ביאור:משנה שביעית פרק ז

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


משנה מבוארת        משנה עם מפרשים

משנה מבוארת למסכת שביעית: א ב ג ד ה ו ז ח ט י

מסכת שביעית עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז ח ט י

הגידולים החייבים בשביעית ובביעורעריכה

חטיבה I: ביעור הגידולים ודמיהםעריכה

דין ביעור פירות שביעית נובע מהתפיסה שפירות שביעית שייכים לכולם בשווה, ולכן כשהפירות בשדה נגמרים, יש להפקיר (לבער) את הפירות שנשמרו בבית.

הכלל מגדיר את הצמחים שעליהם חלים דיני הביעור בשביעית. ההגדרה חורגת מהגדרת הצמחים החייבים במעשרות (ראו מעשרות א, א) בשני תחומים: היא כוללת גם צמחים שאינם ראויים למאכל אדם (אלא למאכל בהמה או לצביעה, או לריח) - והיא כוללת גם צמחי בר. עקב הרעב שנוצר בשנה זו, נהגו בני אדם לאכול גם צמחי בר, שבדרך כלל לא נחשבו מאכל אדם, וניתן לאכלם רק לאחר בישול מרובה. התנאי העיקרי לביעור בשביעית היא שמדובר בצמח עונתי, שאינו מניב תמיד ("אינו מתקיים בארץ").

דוגמאות נוספות ל"כלל גדול" ראו שבת ז, א, וכן בתחילת הפרק הבא. הכינוי הזה כנראה נובע מהנסיון לרכז לפנינו כללי הלכה, בעיקר בפרק זה. כך גם במסכת שבת. אולי גם לא מקרה הוא שבשתי המסכתות מדובר בפרק השביעי.

(א) כלל גדול אמרו בשביעית:

כל שהוא מאכל אדם, ומאכל בהמה, וממין הצובעים משמש בדרך-כלל לאכילת אדם או בהמה או לצביעה ואינו מתקיים בארץ אינו מניב כל השנה -
יש לו שביעית כלומר יש להשתמש בו בקדושת שביעית, לא להפסידו ולא לסחור בו, ולדמיו שביעית,
יש לו בִּעוּר כלומר צריך לבער את השאריות כשהעונה שלו מסתיימת, ולדָמָיו אם מכר אותו לאחר - בִּעוּר.
ואיזה דוגמאות קיצוניות למאכל אדם? - זה עלה הלוף השוטה צמח רעיל (לוף ארץ ישראלי), ראוי למאכל רק אחרי בישול ממושך, ועלה הדנדנה צמח המשמש ללעיסה רפואה ותיבול (נענע),
העולשין, והכרישין, והרגילה, ונץ החלב.
ומאכל בהמה? החוחים והדרדרים.
וממין הצובעים? ספיחי איסטיס, וקוצה.
יש להם שביעית ולדמיהן שביעית, יש להם ביעור ולדמיהן ביעור:


זה צידו השני של אותו הכלל: צמחים שאינם עונתיים - אין צורך לבערם מהבית, שכן הם זמינים לכולם בשדה כל השנה.

ר' מאיר קובע, שאמנם אין צורך לבער את הפירות עצמם, אבל אם הפירות נמכרו - יש לבער את הכסף שהתקבל ממכירתם, שכן אי אפשר להבחין בין כסף שהתקבל ממכירת פירות מסוגים שונים.

(ב) ועוד כלל אחר אמרו:

כל שאינו מאכל אדם ומאכל בהמה, וממין הצובעין, ומתקיים בארץ,
יש לו שביעית ולדמיו שביעית,
אין לו ביעור ואין לדמיו ביעור.
אי זהו?
עיקר השורש (הבצלי) הלוף השוטה, ועיקר הדנדנה, והעקרבנין, והחלביצין כנראה שורש "נץ החלב" ממשנה א, והבוכריא.
וממין הצובעין? הפואה והרכפא,
יש להם שביעית, ולדמיהן שביעית, אין להם ביעור ולא לדמיהן ביעור.

חטיבה II: ביעור דמים ואיסור מסחרעריכה

רבי מאיר אומר: דמיהם הכסף שהתקבל ממכירת פירות ש"מתקיימים בארץ" מתבערין יש להשתמש בהם או להפקירם עד ראש השנה.
אמרו לו: להן אין בעור - קל וחמר לדמיהן!


נראה שלקליפי רימון אין ביעור, כי הרימון אינו נושר מהעץ, ולצבע הוא מתאים תמיד.

"קְלִפֵּי רמון והנץ שלו, קְלִפֵּי אגוזים והגלעינין" נזכרו גם בערלה א, ח.

(ג) קְלִפֵּי רמון והנץ שלו, קְלִפֵּי אגוזים והגלעינין, רימונים ואגוזי מלך שימשו גם לצבע

יש להם שביעית, ולדמיהן שביעית.

הצַבָּע - צובע לעצמו, ולא יצבע בשכר,

אין עושים סחורה - כעיסוק קבוע, אבל מותר למכור, אחרת אין משמעות ל"דמיהן". כך גם הדין בענייני בכורות וטריפות במשנה הבאה.

ואמנם בהמשך המשנה מוצגת דרך המאפשרת למכור, בתנאי שלא המלקט ימכור אלא אדם אחר - אפילו בנו, או שהמלקט מוכר אם נשארו לו הרבה מהירקות. והשוו ביצה ב, א, לגבי הביטוי "אם הותיר", שנראה כפתח להערמה.

יתכן שלפנינו התפתחות בהלכות שביעית מאיסור מסחר להיתר, אולי עקב המצוקה הכלכלית.

שאין עושין סחורה בפרות שביעית, ולא בבכורות, ולא בתרומות,
ולא בנבילות, ולא בטריפות, ולא בשקצים, ולא ברמשים.

ולא יהיה לוקט ירקות שדה ירקות בר ומוכר בשוק,

אבל הוא לוקט, ובנו מוכר על ידו.
לקח לעצמו והותיר - מותר למכרן...:


השוו תוספתא ב"מ ה, ב, שמותר לשום בכורות למרות שאין לסחור בהם. רבי אוסר להרויח על מכירת הבכור, ראו תוספתא ה, י.

(ד) לקח בכור למשתה בנו או לרגל, ולא צריך לו - מותר למכרו.

צַדֵּי כמובן תוך שימוש ברשת, התופסת מינים שונים, שהרי בחץ הבשר ייפסל כטריפה חיה עופות ודגים שנזדמנו להם מינים טמאין - מותרים למכרן.

רבי יהודה אומר: אף מי שנתמנה לו לפי דרכו גם אדם שאינו צייד, ותפס חיה טמאה במקרה - לוקח ומוכר, ובלבד שלא תהא אומנותו בכך. שלא יהיה מקצועו העיקרי מסחר בחיות טמאות
וחכמים אוסרין:


חטיבה III: ביעור עלים מחוברים לגבעול, וביעור תערובותעריכה

דוגמאות נוספות לכללי הביעור במאכל בהמה. ענפים המתקיימים בארץ אינם מתבערים, אבל עליהם - כן, וראו תוספתא ה יא, שם חולקים ר' מאיר, חכמים, ור' שמעון בפרטים אלו.

(ה) לולבי זרדים נצרים רכים שעתידים להפוך לזרדים - ענפים קשים והחרובין

יש להם שביעית, ולדמיהן שביעית, יש להן ביעור, ולדמיהן ביעור כי אינם מתקיימים בארץ.

לולבי האלה והבטנה והאטדין

יש להם שביעית, ולדמיהן שביעית. אין להם ביעור, ולא לדמיהן ביעור.
אבל לעלין - יש ביעור, מפני שנושרין מאביהן: מהלולב שעליו גדלו


לפי המשנה, ר' שמעון חולק על הכללים שבתחילת הפרק ובמשנה הקודמת, ומוסיף את הדרישה שמדובר בפרי. קשה לקבל פירוש כזה, ויתכן שההקלה שלו היא דווקא בקטף (הוא האפרסמון), בגלל הרגישות הגבוהה של הגידול היקר הזה, שהפקרתו עלולה לגרום נזקים גדולים מאד. אבל ראו אישוש לדעת ת"ק בתוספתא ה, יב..

(ו) הורד והכופר והקטף והלוטם צמחי בושם

יש להם שביעית, ולדמיהן שביעית.

רבי שמעון אומר: אין לקטף שביעית, מפני שאינו פרי אלא שרף הנוטף מהגזע, ואין קדושת שביעית חלה על הגזע:


(ז) ורד חדש שכבשו בשמן ישן ורד מהשביעית שכבשו בשמן מהשישית - ילקט את הורד.

את השמן הישן לא צריך לבער, כי אין בו טעם של ורד מהשביעית אלא רק ריח שלו. אבל את היין שהיו בו חרובי שביעית וקלט את טעמם - מבערים.

לעניין החרובים ראו תוספתא ה, יד שחולקת.

הכלל בסוף המשנה נפוץ באיסורים רבים, ראו חלה ג, י, וכן ערלה ב, ו, ע"ז ה, ח.

וישן בחדש ורד מהשביעית שכבשו בשמן מהשמינית - חייב בביעור.

חרובין חדשים שכבשן ביין ישן, חרובים נותנים ליין טעם משלהם (ראו ספר מתכונים/חרובים ביין) וישנים בחדש - חייבין בביעור.

זה הכלל: כל שהוא בנותן טעם - חייב לבער, מין בשאינו מינו.

ומין במינו - כל שהוא.

שביעית אוסרת כל שהוא במינה, ושלא במינה - בנותן טעם: