ביאור:משנה נידה פרק י

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.



משנה מבוארת        משנה עם מפרשים

מסכת נידה: א ב ג ד ה ו ז ח ט י

מסכת נידה עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז ח ט י

הפרק עוסק במחלוקות הבתים בענייני נידה, חוץ מחטיבה II, הממשיכה את חזקת הטהרה של בית הלל ממשנה א.

מחלוקות בית שמאי ובית הללעריכה

חטיבה I: דם בתוליןעריכה

אם נישאה לפני הוסת הראשונה, ודיממה מחמת קריעת הבתולין, והדימום לא פסק גם אחרי ארבעה לילות – לדעת בית שמאי הדימום הוא של נידה, ולדעת בית הלל ממתינים עד שתחלים בלי הגבלת זמן. וראו תוספתא ט, ו: ארבעת הלילות שנותנים לה בית שמאי אינם בהכרח רצופים.

אם הביאה שתי שערות אבל עוד לא התחילה לדמם – בית שמאי ממתינים לילה אחד ובית הלל ארבעה לילות – עד מוצאי שבת, כי בתולה נישאת ביום ד, ראו כתובות א, א.

אם התחילה לדמם לפני הנישואין – בית שמאי מחשיבים את דם הבתולין כדם נידה – חוץ מהבעילה הראשונה, ולכן אינם מאפשרים לבעלה לבעול אותה שוב; ובית הלל מאפשרים לבעלה לבעול אותה כל הלילה הראשון, ואינם רואים את דם הבתולין כדם נידה, וראו לעיל א, ז, "בתולה שדמיה טהורים", אלא מניחים לה בחזקת טהורה.

המשנה ערוכה כך שדעת בית שמאי במקרה הקל היא דעת בית הלל במקרה הבא אחריו, החמור ממנו.

(א) תִּינוֹקֶת שֶׁלֹּא הִגִּיעַ זְמַנָּהּ לִרְאוֹת וְנִשֵּׂאת,

בֵּית שַׁמַּי אוֹמְרִים: נוֹתְנִין לָהּ אַרְבָּעָה לֵילוֹת.
וּבֵית הֶלֵּל אוֹמְרִים: עַד שֶׁתִּחְיֶה הַמַּכָּה.
הִגִּיעַ זְמַנָּהּ לִרְאוֹת וְנִשֵּׂאת,
בֵּית שַׁמַּי אוֹמְרִים: נוֹתְנִין לָהּ לַיְלָה הָרִאשׁוֹן.
וּבֵית הֶלֵּל אוֹמְרִים: עַד מוֹצָאֵי שַׁבָּת, אַרְבָּעָה לֵילוֹת.
רָאָת וְעוֹדָהּ בְּבֵית אָבִיהָ,
בֵּית שַׁמַּי אוֹמְרִים: נוֹתְנִין לָהּ בְּעִילַת מִצְוָה.
וּבֵית הֶלֵּל אוֹמְרִים: כָּל הַלַּיְלָה שֶׁלָּהּ.


חטיבה II: חזקת טהרהעריכה

(ב) נִדָּה שֶׁבָּדְקָה עַצְמָהּ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁחְרִית, וּמָצְתָה טָהוֹר,

אם טבלה ביום השביעי בערב בלי לבדוק – היא בחזקת טהורה, חוץ מ24 השעות לפני שמצאה את הטומאה, וראו לעיל א, א.

אבל אם ביום השביעי מצאה טומאה – היא בחזקת טמאה עד הבדיקה הבאה.

ר' יהודה דורש שתבדוק גם בערב היום השביעי, וחכמים טוענים שאפילו אם בדקה ביום השני ומצאה טהורה – נכנסה לחזקת טהרה עד 24 שעות לפני הבדיקה שבה מצאה טומאה.

וּבֵין הַשְּׁמָשׁוֹת לֹא הִפְרִישָׁה; בדקה
לְאַחַר יָמִים בָּדְקָה וּמָצְאתָה טָמֵא - הֲרֵי זוֹ בְחֶזְקַת טְהוֹרָה.
בָּדְקָה עַצְמָהּ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁחֲרִית, וּמָצְאתָה טָמֵא, וּבֵין הַשְּׁמָשׁוֹת לֹא הִפְרִישָׁה;
לְאַחַר יָמִים בָּדְקָה וּמָצְתָה טָהוֹר - זוֹ הִיא בְחֶזְקַת טֻמְאָה.

וּמְטַמָּא מֵעֵת לְעֵת, וּמִפְּקִידָה לִפְקִידָה. אִם יֶשׁ לָהּ וֶסֶת - דַּיָּהּ שַׁעְתָהּ.

רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כָּל שֶׁלֹּא הִפְרִישָׁה בְטַהֲרָה מִן הַמִּנְחָה וּלְמַעְלָן,

הֲרֵי זוֹ בְחֶזְקַת טֻמְאָה.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֲפִלּוּ שְׁנַיִם בְּנִדָּתָהּ, בָּדְקָה וּמָצְאתָה טָהוֹר, וּבֵין הַשְּׁמָשׁוֹת לֹא הִפְרִישָׁה;

לְאַחַר יָמִים בָּדְקָה וּמָצְתָה טָמֵא - הֲרֵי זוֹ בְחֶזְקַת טְהוֹרָה.


(ג) הַזָּב וְהַזָּבָה שֶׁבָּדְקוּ עַצְמָן בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן - וּמָצְאוּ טָהוֹר,

ראו לעיל ד, ז, "ימי הזב והזבה": ר' אליעזר מיקל ומטהר אותם אפילו אם לא בדקו בכל יום, ור' יהושע ור' עקיבא מחמירים ומחייבים אותם לבדוק בכל יום, כאמור שם. והשוו ספרא זבים פרק ה.

בתוספתא ט, ח מכריעים כר' אליעזר.

בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי - [וּמָצְאוּ טָהוֹר,] וּשְׁאָר כָּל הַיָּמִים לֹא בָדְקוּ,
רְבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: הֲרֵי הֵן בְּחֶזְקַת טַהֲרָה.
רְבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: אֵין לָהֶן אֶלָּא יוֹם הָרִאשׁוֹן וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי בִלְבַד.
רְבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר: אֵין לָהֶם אֶלָּא יוֹם הַשְּׁבִיעִי בִלְבַד.


חטיבה III: טמא שמתעריכה

(ד) הַזָּב וְהַזָּבָה וְהַנִּדָּה וְהַיּוֹלֶדֶת וְהַמְצֹרָע שֶׁמֵּתוּ,

גופתם מטמאת כמו בחייהם, וטומאה זו חמורה מטומאת מת – ראו זבים ד, ו.

אבל ראו את דברי ר' שמעון בתוספתא ט, ט שטומאת כולם היא מדברי חכמים, כטומאת הנכרי.

מְטַמִּין בַּמַּשָּׂא עַד שֶׁיִּמּוֹק הַבָּשָׂר.

נָכְרִי נחשב זב שֶׁמֵּת – טָהַר מִלְּטַמֵּא בַמַּשָּׂא. כי טומאתו רק מגזירת חכמים

בֵּית שַׁמַּי אוֹמְרִים: כָּל הַנָּשִׁים מֵתוֹת - נִדּוֹת.

וּבֵית הֶלֵּל אוֹמְרִים: אֵין נִדָּה אֶלָּא שֶׁמֵּתָה נִדָּה.


(ה) הָאִשָּׁה שֶׁמֵּתָה, וְיָצָא מִמֶּנָּה רְבִיעִית דָּם - מְטַמֵּא מִשֵּׁם כֶּתֶם וּמְטַמֵּא בְאָהֵל.

מטמא ככתם בכל כמות, ובאוהל כדין המת ברביעית.

לדעת ר' יהודה ור' יוסי, אם הדם הופרש בעודה בחיים (כגון דם יולדת) – מטמא ככתם, ואם לאחר מיתתה – באוהל, ואינו מטמא כשניהם.

רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵינוּ מְטַמֵּא מִשֵּׁם כֶּתֶם, לְפִי שֶׁנֶּעְקַר מִשֶּׁמֵּתָה.
וּמוֹדֶה רְבִּי יְהוּדָה בְּיוֹשֶׁבֶת עַל הַמַּשְׁבֵּר וּמֵתָה, וְיָצָא מִמֶּנָּה רְבִיעִית דָּם,
שֶׁהוּא מְטַמֵּא מִשֵּׁם כֶּתֶם.

אָמַר רְבִּי יוֹסֵה: לְפִיכָךְ אֵינוּ מְטַמֵּא בְאָהֵל.


חטיבה IV: דם הטוהרעריכה

(ו) בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ אוֹמְרִים: הַיּוֹשֶׁבֶת עַל דַּם טָהוֹר, הָיְתָה מְעָרָה מַיִם לְפֶסַח.

החמרה בטומאת האשה אחר לידתה, בתקופת דם הטוהר: בראשונה היה דינה כטבול יום, והיתה שופכת מים על קרבן הפסח אבל לא נוגעת במים. בית הלל החמירו בדינה כדין ראשון לטומאה בענייני קודשים, ואסרו עליה לעסוק בקרבן, ובית שמאי אסרו עליה כטמאת מת ממש.

חָזְרוּ לוֹמַר: הֲרֵי הִיא כְּמַגַּע טְמֵא מֵת לַקָּדָשִׁין, כְּדִבְרֵי בֵית הֶלֵּל.
וּבֵית שַׁמַּי אוֹמְרִים: כִּטְמֵא מֵת.


(ז) וּמוֹדִין שֶׁהִיא אוֹכֶלֶת בְּמַעְשֵׂר, וְקוֹצָה לַחַלָּה, וּמַקֶּפֶת וְקוֹרָא לָהּ שֵׁם.

בענייני מעשר שני התירו לה אף בית שמאי, וראו נגעים יד, ג, וכן התירו לה להפריש חלה בלי לקרוא לה בשם ה"חלה", ואחר כך לקרוא לה בשם החלה בלי לגעת בה שוב, ראו טבול יום ד, ב.

וכן אפילו אם נפל רוקה או דמה על התרומה – אינו מטמא אותה, כדין טבול יום – ראו טבול יום ב, א. אבל אסור לה לאכול תרומה, אלא לאחר שהסתיימו ימי הטוהר וטבלה – כדעת בית שמאי.

וְאִם נָפַל מֵרוֹקָהּ וּמִדַּם טְהָרָהּ עַל כִּכָּר שֶׁלִּתְרוּמָה - שֶׁהוּא טָהוֹר.
שֶׁבֵּית שַׁמַּי אוֹמְרִים: צְרִיכָה טְבִילָה בָאַחֲרוֹנָה.
וּבֵית הֶלֵּל אוֹמְרִים: אֵינָה צְרִיכָה טְבִילָה בָאַחֲרוֹנָה.

חטיבה V: שומרת יום כנגד יוםעריכה

(ח) הָרוֹאָה יוֹם אֶחָד עָשָׂר, וְטָבְלָה לָעֶרֶב, וְשִׁמְּשָׁה,

דינה של הרואה דם ביום 11 – שומרת יום נקי כנגד יום שבו ראתה. אם לא עשתה כך אלא טבלה ושמשה עם בעלה – ב"ש מחמירים עמם כעם זבה ובועלה, ומחייבים קרבן כדין בועל זבה; ובית הלל פוטרים מהקרבן כי ביום 12 יהיה ממילא זמן נידתה, ואינה זבה מהתורה.

אם לא שימשה בערב אלא למחרת, ולא שמרה כל היום – מסכימים בית שמאי שפטורים מקרבן, וב"ה אינם מחייבים אותם כלל, אבל מגנים את התאווה היתירה. וראו תוספתא ט, יב, שר' יהודה (שהיה נוטה לדעת בית שמאי) מכנה את הבעל "בועל נידה".

בית הלל מסכימים שאם ראתה דם מוקדם יותר מיום 11 - חייבים קרבן, כי דינה של שומרת יום כנגד יום כזבה לפני 11 יום, אבל אם שמרה חלק מהיום – אינם מחייבים אותה אלא אם המשיך הדימום והיא זבה.

בֵּית שַׁמַּי אוֹמְרִים: מְטַמִּין מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב, וְחַיָּבִין בַּקָּרְבָּן.
וּבֵית הֶלֵּל פּוֹטְרִין מִן הַקָּרְבָּן.
טָבְלָה יוֹם שֶׁלְּאַחֲרָיו, וְשִׁמְּשָׁה אֶת בֵּיתָהּ, וְאַחַר כָּךְ רָאָת,
בֵּית שַׁמַּי אוֹמְרִים: מְטַמִּין מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב וּפְטוּרִין מִן הַקָּרְבָּן.
וּבֵית הֶלֵּל אוֹמְרִים: זֶה גָרְגְּרָן.
וּמוֹדִים בְּרוֹאָה [בתוך] (יוֹם) אֶחָד עָשָׂר, וְטָבְלָה לָעֶרֶב וְשִׁמְּשָׁה,
שֶׁהִיא מְטַמָּא מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב, וְחַיֶּבֶת בַּקָּרְבָּן.
טָבְלָה בְיוֹם שֶׁלְּאַחֲרָיו, וְשִׁמְּשָׁה - הֲרֵי זוֹ תַרְבּוּת רָעָה,
וּמַגָּעָן טומאת משכב ומושב וּבְעִילָתָן חיוב קרבן - תְּלוּיִם.