משנה סוטה ב
סוטה פרק ב', ב: משנה • תוספתא • ירושלמי • בבלי
<< • משנה • סדר נשים • מסכת סוטה • פרק שני ("היה מביא") • >>
פרקי מסכת סוטה: א ב ג ד ה ו ז ח ט
משנה א • משנה ב • משנה ג • משנה ד • משנה ה • משנה ו •
נוסח הרמב"ם • מנוקד • מפרשים
פרק זה במהדורה המבוארת | במהדורה המנוקדת
לצפייה בכתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית לחצו כאן
היה מביא את מנחתה בתוך כפיפה מצרית ונותנה על ידיה כדי לייגעה.
כל המנחות תחילתן וסופן בכלי שרת, וזו תחילתה בכפיפה מצרית וסופה בכלי שרת.
כל המנחות טעונות שמן ולבונה, וזו אינה טעונה לא שמן ולא לבונה.
כל המנחות באות מן החיטין, וזו באה מן השעורים.
מנחת העומר אף על פי שבאה מן השעורים היא היתה באה גרש, וזו באה קמח.
רבן גמליאל אומר, כשם שמעשיה מעשה בהמה, כך קרבנה מאכל בהמה.
היה מביא פיילי של חרס חדשה, ונותן לתוכה חצי לוג מים מן הכיור.
רבי יהודה אומר, רביעית; כשם שממעט בכתב, כך ממעט במים.
נכנס להיכל ופנה לימינו, ומקום היה שם אמה על אמה, וטבלה של שיש וטבעת היתה קבועה בה.
וכשהוא מגביהה, נוטל עפר מתחתיה ונותן כדי שיראה על המים, שנאמר (במדבר ה): "ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן יקח הכהן ונתן אל המים".
בא לו לכתוב את המגילה, מאיזה מקום הוא כותב? (במדבר ה) מ"אם לא שכב איש" וגו', "ואת כי שטית תחת אישך".
ואינו כותב "והשביע הכהן את האשה".
וכותב "יתן ה' אותך לאלה ולשבועה, ובאו המים המאררים האלה במעיך לצבות בטן ולנפיל ירך".
ואינו כותב "ואמרה האשה אמן אמן".
רבי יוסי אומר, לא היה מפסיק.
רבי יהודה אומר, כל עצמו אינו כותב אלא "יתן ה' אותך לאלה ולשבועה" וגו' "ובאו המים המאררים האלה במעיך" וגו'.
ואינו כותב "ואמרה האשה אמן אמן".
אינו כותב לא על הלוח ולא על הנייר ולא על הדיפתרא אלא על המגילה, שנאמר (שם) "בספר".
ואינו כותב לא בקומוס ולא בקנקנתום ולא בכל דבר שרושם, אלא בדיו, שנאמר (שם) "ומחה", כתב שיכול להימחק.
על מה היא אומרת "אמן אמן"? "אמן" על האלה, "אמן" על השבועה.
"אמן" מאיש זה, "אמן" מאיש אחר.
"אמן" שלא שטיתי ארוסה ונשואה ושומרת יבם וכנוסה.
"אמן" שלא נטמאתי, ואם נטמאתי, יבואו בי.
רבי מאיר אומר, "אמן" שלא נטמאתי, "אמן" שלא אטמא.
הכל שווין שאינו מתנה עמה לא על קודם שתתארס ולא על מאחר שתתגרש.
נסתרה לאחר ונטמאת ואחר כך החזירה, לא היה מתנה עמה.
זה הכלל, כל שתיבעל ולא היתה אסורה לו, לא היה מתנה עמה.
הָיָה מֵבִיא אֶת מִנְחָתָהּ בְּתוֹךְ כְּפִיפָה מִצְרִית,
- וְנוֹתְנָהּ עַל יָדֶיהָ, כְּדֵי לְיַגְּעָהּ.
- כָּל הַמְּנָחוֹת, תְּחִלָּתָן וְסוֹפָן בִּכְלֵי שָׁרֵת;
- וְזוֹ, תְּחִלָּתָהּ בִּכְפִיפָה מִצְרִית, וְסוֹפָהּ בִּכְלִי שָׁרֵת.
- כָּל הַמְּנָחוֹת טְעוּנוֹת שֶׁמֶן וּלְבוֹנָה,
- וְזוֹ אֵינָהּ טְעוּנָה לֹא שֶׁמֶן וְלֹא לְבוֹנָה.
- כָּל הַמְּנָחוֹת בָּאוֹת מִן הַחִטִּין,
- וְזוֹ בָּאָה מִן הַשְּׂעוֹרִים;
- מִנְחַת הָעֹמֶר,
- אַף עַל פִּי שֶׁבָּאָה מִן הַשְּׂעוֹרִים,
- הִיא הָיְתָה בָּאָה גֶּרֶשׂ,
- וְזוֹ בָּאָה קֶמַח.
- רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר:
- כְּשֵׁם שֶׁמַּעֲשֶׂיהָ מַעֲשֵׂה בְּהֵמָה,
- כָּךְ קָרְבָּנָהּ מַאֲכַל בְּהֵמָה:
- כְּשֵׁם שֶׁמַּעֲשֶׂיהָ מַעֲשֵׂה בְּהֵמָה,
הָיָה מֵבִיא פְּיָלִי שֶׁל חֶרֶס חֲדָשָׁה,
- וְנוֹתֵן לְתוֹכָהּ חֲצִי לֹג מַיִם מִן הַכִּיּוֹר.
- רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, רְבִיעִית;
- כְּשֵׁם שֶׁמְּמַעֵט בַּכְּתָב, כָּךְ מְמַעֵט בַּמַּיִם.
- נִכְנַס לַהֵיכָל וּפָנָה לִימִינוֹ,
- וּמָקוֹם הָיָה שָׁם, אַמָּה עַל אַמָּה,
- וְטַבְלָה שֶׁל שַׁיִשׁ,
- וְטַבַּעַת הָיְתָה קְבוּעָה בָּהּ.
- וּמָקוֹם הָיָה שָׁם, אַמָּה עַל אַמָּה,
- וּכְשֶׁהוּא מַגְבִּיהָהּ,
- נוֹטֵל עָפָר מִתַּחְתֶּיהָ וְנוֹתֵן,
- כְּדֵי שֶׁיֵּרָאֶה עַל הַמַּיִם,
- שֶׁנֶּאֱמַר: "וּמִן הֶעָפָר אֲשֶׁר יִהְיֶה בְּקַרְקַע הַמִּשְׁכָּן יִקַּח הַכֹּהֵן וְנָתַן אֶל הַמָּיִם" (במדבר ה, יז):
בָּא לוֹ לִכְתֹּב אֶת הַמְּגִלָּה.
- מֵאֵיזֶה מָקוֹם הוּא כּוֹתֵב?
- מֵ"אִם לֹא שָׁכַב אִישׁ" וְגוֹ' (במדבר ה, יט),
- "וְאַתְּ כִּי שָׂטִית תַּחַת אִישֵׁךְ" (שם, כ).
- וְאֵינוֹ כּוֹתֵב "וְהִשְׁבִּיעַ הַכֹּהֵן אֶת הָאִשָּׁה" (שם, כא).
- וְכוֹתֵב:
- "יִתֵּן ה' אוֹתָךְ לְאָלָה וְלִשְׁבֻעָה" (שם),
- "וּבָאוּ הַמַּיִם הַמְאָרְרִים הָאֵלֶּה בְּמֵעַיִךְ לַצְבּוֹת בֶּטֶן וְלַנְפִּל יָרֵךְ" (שם, כב).
- וְאֵינוֹ כּוֹתֵב "וְאָמְרָה הָאִשָּׁה אָמֵן אָמֵן".
- רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר:
- לֹא הָיָה מַפְסִיק.
- רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
- כָּל עַצְמוֹ אֵינוֹ כּוֹתֵב אֶלָּא,
- "יִתֵּן ה' אוֹתָךְ לְאָלָה וְלִשְׁבֻעָה" וְגוֹ',
- "וּבָאוּ הַמַּיִם הַמְאָרְרִים הָאֵלֶּה בְּמֵעַיִךְ" וְגוֹ';
- וְאֵינוֹ כּוֹתֵב: "וְאָמְרָה הָאִשָּׁה אָמֵן אָמֵן":
- כָּל עַצְמוֹ אֵינוֹ כּוֹתֵב אֶלָּא,
אֵינוֹ כּוֹתֵב,
- לֹא עַל הַלּוּחַ,
- וְלֹא עַל הַנְּיָר,
- וְלֹא עַל הַדִּפְתְּרָא,
- אֶלָּא עַל הַמְּגִלָּה;
- שֶׁנֶּאֱמַר: "בַּסֵּפֶר" (במדבר ה, כג).
- וְאֵינוֹ כּוֹתֵב,
- לֹא בְּקוֹמוֹס וְלֹא בְּקַנְקַנְתּוֹם,
- וְלֹא בְּכָל דָּבָר שֶׁרוֹשֵׁם,
- אֶלָּא בִּדְיוֹ;
- שֶׁנֶּאֱמַר: "וּמָחָה" (שם),
- כְּתָב שֶׁיָּכוֹל לְהִמָּחֵק:
עַל מָה הִיא אוֹמֶרֶת "אָמֵן, אָמֵן"?
- "אָמֵן" עַל הָאָלָה, "אָמֵן" עַל הַשְּׁבוּעָה.
- "אָמֵן" מֵאִישׁ זֶה, "אָמֵן" מֵאִישׁ אַחֵר.
- "אָמֵן" שֶׁלֹּא שָׂטִיתִי אֲרוּסָה וּנְשׂוּאָה וְשׁוֹמֶרֶת יָבָם וּכְנוּסָה.
- "אָמֵן", שֶׁלֹּא נִטְמֵאתִי; וְאִם נִטְמֵאתִי, יָבוֹאוּ בִּי.
- רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר:
- "אָמֵן", שֶׁלֹּא נִטְמֵאתִי; "אָמֵן", שֶׁלֹּא אֶטָּמֵא:
הַכֹּל שָׁוִין שֶׁאֵינוֹ מַתְנֶה עִמָּהּ,
- לֹא עַל קֹדֶם שֶׁתִּתְאָרֵס,
- וְלֹא עַל מֵאַחַר שֶׁתִּתְגָּרֵשׁ.
- נִסְתְּרָה לְאַחֵר וְנִטְמֵאת וְאַחַר כָּךְ הֶחֱזִירָהּ,
- לֹא הָיָה מַתְנֶה עִמָּהּ.
- זֶה הַכְּלָל:
- כֹּל שֶׁתִּבָּעֵל וְלֹא הָיְתָה אֲסוּרָה לוֹ,
- לֹא הָיָה מַתְנֶה עִמָּהּ:
נוסח הרמב"ם
(א) היה מביא את מנחתה - בקפיפה מצרית,
- ונותנה על ידיה - כדי ליגעה.
- כל המנחות - תחילתן וסופן בכלי שרת,
- וזו - תחילתה בקפיפה מצרית, וסופה בכלי שרת.
- כל המנחות - טעונות שמן ולבונה,
- וזו - אינה טעונה לא שמן, ולא לבונה.
- כל המנחות - באות מן החיטים,
- וזו - אינה באה אלא מן השעורים.
- מנחת העומר -
- אף על פי - שהיא באה מן השעורים,
- היא - היתה באה גרש,
- וזו - היתה באה מן הקמח.
- רבן גמליאל אומר:
- כשם שמעשיה - מעשה בהמה,
- כך קרבנה - מאכל בהמה.
(ב) היה מביא פיילי של חרס - חדשה,
- ונותן לתוכה חצי לוג מים - מן הכיור.
- רבי יהודה אומר: רביעית,
- כשם שהוא ממעט בכתב - כך הוא ממעט במים.
- נכנס להיכל - ופנה לימינו,
- ומקום היה שם - אמה על אמה,
- וטבלה של שיש - וטבעת היתה קבועה בה,
- כשהוא מגביהה - נוטל עפר מתחתיה,
- ונותן - כדי שייראה על פני המים,
- שנאמר: "ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן,
- יקח הכוהן, ונתן אל המים" (במדבר ה יז).
(ג) בא לו לכתוב את המגילה.
- מאיזה מקום הוא כותב?
- "אם לא שכב איש אותך",
- "ואת כי שטית" (במדבר ה יט-כ).
- ואינו כותב -
- "והשביע הכוהן את האישה",
- "ואמר הכוהן לאישה" (במדבר ה כא).
- וכותב -
- "יתן ה' אותך לאלה ולשבועה בתוך עמך",
- "ובאו המים המאררים האלה במעיך, לצבות בטן ולנפיל ירך" (במדבר ה כא-כב).
- ואינו כותב - "ואמרה האישה אמן אמן" (במדבר ה כב).
- רבי יוסי אומר: לא היה מפסיק.
- רבי יהודה אומר:
- כל עצמו אינו כותב, אלא -
- "יתן ה' אותך לאלה ולשבועה",
- "ובאו המים המאררים האלה במעיך, לצבות בטן ולנפיל ירך",
- ואינו כותב - "ואמרה האישה אמן אמן".
(ד) אינו כותב - לא על הלוח,
- ולא על הנייר, ולא על הדפתרא,
- אלא - על המגילה של ספר,
- שנאמר: "בספר" (במדבר ה כג).
- ולא על הנייר, ולא על הדפתרא,
- אינו כותב - לא בקמוס,
- ולא בקלקנתוס, ולא בכל דבר שהוא רושם,
- אלא - בדיו,
- שנאמר: "ומחה" (שם) - כתב שהוא יכול למחות.
- ולא בקלקנתוס, ולא בכל דבר שהוא רושם,
(ה) ולמה היא אומרת: "אמן, אמן" (במדבר ה כב)?
- אמן לאלה - אמן לשבועה.
- אמן אם איש זה - אמן אם איש אחר.
- ואמן שלא נטמאתי - ואם נטמאתי יבואו בי.
- אמן שלא סטיתי - ארוסה, ונשואה, שומרת יבם, וכנוסה.
- רבי מאיר אומר:
- אמן שלא נטמאתי - ואמן שלא איטמא.
(ו) הכל שווים -
- שאינו מתנה עימה - קודם שנתארסה, ולא משנתגרשה.
- נסתרה לאחר שנתגרשה - ונטמאת,
- ואחר כך החזירה - לא היה מתנה עימה.
- זה הכלל -
- כל שתיבעל - ולא תהא אסורה לו,
- לא היה מתנה עימה.
- כל שתיבעל - ולא תהא אסורה לו,
- פירוש המשניות לרמב"ם
- רבי עובדיה מברטנורא
- פירוש תוספות יום טוב
- עיקר תוספות יום טוב
- פירוש יכין ובועז (תפארת ישראל)
- פירוש מלאכת שלמה
- רש"ש
- ביאור הרב שטיינזלץ על המשנה
משנה סוטה, פרק ב':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב