פתיחת התפריט הראשי
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

תוספתא מסכת ערלהעריכה

נטיעה החייבת בערלהעריכה

(א)
הנוטע לסייג, לקורות, ולעצים - פטור מן הערלה


ראו משנה א, א, וראו ספרא קדושים ג.
גם אם נטע לסייג וחשב עליו לאכילה חייב בערלה, אבל מונה משעת הנטיעה.



אמר רבן שמעון בן גמליאל: בד"א? בזמן שנטע לסייג ולקורות ולעצים דבר הראוי להם
אבל נטע לסייג ולקורות לעצים דבר שאין ראוי להם חייב בערלה
נטעו לעצים וחשב עליו לאכילה, מאימתי מונה לו? משעת נטיעתו.

(ב)
הנוטע לרבים – חייב, ור' יהודה פוטר


ראו משנה א, ב, אבל ראו ספרא קדושים ג, שלא גרס "לרבים" אלא כל העולה מאליו פטור, בניגוד למשנה.



ר"ש בן אלעזר אומר משמו: הנוטע לרבים - חייב בערלה; העולה לרבים - פטור מן הערלה.

(ג)
הנוטע בספינה בעציץ ובראש הגג - חייב בערלה


אם היה נטוע בעציץ שאינו נקוב או בספינה וכו' שלוש שנים ואח"כ הועבר לקרקע או לעציץ נקוב, האם חייב שוב בערלה? – אם היה יכול להשאר בעציץ הישן ולחיות – פטור. וראו משנה א, ג.



נזרעו בעציץ שאינו נקוב, נשבר, וחזר וזרען בעציץ נקוב
אם יכול לחיות – פטור, ואם לאו - חייב
כיצד יודע אם יכול לחיות ואם לאו? חופר לו גומא בארץ בסלע ונוטעו בה
אם יכול לחיות - פטור, ואם לאו - חייב.

(ד)
אילן העולה בין מן הגזע ובין מן השרשים - חייב


הנוטע להקדש פטור מערלה, ראו תוספתא פאה ג, כא. אבל אם הקדיש אחרי שנטע – חייב. אם הקדיש לפני הנטיעה ואחר כך פדאו – חייב למרות שהשרשים נוצרו בזמן הפטור, וכך מתקשרת הסיפא לרישא. והשוו לעיל הלכה א.



רבי יהודה אומר: העולה מן הגזע – חייב, מן השרשים - פטור
הקדישו ואח"כ נטע – פטור. נטע ואח"כ הקדיש – חייב.
הקדישו ופדאו; מאימתי מונה לו? - משעת נטיעתו.

(ה)
נכרי שהרכיב עץ מאכל על גבי עץ סרק - מונה לו משעת נטיעתו


אין איסור הנאה בכלאי עצים. וראו משנה א, ח-ט, לגבי איסור צביעה בקליפות הפרי ונטיעת פרי, וכן משנה ג, א, לגבי הביטול ברוב.



רבי יוסי אומר: נוטעים יחור של ערלה, ואין נוטעים אגוז של ערלה מפני שהוא פרי
ואין מרכיבין כפניות של ערלה.

תערובת ערלהעריכה

רבי שמעון בן אלעזר אומר: סמני ערלה - עולה באחד ומאתים
צובע בהן בבלול, והולכין אחר הרוב.

(ו)
ר' שמעון בן אלעזר אומר: בשר בחלב מותר בהנאה


ראו דעת רשב"א במכילתא כספא כ, וראו דעת ר' עקיבא בחולין ח, ד, שכנראה מתיר הנאה מבשר וחלב.
לעניין "אוסרים בכל שהן" השוו ע"ז ה, ט.
בעלי מומין – ראו משנה ג, ג, שאוסרת רק מלוא הסיט, כי מדובר בבכור תמים. אם הוא בעל מום – אסור בכל שהוא, אבל לאחר שנשחט הכל מותר. לדברי ר' יוסי ראו בכורות ה, ה.



בעלי מומין אסורין כל שהן
רבי יוסי אומר: בעלי מומין - יבקר.

(ז)
תנור שהסיקו בקליפי ערלה, אם חדש – יותץ; אם ישן – יוצן


תנור שהתחסם ע"י הדלקת קליפי עורלה – אסור בשימוש. לגבי הביטוי "יותץ" ראו ויקרא יא לה.
לגבי הפת והתבשיל השוו משנה ג, ד-ה. אם אפה בקליפי ערלה אסור, אבל בגחלים שנותרו מהם מותר.
לגבי עצי אשרה ראו ע"ז ג, ט, ולגבי אפר הנגעים ראו ספרא נגעים סוף פרק יד.



אפה ובשל בגחלים - מותר
אפה בכולן – מותר, חוץ מעצי אשירה
אפר בגדים שנתנגעו, ועפר בתים שנתנגעו - אסורין בהנאה.

איסורי ערלה, כלאים וחדש בא"י, חו"ל, וסוריהעריכה

(ח)
ספק ערלה בארץ ישראל - אסור, בסוריא, בחוצה לארץ - מותר


ראו משנה ג, ט.
הספק הראשון קשור לכלאים, ור' יהודה מתיר לקנות אותם רק אם יש שם גם שדה רגיל. אבל ודאי כלאים אסור בחו"ל, לפי המשנה, מדברי סופרים. כאן מותר בחו"ל.
הספק השני (מצא נטיעה קטנה) הוא על ערלה. לפי המשנה יש איסור מהלכה, ולפי הברייתא מותר בחו"ל לגמרי.



כיצד? - כרם ושדה שנטע ירק, וירק נמכר חוצה לו
ספיקו בארץ ישראל – אסור, בסוריא ובחוצה לארץ - מותר
רבי יהודה אומר: אף זה ספיקו בסוריא – אסור.
 איזהו "ספיקו מותר"? כרם שנטע ירק ושדה ירק בצידו, וירק נמכר חוצה לו
ספיקו בארץ ישראל - אסור, בסוריא ובחוצה לארץ מותר
הרי שנמצא נטיעה קטנה בתוך שדהו, ספיקו בא"י - אסור, בסוריא ובחוצה לארץ - מותרת
ר' אליעזר בר' יוסי אומר משום ר' יוסי בן דורמסקית
שאמר משם ר' יוחנן בן נורי שאמר משם רבי אליעזר הגדול: אין ערלה בחוצה לארץ.