משנה חולין יב

חולין פרק יב', ב: משנה • תוספתא • בבלי

<< • משנה • סדר קדשים • מסכת חולין • פרק שנים עשר ("שילוח הקן") • >>

פרקי מסכת חולין: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב

משנה א • משנה ב • משנה ג • משנה ד • משנה ה •

נוסח הרמב"ם • מנוקד • מפרשים
פרק זה במהדורה המבוארת | במהדורה המנוקדת

לצפייה בכתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית לחצו כאן

שילוח הקן, נוהג בארץ ובחוצה לארץ, בפני הבית ושלא בפני הבית, בחולין אבל לא במוקדשין.

חומר בכסוי הדם משילוח הקן, שכסוי הדם נוהג בחיה ובעוף, במזומן ובשאינו מזומן. ושילוח הקן, אינו נוהג אלא בעוף, ואינו נוהג אלא בשאינו מזומן.

איזהו שאינו מזומן? כגון אווזין ותרנגולים שקננו בפרדס. אבל אם קננו בבית, וכן יוני הרדסיאות -- פטור משילוח.

(ב)

עוף טמא, פטור מלשלח.

עוף טמא רובץ על ביצי עוף טהור, וטהור רובץ על ביצי עוף טמא -- פטור מלשלח.

קורא זכר -- רבי אליעזר מחייב, וחכמים פוטרין.

(ג)

היתה מעופפת -- בזמן שכנפיה נוגעות בקן, חייב לשלח; אין כנפיה נוגעות בקן, פטור מלשלח.

אין שם אלא אפרוח אחד או ביצה אחת -- חייב לשלח, שנאמר (דברים, כב) "קן", קן מכל מקום.

היו שם אפרוחין מפריחין או ביצים מוזרות -- פטור מלשלח, שנאמר (שם) "והאם רובצת על האפרוחים או על הביצים", מה אפרוחין בני קיימא, אף ביצים בני קיימא, יצאו מוזרות. ומה הביצים צריכין לאמן, אף האפרוחין צריכין לאמן, יצאו מפריחין.

שלחה וחזרה, שלחה וחזרה, אפילו ארבעה וחמשה פעמים -- חייב, שנאמר (שם) "שלח תשלח".

אמר הריני נוטל את האם ומשלח את הבנים -- חייב לשלח, שנאמר (שם) "שלח תשלח את האם".

נטל הבנים והחזירן לקן ואחר כך חזרה האם עליהם, פטור מלשלח.

(ד)

הנוטל אם על הבנים, רבי יהודה אומר, לוקה ואינו משלח. וחכמים אומרים, משלח ואינו לוקה.

זה הכלל, כל מצות לא תעשה שיש בה קום עשה, אין לוקין עליה.

(ה)

לא יטול אדם אם על בנים, אפילו לטהר את המצורע.

ומה אם מצוה קלה שהיא כאיסר, אמרה תורה (דברים כב) "למען ייטב לך והארכת ימים", קל וחומר על מצות חמורות שבתורה.

משנה מנוקדת

(א) שִׁלּוּחַ הַקֵּן,

נוֹהֵג בָּאָרֶץ וּבְחוּצָה לָאָרֶץ,

בִּפְנֵי הַבַּיִת וְשֶׁלֹּא בִּפְנֵי הַבַּיִת,

בַּחֻלִּין,

אֲבָל לֹא בַּמֻּקְדָּשִׁין.

חֹמֶר בְּכִסּוּי הַדָּם מִשִּׁלּוּחַ הַקֵּן,

שֶׁכִּסּוּי הַדָּם נוֹהֵג בְּחַיָּה וּבְעוֹף,

בִּמְזֻמָּן וּבְשֶׁאֵינוֹ מְזֻמָּן;

וְשִׁלּוּחַ הַקֵּן

אֵינוֹ נוֹהֵג אֶלָּא בְּעוֹף,

וְאֵינוֹ נוֹהֵג אֶלָּא בְּשֶׁאֵינוֹ מְזֻמָּן.

אֵיזֶהוּ שֶׁאֵינוֹ מְזֻמָּן?

כְּגוֹן אַוָּזִין וְתַרְנְגוֹלִים שֶׁקִּנְּנוּ בַּפַּרְדֵּס;

אֲבָל אִם קִנְּנוּ בַּבַּיִת,

וְכֵן יוֹנֵי הַרְדְּסִיאוֹת,

פָּטוּר מִשִּׁלּוּחַ:

(ב) עוֹף טָמֵא,

פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּחַ.

עוֹף טָמֵא

רוֹבֵץ עַל בֵּיצֵי עוֹף טָהוֹר,

וְטָהוֹר רוֹבֵץ עַל בֵּיצֵי עוֹף טָמֵא,

פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּחַ.

קוֹרֵא זָכָר,

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְחַיֵּב,

וַחֲכָמִים פּוֹטְרִין:

(ג) הָיְתָה מְעוֹפֶפֶת,

בִּזְמַן שֶׁכְּנָפֶיהָ נוֹגְעוֹת בַּקֵּן,

חַיָּב לְשַׁלֵּחַ;

אֵין כְּנָפֶיהָ נוֹגְעוֹת בַּקֵּן,

פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּחַ.

אֵין שָׁם אֶלָּא אֶפְרוֹחַ אֶחָד אוֹ בֵּיצָה אַחַת,

חַיָּב לְשַׁלֵּחַ,

שֶׁנֶּאֱמַר "קַן" (דברים כב, ו),

קֵן מִכָּל מָקוֹם.

הָיוּ שָׁם אֶפְרוֹחִין מַפְרִיחִין אוֹ בֵּיצִים מוּזָרוֹת,

פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּחַ,

שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל הָאֶפְרֹחִים אוֹ עַל הַבֵּיצִים" (שם);

מָה אֶפְרוֹחִין בְּנֵי קַיָּמָא,

אַף בֵּיצִים בְּנֵי קַיָּמָא,

יָצְאוּ מוּזָרוֹת;

וּמָה הַבֵּיצִים צְרִיכִין לְאִמָּן,

אַף הָאֶפְרוֹחִין צְרִיכִין לְאִמָּן,

יָצְאוּ מַפְרִיחִין.

שִׁלְּחָהּ וְחָזְרָה, שִׁלְּחָהּ וְחָזְרָה,

אֲפִלּוּ אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה פְּעָמִים,

חַיָּב,

שֶׁנֶּאֱמַר: "שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח".

אָמַר: "הֲרֵינִי נוֹטֵל אֶת הָאֵם וּמְשַׁלֵּחַ אֶת הַבָּנִים",

חַיָּב לְשַׁלֵּחַ, שֶׁנֶּאֱמַר:

"שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם".

נָטַל הַבָּנִים וְהֶחֱזִירָן לַקֵּן,

וְאַחַר כָּךְ חָזְרָה הָאֵם עֲלֵיהֶם,

פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּחַ:

(ד) הַנּוֹטֵל אֵם עַל הַבָּנִים,

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:

לוֹקֶה, וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּחַ;

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים:

מְשַׁלֵּחַ, וְאֵינוֹ לוֹקֶה.

זֶה הַכְּלָל:

כָּל מִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה

שֶׁיֵּשׁ בָּהּ קוּם עֲשֵׂה,

אֵין לוֹקִין עָלֶיהָ:

(ה) לֹא יִטֹּל אָדָם אֵם עַל בָּנִים,

אֲפִלּוּ לְטַהֵר אֶת הַמְּצֹרָע.

וּמָה אִם מִצְוָה קַלָּה שֶׁהִיא כְּאִסָּר,

אָמְרָה תּוֹרָה (דברים כב, ז):

"לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים",–

קַל וָחֹמֶר עַל מִצְוֹת חֲמוּרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה:

נוסח הרמב"ם

(א) שילוח הקן, נוהג -

בארץ, ובחוצה לארץ,

בפני הבית, ושלא בפני הבית,

בחולין - אבל לא במוקדשין.

חומר בכיסוי הדם, משילוח הקן -

שכיסוי הדם -

נוהג - בחיה ובעוף, במזומן ובשאינו מזומן,

ושילוח הקן -

אינו נוהג - אלא בעוף,

ואינו נוהג - אלא בשאינו מזומן.

ואיזה הוא שאינו מזומן?

כגון - אווזין ותרנגולין שקננו בפרדס.

קננו בתוך הבית -

וכן יונים רודסיות - פטור מלשלח.

(ב) עוף טמא - פטור מלשלח.

עוף טמא, רובץ על ביצי עוף טהור -

וטהור, רובץ על ביצי עוף טמא - פטור מלשלח.

קורא זכר -

רבי אליעזר - מחייב.

וחכמים - פוטרין.

(ג) הייתה מעפעפת -

בזמן שכנפיה נוגעות בקן - חייב לשלח.

אין כנפיה נוגעות בקן - פטור מלשלח.

אין שם אלא אפרוח אחד, או ביצה אחת - חייב לשלח,

שנאמר: "קן" (דברים כב ו) - קן מכל מקום.

היו שם אפרוחין מפרחין, או ביצים מוזרות - פטור מלשלח,

שנאמר: "והאם רובצת על האפרוחים, או על הביצים" (שם),

מה אפרוחין בני קיימה, אף הביצים בני קיימה - יצאו מוזרות,

מה הביצים צריכין לאימן, אף האפרוחים צריכין לאימן - יצאו מפרחין.

שילחה וחזרה, שילחה וחזרה,

אפילו ארבעה וחמישה פעמים - חייב לשלח,

שנאמר "שלח תשלח" (דברים כב ז).

אמר: "הריני נוטל את האם, ומשלח את הבנים" - חייב לשלח,

שנאמר: "שלח תשלח את האם, ואת הבנים תיקח לך" (שם).

נטל את הבנים, והחזירן לקן -

ואחר כך חזרה האם עליהן - פטור מלשלח.

(ד) הנוטל אם על הבנים -

רבי יהודה אומר: לוקה, ואינו משלח.

וחכמים אומרין: משלח, ואינו לוקה.

זה הכלל -

כל מצוה בלא תעשה, שיש בה קום עשה - אין חייבין עליה.

(ה) לא יטול אדם אם על הבנים - אפילו לטהר בהן את המצורע.

ומה אם מצוה קלה שהיא באיסר - אמרה תורה: "למען ייטב לך והארכת ימים" (דברים כב ז),

קל וחומר - על מצוות החמורות שבתורה.

פירושים

משנה חולין, פרק י"ב:
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב