משנה חולין ו


חולין פרק ו', ב: משנה תוספתא בבלי


<<משנהסדר קדשיםמסכת חוליןפרק שישי ("כיסוי הדם")>>

פרקי מסכת חולין: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב

משנה אמשנה במשנה ג •  משנה ד •  משנה ה • משנה ו • משנה ז • 

נוסח הרמב"םמנוקדמפרשים
פרק זה במהדורה המבוארת | במהדורה המנוקדת

לצפייה בכתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית לחצו כאן


כיסוי הדם נוהג בארץ ובחוצה לארץ, בפני הבית ושלא בפני הבית, בחולין אבל לא במוקדשים.

ונוהג בחיה ובעוף, במזומן ובשאינו מזומן.

ונוהג בכוי, מפני שהוא ספק. ואין שוחטין אותו ביום טוב. ואם שחטו, אין מכסין את דמו.

השוחט ונמצא טריפה, והשוחט לעבודה זרה, והשוחט חולין בפנים, וקדשים בחוץ, חיה ועוף הנסקלים, רבי מאיר מחייב, וחכמים פוטרין.

השוחט ונתנבלה בידו, הנוחר, והמעקר, פטור מלכסות.

חרש שוטה וקטן ששחטו ואחרים רואין אותן, חייב לכסות; בינן לבין עצמן, פטור מלכסות.

וכן לענין 'אותו ואת בנו' ששחטו ואחרים רואין אותן, אסור לשחוט אחריהם; בינן לבין עצמן -- רבי מאיר מתיר לשחוט אחריהן, וחכמים אוסרים. ומודים שאם שחט, שאינו סופג את הארבעים.

שחט מאה חיות במקום אחד, כיסוי אחד לכולן.

מאה עופות במקום אחד, כיסוי אחד לכולן.

חיה ועוף במקום אחד, כיסוי אחד לכולן. רבי יהודה אומר, שחט חיה, יכסנה, ואחר כך ישחוט את העוף.

שחט ולא כיסה וראהו אחר, חייב לכסות.

כסהו ונתגלה, פטור מלכסות.

כסהו הרוח, חייב לכסות.

דם שנתערב במים, אם יש בו מראית דם, חייב לכסות.

נתערב ביין, רואין אותו כאילו הוא מים.

נתערב בדם הבהמה או בדם החיה, רואין אותו כאילו הוא מים.

רבי יהודה אומר, אין דם מבטל דם.

דם הניתז ושעל הסכין, חייב לכסות.

אמר רבי יהודה, אימתי, בזמן שאין שם דם אלא הוא. אבל יש שם דם שלא הוא, פטור מלכסות.

במה מכסין, ובמה אין מכסין?

  • מכסין בזבל הדק, ובחול הדק, בסיד, ובחרסית, ובלבנה ובמגופה שכתשן.
  • אבל אין מכסין לא בזבל הגס, ולא בחול הגס, ולא בלבנה ומגופה שלא כתשן, ולא יכפה עליו את הכלי.

כלל אמר רבן שמעון בן גמליאל, דבר שמגדל [ בו ] צמחין, מכסין בו. ושאינו מגדל צמחין, אין מכסין בו.

(א) כִּסּוּי הַדָּם,
נוֹהֵג בָּאָרֶץ וּבְחוּצָה לָאָרֶץ,
בִּפְנֵי הַבַּיִת וְשֶׁלֹּא בִּפְנֵי הַבַּיִת,
בְּחֻלִּין,
אֲבָל לֹא בְּמֻקְדָּשִׁים.
וְנוֹהֵג בְּחַיָּה וּבְעוֹף,
בִּמְזֻמָּן וּבְשֶׁאֵינוֹ מְזֻמָּן.
וְנוֹהֵג בַּכּוֹי,
מִפְּנֵי שֶׁהוּא סָפֵק.
וְאֵין שׁוֹחֲטִין אוֹתוֹ בְּיוֹם טוֹב;
וְאִם שָׁחֲטוּ, אֵין מְכַסִּין אֶת דָּמוֹ:
(ב) הַשּׁוֹחֵט וְנִמְצָא טְרֵפָה,
וְהַשּׁוֹחֵט לַעֲבוֹדָה זָרָה,
וְהַשּׁוֹחֵט חֻלִּין בִּפְנִים,
וְקָדָשִׁים בַּחוּץ,
חַיָּה וְעוֹף הַנִּסְקָלִים,
רַבִּי מֵאִיר מְחַיֵּב,
וַחֲכָמִים פּוֹטְרִין.
הַשׁוֹחֵט וְנִתְנַבְּלָה בְּיָדוֹ,
הַנּוֹחֵר,
וְהַמְּעַקֵּר,
פָּטוּר מִלְּכַסּוֹת:
(ג) חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן שֶׁשָּׁחֲטוּ
וַאֲחֵרִים רוֹאִין אוֹתָן,
חַיָּב לְכַסּוֹת;
בֵּינָן לְבֵין עַצְמָן,
פָּטוּר מִלְּכַסּוֹת.
וְכֵן לְעִנְיַן אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ,
שֶׁשָּׁחֲטוּ וַאֲחֵרִים רוֹאִין אוֹתָן,
אָסוּר לִשְׁחֹט אַחֲרֵיהֶם.
בֵּינָן לְבֵין עַצְמָן,
רַבִּי מֵאִיר מַתִּיר לִשְׁחֹט אַחֲרֵיהֶן,
וַחֲכָמִים אוֹסְרִים;
וּמוֹדִים שֶׁאִם שָׁחַט,
שֶׁאֵינוֹ סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים:
(ד) שָׁחַט מֵאָה חַיּוֹת בְּמָקוֹם אֶחָד,
כִּסּוּי אֶחָד לְכֻלָּן.
מֵאָה עוֹפוֹת בְּמָקוֹם אֶחָד,
כִּסּוּי אֶחָד לְכֻלָּן.
חַיָּה וָעוֹף בְּמָקוֹם אֶחָד,
כִּסּוּי אֶחָד לְכֻלָּן.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
שָׁחַט חַיָּה,
יְכַסֶּנָּה,
וְאַחַר כָּךְ יִשְׁחֹט אֶת הָעוֹף.
שָׁחַט וְלֹא כִּסָּה וְרָאָהוּ אַחֵר,
חַיָּב לְכַסּוֹת.
כִּסָּהוּ וְנִתְגַּלָּה,
פָּטוּר מִלְּכַסּוֹת.
כִּסָּהוּ הָרוּחַ,
חַיָּב לְכַסּוֹת:
(ה) דָּם שֶׁנִּתְעָרֵב בְּמַיִם,
אִם יֵשׁ בּוֹ מַרְאִית דָּם,
חַיָּב לְכַסּוֹת.
נִתְעָרֵב בְּיַיִן,
רוֹאִין אוֹתוֹ כְּאִלּוּ הוּא מַיִם.
נִתְעָרֵב בְּדַם הַבְּהֵמָה אוֹ בְּדַם הַחַיָּה,
רוֹאִין אוֹתוֹ כְּאִלּוּ הוּא מַיִם.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
אֵין דָּם מְבַטֵּל דָּם:
(ו) דָּם הַנִּתָּז, וְשֶׁעַל הַסַּכִּין,
חַיָּב לְכַסּוֹת.
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה:
אֵימָתַי?
בִּזְמַן שֶׁאֵין שָׁם דָּם אֶלָּא הוּא;
אֲבָל יֵשׁ שָׁם דָּם שֶׁלֹּא הוּא,
פָּטוּר מִלְּכַסּוֹת:
(ז) בַּמֶּה מְכַסִּין, וּבַמָּה אֵין מְכַסִּין?
מְכַסִּין בַּזֶּבֶל הַדַּק,
וּבַחוֹל הַדַּק,
בְּסִיד,
וּבְחַרְסִית,
וּבִלְבֵנָה וּבִמְגוּפָה שֶׁכְּתָשָׁן.
אֲבָל אֵין מְכַסִּין,
לֹא בַּזֶּבֶל הַגַּס,
וְלֹא בַּחוֹל הַגַּס,
וְלֹא בִּלְבֵנָה וּמְגוּפָה שֶׁלֹא כְתָשָׁן.
וְלֹא יִכְפֶּה עָלָיו אֶת הַכְּלִי.
כְּלָל אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל:
דָּבָר שֶׁמְּגַדֵּל צְמָחִין,
מְכַסִּין בּוֹ;
וְשֶׁאֵינוֹ מְגַדֵּל צְמָחִין,
אֵין מְכַסִּין בּוֹ:


נוסח הרמב"ם

(א) כיסוי הדם נוהג -

בארץ, ובחוצה לארץ,
בפני הבית, ושלא בפני הבית,
בחולין - אבל לא במוקדשין.
נוהג בחיה, ובעוף,
במזומן, ובשאינו מזומן.
ונוהג בכוי - מפני שהוא ספק,
ואין שוחטין אותו ביום טוב,
ואם שחטו - אין מכסין את דמו.


(ב) השוחט ונמצא טריפה, והשוחט לעבודה זרה,

והשוחט חולין בפנים, וקדשים בחוץ,
חיה ועוף הנסקלין -
רבי מאיר - מחייב.
וחכמים - פוטרין.
השוחט ונתנבלה בידו,
והנוחר, והמעקר - פטור מלכסות.


(ג) חירש שוטה וקטן -

ששחטו, ואחרים רואים אותם - חייבין לכסות.
בינן לבין עצמן - פטורין מלכסות.
וכן לעניין "אותו ואת בנו" (ויקרא כב כח) -
ששחטו, ואחרים רואין אותן - אסור לשחוט אחריהם.
בינן לבין עצמן -
רבי מאיר - מתיר לשחוט אחריהן.
וחכמים - אוסרין.
ומודים, שאם שחט - שאינו סופג את הארבעים.


(ד) השוחט מאה חיה במקום אחד - כיסוי אחד לכולן.

מאה עופות במקום אחד - כיסוי אחד לכולן.
חיה ועוף במקום אחד - כיסוי אחד לכולן.
רבי יהודה אומר: שחט חיה - יכסה, ואחר כך ישחוט את העוף.
שחט, ולא כיסה -
וראהו אחר - חייב לכסותו.
כיסהו, ונתגלה - פטור מלכסות.
כיסתו הרוח - חייב לכסות.


(ה) דם שנתערב במים -

אם יש בו מראה דם - חייב לכסות.
נתערב ביין -
רואין אותו - כאילו הוא מים.
נתערב בדם בהמה, ובדם חיה -
רואין אותו - כאילו הוא מים.
רבי יהודה אומר: אין דם מבטל דם.


(ו) דם הניתז, ושעל הסכין - חייב לכסות.

אמר רבי יהודה: אימתי?
בזמן שאין שם דם - אלא הוא,
אבל, אם יש שם דם שלא הוא - פטור מלכסות.


(ז) במה מכסין, ובמה אין מכסין?

מכסין -
בזבל דק, ובחול דק,
ובסיד, ובחרסית,
ובלבנה, ובמגופה שכתשה.
אבל אין מכסין -
לא בזבל גס, ולא בחול גס,
ולא בלבנה, ולא במגופה שלא כתשה.
ולא יכפה עליו את הכלי.
כלל אמר רבן שמעון בן גמליאל -
דבר שהוא מגדל צמחים - מכסין בו,
ודבר שאינו מגדל צמחים - אין מכסין בו.