אגרת רבן יוחנן בן זכאי/תוכן
| אגרת רבן יוחנן בן זכאי |
|---|
|
מפרשים על הספר: פירוש מהרא"א (אלעזר אשכנזי) || קול יהודא || באר יצחק |
|
נספחים (דפי פתיחה וסיום, חידושים על מסכת ע"ז): דפוס ווארשא || דפוס אנטוורפן (אברהם יצחק דזובאס) |
אגרת רבן יוחנן בן זכאי עריכה
שמעו אלי בני אברהם יצחק ויעקב עם סגולה,
בכם בחר ה' אלקי כל הארץ אשר שמו נורא בגוים,
והוא יברך אתכם בשלום כאשר דיבר,
כי הוא יעשה בודאי כאשר אמר.
זכרו ועשו והזהרו במעשיו ובתורתו הקדושה.
והואיל החוש הראיה מביא לידי זכרון - על כן אכתוב לכם שורש ממעשי ד' כי נורא היא.
ואף הנסתרות המה לד' וגם הנגלות אשר נגלה לנו -- אעפ"כ נרמז לנו בטעמי "שני גירושין ופשטא קטן" - בסוד גדול ונורא.
שלאחר שני גירושין תפשוט הקטן שבאומות בכל העולם,
ולהם יתיהב רשות והרמן לילך בסוד השם, כי יראי השם המה, אשר עמם סודות וברית השם.
וזה נמסר לנו מאבותינו איש מפי איש כדי שיזהרו שארית ישראל בזהר הרקיע ולא יעשו עולה עוד.
וזה הסוד אשר נמסר מתורתנו הקדושה לנו,
בתחלה ברא אלקים הרחמים את העולם מאין שהוא שבעה
ובאמירה שהוא אחדות,
והשתיף רחמים בדין בששת ימים מספר רח"ם די"ן,
וינח בשביעי וקרא אותו שב"ת בסוד אמ"ת.
ובמלאת (ס"א ובמלואו) הדין והרחמים ברא את האדם בסוד אמת מן האדמה,
נוספת חמש על האמ"ת,
בי"ד השם בצלמו,
ביו"ד וה"ה בקריאתם,
כי ה"ה הקריאה מספר יוד הכתיבה, ושניהם עולים י"ד.
ושתי ידים עולים שבעה כימי הבריאה.
וציוה את האמת לשמור את עץ הדעת טוב ורע -- הוא השם והח"ט, וכאחת עולים ז'.
הוא העין (ע') שהיא הנח"ש,
ולא העין תוסיף (ס"א העין) על האמת.
וכיון שראה הנחש שהאיש עומד ברחום ודין לפי שנברא בו ועולה ביד השם, ואשה יוצאה מאמת -- הלכה לבטל את האמת,
לעורר העין שנחסרה ע"י החט בכח הנחש מנחש,
ולהשאיר אותם בטוב ורע בדין ורחמים ולהאבידה [ס"א ולהאבידם] מתואר האדם.
וכדי שיהיו דבריו נשמעים.
וכן היה.
והאשה לקחה עצת המסית, ותתן גם לאישה עמה לבטל האמת.
לפיכך אמרה התורה "ותפקחנה עיני שניהם" (בראשית, ג) - היא כח השטן,
והיו כעורים בשני עיניהם אשר המה ארבע,
ופקרו באחדות אלקינו העולה כ"ח.
לפיכך קלל הקב"ה הנחש בגח"ן ובעפ"ר ובעי"ן ובח"ט כל ימי חייו.
והוא ישופך רא"ש - בשש, בחרם ובדין.
ואתה תשופנו עק"ב - ביוד, שהוא אחדות אלקינו באין סוף באחרית הימים תמצאנו.
ואל האשה אמר, הואיל שחסרת האמת - יתהפך לעצ"ב, מספר אמ"ת -- בעצב תלדי בנים.
ואל האדם אמר, הואיל ושמעת אל אשתך לבטל האמת ולארור האדמה בעבורך,
לפיכך: קו"ץ - הוא העי"ן,
ודרד"ר - היא שלש,
תצמיח לך.
ועתיד לדבר על אל אלים באחד העולים קוץ ודרדר שתוציא ממנו (ס"א מימינו ובס"א מימיני) העין ותשאר שלש במקום הדרד"ר.
"בזעת אפך תאכל לחם" - היא י"ה ד' צור עולמים;
עד שובך אל האמת באדמה,
כי עפ"ר אתה --היא ח"ט,
ואל עפ"ר תשוב -- לח"ט,
כי עבירה גוררת עבירה וב' פעמים ח"ט עולה ד"ל,
והוא העין שחסרת מהאמת ונשאר השלש.
ולקח ד' אחדות מאור הקדמון - הוא האמת - ונשארת אתָ האדם בח"ט
ונתן במקום האחדות העין שנחסר מאמת
כמ"ש "ויעש אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם" (בראשית, ג).
ולפי זה קרא לאשתו חו"ה, שהוא אחת, על שם האחדות שנחסר על ידה.
וכיון שנאבד האחדות מאדם נשאר בו דם,
אשר היא שמונה כח"ט,
על כן אמרה רבקה "קצתי בחיי מפני בנות חת" (בראשית, כז).
וזה שאמר למך "ילד לפצעי"[1].
ובהיות אחר החורבן בית ראשון מלאות עין בעין,
אז תבוא העין,
ואוי לעין שכך רואות,
כי מאז תהיה האחדות ע"י קצת אשר בשם ישראל יכונה (באחד) לחרפה,
ומהם באים כל הגוים הנתקעים בחת להאמין בשיקוץ חת,
ועל זה ציוה השם להימול הערל שהוא השילוש
ולהשאר אברם, הוא האמת,
כי
אהיה אשר אהיה אשר שווה 0-- אמת,
והוסיף לה חמש למלאותו בידו ובצלמו.
וֹמִשָרַי לקח האחדות שנאבד ע"י האשה
ונתן במקומה חמש למלאות את עינה (ס"א עיניה) שחסרה,
ואעפ"כ שמה מורה על האחדות.
ושם אבותינו מביאים העין שנחסר על ידי האדם,
לפיכך נקרא יעקב ישראל,
כדי שלא יקימו (בס"א יקומו) בחת.
ואשרי עין הרואה כל אלה כי הוא אמת.
ולעת עתה הוטל (ס"א הטיל) הנחש [את בס"א] הזוהמא ממנה,
בן הנדה -- ח"ת בשמו וח"ת בתוארו העולה משיח,
יצא מעם השם ומהויות הנחש אשר הוא גם כן ח"ת מטוב ורע,
וכפה על האמת את מכסת שקרו לדבר בהשם,
חתימת (ס"א חתימות ובס"א סתימות) עם האמת,
וכפר באחדות ובתורת אלקינו
ולעג על דברי חכמים עד מאד.
אבל אנו מקנאים את קנאת השם,
ומסרנו אותו למיתה על ידי שופטינו מארצינו אשר העמיד עלינו הקיסר מעירכם,
ונקבר בקבר סרוחה (ס"א כדין רשע מסית והושלך מקברו) כפגר מובס, ונאבד מן העולם.
אך טומאתו נשאר בארץ,
וקול זעוות הטומאה נשמע בכל מקום, עומד הטומאה וחי,
וכותבים ספרים לאין קץ על מעשיו שלא היו מעולם,
וקראו את שמו משיח אשר הוא העין אשר תלעג לאב בטומאת הנגע בי"ה בשש.
ואומרים שהוא בא למלאות דת (ס"א דברי תורה),
והוא הי' בן סורר ומורה להכות בשש הטומאה (ס"א הטמא)
את ריבוי אותיות הטהור ש"ש בש"ש,
ונתן תורה חדשה אשר בדה מלב טומאתו,
ולהחליף את האחדות בשקץ.
ומה לי להאריך בטומאה, כי אסור להסתכל בצורתה ובהוייתה.
אך זאת תדעו אחינו בני ישראל המפוזרים באומות --
אל תאמינו לאנשים הפושעים הנקראים 'שלוחים'
הנרמזין בעי"ן הר"ע,
כי המה חוטאים ומחטיאים את הרבים.
והואיל שהטומאה הגביר (ס"א הגברת) יד,
על כן חזקו ידיכם בטהרה, אהיה אשר אהיה, באמת,
וחדלו לכם (ס"א מוסיפים חלילה לכם) מאדם אשר נשמה באפו
כי במה נחשב הוא מהפושעים להעמיד שילוש באמת.
אך הואיל שהאחדות נחסר ממנו נשאר מת מאמת וחת מחט,
אנושי, מזוהמת הנחש,
וכל הנוגע בו יטמא טומאת עולם אשר אין לו תקנה,
ושלוחי המות תקראם את שמם הרקבון אנשי חרם.
ותהיו מקנאים את קנאת השם [צבאות] לעקור שרשם מן הארץ לבל יעמדו עוד.
וזאת ידוע תדעו שגם דבריהם השקרים יתפזרו בארץ כמוץ לפני רוח,
כאחד הנרדף בעין להלביש את כל הארץ בטומאה,
עד עת וזמן אשר נטמן מעינינו --
אז ובלע (ס"א אזי יבלע) ויסיר השם את הטומאה מארץ,
ויהיה השם למלך על כל הארץ ויהיה הוא אחד ושמו אחד,
שהמה חת הקדושה, ואשרי עין המחכה לו באמת.
הזהרו מפטר חמור הנדחה, שה פזורה;
אל תשמעו אל דבריו דברי שוא,
רק תערפו אותו בקושי ערפו בכל מיני עריפה ודחיות שבעולם.
ושם עמכם איש צורר היהודים,
איש משחית מתלמידי רבן גמליאל הנשיא,
חומץ בן יין, שלש בן עין,
מתלבש בלבוש כתנות עור מזוהמת הנחש,
ושמו היה לפנים (ס"א מלפנים) בישראל שאול -
אך שאול ואבדון עמו ועם דבריו,
ועדן קרא אותו [ימ"ש] "פועל אות",
לאמור שהוא יכול לפעול אותות ומופתים.
ואינו כן.
כי הכל עושה בכח ופעולות השטן,
והוא פעל עות אשר לא יוכל לתקן,
רשע ופושע,
וקרא את שמו הרקב לדבר על השם ועל תורתו [סרה] לאמור,
ננקתה את אמרותיו ונשליכה ממנו עבותימו.
אבל יושב בשמים ישחק והשם ילעג למו,
והנחש אשר בְחוֹר ישכון (ס"א ינשוך) בלי לחש,
בלי השגחת העינים הרואה כל בעלי (ס"א לבעלת) לשה"ר,
כי אין לו יד בנחלת השם,
מות הוא ולא חיים,
שרף הוא ולא מלאך,
כי קליפות הטומאה הנחרה בו לדבר כל אלה בשם אמת.
והנוקם בו במיתה הן בגופו -- מקנא את השם יקרא,
וברית שלום ינתן לו ולזרעו אחריו.
כי הוא מחלל את השם בפרהסיא, ואין לו חלק בבני ישראל.
כי הוא מסית ומדיח את עם השם לילך אחרי אלהים אחרים והתורה אשר לא ידעו אבותיהם מעולם.
ואוי לעין הרואה את כל אלה.
על כן הזהרו מדבריו כי חכמת הטומאה בו,
אשר פרסה (ס"א כרסה) בטומאת הקרי.
כי ספרי הקדושים מטמאין את הידים והרגלים הרוצים לילך בטומאה,
וחיים המה למוצאיהם בחכמת השם,
וסם המות ההולך בהם בטומאה לטמא את גופו ונשמתו.
ואין כל אדם יכול להשיג ולסבור את חכמת השם כי אם על ידי מתנת ד' --
על כן בקשו את ד' אלקינו באהבה וביראה, שיתן לכם לב לעשות מצותיו ולהשיג בתורתו הקדושה בטהרה, כמו שציוה לכם בשמו הרועה נאמן.
ראו איך הנביא מזהיר אותנו באחרית הנבואה (סוף מלאכי):
"זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתוֹ בְחֹרֵב עַל כָּל יִשְׂרָאֵל חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים".
לא לבד לשמוע רק לעשות, כי לא הידיעה עיקר אלא המעשה.
עסקו בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה, כי זה ראה יעקב בחלומו שנאמר "ויקח מאבני המקום" - ומיעוט "אבני" שנים, וזהו שני תורות, והיו לאחדים תחת ראשו שנאמר "ויקח את האבן", כי לא ב' תורות המה חס ושלום - הס מלהזכיר, רק תורה אחת הנראה כשנים, פנים ואחור, כי דברי חכמים כמסמרות לנטיעה של תורה שבכתב.
ואם תקיימו את דברי שתיהן, אשר אלו ואלו דברי אלקים חיים --
אזי תלכו לעלות בסולם אשר ראשו מגיע השמימה ומלאכי אלקים עולים ויורדים בו,
והביאנו אל המקום אשר ברא השם להחיותינו עולמי עולמים.
וזאת לכם לדעת כדי להבין את כל אלה,
דעו שהטמא מין אנושי הנחש הקדמוני באה בתחלה בעלילה על נושאת פרי האדם,
והסית נגד ציווי השם כדי להאביד עץ האדם מלהביא בכורים, אלו ישראל, להשם.
ואחר כל זאת כל ימי תהו היתה מסית ומדיח את זרע אנוש,
ומעט מהם השכילו בשכל הטבע או בעזר השם ולא שמעו אל דברי הארורה,
עד שבא משה אשר מספרו כמספר שבטי ישראל העולה מן המים אשר המה אמת,
ונתן התורה בטוב,
חקים ומשפטים ומצות כמספר של אברי וגידי האדם שני ידים ברמ"ח ושס"ה העולים כ"ח יחד,
כדי לשמור נפש האדם מזוהמת הנחש.
וכשהלך משה ליקח עשרת הדברים אשר המה חצי להשם וחצי להאדם,
אשר עליהם עומדת העולם כולה,
הלך המסית והמדיח להסית את ישראל באחד,
כי אהרן אח"ד ועג"ל גם כן אחד.
ואמר בדעתו לבלבלם - לא זהו אל נכר כי אם אחדות אלקיכם.
וכיון שבא משה וראה מה שעשה הנחש,
הלך וביטלו באש,
אשר הוא אחד,
ופיזר אותו במים לבטלו באמת,
לאמר לא זהו אל אמת.
וציוה באזהרות גדולות לבל יעשו עוד בזה.
וכל הנביאים הזהירו את ישראל כל ימיהם על זה.
וכיון שראה הנחש שהתורה והמצות הם נגד עצתה,
הביא השטן בתוארו ובצלמו, את האיש הרע,
צר ואויב הרע הזה,
להשחית את חלק השם בתורתו ובמצותיו,
והעמיד את דבריו הטמאים אל דברי התורה הקדוש,
כדי להגביר טומאתו על ישראל.
ועתה אחינו בני ישראל,
אל תאמינו אל חלמותיו ואל דבריו דברי השטן,
להסית אתכם לאמר "ראשונים לא בחנו וסברו את דברי השם, אבל אנו יודעים את השם ואת התורה ואת עמקי סודותיה; על כן נלכה ונעבדה את עבודה אחרת" --
אל תשמעו להם לטמא בהם,
רק השמד תשמדון מהר מן האדמה,
כי דברי התורה והמצות לא ימושו עד עולם,
כי "לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם" (במדבר, כג).
על כן הזהרו מאנשי הנחש --
כי עקיצתם עקיצת עקרב
ולחישתן לחישת שרף
וכל דבריהם כגחלי אש של גיהנם ואבדון, שוא ושקר חזו.
וראו איך הזהיר אתכם ירמיה הנביא (ירמיה יז).
מחטאת הבא מיהודה בשילוש,
אשר הוא כתובה בעט העין הרע, הוא העין ברזל ביד העומדת על יד התורה, אך הוא על לוח הבדא מלבם.
(ירמיהו יז, ה עי"ש) "כי כה אמר ד' ארור הגבר אשר יבטח באדם ושם בשר זרועו",
ועל ידי זה "מן השם יסיר לבו".
ולא העמיד הנביא דבריו לבד בארור, רק
(ירמיהו יז, ו עי"ש) "יהיה כערער בערבה אשר לא יראה טוב" -
וזהו תורה שנאמר (משלי, ד) "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו",
והמה לא יראו אותו טוב הצפון לצדיקים לעתיד לבא,
אך ישכנו לעולם בארץ מליחה וחררה במדבר,
וירדו לבאר שחת כי (תהלים, נה) "אנשי דמים ומרמה אשר לא יחצו ימיהם" המה,
ואין להם חלק בשם אלקי ישראל.
אבל (ירמיהו יז, ז) "ברוך הגבר אשר יבטח בד'",
כי הוא לא יראה חמימות הגינהם,
כי מקוה ישראל ד' ולא אדם.
והואיל שישראל מקוה על השם לבד יהיה השם מקותו לטהר אותו מטומאת הנחש.
ועוזבי ד' והסרים מתורתו יכתבו בארץ צלמות,
בשאול ואבדון,
על אשר עזבו את מקור מים חיים - האמת, והנותן ביד השם.
ומי שעוזב התורה - עזב גם את השם,
שהוא אלקינו מודיענו ורופאינו ותהלתינו.
והם אומרים (ירמיהו יז, טו עי"ש) "איה דבר השם" בעין הרע "יבוא נא", כי כָלָה כל דברי תנ"ך בשקץ משומם,
המשקצים ומשממים את כל הארץ,
באבן ניגף ובצור מכשול באון גליון.
חלילה לכם להאמין בזה,
הי התורה אשר היא דבר אלקינו יקים לעולם באין סוף,
והמורדים הפושעים האלו נטשו את "מים קרים נוזלים על עיף"[2] -
זה בית ישראל העייפים בגלות,
והתורה מגינה עליהם.
ושכחו בזדון לבביהם את אלקי ישראל,
ולשוא יקטירו ומכשילים בדבריהם שביל אשר היה מעולם, זהו התורה,
ללכת נתיבות דרך לא סלולה,
ויאמרו (ירימיהו יח, יח) "לכו ונחשבה על ירמיה" -
זהו התורה והמצות אשר ציוה ד' לנו, וזה כסא כבודו רם ונשא,
"מחשבות" זרות,
הגם שאנו יודעים "שלא תאבד תורה מכהן ועצה מחכם ודיבור מנביא" -
אף על פי כן -
(ירמיהו יח, יח) "לכו ונכה" את התורה "בלשון" הרע,
בזוהמת הנחש,
לפרש אותה כאשר עם לבבינו,
להרע ולא להיטיב,
"ולא נקשיבה" לדברי תורה שבעל פה.
ראו מה שהתורה הקדושה מאוננת לפני השם ואומרת (ירמיהו י"ח, י"ט-כ'):
"הקשיבה השם אלי ושמע לקול יריבי,
הישולם תחת טובה רעה, כי כרו שוחה לנפשי,
זְכֹר עָמְדי לפניך לדבר עליהם טובה",
ולהגין דברי עליהם,
כי אני חיים למוצאיהם (משלי, כד),
ולכל בשר העשוים ומקיימים דברי אני ארפא ממשובתם, להשיב נא חמתך מהם.
(ירמיהו יח, כא) "לכן תן את בניהם לרעב" - לשמוע דבר השם,
"וְהַגִּרֵם" לחרב השנון,
"ותהיינה נשיהם" של המאמינים בהם - "שַׁכֻּלוֹת ואלמנות",
"ואנשיהם" המחזיקים אותם - "יהיו הרוגי מות" מיתת עולם,
"ובחוריהם" אלו - אני מלחמותיהם - "מוכי חרב" בחרב השם.
(ירמיהו יח, כב) "תִּשָּׁמַע זעקה מבתיהם" - מבתי תפלתם,
בטל את תועבת תפלתם בגדודי המשחיתים פתאום בגדודי השטן לבלבלם,
"כי כרו שוחה ללכדנו ופחים טמנו לרגלי.
ואתה השם ידעת את עצתם עלי למות" -
לאמר התורה חסרה, ונתן במקומה און גליון כליון.
"וימלל מלין לצד עילאה" (דניאל ז, כה עי"ש) - זהו התורה שבכתב,
"ויבואו ויבלע קדישין עליונים" (דניאל שם) - זהו תורה שבעל פה.
וסברו "לְהַשְׁנָיָא זמנין ודת" (דניאל שם) בלשונם הרע.
לכן - (ירמיהו יח, כג עי"ש) "אל תכפר עונם,
וחטאתם מלפניך אל תמחה,
ויהיו מוכשלים לפניך בכל עת,
אפך עשה בהם" להשמידם מתחת השמים.
כי מרו בדבריך, דברי אלקים חיים.
ודעו שהמה ותורתיהם הכליון - יתגברו על עלמין ועל עמא קדישא
עד עדן ועדנין וחצי עדן,
ואז יתעדו מעל הארץ,
והשם יטהר באש בתורה את כל הארץ,
ומלכות עמו ישראל יתגבר על כל מלכות עלמא.
אז ילכו כל העמים בתורת ד'.
ובעת ההוא (זכריה ח, כג עי"ש) "יחזיקו עשרה אנשים מכל לשונות הגוים בכנף איש יהודי לאמר נלכה עמכם כי שמענו כי השם עמכם".
ועתה אחינו בני ישראל,
שמעו אלי דברי אמת
ואל תאמינו לאותות ולמופתים של הפושעים האלו בנפשותם,
(דברים י"ג, ד'-ה') "כי מנסה ד' אתכם לדעת הישכם אוהבים אותו בכל לבבכם ובכל נפשכם,
אחר השם תלכו ואותו תיראו",
ואיך תלכו ובמה תיראו? -
"אם תשמרו את מצותיו ואם בקולו תשמעו",
ותעבדו אותו ולא אחר,
"ובו תדבקון" - ולא באחר,
כי הוא חלקכם,
אזי טוב לכם כל הימים.
ודעו זאת שאנו נקראים קדשים על דעת המשפט הבכורה שלו,
ונקראים תבואות השם,
ואין בנו מום, כי יעקב איש תם.
ורוח הקדש מעידה עלינו (שיר ד') "כלך יפה רעיתי ומום אין בך".
והואיל שאין בנו מום -
אין אנו נאכלין לבעלי כהני אדמה אשר המה במום וביד המשחית.
לכן בא ויצא איש המכלה מאויבנו, להטיל בנו מום,
שנהיה לאכול לאויבנו הגשמי והרוחני,
וביקש לסמא את עינינו במאור התורה.
על כן התחזקו והיו לגברים אנשי השם,
כי השם אור לכם עד עולם.
אם אחר תורתיו ומצותיו תלכו -
אז ישמור את גופכם ונשמותיכם לקרוא לכם תמימים אתם, בלא מום, בשם אלקיכם.
ראו מה שיעקב אבינו ע"ה הזהיר אותנו ממום הרע הזה,
שיבוא כתואר משיח אשר תועבות בלבו באמרו
(בראשית מט, י) "לא יסיר שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו עד כי יבוא שילה ולו יקהת עמים" -
ר"ת לא יש מום רע כישוע,
ותיבת היוד הוא האחדות,
כי ידבר על אחדות אלקינו,
ולא יסיר הרע הזה מישראל "עד כי יבוא שילה",
אשר המלוכה שלו,
שכל עלמא דיליה הוא.
על כן הזהרו ממום שבכם שבל יהיה לכם למוקש,
ותדבקו באלקיכם ובתורתו ובמצותיו.
ואם תעשו כן - אז "כל לשון אשר תקום עמכם למשפט תרשיעו",
כי אין להם שחר העולה אחד,
כי המה המשקרים האחדות.
ואם תשעמו לי אזי ייטב לכם בעולם הזה, וטוב לכם לעולם הבא, בעולם שכולו טוב,
כי כלכם בכלל חלק לעולם הבא,
ואשריך ישראל מי כמוך, עם נושע באלקים - ולא באדם,
כי תשועת השם תשועת עולמים.
אז תאמר התורה ((תהלים קיח, ה) "מן המצר קראתי י"ה",
ואתה "ענני במרחב י"ה",
על כן: לא אירא מאדם הסומכים על אדם,
כי השם בעוזרי ואראה נקמות בשונאי,
כי "טוב" - זהו תורה, "חסה בך" - ולא באדם (תהלים קיח, ח).
"כל הגוים סבבוני" אבל "בשמך אמילם" (תהלים קיח, י),
המה "דחיתני לנפול ואתה עזרתני" (תהלים קיח, יג),
"כי אתה עזי" וזמרתי וישועתי ובימינך עשית חיל.
(תהלים קיח, יז) "לא אמות" כאשר חשבו, "כי אחיה" בגבורת השם,
"לספר" כל מעשיו.
(תהלים קיח, יט) "שער השם" אני, ועל ידי צדיקים יבואו בי להשם,
על כן אמרו נא ישראל ובית אהרן ויראי השם כי לעולם חסדו.
(תהלים קי"ח, כ"א-כ"ג) "אודך כי עניתני ותהי לי לישועה",
"אבן מאסו הבונים היתה לראש פינה", כי מה' הוא ולא מאדם.
והשם יעשה "נפלאות בעינינו".
וכשראתה התורה אריכת הגלות אמרה -
(תהלים קי"ח, כ"ה-כ"ז) "אנא השם הושיעה נא. ואנא השם הצליחה נא".
ורוח הקדש משיבה: המתן בתי עד אשר "ברוך הבא בשם ה'",
אז "ברכנוכם מבית ה'".
ואמרה התורה אם כן "אֵל השם ויאר לנו" בגלות החושך הזה,
באוֹרְך ובאמיתך 'לאסור חגיגנו בעבותים',
"עד קרנות המזבח" - במשיח בן יוסף,
אשר מיתתו יהיה לנו לחגא במלחמת גוג ומגוג.
ואחר זאת תאמר:
(תהלים קיח, יט) "אלי אתה ואודך אלהי ארוממך",
הודו לה' כי טוב כי הראה לנו חסדו,
עולמו במשיח בן דוד,
בשכר עוסקי ועושי התורה הוא אשר נקראים תמימים בלא מום,
ונתברכו באשרי לאמר (תהלים קי"ט, א'-ד') "אשרי תמימי דרך",
ומי הוא "ההולך בתורת ה'"?
אלו אשר "נוצרי עדותיו בכל לבם" לדרוש את המצות.
ואם אתם עושים כן תקראו פועלי צדק ולא יעשו עולה,
כי בדרך השם הלכתם אשר ציוה לכם לעשות מצותיו עד מאד.
על כן התפללו אל השם שיתן לכם לב לעשות מצותיו ועדותיו וחקותיו ולהבין דרכו הטוב.
ואם תביטו אל מצותיו - אזי לא תבושו ולא תכלמו עד עולמי עד.
אמרו נא כל בית ישראל, אודך ביושר לבב בלמדי אותך לשמור חקיך,
ולא עשית כן לכל גוי,
כי בנו בחרת ואתנו למדת משפטי צדקך,
ואם את חקיך אשמור ידעתי כי לא תעזבני עד מאד.
ותדעו שגלותכם יתגבר עליכם עד שיתמלא השם,
שר ואבי כל בני עשו וכ"ח מלא שלו,
הוא גוג ומגוג,
ותאבד על ידי כח השם אשר הוא אחדות אלקינו,
וישבר השם (יחזקאל לט) את "הקשת בשמאלו" (יחזקאל לט, ג) - זהו ח"ת הטומאה,
"והחץ" - אשר הוא גם כן ח הטומאה - "מימינו".
תפיל ויפיל אותו על הרי ישראל,
ואז ידעו כל האומות את כבודו של השם אשר הוא אל אלקי ישראל ולא אדם,
והוא הגלה את ישראל בעונם,
והוא ישיב את שבות יעקב,
והוא יתן לרחמים כל בית ישראל.
ואז יקנא השם את שם קדשו המחולל בגוים,
והיה השם לנו לאלקים עד עולם מיום ההוא והלאה,
כאשר יכנס השם את עמו ישראל מכל הארצות אשר הפיצם שמה,
ולא יִוָתר עד אחד שם,
ולא יסתיר עוד פניו מהם,
אחר אשר ישפוך רוח קדשו על בית ישראל, כי ה' אלקינו דבר.
אלה דברי המצפה על תשועת ישראל,
ומבקש לה' אלקינו על עזרתינו, עזר מעט,
עד שיבוא המורה צדק לנו לגאלינו ולמלוך עלינו עד עולם סלה.
יוחנן בן זכאי מירושלים
הכותב בשם
רבינו אור ישראל רבן גמליאל הנשיא.
ובשם כל התלמידים הגלוים עמו וסרים למשמעתו, ומקנאים קנאת השם ותורתו הקדושה ועמו ישראל הקדושים,
ובשם כל הצדיקים עמנו אשר המה בירושלים,
ונאמר שלום לכם והשם יברך את עמו בשלום עד עולם, אמן.
בעיר הקדושה ירושלים,
שנת שלשת אלפים ושמנה מאות ושלש עשרה 3,813, בירח כסלו לבריאת עלמא.
הכתב הלז נשלח על ידי תלמיד ינאי הקטן,
תלמידו של רבן גמליאל הנשיא,
ליד הנדיב יוסף בן שמעא הפר"פ נשיא אלקים בתוך עמינו עם סגולה בעיר רומא,
השם יגן עליהם אמן.
- ^ (יש מגיהים "כי איש הרגתי לפצעי וילד לחבורתי")
- ^ ראו (משלי, ה) ו(ירמיהו יח, יד) - ויקיעורך