"ק דע"ז ואית דגרסי ואלו ישראלים וכו'. וגרסי' בסוטה פ"ק ד' ה' כל אדם שיש בו גסות הרוח אין עפרו ננער בתחיית המתים והקשו שם תוס' ז"ל תימא אמאי לא חשיב האי במשנת חלק והא דאמרינן בפ' בתרא דכתובות מתים שבח"ל אינה חיים ותו גרסי' התם עמי הארץ אינם חיים אא"כ יהנו ת"ח. ומלוין ברבית מצינו באידה שאינם חיים לעולם הבא:

אין תחיית המתים מן התורה:    ואפילו יהא מודה ומאמין שיש תחיית המתים אלא דלא רמיזא באורייתא כופר היא הואיל ועוקר דברי חכמים שאמרו שיש תחיית המתים מן התורה המדרשים שדורשים בגמרא מניין לתחיית המתים מן התורה כופר גמור הוא דמה לנו ולנאמנותו וכי מהיכן יודע שכן הלכך כופר גמור הוא רש"י ז"ל ומכאן קשה קצת למאן דלא גריס מלות מן התורה במשנה כמו שמצאתי מי שמחק אותו וגם הר"ר יהוסף ז"ל מחקו וכתב דבכל הספרים לא גרסי':

ואין תורה מן השמים:    מפרש בברייתא בגמרא אפילו אמר כל התורה כולה מן השמים חוץ מדקדוק זה מק"י זה מג"ש זו וזהו כי דבר ה' בזה:

והלוחש על המכה:    פ' ידיעות הטומאה (שבועות ד' ט"ו) וביד פי"א דהלכות ע"ז סי' י"ב ובטור יו"ד הי' קע"ט:

ההוגה את השם באותיותיו:    גמרא תנא כי אמרינן דהוגה את השם באותיותיו אין לו חלק לעוה"ב בגבולין אבל במקדש לא שהרי בשם היו מברכין ובלשון לעז אפילו במקדש לא:

תפארת ישראל

יכין

כל ישראל:    בש"ס מהופכין ב' פרקים אחרונים אלו דפרק חלק זה, הוא שם פי"א ואלו נחנקין שם פ"י, ומצינו דוגמת זה במנחות בפרקים האחרונים:

יש להם חלק לעולם הבא:    נ"ל דמלת עולם הבא כאן ר"ל נצחיות הבא., שהוא כולל שכר הנשמות אחר מיתת הגוף, וגם שכר הגוף אחר תחיית המתים, [דאין לפרשו (וועלט) הבא. דא"כ עדיין לא נתפרש אם בגיהנם או בג"ע. אבל כשנפרש מלת עולם נצחיות הבא אז ממילא מבואר שמשנר ידבר, דהרי עונש לא יתכן לקראו נצחיות, דאדרבה מחליש כח הנצחיות הוא, ככל כאב הגופני, שאינו מקיים אבל מחליש ומבטל הגוף. וכן מוכח מש"ס הכא (ד"צ ע"ב) דקאמר וכי ג' עולמים יש. וק' הרי וודאי יש שלשה עולמים, העה"ז. ועה"ב ועולם התחייה. ותו אמאי לא נימא לפ"ז הכרת בעה"ז, תכרת בעה"ב, עונה בה בתחה"מ. אלא וודאי דשכר הרוחני והשכר שאחר התחייה יחד נכללים בשם עה"ב שפירושו נצחיות הבא]. והא דקאמר הכא כל ישראל, אף דקיי"ל דגם חסידי האומות יש להם עוה"ב [כרמב"ם פ"ג מתשובה]. והרי גם אפילו בינונים שבהם יש להם חלק לעה"ב, מדלא תני במתניתין רק בלעם. י"ל דזהו בכשרים שבאומות, אבל רשעים שבהן, לאחר שסבלו עונשן ילכו נפשותם לאיבוד, כמו דכתיב ואויבי ה' כלו בעשן כלו, אבל כל ישראל, אפילו חייבי כריתות ומיתות ב"ד, אינו נכרת רק נפש הבהמיית שלהן אבל הנשמה העליונה שבהן, המחיה את הכל, נצוץ אלהי הוא, ואינו מקבלת כלייה, רק כשתאוות הגוף וחטאותיו השאירו בה רושם השחתה, אשר בצאתה מהגוף, יעכבוה אותן כתמים מלהאיר באור החיים, לכן מתלבנים ומתכבסים אותן הכתמים מעצמיתה ע"י אש רוחני, לא בדרך נקימה ח"ו, רק לטובתה לזקקה ולזככה להנשמה עליונה הזאת, ולהשיבה לימי נעוריה, ואחר תטהר לחזות בנועם ה' ולאור באור החיים והיינו דאמרינן בר"ה לאחר י"ב חודש נשמתן נשרפת ורוח [אלקים חיים מרחפת] מפזר אפרן, החלק שא"א שישרף כאפר תחת וכו' כלומר במדריגה נמוכר. וזה הנרמז לנו בלשון המשנה, דקאמר יש להן חלק לעוה"ב, ולא קאמר יש להן עוה"ב, או חלק בעה"ב. אלא משום שכלל כאן כל ישראל, שיש ביניהן ג"כ חייבי כריתות, להכי קאמר שעכ"פ כולן יש להן חלק בנשמתן הניאות לעה"ב, דבהא כל ישראל שוין, שכולן הנצוץ שבהן יזכה להנצחיות המקווה. ונ"ל דלפיכך אומרין זה המשנה בקיץ קודם כל פרק מפרקי אבות, דמשום דבקיץ חברת בנ"א יותר מצוים, וע"י זה עלול לקנאה תאוה וכבוד ולפגוע חיוביו לד' ולחבירו, גם ע"י דם חם שבו אז בטבע, להכי לוקחים סם לחלאים אלו כל שבת פ"א מן פרקים אלי, ואומרים קודם לכן משנה זו, נ"ל משום דאמרי' ג"כ יש באומה זו ביישנים וכו', והיינו כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא וכו' כלומר ראה כי טבעך הוא להיטיב ואם תחטא בהנך תחטא נגד טבעך וענשך גדול יותר משאר דרי ארץ:

ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ:    דאי כפשטא דקרא, ק' וכי ישראל כולם צדיקים. ותו מי מהן הוא שלעולם יירש ארץ. ומי גבר יחיה ולא יראה מות. אע"כ דה"ק, יעמך כשיהיו כללותם צדיקים, דהיינו כשיתטהר כל טנופו צואת עונות מהנצוץ נשמת אל חי שבקרבם, אז לעולם יירשו ארץ, ר"ל אל עלמותם ונצחיות הרוחני שבעה"ב שמכונן אל נשמתם. יצטרף גם כן ש רשו גם הארץ והארציות בכל טוב אחר תחיית המתים, [או שר"ל במלת ארץ, כלומר שכר הרוחני כמו לולא האמנתי לראות בטוב ה' בארץ החיים, דר"ל שכר הרוחני], וטעם הדבר, מפני שנשמתם נצר מטעי, ר"ל ענף שאני נטעתי בארץ, שנטעתי הנשמה העלינה הזאת בארציות הגוף, כדי מעשה ידי להתפאר לפאר גם הגוף הארציי, להוציא ולזקק ממנו הטיב מהרע, ולמשוך כל כח קדושה שנבלל בעולם עשייה שבארץ, כדי להשיבו למכונתו, ע"י מעשים הטובים שא"א לעשותם מבלי אברי כלי הגוף, וא"כ אם שע"י השילוב והחברה של הנשמה עם הגוף יהיה אפשר שתבוא הנשמה לההפסד היותר גדול, דהיינו איבוד של עצמותה ח"ו, איך הייתי שולחה לעולם העלול יותר לנזק מלהרוויח, דהרי האדם יש לו יותר נטייה לחטוא מלהצטדק. אלא וודאי שהניצוץ הקדוש הזה לא יכלה בשום אופן, או נ"ל דמביא ראיה מכללות האומה, דהרי ת"ל רובן צדיקים וכמה צרות ורדיפות סבלו ובין אש ולהבה ממעל לנהרי דם נדחקו והנם עוד ת"ל היום בארץ ולעולם ירשו ארץ מפני שהם נצר מטעי שאני נטעתי אותם בארץ שיהיו כאן מעשי ידי הם האומות להתפאר וכמ"ש הקב"ה והייתם לי סגולה מכל העמים, ממלכת כהנים ללמד בני עולם להכיר אדון עולם ותה"ק. וכן אחז"ל פסחים [פ"ז ב'] צדקת פרזונו, צדקה עשה הקב"ה עם האומות שפיזר ישראל בינותם כדי שילמדו מהם הכרתו יתברך, וא"כ אם הגוף של ישראלי לעולם לא יכלה מכ"ש הרוחני שאינו בת כלייה:

ואלו שאין להם חלק לעולם הבא:    נ"ל דאין ר"ל שנשמתם לאחר מיתה כלו בעשן כלו, דא"כ הול"ל ואין עומדין בדין כדקאמר במשנה ג'. אלא ר"ל שאין להן חלק בשכר הרוחני הנצחי, שהן יורדין ונדונין לדורי דורות, וכדאמרונן [ר"ה די"ז א ] גיהנם כלה והן אינן כלין, דר"ל אף אחר שיחדש הקב"ה עולמו, ולא יהיו עוד לא חוטאים ולא גיהנם בנמצא, יקומו אלה הרשעים, כדי לראות אחרים בהשפעת טובה אלהית, והם יעמדו מודחים בבושת וכלימה, וכמ"ש ורבים מישיני עפר יקיצו וגו' ואלה לחרפות ולדראון עולם. [ואין להקשות מדאמרינן בתענית [ד"ז א'] דתחה"מ רק לצדיקים. נ"ל דהיינו תחה"מ שהוא לטובה, והוא הוא המקווה הפשוט, ע"י רש"י שם]:

האומר אין תחיית המתים מן התורה:    תחיית המתים יש גם לגוף [ומה שכ' הר"ב הכא שאין שם אכילה ושתייה, רק יהיו כחמה ולבנה, ובמח"כ הגדול, אין הדבר כן, דהעולם הבא שאין בו אכילה ושתיה [כברכות די"ז] היינו עולם הנשמות, אבל עולם תחיית הגוף כל גוף מורכב, וכל מורכב הוא בר חלוף ותמורה. שיתלחמו ויתגברו תמיד החלקים המורכבים זה על זה, וזה כנגד זה והוא שנקרא בלשונם [קאנזומציאן], שמשחיקין זא"ז, וצריכים להשלים ולמלאות כל שעה מה שאבדו ע"י שחיקתן זה בזה. וזה לא ישיגו רק באבוס הטבע ע"י גופות אחרות כאכילה ושתייה וכדומה, והוא הנקרא בלשונם (רעסטויראטיאן), ומי יודע אם לא החמה והלבנה וכוכבים ג"כ יש להם מדה זו. וכן משמע מרמב"ם (פ"ח מתשובה ה"ב) ומהראב"ד ומהלחם משנה שם. דבעולם תחיית הגוף, יש בו אכילה ושתייה ושאר צרכי הגוף וענייניו, וכן משמע מש"ס הכא, דיליף תחה"מ מונתתם תרומת ה' לאהרן הכהן. א"כ יש שם אכילה ושתייה. אולם מפני שאמונת דבר זה א' מי"ג העקרים שכל המכחיש בא' מהן אין לו חלעה"ב, לכן לזכות הרבים אביא בסוף סדר זה דרוש א' אשר חנני ה' בו, אשר פי ה' יקבנו אור החיים, אשר שם נתרץ כל הקושיות אשר יש להקשות בדבר זה, ולברר בס"ד כי הדבר הזה אינו רחוק כל כך מהשכל, אבל כמעט מחוייב לכל בר דעת, ואני בה' אצפה שבדברים ההם יתחזקו הידים הרפות וברכים כושלות יתאמצו באמונה שלימה בעיקר זה. והחפץ ימלא ידו וירווה צמאונו שם]:

ואין תורה מן השמים:    שאומר שמשה רבינו מפי עצמו אמרה, ואפילו אומר כן רק על תיבה א' שבה שאינה מהקב"ה, ומה דאמרי' ואברהם עודנו עומד לפני ה', תקון סופרים הוא זה, וה"נ אמרינן ואל אראה ברעתי, תקון סופרים הוא זה, לא ח"ו שחז"ל הסופרים תקנו לכתוב כן, רק ר"ל שהכתוב שינה בלשונו, כסופר המתקן דבריו לדבר דרך כבוד [כעיקרים פכ"ב משלישי] וכן לפע"ד אמרו חז"ל בפירוש (נדרים ל"ז ב'), מקרה סופרים וכו' וקריין ולא כתיבין, וכתיבין ולא קריין, כולם הלממ"ס. אמנם כמו כן הכופר בפירושי התורה, שהיא הוא התורה שבעל פה שבידינו, אם אמר שאין זה מסיני, או שאומר שנתבטל עכשיו מצוה זו (רמב"ם פ"ג מתשובה ה"ח):

ואפיקורס:    שמיקל בכבוד התורה, כגון שמבזה חבירו בפני ת"ח, [ותימה לפע"ד על הרמב"ם פ"ג מתשובה) שלא מנה זה, והרי הכי ס"ל לריב"ל ור' יוחנן, דקיי"ל כוותיי' לגבי רב ור"ח כרכ"מ פי"א מע"ז הי"ב. ועי' כ"מ פ"ג מתשובה הי"ד מה שכ' לתרץ זה]. אב"י אמנם ק"ל עדיין לרכ"מ שם, דהרי בש"ס אמרי' בלישנא בתרא, דרב ור"ח ס"ל, דמבזה חבירו בפני ח"ח, אפיקורוס הוה, והרי תמיד פסקינן בשל תורה כל"ב להחמיר. והרי הרמב"ם (פ"א דתענית ה"ח) פסק אף בשל סופרים כל"ב, ע"ש מכ"ש הכא כשל תורה הוא. ונ"ל ממ"ש הרא"ש [ר"ה פ"ג ססי' ה'] דכל איכא דמתני אינו ברור שהוא לישנא בתרא. ועי' רש"י (ר"ה די"ז א', ד"ה אפיקורוס) דפירש המבזה ת"ח, ועי' רש"י (חגיגה ד"ה ב' ד"ה אפיקורס), שפירש שאינו מאמין לדחז"ל. ועי' עוד (סנהדרין דל"ח ב') בש"ס, דמשכח"ל אפיקורוס נכרי, שעל כרחך שכופר בעיקר, וע"כ ששם אפיקורס, כולל כמה מיני אפיקורסת, ועי' חשובת מהרי"ל סי' רכ"ב, עכ"ל בני הרב שליט"א]. וכ"ש המבזה ת"ח עצמו, או את התורה עצמה, שמלגלג בדבריה או דורש דרשות של דופי ולצנות בפסיקי תנ"ך, ומגלה פנים בתורה שלא כהלכה, דהיינו שמפרש פסוק מפסיקיה שלא כמו דקיי"ל, דכולן מבזי התורה הן ואין להם חלעה"ב.

מיהו תנא ושייר הנך דתנא בר"ה (די"ז א') ואלו הן

  • (א) המינין, והן האומרים שאין אלוה בנמצא, או שאומר כדעת (שפינאצע) שר"י, שהטבע הוא אלהים, והכל מוכרח ולא מונהג ברצון פשוט, או שאומר שיש ב' מנהיגים, או שאומר שהבורא הוא גוף.
  • (ב) המומרים, לא מבעיי' שהחליף הדת אפי' לתיאבן, שהוא מומר לכל התורה (י"ד ב' ש"ך סקי"ז), אלא אפילו מומר לדבר א', דהיינו שמורגל לעשות עבירה א' ונתפרסם בה, אפילו אם היא מהקלות, כלבישת שעטנז, והשחתת זקן, והקפת פאת הראש [אב"י כיומא דפ"ה ב'].
  • (ג) והמחטיא את הרבים, אפי' לעבור על עשה קלה.
  • (ד) והפורש מדרכי צבור אף שלא עשה שום עבירה, רק שאינו משתתף עמהן לטובתן או בצרתם.
  • (ה) והמוסר שמוסר חבירו או ממון חבירו ביד אנס או ביד עכו"ם, כדי לצערו או כדי לאבד ממונו (והוא גרוע יותר ממומר כע"ז דכ"ו ב' ע"ש).
  • (ו) ופרנס המטיל אימה יתירה על הצבור שלא לשם שמים, רק כדי שיראו ויפחדו ממנו
  • (ז) ושופכי דמים (נ"ל דר"ל שמסבב שיהרג נפש מישראל.
  • (ח) ובעל לשון הרע
  • (ט) והמושך בערלתו, וכ"ש כשלא מל כלל
  • (י) והמכחיש ביאת משיח בן דוד [כל אלו מנה הרמב"ם בפ"ג מתשובה. ולכאורה תמוה מנ"ל לרמב"ם דהמכחיש במשיח אין לו חלעה"ב. ובעקרים (פמ"ב לרביעי) אמר אף שמצות עשה להאמין כך אבל שיהיה עיקר לא שמענו. אמנם נ"ל דכוונת הרמב"ם דכיון דאינו מאמין כך מכחיש א' ממאמרי תורה ופרושיה. ואין להקשות מרבי הלל (סנהדרין צ"ט א') שאמר אין משיח לישראל ומ"ש רש"י שם שהקב"ה יגאלם וימלוך עליהם אחמכ"ת זה דוחק. דא"כ מה טעם קאמר ר' הלל, שכבר אכלוהו בימי חזקיה דוכי מה"ט אתגורי אתגר. אלא ל"מ נ"ל שהכוונה שאינן כדאין לו בשום זכות, ורק בחסדו ית' ישלחוהו להם. או י"ל בכוונת רש"י שכשיפדו ע"י אדם שיהיה להם למשיח, א"א רק בדרך נס, אבל מדכבר אכלוהו. יקבצם ה' לא"י בדרך הטבע ולא בנסים ונפלאות, ולא יהיה להם מלך משיח, רק ה' ימלוך עליהם לעולם ועד]:

ועוד יש עבירות קלות שהרגיל בהם אין לו חלעה"ב, ואלו הן

  • (יא) המכנה שם לחבירו, אף שחבירו רגיל בשם זה ואינו מתבייש, עכ"פ כוונתו לביישו בשם הגנאי(ב"מ דנ"ח ב' ועי' תוס' מגילה דכ"ז ב'). ואילה"ק מרבי שקרא לו לר' חייא, עייא (כמ"ק דט"ז ב'), דלפע"ד קרא לו כך, משום דר' חייא היה קורא לח' כמו ע' (כמגילה דכ"ד ב') לכן קרא שמו בלשונו עייא, ועכ"פ ק' האיך כנה לו שם ואף לתוס' מגילה (דכ"ז ב') דמכנה שם דהכא היינו רק בכנוי בפגם משפחה, עכ"פ מש"ס שם משמע דעכ"פ גם בלי פגם משפחה, איסורא מיהו איכא. ונ"ל כיון דכה"ג רק מדרבנן אסור, א"כ ר' חייא שזלזל בכבוד ציווי הנשיא, מותר לזלזלו כי היכי דלא נגררי כ"ע אבתריה, כדשרינן מה"ט לאסור מה שהתיר חבירו (ברכות דס"ג ב'). עוד נ"ל דאפשר דדוקא ברגיל לקרותו בכנוי שאינו פגם משפחה אסור עכ"פ מדרבנן. ובכל זה מתורץ נמי מה דקרי לו ר' אבוה לר' זירא ירוד נאלי כסנהדרין נ"ט ב') ופי' רש"י שם, תנין שוטה, וכ"כ רבה דקרי לרב עמרם תרדא (כ"מ ד"כ ע"ב) ופי' רש"י משועמם, ועוד הרבה בש"ס כדומה לזה, דכל דברי קנטורין אלו בשעה שהיו האלהיים האלו נלחמים על שדה מלחמות התורה, אינן בכלל מכנה שם דהאי צ"מ דרתח אורייתא היא דמרתח לי' (כתענית ד"ד א') ואפילו אב ובנו, רב ותלמידו שעוסקין בשער א' בתורה נעשו אויבים זל"ז, ואינן פורשין זמ"ז עד שנעשו אוהבים (כקידושין ד"ל ע"ב), וכ"ש רב לתלמיד דשרי לקנטרו כדי לזרזו לחריצות התורה, כדאמרי' (כתובות ר"ג ב') זרוק מרה בתלמידים. ועי' בחשו' חו"י (קנ"ב),
  • (יב) והמלבין פני חבירו ברבים (שם)
  • (יג) והמתכבד בקלון חבירו (וכתב רכ"מ פ"ג מתשובה דלא ידע מנ"ל לרמב"ם הא. והוא ירושלמי מפורש חגיגה (ד"ד סוף ע"ב).
  • (יד) המבזה המועדות. ר"ל שעושה מלאכה האסורה בחוה"מ, או נוהג בו חול באכילה ושתייה [*כך כ' הר"ב אבות פ"ג מ"י, ולא ידענא מנ"ל. *) ובפסחים (דקי"ח) פי' רש"י שעושה מלאכה האסורה].
  • (טו) והמחלל קדשים. שמפגלן במזיד, כולן בכלל אפיקורס הן (רמב"ם שם):

רבי עקיבא אומר אף הקורא בספרים החיצונים:    כספרי (האמעער), וספר דתות של ע"ז, וספרי שאר אפיקורסים וכולן דוקא בקורא בהן קבע, אבל בדרך עראי, המאמין לא יחוש מלקרות בהן, כדי לידע מה להשיב לאפיקורוס, ובפרט בביהכ"ס ראוי לת"ח לעיין בהם (לחם שמים). אמנם דברי חשק (שזכר הר"ב) גם שם אסור. [ומה שכתב עוד הר"ב שקריאת דברי הימים של עכו"ם וצייטונג נמי בכלל זה, תמוה מאד, דהא מנ"ל. ואינו רק בכלל שיחת חולין ודברים בטלים שעובר בעשה. (כיומא די"ט ב'), וגם הא נ"ל דבאקראי שרי דאל"כ מה שבח שבחו לריב"ז (סוכה דכ"ח א') שלא שח שיחת חולין מעולם. והרי אפי' בשבת רק להרבות בשיחות חולין אסור (כא"ח ש"ז ס"ב). וכ"כ אדברי בן סירא אמרי' בש"ס דרק אסור לקרות בו (ופשוט דזה נמי דוקא בקבע אסור, אבל שלא יהיה להקורא חלעה"ב לא שמענו בשום דוכתא. מיהו בביהכ"ס פשוט דהכל שרי, ורק דברי חשק אסור שם) אב"י והרי הרמב"ם פ"ב מעכו"ם ה"ב החמיר מאד מלקרות בספרי עכו"ם, והוא עצמו כ' במורה נבוכים ח"ג פכ"ט שקרא כל החיבורים הנ"ל. אע"כ כדברי ע"ר שליט"א, או דלהתלמד שרי, וכנטיעת קשואין, סנהדרין (ס"ח א') וצורת לבנות בר"ה דכ"ד ב'):

כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רפאך:    ה"ה פסוק אחר רק נקט זה לרבותא, אף שנזכר בו רפואה אסור, וכ"ש פסוק אחר ואפי' בקוראו בלע"ז (וי"ח). מיהו דוקא ברוקק על המכה וקורא הפסוק על הרקיקה כדי שיתרפא, אבל בלא רקיקה ובלא מכה, אז רק אסור לקרות פסוק כדי להתרפאות בו מחולי (י"ד קע"ט ח'). וכ"כ אסור להניח ספר או תפילין על אדם הנבעת או על החולה, כמו שנוהגין בילד קודם המילה, [עי' רמב"ם פי"א מעכו"ם הי"ב. וכ' רכ"מ שם, דטעם הרמב"ם דיליף לה משבועות (דט"ו) דאסור להתרפאות בד"ת. וק"ל מדאמרי' בסנהדרין (צ"ד א') דמאן דבעית לקרי ק"ש, אלמא דאיבעית לא מקרי חולה, וכן כתב מהרש"א שם. ונ"ל דעק"ל מדאמרי' (עירובין נ"ד א') חש בראשו יעסוק בתורה, והרי אסור להתרפאות בד"ת. אע"כ דדוקא פסוק א' אסור לקרות, דאין כוונתי ללמוד רק דמתכוין לקרות העסוק כמין לחש, אבל פרשה שלימה שרי. דלא מוכח שהוא כלוחש לרפואה, רק שתגן עליו זכות למוד התורה] וכ"כ התולה על עצמו קמיע שיש בו שמות שאינן נמחקין או פסוקים, כל אלה לא די להן שהן בכלל מנחש, אלא הם ג"כ בכלל הכופרים בתורה (רמב"ם הלכת ע"ז פי"א הי"ב). מיהו בבריא כשקורא פסוק או תולה על עצמו קמיע או תפילין כדי להגן על עצמו שרי. [ונ"ל דמה"ט שרי לתלות הקלפין על ד' כותלי הבית שיש בו הילד קודם שנימל. דאע"ג דעדיין לא יצא מכלל נפל, עכ"פ אזלינן בתר רובא ובריא הוא] וכ"כ ביש סכנה אפי' להתרפאות מחולי וברקיקה שרי (בי"ד שם), ונ"ל דכ"ש דבסכנה מותר לתלות עליו קמיע בפסוקים:

אבא שאול אומר אף ההוגה את השם באותיותיו:    שמשתמש בשם מ"ב, מזכירו בכוונה ועושה בה כל חפצו בדברי חול, [כך כתב רש"י סנהדרין (דק"א ב') וע"ז (די"ח א'). והר"ב כתב שקורא שם הויה ככתבו, וכן כתבו תוס' שבועות (דל"ה א'), ומדלא כתבו דדוקא בלשון עגה אסור, ש"מ דס"ל כלישנא קמא דרש"י. (דק"א ב') דבגבולין בכל גוונא כשמזכירו אין לו חלעה"ב. ותמוה שיהיה ענשו חמור כל כך, ואינו רק לאו הבא מכלל עשה דלעלם כתיב (פסחים ד"נ ע"א). ואת"ל דכמו דבשם מ"ב ה"ט דאין לו חלעה"ב מדמבזה קודם קודשין, ה"נ כשמזכיר השם ככתבו ואעי' שלא לדכרי חול, מחלל כבוד קדושת השם ב"ה. עכ"ע היכא סבר רבא למדרשיה בזרקא (שם) וטעה במשנה מפורשת. וגם האי סבא ל"ל למימר לעלם כתיב, הול"ל מתני' היא והעושה כן אין לו חלעה"ב. ותו מדאמרינן בע"ז (שם) דר"ח בן תרדיון הגה השם באותיותיו להתלמד, ואי פירושו לקרותו ככתבו, מאי להתלמד איכא. ועי' מהרש"א (קידושין ע"א א) ברש"י ד"ה שם בן ד' אותיות שכ' ממש כדברינו. (וצ"ע)] אמנם כל שנזכרו בפרקן שאין להם חלעה"ב, היינו בלא עשו תשובה (רמב"ם פ"ג מתשובה):

בועז


להלכתא גבירתא של תפארת ישראל לחץ כאן

פירושים נוספים

בבלי צ א  רמב"ם הלכות תשובה ג ה בבלי צ ב בבלי צב ב בבלי צד א בבלי צו א בבלי צו ב בבלי צט א  רמב"ם הלכות תשובה ג ח בבלי צט ב  רמב"ם הלכות תשובה ג ח בבלי ק ב  רמב"ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים ב ב בבלי קא א  שולחן ערוך יורה דעה קעט ח