משנה עבודה זרה ג

שאל פרוקלוס בן פלוספוס את רבן גמליאל בעכו, שהיה רוחץ במרחץ של אפרודיטי, אמר לו, כתוב בתורתכם, ולא ידבק בידך מאומה מן החרם, מפני מה אתה רוחץ במרחץ של אפרודיטי.

אמר לו, אין משיבין במרחץ.

וכשיצא אמר לו, אני לא באתי בגבולה, היא באת בגבולי. אין אומרים נעשה מרחץ לאפרודיטי נוי, אלא אומרים, נעשה אפרודיטי נוי למרחץ.

דבר אחר, אם נותנין לך ממון הרבה, אי אתה נכנס לעבודה זרה שלך ערום ובעל קרי ומשתין בפניה, וזו עומדת על פי הביב וכל העם משתינין לפניה.

לא נאמר, אלא אלהיהם. את שנוהג בו משום אלוה, אסור. ואת שאינו נוהג בו משום אלוה, מותר.

משנה ה

הגוים העובדים את ההרים ואת הגבעות, הן מותרים ומה שעליהם אסורים, שנאמר, (דברים ז) לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת.

רבי יוסי הגלילי אומר, (שם יב) אלהיהם על ההרים, ולא ההרים אלהיהם.

אלהיהם על הגבעות, ולא הגבעות אלהיהם.

ומפני מה אשרה אסורה, מפני שיש בה תפיסת ידי אדם, וכל שיש בה תפיסת ידי אדם אסור.

אמר רבי עקיבא, אני אובין ואדון לפניך.

כל מקום שאתה מוצא הר גבוה וגבעה נשאה ועץ רענן, דע שיש שם עבודה זרה.

משנה ו

מי שהיה ביתו סמוך לבית עבודה זרה ונפל, אסור לבנותו.

כיצד יעשה, כונס בתוך שלו [ ארבע אמות ] ובונה.

היה שלו ושל עבודה זרה, נדון מחצה על מחצה.

אבניו עציו ועפרו, מטמאין כשרץ, שנאמר (שם ז) שקץ תשקצנו.

רבי עקיבא אומר, כנדה, שנאמר (ישעיה ל) תזרם כמו דוה צא תאמר לו. מה נדה מטמאה במשא, אף עבודה זרה מטמאה במשא.

משנה ז

שלשה בתים הן.

בית שבנוי מתחלה לעבודה זרה, הרי זה אסור.

סיידו וכיירו לעבודה זרה וחידש, נוטל מה שחידש.

הכניס לתוכה עבודה זרה והוציאה, הרי זה מותר.

שלש אבנים הן.

אבן שחצבה מתחלה לבימוס, הרי זו אסורה.

סיידה וכיירה לשם עבודה זרה [ וחידש ], נוטל מה שחידש.

העמיד עליה עבודה זרה וסילקה, הרי זו מותרת.

שלש אשרות הן.

אילן שנטעו מתחלה לשם עבודה זרה, הרי זה אסור.

גידעו ופסלו לשם עבודה זרה והחליף, נוטל מה שהחליף.

העמיד תחתיו עבודה זרה וביטלה, הרי זה מותר.

איזו היא אשרה, כל שיש תחתיה עבודה זרה.

רבי שמעון אומר, כל שעובדין אותה.

ומעשה בצידון באילן שהיו עובדין אותו, ומצאו תחתיו גל.

אמר להן רבי שמעון, בדקו את הגל הזה, ובדקוהו ומצאו בו צורה.

אמר להן, הואיל ולצורה הן עובדין, נתיר להן את האילן.

משנה ח

לא ישב בצלה.

ואם ישב, טהור.

ולא יעבור תחתיה.

ואם עבר, טמא.

היתה גוזלת את הרבים ועבר תחתיה, טהור.

וזורעים תחתיה ירקות בימות הגשמים אבל לא בימות החמה.

והחזרין, לא בימות החמה ולא בימות הגשמים.

רבי יוסי אומר, אף לא ירקות בימות הגשמים, מפני שהנמייה נושרת עליהן והוה להן לזבל.

משנה ט

נטל ממנה עצים, אסורים בהנאה.

הסיק בהן את התנור, אם חדש, יותץ.

ואם ישן, יוצן.

אפה בו את הפת, אסורה בהנאה.

נתערבה באחרות, כולן אסורות בהנאה.

רבי אליעזר אומר, יוליך הנאה לים המלח.

אמרו לו, אין פדיון לעבודה זרה.

נטל הימנה כרכור, אסור בהנאה.

ארג בו את הבגד, הבגד אסור בהנאה.

נתערב באחרים ואחרים באחרים, כולן אסורין בהנאה.

רבי אליעזר אומר, יוליך הנאה לים המלח.

אמרו לו, אין פדיון לעבודה זרה.

משנה י

כיצד מבטלה.

קירסם, וזירד, נטל ממנה מקל או שרביט, אפילו עלה, הרי זו בטלה.

שפייה לצורכה, אסורה.

שלא לצורכה, מותרת.

משנה מנוקדת

(א)

כָּל הַצְּלָמִים אֲסוּרִים,

מִפְּנֵי שֶׁהֵן נֶעֱבָדִין פַּעַם אַחַת בַּשָּׁנָה,

דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר;

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים:

אֵינוֹ אָסוּר,

אֶלָּא כָּל שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ מַקֵּל אוֹ צִפּוֹר אוֹ כַּדּוּר.

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר:

כָּל שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ כָּל דָּבָר:

(ב)

הַמּוֹצֵא שִבְרֵי צְלָמִים,

הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִים.

מָצָא תַּבְנִית יָד אוֹ תַּבְנִית רֶגֶל,

הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִים,

מִפְּנֵי שֶׁכַּיּוֹצֵא בָּהֶן נֶעֱבָד:

(ג)

הַמּוֹצֵא כֵּלִים,

וַעֲלֵיהֶם צוּרַת חַמָּה,

צוּרַת לְבָנָה,

צוּרַת דְּרַקּוֹן,

יוֹלִיכֵם לְיָם הַמֶּלַח.

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר:

שֶׁעַל הַמְּכֻבָּדִין, אֲסוּרִים;

שֶׁעַל הַמְּבֻזִּין, מֻתָּרִין.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר:

שׁוֹחֵק וְזוֹרֶה לָרוּחַ אוֹ מַטִּיל לַיָּם.

אָמְרוּ לוֹ:

אַף הוּא נַעֲשֶׂה זֶבֶל,

שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יג, יח):

"וְלֹא יְדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה מִן הַחֵרֶם":

(ד)

שָׁאַל פֶּרוֹקְלוֹס בֶּן פִּלוֹסֹפוֹס אֶת רַבָּן גַּמְלִיאֵל בְּעַכּוֹ,

שֶׁהָיָה רוֹחֵץ בַּמֶּרְחָץ שֶׁל אַפְרוֹדִיטִי.

אָמַר לוֹ,

כָּתוּב בְּתוֹרַתְכֶם (דברים יג, יח):

"וְלֹא יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה מִן הַחֵרֶם".

מִפְּנֵי מָה אַתָּה רוֹחֵץ בַּמֶּרְחָץ שֶׁל אַפְרוֹדִיטִי?

אָמַר לוֹ:

אֵין מְשִׁיבִין בַּמֶּרְחָץ;

וּכְשֶׁיָּצָא, אָמַר לוֹ:

אֲנִי לֹא בָּאתִי בִּגְבוּלָהּ,

הִיא בָּאת בִּגְבוּלִי.

אֵין אוֹמְרִים:

נַעֲשֶׂה מֶרְחָץ לְאַפְרוֹדִיטִי נוֹי,

אֶלָּא אוֹמְרִים:

נַעֲשָׂה אַפְרוֹדִיטִי נוֹי לַמֶּרְחָץ.

דָּבָר אַחֵר:

אִם נוֹתְנִין לְךָ מָמוֹן הַרְבֵּה,

אִי אַתָּה נִכְנָס לַעֲבוֹדָה זָרָה שֶׁלְּךָ עָרֹם,

וּבַעַל קֶרִי, וּמַשְׁתִּין בְּפָנֶיהָ;

וְזוֹ עוֹמֶדֶת עַל פִּי הַבִּיב,

וְכָל הָעָם מַשְׁתִּינִין לְפָנֶיהָ.

לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא 'אֱלֹהֵיהֶם':

אֵת שֶׁנּוֹהֵג בּוֹ מִשּׁוּם אֱלוֹהַּ, אָסוּר;

וְאֵת שֶׁאֵינוֹ נוֹהֵג בּוֹ מִשּׁוּם אֱלוֹהַּ, מֻתָּר:

(ה)

הַגּוֹיִם הָעוֹבְדִים אֶת הֶהָרִים וְאֶת הַגְּבָעוֹת,

הֵן מֻתָּרִים,

וּמַה שֶּׁעֲלֵיהֶם אֲסוּרִים,

שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ז, כה):

"לֹא תַחְמֹד כֶּסֶף וְזָהָב עֲלֵיהֶם וְלָקַחְתָּ".

רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר:

אֱלֹהֵיהֶם עַל הֶהָרִים (דברים יב, ב), וְלֹא הֶהָרִים אֱלֹהֵיהֶם;

אֱלֹהֵיהֶם עַל הַגְּבָעוֹת, וְלֹא הַגְּבָעוֹת אֱלֹהֵיהֶם.

וּמִפְּנֵי מָה אֲשֵׁרָה אֲסוּרָה?

מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בָּהּ תְּפִיסַת יְדֵי אָדָם, אָסוּר.

אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא:

אֲנִי אוֹבִין וְאָדוּן לְפָנֶיךָ;

כָּל מָקוֹם שֶׁאַתָּה מוֹצֵא הַר גָּבוֹהַּ,

וְגִבְעָה נִשָּׂאָה,

וְעֵץ רַעֲנָן,

דַּע שֶׁיֵּשׁ שָׁם עֲבוֹדָה זָרָה:

(ו)

מִי שֶׁהָיָה בֵּיתוֹ סָמוּךְ לְבֵית עֲבוֹדָה זָרָה וְנָפַל,

אָסוּר לִבְנוֹתוֹ.

כֵּיצַד יַעֲשֶׂה?

כּוֹנֵס בְּתוֹךְ שֶׁלּוֹ אַרְבַּע אַמּוֹת וּבוֹנֶה.

הָיָה שֶׁלּוֹ וְשֶׁל עֲבוֹדָה זָרָה,

נִדּוֹן מֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה.

אֲבָנָיו עֵצָיו וַעֲפָרוֹ, מְטַמְּאִין כַּשֶּׁרֶץ,

שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ז, כו): "שַׁקֵּץ תְּשַׁקְּצֶנּוּ".

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר:

כַּנִּדָּה, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו ל, כב):

"תִּזְרֵם כְּמוֹ דָוָה, צֵא תֹּאמַר לוֹ";

מַה נִּדָּה מְטַמְּאָה בְּמַשָּׂא,

אַף עֲבוֹדָה זָרָה מְטַמְּאָה בְּמַשָּׂא:

(ז)

שְׁלֹשָׁה בָּתִּים הֵן:

בַּיִת שֶׁבָּנוּי מִתְּחִלָּה לַעֲבוֹדָה זָרָה,

הֲרֵי זֶה אָסוּר.

סִיְּדוֹ וְכִיְּרוֹ לַעֲבוֹדָה זָרָה, וְחִדֵּשׁ,

נוֹטֵל מַה שֶּׁחִדֵּשׁ.

הִכְנִיס לְתוֹכָהּ עֲבוֹדָה זָרָה וְהוֹצִיאָהּ,

הֲרֵי זֶה מֻתָּר.

שָׁלֹשׁ אֲבָנִים הֵן:

אֶבֶן שֶׁחֲצָבָהּ מִתְּחִלָּה לְבִימוֹס,

הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה.

סִיְּדָהּ וְכִיְּרָהּ לְשֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה וְחִדֵּשׁ,

נוֹטֵל מַה שֶּׁחִדֵּשׁ.

הֶעֱמִיד עָלֶיהָ עֲבוֹדָה זָרָה, וְסִלְּקָהּ,

הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת.

שָׁלֹשׁ אֲשֵׁרוֹת הֵן:

אִילָן שֶׁנְּטָעוֹ מִתְּחִלָּה לְשֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה,

הֲרֵי זֶה אָסוּר.

גְּדָעוֹ וּפִסְּלוֹ לְשֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה, וְהֶחֱלִיף,

נוֹטֵל מַה שֶּׁהֶחֱלִיף.

הֶעֱמִיד תַּחְתָּיו עֲבוֹדָה זָרָה, וּבִטְּלָהּ [נ"א: וְנִטְּלָה],

הֲרֵי זֶה מֻתָּר.

אֵיזוֹ הִיא אֲשֵׁרָה?

כָּל שֶׁיֵּשׁ תַּחְתֶּיהָ עֲבוֹדָה זָרָה.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר:

כָּל שֶׁעוֹבְדִין אוֹתָהּ.

וּמַעֲשֶׂה בְּצִידוֹן,

בְּאִילָן שֶׁהָיוּ עוֹבְדִין אוֹתוֹ,

וּמָצְאוּ תַּחְתָּיו גַּל.

אָמַר לָהֶן רַבִּי שִׁמְעוֹן:

בִּדְקוּ אֶת הַגַּל הַזֶּה,

וּבְדָקוּהוּ,

וּמָצְאוּ בּוֹ צוּרָה.

אָמַר לָהֶן:

הוֹאִיל וְלַצּוּרָה הֵן עוֹבְדִין,

נַתִּיר לָהֶן אֶת הָאִילָן:

(ח)

לֹא יֵשֵׁב בְּצִלָּה;

וְאִם יָשַׁב, טָהוֹר.

וְלֹא יַעֲבֹר תַּחְתֶּיהָ;

וְאִם עָבַר, טָמֵא.

הָיְתָה גּוֹזֶלֶת אֶת הָרַבִּים וְעָבַר תַּחְתֶּיהָ,

טָהוֹר.

וְזוֹרְעִים תַּחְתֶּיהָ יְרָקוֹת בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים,

אֲבָל לֹא בִּימוֹת הַחַמָּה;

וְהַחִזְרִין,

לֹא בִּימוֹת הַחַמָּה וְלֹא בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר:

אַף לֹא יְרָקוֹת בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים,

מִפְּנֵי שֶׁהַנְּמִיָּה נוֹשֶׁרֶת עֲלֵיהֶן וְהֹוָה לָהֶן לְזֶבֶל:

(ט)

נָטַל מִמֶּנָּה עֵצִים,

אֲסוּרִים בַּהֲנָאָה.

הִסִּיק בָּהֶן אֶת הַתַּנּוּר,

אִם חָדָשׁ, יֻתָּץ;

וְאִם יָשָׁן, יֻצַּן.

אָפָה בּוֹ אֶת הַפַּת,

אֲסוּרָה בַּהֲנָאָה;

נִתְעָרְבָה בַּאֲחֵרוֹת,

כֻּלָּן אֲסוּרוֹת בַּהֲנָאָה.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר:

יוֹלִיךְ הֲנָאָה לְיָם הַמֶּלַח.

אָמְרוּ לוֹ:

אֵין פִּדְיוֹן לַעֲבוֹדָה זָרָה.

נָטַל הֵימֶנָּה כַּרְכָּר,

אָסוּר בַּהֲנָאָה.

אָרַג בּוֹ אֶת הַבֶּגֶד,

הַבֶּגֶד אָסוּר בַּהֲנָאָה.

נִתְעָרֵב בַּאֲחֵרִים וַאֲחֵרִים בַּאֲחֵרִים,

כֻּלָּן אֲסוּרִין בַּהֲנָאָה.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר:

יוֹלִיךְ הֲנָאָה לְיָם הַמֶּלַח.

אָמְרוּ לוֹ:

אֵין פִּדְיוֹן לַעֲבוֹדָה זָרָה:

(י)

כֵּיצַד מְבַטְּלָהּ?

קִרְסֵם,

וְזֵרֵד,

נָטַל מִמֶּנָּה מַקֵּל אוֹ שַׁרְבִיט,

אֲפִלּו עָלֶה,

הֲרֵי זוֹ בְּטֵלָה.

שְׁפָיָהּ לְצָרְכָּהּ,

אֲסוּרָה;

שֶׁלֹּא לְצָרְכָּהּ,

מֻתֶּרֶת:

נוסח הרמב"ם

(א) כל הצלמים אסורין - מפני שהן נעבדין אחת בשנה,

דברי רבי מאיר.

וחכמים אומרין: אינו אסור, אלא - כל שיש בידו מקל, או ציפור, או כדור.

רבן שמעון בן גמליאל אומר: כל שיש בידו כל דבר.

(ב) המוצא שברי צלמים - הרי אלו מותרין.

מצא תבנית יד, או תבנית רגל - הרי אלו אסורין,

מפני שכיוצא בהן - נעבד.

(ג) המוצא כלים -

ועליהם צורת חמה, וצורת לבנה, וצורת הדרקון - יוליכם לים המלח.

רבן שמעון בן גמליאל אומר:

על המכובדין - אסורין,

על המבוזין - מותרין.

רבי יוסי אומר:

שוחק וזורה לרוח, או מטיל לים.

אמרו לו: אף הוא נעשה זבל -

ונאמר: "ולא ידבק בידך מאומה מן החרם" (דברים יג יח).

(ד) שאל פרקלוס בן פלוסלוס,

את רבן גמליאל - בעכו,

שהיה רוחץ - במרחץ של אפרוטידי.

אמר לו: כתוב בתורתכם - "ולא ידבק בידך מאומה מן החרם" (דברים יג יח),

מפני מה - אתה רוחץ במרחץ של אפרוטידי?

אמר לו: אין משיבין במרחץ.

כשיצא, אמר לו:

אני - לא באתי בגבולה,

היא - באה בגבולי,

אין אומרין, נעשה מרחץ - נואי לאפרוטידי,

אלא, נעשית היא אפרוטידי - נואי למרחץ.

דבר אחר -

אם נותנין לך ממון הרבה,

אתה נכנס לבית עבודה זרה שלך ערום, ובעל קרי - ומשתין בפניה,

וזו, עומדת על הביב - וכל העם משתינין בפניה,

לא נאמר, אלא - "אלוהיהם" (דברים ז כה דברים יב ב-ג),

את שהוא נוהג בו משום אלוה - אסור,

ואת שאינו נוהג בו מנהג אלוה - מותר.

(ה) הגוים, העובדים את ההרים ואת הגבעות -

הן - מותרין,

ומה שעליהם - אסור,

שנאמר: "לא תחמוד כסף וזהב עליהם, ולקחת לך, פן תיוקש בו" (דברים ז כה).

רבי יוסי הגלילי אומר:

אלוהיהם - "על ההרים" (דברים יב ב),

ולא ההרים - אלוהיהם,

אלוהיהם - "על הגבעות" (שם),

ולא הגבעות - אלוהיהם.

מפני מה האשרה אסורה?

מפני שיש בה תפוסת יד אדם,

וכל שיש בה תפוסת יד אדם - אסור.

אמר רבי עקיבה: אני אהיה אובין לפניך,

בכל מקום שאתה מוצא הר גבוה, וגבעה נישאת, ועץ רענן -

דע - שיש שם עבודה זרה.

(ו) מי שהיה ביתו, סמוך לבית עבודה זרה -

ונפל - אסור לבנותו.

כיצד הוא עושה?

כונס לתוך שלו - ובונה.

היה שלו, ושל עבודה זרה - ידון מחצה למחצה.

אבניו, ועציו, ועפרו -

מטמאין כשרץ - שנאמר: "שקץ תשקצנו, ותעב תתעבנו" (דברים ז כו).

רבי עקיבה אומר:

כנידה - שנאמר "תזרם כמו דווה, צא תאמר לו" (ישעיהו ל כב),

מה הנידה מטמא במשא - אף עבודה זרה מטמאה במשא.

(ז) שלשה בתים הן -

בית שבנאו מתחילה לשם עבודה זרה - הרי זה אסור.

סיידו, וכיירו לשם עבודה זרה -

וחידש - נוטל מה שחידש,

הכניס לתוכו עבודה זרה, והוציאה - הרי זה מותר.

שלש אבנים הן -

אבן שחצבה מתחילה לבימוס - הרי זו אסורה.

סיידה, וכיירה לשם עבודה זרה -

וחידש - נוטל מה שחידש,

העמיד עליה עבודה זרה, וסילקה - הרי זו מותרת.

שלש אשרות הן -

אילן שנטעו מתחילה לשם עבודה זרה - הרי זה אסור.

גדעו, ופסלו לשם עבודה זרה -

והחליף - נוטל מה שהחליף,

העמיד תחתיו עבודה זרה, וביטלה - הרי זה מותר.

איזו היא אשרה?

כל שתחתיה עבודה זרה.

רבי שמעון אומר: כל שעובדין אותה.

מעשה בצידן,

באילן - שהיו עובדין אותו,

והיה תחתיו גל.

אמר להן רבי שמעון: בדקו את הגל הזה.

בדקוהו - ומצאו בו צורה.

אמר להן: הואיל, ולצורה הן עובדין - נתיר להם את האילן.

(ח) לא יישב בצילה -

ואם ישב - טהור.

לא יעבור תחתיה -

ואם עבר - טמא.

היתה גוזלת את הרבים, ועבר תחתיה - טהור.

זורעין תחתיה ירקות - בימות הגשמים,

אבל לא - בימות החמה.

ובחזרין -

לא בימות החמה - ולא בימות הגשמים.

רבי יוסי אומר: אף לא ירקות - בימות הגשמים,

מפני שהנויה נושרת - והוות להן את הזבל.

(ט) נטל ממנה עצים - אסורין בהניה.

הסיק בהן את התנור -

אם חדש - יותץ,

ואם ישן - יוצן.

אפה בה את הפת - אסורה בהניה.

נתערבה באחרות - כולן אסורות בהנייה.

רבי אליעזר אומר: יוליך הנייה לים המלח.

אמרו לו: אין פדיון לעבודה זרה.

נטל ממנה כדכד - אסור בהנייה.

ארג בו את הבגד - אסור בהנייה.

נתערב באחרים - כולם אסורין בהנייה.

רבי אליעזר אומר: יוליך הנייה לים המלח.

אמרו לו: אין פדיון לעבודה זרה.

(י) כיצד מבטלה?

קירסם, וזירד,

נטל ממנה מקל, או שרביט,

ואפילו עלה - הרי זו בטילה.

שפיה -

לצורכה - אסורה,

שלא לצורכה - מותרת.

פירושים

משנה עבודה זרה, פרק ג':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב