ביאור:תוספתא/בבא קמא/ו

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

תוספתא מסכת בבא קמא פרק ששיעריכה

בורעריכה

(א)
שור שדחף את חבירו, ונפל לבור ומת - בעל השור חייב ובעל הבור פטור


נראה שלשיטת ת"ק בעל השור חייב בחצי נזק אם הוא תם, ובכולו אם השור מועד. ר' נתן מחייב את בעל הבור בחצי הנזק.



ר' נתן אומר: במועד זה נותן מחצה וזה נותן מחצה
בתם בעל הבור משלם שלשה חלקים ובעל השור רביע.

(ב)
החופר בור ברשותו, ונפל עליו שור והרגו - חייב בכופר


ראו לעיל ה, ז. הברייתא חוזרת כאן בגלל הסיפא.
ברה"ר לא רק שבעל השור פטור, אלא שאם החופר גרם נזק לשור – יורשיו חייבים לפצות אותו.
ראו משנה ה, ה. מדובר שבהמה שהלכה ברה"ר נפלה לבור.
יש בור שנפתח באיסור ויש בור שנכרה באיסור, וראו שמות כא לג. לכן הברייתא מציעה מקרים שונים.
הברייתא גם מחפשת דרך לגיטימית לחפור בור לצורך הרבים.



ואם הוזק השור - בעל הבור פטור
החופר בור ברשות הרבים ונפל עליו שור והרגו - פטור מן הכופר
ואם הוזק השור - בעל הבור חייב
חפר בור ברשותו ופתח לרשות הרבים, אפילו הוא של רבים – חייב, עד שימסור לרבים שיפקיר אותו
איזה הוא בור שאמרה תורה?
חפר ברשות היחיד ופתח לרשות היחיד - יש לו רשות לחפור ויש לו רשות לפתוח.
ברה"ר ופתח לרה"ר - אין לו רשות לחפור ואין לו רשות לפתוח
ברשות היחיד ופתח לרשות הרבים - יש לו רשות לחפור ואין לו רשות לפתוח על זה נאמר "כי יפתח".
אבל יש לרבים רשות ליכנס לשם
ברשות הרבים ופתח לרשות היחיד, אפילו הוא של רבים – פטור כי הפתח ברשות היחיד
רבי יוסי בר יהודה מחייב, עד שיעשה לו מחיצה גבוהה עשרה טפחים
או עד שירחיק את הכותל של הבור ארבעה טפחים מרה"ר שיהלך אדם
או עד שימסור לרבים
חפר ופתח ברשותו ומסר לרבים - פטור
וכן היה נחוניא פותח וחופר שיחים עושה: חופר ופותח ומוסר לרבים
וכשבא דבר לפני חכמים אמרו: עשה זה כהלכה!
חפר כראוי וכסה כראוי, עשה לה חוליא גבוהה עשרה טפחים,
מסרו או חפר שלא כראוי, אבל מסרו להשגחה ע"י לחולה ולזקן שיש בהן דעת - פטור
חפר שלא כראוי וכסה שלא כראוי, עשה לה חוליא פחותה מעשרה טפחים
מסרו ומסרו לחרש שוטה וקטן שאין בהן דעת - חייב.

(ג)
חפר ט' טפחים, ובא אחר וחפר טפח - האחרון חייב


ראו לעיל א, א: הכשרתי במקצת נזקו... זה הבור.
ר' יהודה מסכים שדיני בור, כשהשור מת, חלים על האחרון; אבל דיני הנזיקין כשהשור לא מת חלים על הראשון.
וראו מכילתא יא, שהאחרון חייב בנוסף לראשון. וראו גם משנה ה, ו.
סומכוס חולק על ת"ק לעניין עומק הבור להיזק, ולעניין גדלו.
נפל לפניו או אחוריו – ראו משנה ה, ו, ומכילתא יא.



ר' יהודה אומר: אחר האחרון למיתה, אחר הראשון להיזק
חפר עשרה, ובא אחר וסיידו וכיידו - האחרון חייב.
אחד חפר עשרה ואחד חפר עשרים וא' חפר מאה וא' חפר מאתים - כולן חייבין.
בור של שנים, אחד מכסה ואחד מגלה - המגלה חייב
כסהו ונתגלה כשהוא עומד ורואהו, ולא כסהו - הרי זה חייב
כסהו אחד השותפים והלך לו, ואע"פ שנתגלה לאחר מכן - פטור
חפר ה' טפחים, ובא אחר וחפר ה' – האחרון חייב ואינו בגדר בור השותפים
כמה שעורו להזיק? - כל שהוא. ולמיתה - עשרה טפחים
סומכוס אומר: לעומק שלשה טפחים, לארכו ולרחבו ארבעה
ר' אלעזר אומר: כמלואו של נופל
נפל לפניו מקול הכרייה – חייב. לאחריו מקול הכרייה - פטור
בבור ובשיח, בין מלפניו ובין מלאחריו - חייב.

(ד)
נפל לתוכו שור חרש שוטה וקטן, סומא, המהלך בלילה - חייב


ראו משנה ה, ו.
למה זה דומה - המשך הברייתא דלעיל ב, ז, שם היה חייב על נזקי אדם ופטור על נזקי כלים.
בור שבאמצע הדרך וכו' – ראו נדרים ה, ה.



בן או בת, עבד או אמה - פטור
נפל לתוכו שור וכליו, ונתקרעו - חייב על הבהמה ופטור על הכלים
שנאמר (שמות כא לו) ומכרו את השור החי וגו'
יצאו כלים שאין להם הנאה, אם נשברו או נקרעו יצא אדם שאין הימנו הנאה במותו
למה זה דומה? - למניח אבנו ומשאו ברשות הרבים ובא אחד ובידו צלוחית והוזק בהן
חייב על נזקי אדם ופטור על נזקי צלוחית אם נשפך מה שבצלוחית,
אם הוטחה הצלוחית באבן ונשברה - אף הוא חייב על צלוחיתו
בור שבאמצע הדרך - הרי זה של עולי בבל, עד שתודע לך שהיא של אנשי אותה העיר
שברחבה ושבכרמלית - הרי היא של אנשי אותה העיר, עד שתודע לך שהיא של עולי בבל
שבאמצע השדה - הרי היא של בעל השדה, עד שתודע לך שהיא של אנשי אותה העיר
הנהרות והמעיינות שמושכין - הרי הן של כל אדם.

פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמיםעריכה

(ה)
המבעית את חבירו - פטור מדיני אדם, ודינו מסור לשמים


על פגיעה שאינה פיזית אין חיוב בדיני אדם, למרות שהיא עלולה להמית.
שליח בי"ד – מדובר במכת מרדות, והשוו תוספתא מכות ב, ה-ו, שם מדובר על מכת תורה.



צוח באזנו וחרשו – פטור. אחזו באזנו וחרשו - חייב
המבעית בהמת חבירו - פטור מדיני אדם, ודינו מסור לשמים
הלעיטה חלדות, הרדופני, וסם המות, וצואת תרנגולים - פטור מדיני אדם, ודינו מסור לשמים
העושה מלאכה במי חטאת ובפרת חטאת של חבירו - פטור מדיני אדם ודינו מסור לשמים
שליח ב"ד שהכה ברשות ב"ד והזיק - פטור מדיני אדם ודינו מסור לשמים.

(ו)
רופא אומן שריפא ברשות ב"ד והזיק - פטור מדיני אדם, ודינו מסור לשמים


מדובר על מנתח מומחה שקיבל הסמכה מבית דיין, ועל מיילד, המקבל אישור מבית דין גם אם אינו מומחה.



המחתך את העובר במעי אמו ברשות ב"ד, והזיק - פטור מדיני אדם, ודינו מסור לשמים.

הכללה של חובת השמירהעריכה

(ז)

אחד שור וחמור, ואחד שאר בהמה חיה ועוף לנזקין - מועד משלם נזק שלם, ותם משלם חצי נזק.

אחד שור וחמור, ואחד שאר בהמה חיה ועוף להרבעה ולכלאים לכלאי הנהגה

ר"ע אומר: כל אחד ואחד יתרבה במקומו
ר' יוסי אומר משום רבי ישמעאל: בדברות הראשונות הוא אומר
(שמות כ י) אתה ובנך ובתך ושורך וחמורך וכל בהמתך
שור וחמור בכלל היו, ולמה יצאו? להקיש עליהן: מה שור וחמור, האמורים לענין שבת
עשה שאר בהמה חיה ועוף כשור וחמור - אף שור וחמור, האמורים לענין כל דבר
שאר בהמה חיה ועוף כשור וחמור.

(ח)
נעל כראוי, קשר כראוי, עשה לה מחיצה גבוהה עשרה טפחים,


ראו משנה ו, ב.
לעניין המוסר לחולה וכו' השוו לעיל הלכה ב.
לעניין מסרו לחש"ו ראו משנה שם, ובעניין מסרו לעבד ולאשה השוו למשנה ח, ד.



מסרה לחולה ולזקן שיש בהן דעת גם אם לא נעל כראוי - פטור
נעל שלא כראוי, עשה לה מחיצה פחותה מעשרה טפחים
מסרה לחרש שוטה וקטן שאין בהן דעת כשלא נעל כראוי
איזה הוא שלא כראוי? - כל שאין יכול לעמוד ברוח מצויה
רועה שמסר צאנו לרועה אחר - ראשון חייב ושני פטור
המוסר צאנו לרועה - אפי' חגר, אפי' חולה, אפילו לפניו כשלש מאות צאן - פטור
מסרו לחרש שוטה וקטן - חייב
לעבד ולאשה - פטור, ומשלמין לאחר זמן. כיצד עושין להם? ב"ד כותבין עליהן שטרי חוב
נתגרשה אשה ונשתחרר העבד - חייבין לשלם.

המזיק ואחריותועריכה

(ט)

החותך יבלת של חבירו ועומד לחתכה ועמד החבר לחתכה בעצמו - לא יאמר לו "תן לי מה שחבלת בי",

אלא נותן כל בשתו ופטור מתשלומי צער


השוו משנה ו, ב: במקרה שלפנינו לא הפסיד כלום.



הקוצץ נטיעותיו של חבירו, ועתיד לקצוץ והחבר עומד לקצוץ בעצמו את הנטיעות - לא יאמר לו "תן לי מה שגזלת לי"
אלא נותן לו כל נזקו. דמי עצים בלבד

(י)
אין שמין בית קב, מפני שמשביחו, ולא בית כור מפני שפוגם


ראו משנה שם.
הברייתא מדגישה שגם נזק שהיה בחלק מהשדה נמדד לפי ערך של בית סאה כדי למנוע הערכת יתר או הערכת חסר של הנזק. והשוו לעיל ב, א.



אלא שמין בית סאה פחותה באותה שדה, כמה היתה יפה - כמה היא יפה
רבי שמעון בן יהודה אמר משום רבי שמעון: במה דברים אמורים?
בזמן יחורי תאנים או שקטפה לולבי גפנים
אבל אם אכלה פגים או בוסר - רואין אותן כאלו הן פירות גמורין
רבי יהודה אומר משום רבי עקיבה: אכלה פירות נטועות - שמין להם נטועות
נטיעות עצמן - שמין לו להן בית סאה
רבי שמעון בן יהודה אומר משום רבי עקיבה: תבואה שהביאה שליש הרי היא כנטיעות.

(יא)
ניבה וניבתו הרוח, אם יש בשלו כדי ללבות - הרי זה חייב, ואם לאו - הרי זה פטור

ר"ש אומר: (שמות כב ה) שלם ישלם המבעיר את הבערה - הכל לפי הדליקה
המדליק בתוך שלו, כמה תעבור הדליקה?
רבי אלעזר בן עזריה אומר: עשר אמה דרך רשות הרבים. בשעת הרוח שלשים אמה
ר' יהודה אומר: שלשים אמה, ובשעת הרוח חמשים אמה
רבי עקיבה אומר: חמשים אמה, ובשעת הרוח שלש מאות אמה
מעשה בערב שקפץ האור ביתר משלש מאות אמה והזיק
מעשה שעברה הדליקה את הירדן, שהיתה קשה
במה דברים אמורים? בזמן שקפצה. ולא היה חומר בעירה בדרך
אבל אם היתה מסכסכת חורכת והולכת, או שהיו עצים מצויין לה אפילו עד מיל - הרי זה חייב
עברה נהר או גדר או שלולית שהן רחבין שמנה אמות - פטור.

(יב)
המדליק את הגדיש והיו בו כלים, רבי יהודה אומר: ישלם כל מה שהיה בתוכו


ראו משנה ו, ה.
לדעת חכמים אין המדליק אחראי על נזקים לא צפויים מהדליקה.



וחכמים אומרים: אין משלם אלא גדיש של חטים או גדיש של שעורין
רואין את מקום הכלים כאילו מלא תבואה
ומודה רבי יהודה לחכמים, במשאיל מקום לחבירו להגדיש, והטמין כלים - שאין משלם אלא גדיש
גדיש של חטים וגדיש של שעורין ורואין את מקום הכלים כאילו מלא תבואה
השאילו לגדוש בו חטין וגדש שעורין, שעורין וגדש חטין - אין משלם אלא שעורין
היה גדיש חטין ומחופה בשעורין, שעורין ומחופה בחטים - אין משלם אלא שעורין.

(יג)
היה אדם ישן בתוכו ודלק, אפילו שוגג – פטור, מפני שנדון בנפשו


ראו משנה שם. גם חייבי גלות פטורים מלשלם, וראו גם מכות ב, ב.
לעניין הבקעת והניצוצות ראו משנה ו, ו. במקרים אלו פטור גם אם לא המית.
לעניין הפועל ראו לעיל ה, ז.
לדעת חכמים השוו לעיל ב, ו.



נכנס לחנות של נגר שלא ברשות, ויצאת לו בקעת וטפחה לו בפניו - פטור
ואם נכנס ברשות בעל החנות - חייב
נכנס לחנותו של נפח שלא ברשותו, ויצאו ניצוצות והזיקוהו - פטור
ואם נכנס ברשות בעל החנות - חייב
פועל שנכנס לחצר בעל הבית שלא ברשות, אע"פ שיש לו רשות ליכנס ולהגבות את שכרו
נגחו שורו של בעל הבית, או שנשכו כלבו של בעל הבית - פטור
ואם אמר לו היכנס - בעל הבית חייב
גמל שטעון פשתן ועובר ברשות הרבים, ונכנס בפשתנו לתוך החנות,
ודלקה בנרו של חנוני והדליק את הבירה – מן האגף ולחוץ נחשב מחוץ לחנות חנוני חייב
רבי יהודה אומר: אם היתה לפניו אצטווה מדף, שנחשב לדעת ר' יהודה חלק מהחנות והדליק - פטור
וחכמים אומרים: אע"פ שהיתה לפניו אצטווה והדליק - חייב
וכן היה רבי יהודה אומר: בנר חנוכה פטור, מפני שהניח ברשות
וחכמים אומרים בין זה ובין זה חייב
כגון אלו מסככין על פתחי חניותיהן ברשות הרבים בחג, אע"פ שיש להן רשות
ובא אחר והוזק בהן - ה"ז חייב.

(יד)
חומר בשור שאין בבור, ובבור שאין בשור

שהשור חייב בכופר, וחייב בשלשים של עבד, נגמר דינו אסור בהנאה ודרכו לילך ולהזיק
מה שאין כן בבור
חומר בבור: שהבור מועד לעולם, מה שאין כן בשור
חומר בשור שאין באש, ובאש שאין בשור
שהשור חייב בכופרין, וחייב בשלשים של עבד, ונגמר דינו אסור בהנאה
ואם מסרו לחרש שוטה וקטן – חייב, מה שאין כן באש
חומר באש: שהאש מועדת לעולם, מה שאין כן בשור
חומר בבור שאין באש, ובאש שאין בבור
חומר בבור: שהבור, מסרו לחרש שוטה וקטן – חייב, מה שאין כן באש
חומר באש: שהאש דרכה לילך ולהזיק, ומועדת לאכול דבר הראוי לה ודבר שאין ראוי לה
מה שאין כן בבור.