ספרא (מלבי"ם)/פרשת ויקרא נדבה

פרק א

[א] "ויקרא...וידבר"-- הקדים קריאה לדיבור.

הלא דין הוא! נאמר כאן 'דיבור' ונאמר בסנה דיבור (שמות ג', ד'-ה', עיין שם): מה דיבור האמור בסנה-- הקדים קריאה לדיבור, אף דיבור האמור כאן-- הקדים קריאה לדיבור.

[ב] לא! אם אמרת בדיבור הסנה -- שהוא תחלה לדברות; תאמר בדיבור אהל מועד שאינו תחלה לדברות!?

דיבור הר סיני יוכיח! שאינו תחלה לדברות והקדים בו קריאה לדיבור (שמות יט, ג)!

[ג] לא! אם אמרת בדיבור הר סיני -- שהוא לכל ישראל; תאמר בדיבור אהל מועד שאינו לכל ישראל!?

הרי את דן מבנין אב: לא הרי דיבור הסנה שהוא תחלה לדברות כהרי דיבור הר סיני שאינו תחלה לדברות; ולא הרי דיבור הר סיני שהוא לכל ישראל כהרי דיבור הסנה שאינו לכל ישראל; [ד] הצד השוה שבהן שהן דיבור מפי קדש למשה והקדים קריאה לדביור, אף כל מה שהוא דיבור מפי קדש למשה-- הקדים קריאה לדיבור!

[ה] אי מה להצד השוה שבהן שהן דיבור באש מפי קדש למשה והקדים בהן קריאה לדיבור, אף כל שהוא דיבור באש מפי קדש למשה הקדים קריאה לדיבור-- יצא דיבור אהל מועד שאינו באש!...

תלמוד לומר "ויקרא...וידבר"-- הקדים קריאה לדיבור.

[ו] יכול לא היתה קריאה אלא לדיבור זה; מנין לכל הדברות שבתורה? תלמוד לומר "מאהל מועד"-- כל שהוא מאהל מועד הקדים קריאה לדיבור.

[ז] יכול לא היתה קריאה אלא לדברות בלבד; מנין אף לאמירות ולצווין? אמר ר' שמעון, תלמוד לומר 'דיבור' "וידבר"-- אף לאמירות ולצווין.

[ח] יכול אף להפסקות? תלמוד לומר "וידבר"-- לדיבור היתה קריאה ולא להפסקות.

[ט] ומה היו הפסקות משמשות? ליתן ריוח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה ובין ענין לענין. והלא דברים קל וחמר: מה מי שהוא שומע מפי הקב"ה ומדבר ברוח הקדש-- צריך להתבונן בין פרשה לפרשה ובין ענין לענין, על אחת כמה וכמה הדיוט הלומד מן ההדיוט!

[י] ומנין שכל הקריאות היו "משה! משה!"? תלמוד לומר (שמות ג, ד) "ויקרא אליו אלקים מתוך הסנה ויאמר משה משה", שאין תלמוד לומר "ויאמר..."; ומה תלמוד לומר "ויאמר..."? --מלמד שכל הקריאות היו "משה! משה!".

[יא] ומנין שעל כל קריאה היה אומר "הנני"? תלמוד לומר (שמות ג, ד) "ויאמר הנני", שאין תלמוד לומר "ויאמר..."; ומה תלמוד לומר "ויאמר הנני"? --מלמד שעל כל קריאה וקריאה היה אומר "הנני".

[יב] "משה משה" (שמות ג, ד); "אברהם | אברהם" (בראשית כב, יא); "יעקב | יעקב" (בראשית מו, ב); "שמואל | שמואל" (שמואל א ג, י)-- לשון חיבה, לשון זירוז.
דבר אחר: הוא "משה" עד שלא נדבר עמו, הוא "משה" משנדבר עמו.

מתוך: ספרא (מלבי"ם)/פרשת ויקרא נדבה/פרק ב (עריכה)

<< | ספרא (מלבי"ם) | >>

פרק ב

[א] "אליו"-- למעט את אהרן.

אמר ר' יהודה בן בתירא: י"ג דברות נאמרו בתורה למשה ולאהרן; וכנגדן בתורה י"ג מיעוטים -- ללמדך שלא לאהרן נאמר אלא למשה שיאמר לאהרן. [ב] ואלו הן:

(א) (במדבר ז, פט): "וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ"
(ב) (במדבר ז, פט): "וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו"
(ג) (במדבר ז, פט): "וַיְדַבֵּר אֵלָיו"
(ד) (שמות כה, כב): "וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ"
(ה) "אשר אועד לך" (שמות ל, ו) (שמות ל, לו)
(ו) (שמות כט, מב): "אֲשֶׁר אִוָּעֵד לָכֶם שָׁמָּה לְדַבֵּר אֵלֶיךָ שָׁם"
(ז) (שמות טז, לד): "כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶל מֹשֶׁה"
(ח) (ויקרא ז, לח): "אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה בְּהַר סִינָי בְּיוֹם צַוֹּתוֹ"
(ט) (במדבר ד, מט): "אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה"
(י) (במדבר יז, ה): "כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה בְּיַד מֹשֶׁה לוֹ"
(יא) (שמות ו, כח): "וַיְהִי בְּיוֹם דִּבֶּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם"
(יב) (במדבר ג, א): "וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה בְּיוֹם דִּבֶּר יְהוָה אֶת מֹשֶׁה בְּהַר סִינָי"
(יג) (ויקרא א, א): "וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר...אֵלָיו"

--מיעט את אהרן מכולם.

[ד] ר' יוסי הגלילי אומר בשלשה מקומות נאמר בתורה 'דיבור' למשה: בארץ מצרים, בהר סיני, באהל מועד כל התורה כולה:

בארץ מצרים מהו אומר? (שמות ו, כח): "וַיְהִי בְּיוֹם דִּבֶּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם"-- מיעט את אהרן מדברות ארץ מצרים.
בהר סיני מהו אומר? (במדבר ג, א): "וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה בְּיוֹם דִּבֶּר יְהוָה אֶת מֹשֶׁה בְּהַר סִינָי"-- מיעט את אהרן מדברות הר סיני.
באהל מועד מהו אומר? (ויקרא א, א): "וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר.."-- מיעט את אהרן מדברות אהל מועד.

--אל משה דבר ולא לאהרן.

[ה] ר' אלעזר אומר "וְנֹעַדְתִּי שָׁמָּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנִקְדַּשׁ בִּכְבֹדִי" (שמות כט מג)-- עתיד אני להיות ועד להם ולהתקדש בהם; אימתי היה זה? יום שמיני למלואים שנאמר (ויקרא ט, כד) "וירא כל העם וירנו ויפלו על פניהם". או אינו אלא ליתן להם יעידה לדברות? תלמוד לומר "וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ" (שמות כה כב)-- לך היתה יעידה ולא היתה יעידה לכלל (ס"א לכל) ישראל.

[ו] אוציא את ישראל שלא כשרו לעלות בהר ולא אוציא את הזקנים שכשרו לעלות בהר? אוציא את הזקנים שלא נראו בדיבור עם משה ולא אוציא את בני אהרן שנראו בדיבור עם משה? אוציא את בני אהרן שלא נתועדו עם משה בדיבור ולא אוציא את אהרן עצמו שנתועד עם משה בדיבור? תלמוד לומר "אשר אועד לך" (שמות ל, ו) (שמות ל, לו)-- לך היתה יעידה ולא היתה יעידה לכולם.

[ז] או אוציאם מן היעידה ולא אוציאם מן הדברות? תלמוד לומר (שמות כה, כב): "...ודברתי אתך".

אוציא את ישראל ולא אוציא את הזקנים? אוציא את הזקנים ולא אוציא את בני אהרן? אוציא את בני אהרן ולא אוציא את אהרן עצמו? תלמוד לומר (שמות כט, מב): "לְדַבֵּר אֵלֶיךָ שָׁם"-- עמך היה הדיבור ולא היה הדיבור עם כולם.

[ח] יכול לא היו שומעים את הדיבור אבל היו שומעים את הקול? תלמוד לומר (במדבר ז, פט): "וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו"-- קול לו, קול אליו.

אוציא את ישראל ולא אוציא את הזקנים? אוציא את הזקנים ולא אוציא את בני אהרן? אוציא את בני אהרן ולא אוציא את אהרן עצמו? תלמוד לומר 'קול לו'.

[ט] אוציא את כולם ולא אוציא את מלאכי השרת שאין משה יכול לכנס לרשותם עד שיקרא? תלמוד לומר "קול..אליו"-- משה היה שומע את הקול ואין כל אלו שומעים את הקול.

[י] "מאהל מועד"-- מלמד שהיה הקול נפסק ולא היה יוצא חוץ לאהל מועד.

יכול מפני שהוא נמוך? תלמוד לומר (במדבר ז, פט) "וישמע את הקול", שאין תלמוד לומר "הקול"; ומה תלמוד לומר "הקול"? הקול המתפרש בכתובים. ומהו המתפרש בכתובים? "קול ה' שובר ארזים..." (תהלים כט, ה). אם כן למה נאמר "מאהל מועד"? מלמד שהיה הקול נפסק ולא היה יוצא חוץ לאהל.

[יא] כיוצא בדבר אתה אומר: "וְקוֹל כַּנְפֵי הַכְּרוּבִים נִשְׁמַע עַד הֶחָצֵר הַחִיצֹנָה..." (יחזקאל י, ה)-- יכול מפני שהיה הקול נמוך? תלמוד לומר "...כְּקוֹל אֵל שַׁדַּי בְּדַבְּרוֹ"-- בסיני. ואם כן למה נאמר "עַד הֶחָצֵר הַחִיצֹנָה"? אלא כיון שהיה מגיע אל (ס"א עד) החצר החיצונה היה נפסק.

[יב] "מאהל מועד"-- יכול מכל הבית? תלמוד לומר (שמות כה, כב) (במדבר ז, פט) "מעל הכפורת". אי "מעל הכפורת", יכול מעל הכפורת כולה? תלמוד לומר (שמות כה, כב) (במדבר ז, פט) "מבין שני הכרובים", דברי ר' עקיבא. אמר ר' שמעון בן עזאי אין אני כמשיב על דברי רבי אלא כמוסיף על דבריו: הכבוד שנאמר בו "את השמים ואת הארץ אני מלא" -- ראה חבתם של ישראל להיכן גרמה לכבוד הזה? כביכול, דחק להיות מדבר מעל הכפורת מבין שני הכרובים.

ר' דוסא אומר, הרי הוא אומר "כי לא יראני האדם וחי"-- בחייהם אינם רואים אבל רואים הם במיתתם. וכן הוא אומר (תהלים כב, ל): "לְפָנָיו יִכְרְעוּ כָּל יוֹרְדֵי עָפָר וְנַפְשׁוֹ לֹא חִיָּה".

ר' עקיבא אומר, [ "כי לא יראני האדם וחי"-- ] אף חיות הקדש הנושאות את כסא הכבוד אינן רואות את הכבוד. אמר ר' שמעון איני כמשיב על דברי רבי אלא כמוסיף על דבריו: "כי לא יראני האדם וחי"-- אף מלאכים שחיים חיי עולם אינם רואים את הכבוד.

[יג] "לאמר"-- אמור להם דברי כבושים "בשבילכם מדבר עמי", שכן מצאנו שכל ל"ח שנים שהיו ישראל כמנודין לא היה מדבר עם משה שנאמר (דברים ב', ט"ז-י"ז) "ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות...וידבר ה' אלי לֵאמֹר...".

דבר אחר: "לאמר"-- צא ואמור להם והשיבני. ומנין שהיה משה יוצא ומדבר עמהם? שנאמר (שמות לד, לד) "וְיָצָא וְדִבֶּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת אֲשֶׁר יְצֻוֶּה". ומנין שהיה משה משיב הדברים לפני הגבורה? תלמוד לומר (שמות יט, ח) "וַיָּשֶׁב מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל ה' ".

אלעזר בן אחוי אומר, יכול היה מדבר עמו לצורך עצמו? תלמוד לומר 'לאמר... לישראל'-- בשביל ישראל היה מדבר עמו, לא בשביל עצמו.

מתוך: ספרא (מלבי"ם)/פרשת ויקרא נדבה/פרשה ב (עריכה)

<< | ספרא (מלבי"ם) | >>

פרשה ב

[א] 'דבר אל בני ישראל...וסמכו'-- בני ישראל סומכים ואין עובדי כוכבים סומכים.

וכי איזה מדה מרובה -- מדת תנופה או מדת סמיכה? מרובה מדת תנופה ממדת סמיכה; שהתנופה נוהגת בדבר שיש בו רוח חיים ובדבר שאין בו רוח חיים, והסמיכה אינה אלא בדבר שיש בו רוח חיים. אם מעטתים מתנופה מרובה, לא אמעטם מסמיכה מועטת?!

אתה אומר בצד זה נתרבה תנופה ונתמעטה סמיכה; או בצד זה יתרבה סמיכה ונתמעטה תנופה! שהסמיכה נוהגת בכל החוברים ואין התנופה נוהגת בכל החוברים! אם מעטתים מתנופה מעוטה אמעטם מסמיכה מרובה!

הא לפי שיש בתנופה שאין בסמיכה ובסמיכה מה שאין בתנופה צריך לומר "דבר אל בני ישראל..."-- בני ישראל סומכים ואין עובדי כוכבים סומכים.

[ב] "בני ישראל.." סומכים ואין בנות ישראל סומכות. ר' יוסי ור' שמעון אומרים נשים סומכות רשות. אמר ר' יוסי, אמר לי אבא אלעזר היה לנו עגל זבחי שלמים והוצאנוהו לעזרת נשים וסמכו עליו הנשים; לא מפני שהסמיכה בנשים אלא מפני נחת רוח של נשים.

יכול לא יסמכו על העולות -- שאין העולות טעונים תנופה; אבל יסמכו על השלמים שהרי השלמים טעונים תנופה?... ת"ל "ואמרת אליהם..."-- לרבות כל האמור בענין; כשם שאין סומכים על העולות כך לא יסמכו על השלמים.

[ג] "אדם"-- לרבות את הגרים. "מכם"-- להוציא את המומרים.

ומה ראית לומר כן? אמור "אדם"-- לרבות את המומרים, "מכם"-- להוציא את הגרים!
אחר שריבה הכתוב מיעט! תלמוד לומר "בני ישראל"-- מה בני ישראל מקבלי ברית, אף הגרים מקבלי ברית; יצאו מומרים שאין מקבלי ברית. אי מה "ישראל" בני מקבלי ברית אף מומרים בני מקבלי ברית; יצאו גרים שאינם בני מקבלי ברית... תלמוד לומר "מכם"-- ועכשיו אל תאמר אלא מה ישראל מקבלי ברית אף הגרים מקבלי ברית, יצאו מומרים שאינם מקבלי ברית.

[ד] "אדם כי יקריב": יכול גזירה? תלמוד לומר "כי יקריב"-- אינו אלא רשות

"...קרבן לה' "-- שיקדים הקדשו להקרבתו, דברי ר' יהודה. אמר ר' שמעון, מנין שלא יאמר אדם "לה' עולה", "לה' מנחה", "לה' שלמים"? תלמוד לומר "קרבן לה' ". הלא דברים קל וחמר: ומה מי שהוא עתיד להתקדש אמרה תורה לא יזכיר שם שמים לבטלה על הקרבן, על אחת כמה וכמה שאין מזכירים שם שמים לבטלה.

[ה] ר' יוסי אומר, כל מקום שנאמר קרבן -- אמור ביו"ד ה"א; שלא ליתן פתחון פה למינים לרדות.

[ו] "קרבן לה'...הבהמה"-- יכול אף חיה שהיא קרויה "בהמה" שנאמר (דברים יד, ד) "זאת הבהמה אשר תאכלו שור שה...איל וצבי ויחמור.."? תלמוד לומר (ויקרא א, ג) (ויקרא א, י) 'בקר וצאן'.

יכול לא יביא ואם הביא כשר? משל למה הדבר דומה למי שאמר לו רבו "לך והבא לי חטים" והלך והביא לו חיטים ושעורים -- הרי זה מוסיף על דבריו! תלמוד לומר (ויקרא א, ב) 'בקר וצאן..תקריבו'-- אין לך בבהמה אלא בקר וצאן בלבד. הא למה זה דומה? למי שאמר לו רבו "אל תביא לי אלא חיטים" -- הא אם הוסיף זה על החיטים הרי הוא עובר על דבריו.

[ז] "מן הבהמה"-- להוציא את הרובע ואת הנרבע.

והלא דין הוא! מה [אם] בעל מום --שלא נעבדה בו עבירה-- פסול מעל גבי מזבח, הרובע והנרבע --שנעבדה בהן עבירה-- אינו דין שיפסלו מעל גבי מזבח?!

הרי שור שחרש עם החמור יוכיח! שנעבדה בו עבירה וכשר על גבי המזבח!

[ח] לא! אם אמרת בשחרש שור עם החמור -- שאינם חייבים מיתה, תאמר ברובע ונרבע שכן חייבים מיתה?!

טול לך מה שהבאת! אין לי אלא כשנעבדה בו עבירה על פי שני עדים; נעבדה בו עבירה על פי עד אחד או על פי הבעלים מנין!?

אמר ר' ישמעאל הריני דן: ומה אם בעל מום --שאין יעידת שני עדים פוסלתו מן האכילה-- יעידת עד אחד פוסלתו מן ההקרבה, רובע ונרבע --שיעידת שני עדים פוסלתו מן האכילה-- אינו דין שתהא יעידת עד אחד פוסלתו מן ההקרבה?!

אמר לו רבי עקיבא: לא! אם אמרת בבעל מום -- שמומו בגלוי, תאמר ברובע ונרבע שאין מומו בגלוי?! לא יפסל מעל גבי המזבח! תלמוד לומר "מן הבהמה"-- להוציא הרובע והנרבע.

[ט] "מן הבקר" (ויקרא א, ב)-- להוציא את הנעבד.

הלא דין הוא! ומה אתנן ומחיר --שציפויהן מותרים-- אסורין מעל גבי המזבח, נעבד --שציפויו אסור-- אינו דין שיפסל על גבי המזבח?!

או חילוף! ומה אתנן ומחיר --שהן אסורין-- ציפויהן מותרים, נעבד --שהוא מותר-- אינו דין שיהיה ציפויו מותר?!

אם כן בטלת "לא תחמוד כסף וזהב עליהם"!

אני אקיימנו! "לא תחמוד כסף וזהב" בדבר שאין בו רוח חיים; אבל בדבר שיש בו רוח חיים, הואיל והוא מותר יהיה ציפויו מותר... תלמוד לומר "מן הבקר"-- להוציא את הנעבד.

[י] כשהוא אומר "מן הבקר" למטה (ויקרא א, ג), שאין תלמוד לומר, אלא להוציא את הטריפה.

והלא דין הוא! ומה אם בעל מום --שהוא מותר בחולין-- פסול מעל גבי המזבח, טריפה --שאסורה בחולין-- אינו דין שתפסל מעל גבי המזבח?!

חלב ודם יוכיחו! שאסורים בחולין (ס"א לחולין) וכשרים על גבי המזבח!

מה לחלב ודם שהם מדבר מותר, תאמר בטריפה שכולה אסור!?

מליקת העוף תוכיח! שכולה אסורה וכשר על גבי המזבח!

לא! אם אמרת במליקת העוף שקדושתה אוסרתה, תאמר בטריפה שאין קדושתה אוסרתה! הואיל ואין קדושתה אוסרתה -- לא תפסל על גבי המזבח... הא אם השבת... -- כשהוא אומר למטה "מן הבקר", שאין תלמוד לומר, אלא להוציא את הטריפה.

"מן הצאן" (במדבר טו, ג)-- להוציא את המוקצה. "ומן הצאן" (ויקרא א, ב)-- להוציא את הנוגח.

אמר ר' שמעון: אם נאמר רובע למה נאמר נוגח? ואם נאמר נוגח למה נאמר רובע?

לפי שיש ברובע מה שאין בנוגח ובנוגח מה שאין ברובע:

רובע -- עשה בו אונס כרצון, נוגח לא עשה בו אונס כרצון;
נוגח -- משלם את הכופר לאחר מיתה, רובע אינו משלם את הכופר לאחר מיתה.

יש ברובע מה שאין בנעבד ויש בנעבד מה שאין ברובע:

רובע -- בין שלו בין של אחרים אסור; נעבד -- שלו אסור, של אחרים מותר.
נעבד -- ציפויו אסורים, רובע ציופיו מותרים.

לפיכך צריך הכתוב לומר את כולם.

מתוך: ספרא (מלבי"ם)/פרשת ויקרא נדבה/פרק ג (עריכה)

<< | ספרא (מלבי"ם) | >>

פרק ג

[א] "תקריבו"-- מלמד שהוא באה נדבת שנים.

והלא דין הוא! עולת העוף באה בנדר ונדבה, ועולת בהמה באה בנדר ונדבה; מה עולת העוף באה נדבת שנים, אף עולת בהמה -- באה נדבת שנים.

[ב] או נלך לדרך זה: מנחה באה בנדר ונדבה, ועולת בהמה באה בנדר ונדבה; מה מנחה שהיא באה בנדר ונדבה אינה באה נדבת שנים, אף עולת בהמה שהיא באה בנדר ונדבה -- לא תבא נדבת שנים!

[ג] נראה למי דומה: דנין דבר שכולו עולה לאשים מדבר שכולו עולה לאשים, ואל תוכיח מנחה שאין כולה לאשים! או כלך לדרך זה: דנים דבר שהוא באה חובת ציבור מדבר שהוא באה חובת ציבור, ואל תוכיח עולת העוף שאינה באה חובת ציבור!

ת"ל "תקריבו"-- מלמד שהיא באה בנדר ונדבה נדבת שנים.

[ד] "קרבנכם"-- מלמד שהיא באה נדבת ציבור.

הלא דין הוא! מנחה באה בנדר ונדבה, ועולת בהמה באה בנדר ונדבה; מה מנחה שהיא באה בנדר ונדבה אינה באה נדבת ציבור, אף עולת בהמה שהיא באה בנדר ונדבה -- לא תבא נדבת ציבור.

[ה] לא! אם אמרת במנחה -- שאינה באה נדבת שנים; תאמר בעולת בהמה שהוא באה נדבת שנים?!

עולת העוף תוכיח! שהיא באה נדבת שנים ואינה באה נדבת ציבור.

[ו] לא! אם אמרת בעולת העוף -- שאינה באה חובת ציבור; תאמר בעולת בהמה שהיא באה חובת ציבור?!

שלמים יוכיחו! שהן באים חובת ציבור ואינם באים נדבת ציבור; [ז] אף אתה אל תתמה על עולת בהמה שאף על פי שהיא באה חובת ציבור, לא תבא נדבת ציבור...

תלמוד לומר "קרבנכם"-- מלמד שהיא באה נדבת ציבור.

[ח] דין אחר: ומה אם היחיד --שאינו מביא עולת חובה בכל יום-- מביא עולת בהמה נדבה, ציבור --שמביא עולת חובה בכל יום-- אינו דין שיביא עולת בהמה נדבה?!

לא! אם אמרת ביחיד -- שהוא מביא מנחה נדבה; תאמר בציבור שאינו מביא מנחה נדבה!

שותפין יוכיחו! שאין מביאין מנחה נדבה ומביאין עולת בהמה נדבה!

[ט] מה לשותפין שהן מביאין עולת בהמה נדבה -- שכן מביאין עולת העוף נדבה; תאמר שיביא הציבור עולת בהמה נדבה שכן אינו מביא עולת העוף נדבה!

מה לציבור שאינו מביא עולת העוף נדבה -- שכן אינו מביאהּ חובה! תאמר שלא יביא הציבור עולת בהמה נדבה שכן הוא מביאהּ חובה! והואיל והוא מביאה חובה, יביאנה נדבה!

[י] מנחה תוכיח! שהציבור מביאה חובה ואינו מביאה נדבה, אף אתה אל תתמה על עולת בהמה שאף על פי שהציבור מביאה חובה, לא יביאנה נדבה...

תלמוד לומר "קרבנכם"-- מלמד שהיא באה נדבת ציבור.

[יא] דבר אחר: "קרבנכם"-- ממקום שהיחיד מביא, משם הציבור מביאין.

מתוך: ספרא (מלבי"ם)/פרשת ויקרא נדבה/פרשה ג (עריכה)

<< | ספרא (מלבי"ם) | >>

פרשה ג

[א] "עֹלָה" מה תלמוד לומר? שיכול לא יהיו כל הפסולים אלו נוהגים אלא בעולת נדבה; עולת חובה מנין?

ודין הוא! נאמר "הבא עולת נדבה" ונאמר "הבא עולת חובה": מה עולת נדבה כל הפסולים האלו נוהגים בה, אף עולת חובה-- כל הפסולים האלו נוהגים בה.

[ב] לא! אם אמרת בעולת נדבה -- שאין לה חליפין, תאמר בעולת חובה שיש לה חליפין?! הואיל ויש לה חליפין, לא יהיו כל הפסולים האלו נוהגים בה!...

תלמוד לומר "עֹלָה"-- אחד עולת נדבה ואחת עולת חובה כל הפסולים האלו נוהגים בהן.

[ג] ומנין שינהגו בתמורה?

ודין הוא! נאמר "הבא עולה" ונאמר "הבא תמורה": מה עולה כל הפסולים האלו נוהגים בה, אף תמורה-- כל הפסולים האלו נוהגים בה.

[ד] לא! אם אמרת בעולה -- שאין קדושה חלה עליה בבעל מום קבוע, תאמר בתמורה שקדושה חלה עליה בבעל מום קבוע?! הואיל וקדושה חלה עליה בבעל מום קבוע לא יהיו כל הפסולים האלו נוהגים בה!...

תלמוד לומר "אם עֹלה"-- לרבות את התמורה.

[ה] ומנין שינהגו בשלמים?

ודין הוא! נאמר "הבא עולה" ונאמר "הבא שלמים": מה עולה כל הפסולים האלו נוהגים בה, אף שלמים-- כל הפסולים האלו נוהגים בהם. [ו] קל וחומר! ומה אם עולה --שכשרה לבא מן העוף-- כל הפסולים האלו נוהגים בה, שלמים --שלא כשרו לבא מן העוף-- אינו דין שיהיו כל הפסולים האלו נוהגים בהם?!

לא! אם אמרת בעולה -- שלא כשרה לבא נקבות כזכרים, תאמר בשלמים שכשרו לבא נקבות כזכרים?! הואיל וכשרו לבא נקבות כזכרים לא יהיו כל הפסולים נוהגים בהם!...

תלמוד לומר "קָרְבָּנוֹ"-- לרבות שלמים.

[ז] "מן הבקר"-- זה שאמרנו (ספרא פרק ג) להוציא את הטריפה.

"זכר" (ויקרא א, ג)-- ולא נקבה. וכשהוא אומר למטה (ויקרא א, י) "זכר", שאין תלמוד לומר, אלא להוציא טומטום ואנדרוגניס.

[ח] והלא דין הוא! מה אם שלמים --שכשרו לבא נקבות כזכרים-- לא כשרו לבא טומטום ואנדרוגניס, עולה --שלא כשרה לבא נקבות כזכרים-- אינו דין שלא תכשר לבא טומטום ואנדרוגניס?!

לא! אם אמרת בשלמים -- שלא כשרו לבא מן העוף, תאמר בעולה שכשרה לבא מן העוף?!

חטאת תוכיח! שכשרה לבא מן העוף ולא כשרה לבא טומטום ואנדרוגניס!

[ט] לא! אם אמרת בחטאת -- שלא כשרה לבא כל מין זכרים, תאמר בעולה שכשרה לבא כל מין זכרים?!

הבכור יוכיח! שכשר לבא כל מין זכרים ולא כשר לבא טומטום ואנדרוגניס!

[י] לא! אם אמרת בבכור -- שקדושתו מרחם, תאמר בעולה שאין קדושתה מרחם?!

המעשר יוכיח! שאין קדושתו מרחם ולא כשר לבא טומטום ואנדרוגניס!

[יא] לא! אם אמרת במעשר -- שהוא אחד מעשרה, תאמר בעולה שהוא אחד מאחד?! הואיל שהוא אחד מאחד תכשר לבא טומטום ואנדרוגניס!...

תלמוד לומר "זכר"-- ולא נקבה, וכשהוא אומר למטה "זכר", שאין תלמוד לומר, אלא להוציא טומטום ואנדרוגניס.

[יב] "תמים"-- כשם שאם אינו תמים אינו לרצון כך אם אינו כענין זה, אינו לרצון.

"תמים יקריבנו"-- תמים יקדישנו. ר' יוסי אומר "תמים יקריבנו"-- יבקרנו ויקריבנו. אמר ר' יוסי, שמעתי בשוחט תמיד בשבת שאינו מבוקר שהוא חייב חטאת ויביא תמיד אחר.

[יג] "אל פתח אהל מועד"-- מטפל בו ומביאו אל פתח אהל מועד.

מהו אומר 'יקריב...יקריב'? מנין אתה אומר נתערבה עולה בעולה, עולה בתמורה, עולה בחולין יקרבו? תלמוד לומר 'יקריב..יקריב'. יכול אפילו נתערבה בפסולים? תלמוד לומר "יקריבנו"-- אוציא את שנתערבה בפסולים, שאינם כשרים ליקרב.

[יד] ומנין אפילו נתערבה בחטאות החיצונות? --אוציא את שנתערבה בחטאות החיצוניות, שאלו למעלה ואלו למטן.
ומנין אפילו נתערבו בחטאות הפנימיות? --אוציא את שנתערבו בחטאות הפנימיות, שאלו מבפנים ואלו מבחוץ.
ומנין אפילו נתערב בבכור ומעשר ופסח? --אוציא את שנתערב בבכור ומעשר ופסח, שאלו מתן ארבע ואלו מתנה אחת.
ומנין אפילו נתערב בשלמים ותודה? --אוציא את שנתערב בשלמים ובתודה, שאלו קדשי קדשים ואלו קדשים קלים.
יכול אפילו נתערב באשם? תלמוד לומר "יקריבנו"-- לבדו הוא קרב ולא שנתערב באחרים.

מה ראית לומר? עולה בעולה-- שהוא שם אחד; עולה בתמורה--[שתמורה] קרבה עולה; עולה בחולין-- שיכול להקדיש החולין ולעשותה עולה.

"יקריב אותו"-- מלמד שכופין אותו; יכול על כרחו? תלמוד לומר "לרצונו". כיצד? כופין אותו עד שיאמר "רוצה אני!".

מתוך: ספרא (מלבי"ם)/פרשת ויקרא נדבה/פרק ד (עריכה)

<< | ספרא (מלבי"ם) | >>

פרק ד

[א] "לפני ה' וסמך"-- אין סמיכה בבמה. "צפֹנה לפני ה' " (ויקרא א, יא)-- ואין צפון בבמה.

וכי איזה מדה מרובה? מדת צפון או מדת סמיכה? מרובה מדת צפון ממדת סמיכה -- שהצפון נוהג בקרבנות יחיד ובקרבנות צבור והסמיכה אינה נוהגת אלא בקרבנות יחיד. אם מעטתים מצפון מרובה, לא אמעטם מסמיכה מועטת?!

אתה אומר בצד זה נתרבה צפון ונתמעטה סמיכה, או בצד הזה נתרבה סמיכה ונתמעט צפון! שהסמיכה נוהגת בקדשי קדשים ובקדשים קלים והצפון אינו נוהג אלא בקדשי קדשים. אם מעטתים מצפון מעוטה, לא אמעטם מסמיכה מרובה?!

הא לפי שיש בצפון מה שאין בסמיכה, ובסמיכה מה שאין בצפון, צריך לומר "לפני ה' וסמך"-- ואין סמיכה בבמה, "צפנה לפני ה' "-- ואין צפונה בבמה.

"לפני ה' וסמך"-- אף על פי שסמך מבחוץ יחזור ויסמוך מבפנים.

[ב] "וסמך ידו"-- לא יד בנו ולא יד עבדו ולא יד שלוחו.

"ידו על ראש"-- ולא על גב; "ידו על ראש"-- ולא על הצואר; "על ראש"-- ולא על הגביים. אוציא את כולם ולא אוציא את החזה? ודין הוא! ומה אם הראש --שאינו טעון תנופה-- טעון סמיכה, החזה --שטעונה תנופה-- אינו דין שתטעון סמיכה?! תלמוד לומר "על ראש"-- ולא על החזה.

[ג] יכול אין טעון סמיכה אלא עולת נדבה; עולת חובה מנין?

ודין הוא! נאמר "הבא עולת נדבה" ונאמר "הבא עולת חובה": מה עולת נדבה טעונה סמיכה, אף עולת חובה-- טעונה סמיכה.

[ד] לא! אם אמרת בעולת נדבה -- שאין לה חליפין עוף לפטרה מן הסמיכה, תאמר בעולת חובה שיש לה חליפין עוף לפטרה מן הסמיכה?! הואיל ויש לה חליפין עוף לפטרה מן הסמיכה, לא תטען סמיכה!...

תלמוד לומר 'עולה'-- אחד עולת חובה ואחד עולת נדבה, זו וזו טעונה סמיכה.

[ה] אין לי אלא עולת בקר; עולת הצאן מנין?

ודין הוא! נאמר "הבא עולה מן הבקר" ונאמר "הבא עולה מן הצאן": מה עולה מן הבקר טעונה סמיכה, אף עולת הצאן-- טעונה סמיכה.

[ו] לא! אם אמרת בבן הבקר -- שנתרבה בנסכים, תאמר בבן הצאן שנתמעט בנסכים?! הואיל שנתמעט בנסכים, לא יטעון סמיכה!...

תלמוד לומר 'עולה'-- אחד עולת הבקר ואחד עולת הצאן, זו וזו טעונה סמיכה.

[ז] יכול אף עולת העוף תטעון סמיכה? תלמוד לומר "העולה"-- פרט לעולת העוף.

[ח] "ונרצה לו"-- מלמד שהמקום מרצה לו. ועל מה המקום רוצה לו? אם תאמר דברים שחייבים עליהם מיתה ביד בית דין, מיתה בידי שמים, כרת בידי שמים, מלקות ארבעים, חטאת ואשמות -- הרי עונשן אמור! ועל מה המקום מרצה (ס"א רוצה) לו? על מצות עשה ועל מצות לא תעשה שיש בה קום עשה. ר' שמעון אומר "ונרצה לו"-- לזבחו ^[1], אף על פי שלא סמך -- הזבח מרצה.

[ט] "ונרצה לו לכפר"-- במכפר. איזהו מכפר? זה הדם שנאמר "כי הדם הוא בנפש יכפר" (ויקרא יז, יא).

אין לי אלא דם הטהור; דם הטמא מנין? כשהוא אומר "ונשא אהרן את עון הקדשים" (שמות כח, לח) איזה עון הוא נושא? אם עון פיגול-- כבר נאמר (ויקרא ז, יח) 'פיגול הוא לא יחשב'; אם עון נותר-- כבר נאמר (ויקרא י"ט, ו'-ז') "לא ירצה"; ואיזה עון הוא נושא? עון טומאה שהותר מכללה בציבור.

[י] אין לי אלא עונות דם; מנין הקומץ והלבונה והקטורת ומנחת כהנים ומנחת כהן משוח ומנחת נסכים? תלמור לומר "לכל מַתְּנֹת קדשיהם" (שמות כח, לח).

אין לי אלא של אנשים; של נשים מנין? אין לי אלא של ישראל; של גרים ושל עבדים מנין? תלמור לומר "עון הקדשים" (שמות כח, לח) -- ריבה.

הואיל ומצינו שאין כפרה אלא בדם, מה תלמוד לומר "וסמך..ונרצה"? אלא ללמד שאם עשאה לסמיכה שירי מצוה כאילו לא כפר וכפר.

ר' שמעון אומר "לכפר עליו"-- את שהוא עליו חייב באחריותו ואת שאינו עליו אינו חייב באחריותו.

^ יש גורסים "ונרצה לו"-- לו ולא לזבחו; ויש גורסים "ונרצה לו"-- לו ולזבחו; והמלבי"ם רוצה לגרוס "ונרצה לו"-- זבחו, עיי"ש - ויקיעורך

מתוך: ספרא (מלבי"ם)/פרשת ויקרא נדבה/פרשה ד (עריכה)

<< | ספרא (מלבי"ם) | >>

פרשה ד

[א] "וסמך...ושחט"-- במקום שסומכין, שוחטין; ותיכף לסמיכה שחיטה; מה סמיכה בטהורים, אף שחיטה בטהורים.

[ב] "ושחט"-- שחיטה כשרה בזרים בנשים ובעבדים ובטמאים, ואפילו בקדשי קדשים, ובלבד שלא יהיו טמאים נוגעים בבשר.

או אינו אלא בכהן?...

וכי מאין באת?

מכלל שנאמר (במדבר יח, ז) " ואתה ובניך אתך תשמרו את כהנתכם לכל דבר המזבח", יכול אף לשחיטה...

כשהוא אומר "...והקריבו בני אהרן הכהנים את הדם וזרקו"-- מכאן ואילך מצות כהונה; אבל שחיטה כשרה בכל אדם.

[ג] "בן הבקר לפני השם"-- ואין השוחט לפני ה'. שמעון התימני אומר, מנין שתהיה ידו של שוחט לפנים מן הנשחט? תלמוד לומר "ושחט את בן הבקר לפני ה' ".

[ד] "והקריבו"-- זו קבלת הדם. יכול זריקה? כשהוא אומר "וזרקו..", הרי זריקה אמורה! הא אינו אומר כאן "והקריבו"-- זו קבלת הדם שלא תהיה אלא בכהן כשר ובכלי שרת.

אמר רבי עקיבא, מנין לקבלת הדם שלא תהיה אלא בכהן כשר ובכלי שרת? נאמר כאן 'כיהון' ונאמר להלן (במדבר ג, ג) 'כיהון': מה כיהון האמור להלן-- בכהן כשר ובכלי שרת, אף 'כיהון' האמור כאן-- בכהן כשר ובכלי שרת.

[ה] אמר לו ר' טרפון, עקיבא! עד מתי אתה מגבב עלינו את הכתובים! אקפח את בני אם לא שמעתי שיש הפרש בין קבלה לזריקה ואין לי לפרש.

אמר לו, תרשיני לומר לפניך מה שלמדתני.

אמר לו, אמור.

אמר לו, קבלה לא עשה בה את המחשבה כמעשה, זריקה עשה בה את המחשבה כמעשה. המקבל בחוץ פטור והזורק בחוץ חייב. קבלוהו טמאים-- אין חייבים עליו; זרקוהו טמאים-- חייבים עליו.

אמר לו רבי טרפון, אקפח את בני שלא הטית ימין ושמאל. אני הוא ששמעתי ולא היה לי לפרש ואתה דורש ומסכים לשמועה! -- הא כל הפורש ממך כפורש מחיים.

[ו] "בני אהרן.."-- יכול חללים? תלמוד לומר "..הכהנים"-- יצאו חללים. אוציא חללים ולא אוציא את בעלי מומין? תלמוד לומר "בני אהרן"-- מה אהרן כשר, אף בניו כשרים-- יצאו חללים ובעלי מומין.

[ז] "והקריבו בני אהרן את הדם וזרקו את הדם"-- מה תלמוד לומר (נכון לגרוס מת"ל דם דמו? וכן בהמשך -מלבי"ם) "דם...דם"? מנין אתה אומר נתערב דם עולה בדם עולה, דם עולה בדם תמורה, דם עולה בדם חולין, יקרבו? תלמוד לומר "דם..דם".

יכול נתערבו אלו באלו יקרבו -- שכן אפילו נתערבו חיים יקרבו! ומנין אפילו נתערב באשם?
אביא את שנתערב באשם -- שאלו ואלו קדשי קדשים; ומנין אפילו נתערב בשלמים ותודה?
אביא את שנתערב בשלמים ותודה -- שאלו ואלו מתן ארבע; ומנין אפילו נתערב בבכור ובמעשר ובפסח?

תלמוד לומר "דם...דם"

[ח] יכול אפילו נתערב בפסולים? תלמוד לומר "דמו".

אוציא את שנתערב בפסולים -- שאינם כשרים ליקרב! ומנין אפילו נתערב בחטאת הפנימיות?
אוציא את שנתערב בחטאת הפנימיות -- שאלו מבפנים ואלו מבחוץ; ומנין אפילו נתערב בחטאת החצונות?

תלמוד לומר "דם...דם"

[ט] "וזרקו"-- יכול זריקה אחת? תלמוד לומר "סביב". אי "סביב", יכול יקיפנו כחוט? תלמוד לומר "וזרקו". הא כיצד? --שתי מתנות שהן ארבע.

[י] ר' ישמעאל אומר נאמר כאן "סביב" ונאמר להלן (ויקרא טז, יח) "סביב": מה "סביב" האמור להלן-- הפסק ארבע מתנות, אף "סביב" האמור כאן-- הפסק ארבע מתנות.

[יא] "והקריבו בני אהרן..את הדם וזרקו.."-- מה תלמוד לומר שוב "את הדם"? מנין אתה אומר נשפך מן הכלי על הרצפה ואספו, כשר? תלמוד לומר שוב "את הדם". יכול אפילו נשפך מצואר בהמה על הרצפה, יחזור ויאספנו ויהיה כשר? תלמוד לומר "הדם"-- הדם שנתקבל בכלי.

[יב] "..הדם על המזבח"-- [הדם על גבי המזבח] ואין הזורק על [גבי] המזבח.

דבר אחר: 'הדם על גבי המזבח'-- אף על פי שאין בשר.

הא מה אני מקיים (דברים יב, כז) "ועשית עולותיך הבשר והדם"? הקיש הבשר לדם: מה הדם בזריקה, אף הבשר בזריקה. יכול יהיה זורק ורובג? תלמוד לומר (ויקרא א, יב) "וערך הכהן אותם". הא כיצד? זורק ועורך.

[יג] "המזבח סביב"-- בזמן שהוא סביב ולא בזמן שנטלה קרנו של מזבח. הא אם נטלה קרנו של מזבח ועבד עליו-- עבודתו פסולה.

[יד] "אשר פתח אהל מועד"-- ולא בזמן פירוקו, ולא בזמן שגללה הרוח את היריעה.

ר' יוסי הגלילי אומר, מה תלמוד לומר "אשר פתח אהל מועד"? לפי שנאמר (שמות מ, ז) "ונתת את הַכִּיֹּר בין אהל מועד ובין המזבח", יכול בין אהל מועד ובין המזבח יהיה הכיור נתון? תלמוד לומר "המזבח סביב אשר פתח אהל מועד"-- המזבח פתח אהל מועד, ואין הכיור פתח אהל מועד. והיכן היה הכיור נתון? בין האולם ולמזבח, משוך כלפי דרום.

מתוך: ספרא (מלבי"ם)/פרשת ויקרא נדבה/פרק ה (עריכה)

<< | ספרא (מלבי"ם) | >>

פרק ה

[א] 'והפשיט ונתח'-- יכול יהיה מפשיט אבר אבר ומנתח? תלמוד לומר "..העולה"-- מפשיט כולה ואחר כך מנתחה.

[ב] יכול אין טעון הפשט אלא עולת נדבה; עולת חובה מנין?

ודין הוא! נאמר "הבא עולת נדבה" ונאמר "הבא עולת חובה": מה עולת נדבה טעונה הפשט, אף עולת חובה-- תטען הפשט.

[ מה לעולת נדבה שאין לו חליפין תאמר בעולת חובה שיש לו חליפין! - עיין במלבי"ם ]

[ג] אין לי אלא עולת בקר; עולת הצאן מנין?

ודין הוא! נאמר "הבא עולה מן הבקר" ונאמר "הבא עולה מן הצאן": מה עולת בקר טעונה הפשט, אף עולת הצאן-- תטען הפשט.

[ מה לעולת בקר שנתרבה בנסכים תאמר בעולת צאן שנתמעט מנסכים - עיין במלבי"ם ]

[ד] אין לי אלא של אנשים; של נשים מנין?
אין לי אלא של ישראל; של עבדים מנין?
עד שאתה מרבה להביא את של עובד אלילים מנין?

תלמוד לומר "העולה"-- כל שהוא עולה טעונה הפשטה.

מה ראית להביאן להפשט ונתוח ולהוציאם מן הסמיכה?

אחר שריבה הכתוב מיעט! מפני מה אני מביאם להפשט ונתוח? שהפשט ונתוח כשרים בכל אדם, ומוציא אני הסמיכה שאין הסמיכה אלא בבעלים.

[ה] ר' חייא אומר, צא וראה את מה מיעט הכתוב למעלה; את הקריבים או את המקריבים? --הוי אומר המקריבים. אף אני אמעטם מן הסמיכה מפני שאני ממעט את המקריבים ולא אמעטם מהפשט ונתוח מפני שאני ממעט את מעשה עולה בעצמה.

[ו] אין לי אלא שנשחטה לשמה; שלא לשמה מנין? תלמוד לומר "העולה"-- כל שהוא עולה טעונה הפשטה.

[ז] "ונתח"-- יכול ינתח נתחיה לנתחים? תלמוד לומר "אותה"-- אותה לנתחיה ולא נתחיה לנתחים.

יכול אף הפסולה תהיה טעונה הפשט ונתוח? תלמוד לומר (ויקרא א, יב) "אֹתו"-- כשרה ולא פסולה, ופסולה שעלתה על גבי המזבח, קריבה כמות שהיא.

[ח] "ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח": אמר ר' יהודה, מנין להצתת האליתא (ס"א האש) שלא תהיה אלא בכהן כשר ובכלי שרת? תלמוד לומר "ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח". אמר ר' שמעון, וכי עלה על לב שהזר קרב לגבי (ס"א על גבי) מזבח?! אם כן מה תלמוד לומר "ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח"? למד על הצתת אליתא שלא תהיה אלא בראשו של מזבח.

[ט] "ונתנו בני אהרן הכהן", מה תלמוד לומר "הכהן"? ממשמע שנאמר "אהרן" איני יודע שהוא כהן?! אם כן למה נאמר "הכהן"? --בכיהונו, למד על כהן גדול שעבד בבגדי כהן הדיוט שעבודתו פסולה. ומנין לכהן הדיוט שעבד בבגדי כהן גדול שעבודתו פסולה? תלמוד לומר (ויקרא א, יא) "הכהנים"-- בכהונם. הא כהן גדול שעבד בבגדי כהן הדיוט וכהן הדיוט שעבד בבגדי כהן גדול-- עבודתן פסולה.

[י] "ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח"-- אף על פי שהאש יורדת מן השמים, מצוה להביא אש מן ההדיוט. אש שירדה בימי משה לא נסתלקה ממזבח הנחושת עד שבאו לבית העולמים; אש שירדה בימי שלמה לא נסתלקה ממזבח העולה עד שנסתלקה בימי מנשה.

[יא] "וערכו עצים על האש"-- עצים על גבי האש ולא האש על גבי עצים.

אמר ר' שמעון, מנין לרבות שני גזירי עצים [בשני כהנים --מלבי"ם] למערכה על התמיד של בין הערבים? תלמוד לומר "וערכו עצים על האש".

מתוך: ספרא (מלבי"ם)/פרשת ויקרא נדבה/פרק ו (עריכה)

<< | ספרא (מלבי"ם) | >>

פרק ו

[א] "וערכו בני אהרן.."-- יכול אפילו מאה? תלמוד לומר (ויקרא א, יב) "וערך הכהן אותם". יכול יהיה כהן אחד עורך את כל האיברים? תלמוד לומר "וערכו". הא כיצד? אחד עורך שני איברים; וכמה הן איברים? עשרה, ואחד בקרביים -- נמצא טלה עולה בששה, דברי ר' ישמעאל.
רבי עקיבא אומר "וערכו" שנים, "בני אהרן" שנים, "הכהנים" שנים-- מלמד שטלה עולה בששה.

"הכהנים"-- לרבות את הקרחנים, דברי ר' יהודה.

[ב] "וערכו בני אהרן הכהנים את הנתחים...", מה תלמוד לומר "..את הראש ואת הפדר"? מלמד שאין הראש והפדר מהנתחים. דבר אחר: שיהיה פורש את הפדר על בית השחיטה שהוא דרך כבוד של מעלה.

ומנין שהראש והפדר קודמין לכל האיברים? תלמוד לומר (ויקרא א, יב) "ואת ראשו ואת פדרו וערך הכהן אותם"-- מלמד שהראש והפדר קודמים לכל האיברים.

[ג] ר' חייא אומר, מנין לשחיטה שהיא מן הצואר? תלמוד לומר "וערכו בני אהרן..את הנתחים..", שאין תלמוד לומר "..את הראש ואת הפדר", והלא הראש והפדר בכלל האיברים היו! ואם כן למה נאמר "את הראש ואת הפדר"? אלא לפי שנאמר "והפשיט את העולה ונתח אותה לנתחיה...וערכו בני אהרן הכהנים את הנתחים" --נתחים שהיו בכלל ההפשט-- ומנין להראש שכבר הותז בשחיטה? תלמוד לומר (ויקרא א, יב) "ואת ראשו ואת פדרו".

• [ד] "על העצים אשר על האש"-- עצים הנתונים להיות אש. וכי כל העצים כשרים למערכה? הן. כל העצים כשרים למערכה חוץ משל זית ושל גפן; אבל באלו רגילין: במורביות של תאנה ושל אגוז ושל עץ שמן. ר' אליעזר מוסיף אף של חרוב ושל דקל ושל שקמה ושל מייש ושל אלון.
• [ה] יכול המתנדב עולה יהיה מביא עציה ואשה עמה? תלמוד לומר "על העצים אשר על האש אשר על המזבח"-- מה מזבח משל צבור, אף אש ועצים משל צבור, דברי ר' אלעזר בר' שמעון.
• ר' אליעזר אומר, מה מזבח שלא נשתמש בו הדיוט, אף עצים ואש שלא נשתמש בהן הדיוט.
• דבר אחר: "על העצים אשר על האש אשר על המזבח"-- שלא יהיו הגזרין יוצאים חוץ למערכה.

[ו] 'והקרב ירחץ והכרעים ירחץ' (ויקרא א, יג)-- אפילו נתערבו קרבי עולה בקרבי עולה, קרבי עולה בקרבי תמורה.

יכול אפילו נתערבו בפסולים? תלמוד לומר "וקרבו".
אוציא את שנתערבו בפסולים ולא אוציא את שנתערבו בקדשי קדשים ובקדשים קלים? תלמוד לומר "וקרבו וכרעיו".

•[ז] "ירחץ..."-- יכול מה רחיצה אמור להלן בארבעים סאה, אף כאן בארבעים סאה?... תלמוד לומר "במים"-- במים כל שהן. •"במים"-- ולא ביין; "במים"--ולא במזוג; •"במים"-- להכשיר את כל המים, קל וחומר למי כיור.

[ח] "והקטיר..." (ויקרא א, ט)-- אף על פי שפסול; אף על פי שיוצא; אף על פי שפיגל; אף על פי שנותר; אף על פי שטמא. יכול כשהן למטה? תלמוד לומר "המזבחה"-- כשהן בראש המזבח אמרתי ולא כשהן למטה.

[ט] "את הכל"-- לרבות העצמות והגידין והקרנים והטלפים והצמר שבראשי כבשים והשער שבזקן תישים.

יכול אפילו פירשו? תלמוד לומר (דברים יב, כז) "ועשית עולתיך הבשר והדם". יכול יתלשו הגידין והעצמות ויעלה הבשר? תלמוד לומר "את הכל"-- ריבה. הא כיצד? בזמן שהם מחוברים-- יעלו; פירשו-- אפילו בראשו של מזבח-- ירדו.

"עֹלה"-- לשם עולה. "אשה"-- לשם אשים. "ריח"-- לשם ריח. "נחוח"-- לשם נחת רוח. "להשם"-- לשם מי שעשה את העולם.

מתוך: ספרא (מלבי"ם)/פרשת ויקרא נדבה/פרשה ה (עריכה)

<< | ספרא (מלבי"ם) | >>

פרשה ה

[א] "ואם..."-- הרי זה מוסיף על ענין ראשון; ולמה הפסיק? ליתן ריוח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה ובין ענין לענין. והרי דברים קל וחמר: ומה מי שהוא שומע מפי הקדש ומדבר ברוח הקדש-- צריך להתבונן בין פרשה לפרשה ובין ענין לענין, על אחת כמה וכמה הדיוט הלמד מן ההדיוט!

[ב] "מן הצאן..מן הכשבים..מן העזים"-- הרי אלו מיעוטים, פרט לחולה ולזקן ולמזוהם.
"קרבנו"-- להוציא את הגזל.
[ג] 'כבשים ועזים'-- להוציא את הכלאים.

אתה אומר לכך נאמרו מיעוטים הללו, או לא נאמרו אלא להוציא את שנעבדה בו עבירה-- שחרש בשור וחמור והן מוקדשין וכלאים בכרם ושביעית ויום טוב ויום הכפורים ושבת? תלמוד לומר 'כבשים..לעולה' 'ועזים לעולה'-- לרבות את כולם, דברי ר' יהודה.

ר' שמעון אומר, מה תלמוד לומר 'כבשים לעולה' 'עזים לעולה'? --לרבות תמורה.

והלא דין הוא! מה שלמים --שלא כשרו לבא מן העוף-- כשרה תמורתן, עולה --שכשרה לבא מן העוף-- אינו דין שתכשר לבא תמורתה?!

לא! אם אמרת בשלמים -- שכשרו לבא נקבות כזכרים! תאמר בעולה שלא כשרה לבא נקבות כזכרים?! הואיל ולא כשרה לבא נקבות כזכרים, לא תכשר תמורתה...

תלמוד לומר 'כבשים לעולה' 'ועזים לעולה'-- לרבות תמורה.

[ד] ר' אלעזר אומר, מה תלמוד לומר 'כבשים לעולה' 'ועזים לעולה'? לרבות מותרות.

שיכול, אין לי שיקרב עולה אלא מותר עולה בלבד; מנין לרבות מותר חטאת, מותר אשמות, מותר עשירית האיפה, מותר קיני זבים וקיני זבות וקיני יולדות, מותר קרבנות הנזיר והמצורע, המקדיש נכסיו והיו בהן דברים ראוין על גבי המזבח --יינות ושמנים ועופות-- מנין שימכרו לצרכי אותו המין ויביא בדמיהם עולות? תלמוד לומר 'כבשים לעולה' 'ועזים לעולה'-- לרבות את כולן.

וחכמים אומרים יפלו לנדבה. והלא אף הנדבה עולה היא!? מה בין דברי ר' אלעזר לדברי חכמים? אלא בזמן שהיא באה חובה הוא סומך עליה ומביא עליה נסכים משלו ואם היה כהן עבודתה ועורה שלו; אבל בזמן שהיא באה נדבה אינו סומך עליה ואינו מביא עליה נסכים ונסכיה משל צבור ואם היה כהן עבודתה ועורה של אנשי המשמר.

[ה] "ושחט אֹתו"-- אותו בצפון ואין העוף בצפון.

והלא דין הוא! ומה אם בן הצאן --שלא קבע לו כהן-- קבע לו צפון, עוף --שקבע לו כהן-- אינו דין שיקבע לו צפון?!

תלמוד לומר "ושחט אֹתו"-- אותו בצפון ואין העוף בצפון.

[ו] ר' אליעזר בן יעקב אומר, "אֹתו" בצפון ואין הפסח בצפון.

והלא דין הוא! ומה אם עולה --שלא קבע לה זמן שחיטה-- קבע לה מקום שחיטה, הפסח --שקבע לו זמן שחיטה-- אינו דין שיקבע לו מקום שחיטה?!

תלמוד לומר "ושחט אֹתו"-- אותו בצפון ואין הפסח בצפון.

[ז] ר' חייא אומר, "אֹתו" בצפון ואין השוחט צריך להיות עומד בצפון. לפי שמצינו שהמקבל צריך להיות עומד בצפון ומקבל בצפון ואם עמד בדרום וקבל בצפון-- פסול; יכול אף השוחט? תלמוד לומר "אֹתו"-- אותו בצפון ואין השוחט צריך להיות עומד בצפון.

[ח] "על ירך המזבח צפֹנה"-- שהירך בצפון. והיכן הם פונים (ס"א הפנים)? לדרום. --הא למדנו שהכבש בדרום. ר' יהודה אומר " וּמַעֲלֹתֵהוּ פְּנוֹת קָדִים" (יחזקאל מג, יז)-- שיהיה העולה לו פונה לימינו למזרח. הא למדנו שהכבש בדרום.

[ט] "המזבח צפֹנה"-- שהמזבח כולו ראוי להיות צפונה, שאם שחט בראשו קדשי קדשים-- כשרים, דברי ר' יוסי. ר' יוסי בר' יהודה אומר, מחצי המזבח ולצפון כצפון, מחצי המזבח ולדרום כדרום.

מתוך: ספרא (מלבי"ם)/פרשת ויקרא נדבה/פרק ז (עריכה)

<< | ספרא (מלבי"ם) | >>

פרק ז

• [א] "צפֹנה לפני השם"-- שהצפון יהיה פנוי, דברי ר' אליעזר בן יעקב. המזבח מכוון כנגד חצי פתחו של היכל וכנגד אחד מן הדלתות משוך כלפי הדרום.
• ר' יהודה אומר המזבח ממוצע באמצע העזרה ל"ב אמה-- י' אמות כנגד פתחו של היכל, י"א אמה מן הדרום וי"א אמה מן הצפון. נמצא המזבח מכוון כנגד היכל וכותליו.

[ב] איזהו צפון? מקירו של מזבח הצפוני ועד כותל העזרה הצפוני וכנגד המזבח, דברי ר' יוסי בר' יהודה. ר' אלעזר בר' שמעון מוסיף אף מכנגד בין האולם ולמזבח ועד כותל העזרה הצפוני. רבי מוסיף אף מכנגד מקום דריסת רגלי הכהנים ומקום דריסת רגלי ישראל [בס"א מוסיפים מקיר המזבח צפוני] ועד כותל העזרה הצפוני. אבל מכנגד בית החליפות ולפנים -- הכל מודים שהוא פסול.

[ג] "ונתח אֹתו"-- כשר ולא הפסול.

"אֹתו לנתחיו"-- ולא נתחיו לנתחים.

"ואת ראשו ואת פדרו"-- מלמד שהראש והפדר קודמים לכל האיברים.

"וערך הכהן אֹתם"-- כסדרן.

"על העצים אשר על האש אשר על המזבח"-- שלא ישנה להם מקום המערכה.

[ד] 'והקרב ירחץ' 'והכרעים ירחץ'-- אפילו נתערבו קרבי עולה בקרבי עולה או בקרבי תמורה.

יכול אפילו נתערבו בפסולים? תלמוד לומר "וקרבו" (ס"א "והקרב").
אוציא את שנתערבו בפסולים ולא אוציא את שתנערבו בקדשי קדשים ובקדשים קלים? תלמוד לומר "וקרבו וכרעיו".

"ירחץ"-- יכול מה רחיצה האמורה להלן במ"ם סאה, אף כאן במ"ם סאה? תלמוד לומר "במים"-- במים כל שהן. "במים"-- ולא ביין. "במים"-- ולא במזוג. "במים"-- להכשיר את כל המימות, קל וחומר למי כיור.

[ה] "והקריב הכהן את הכל"-- לכבש.

"והקטיר"-- אף על פי שפסול; אף על פי שיוצא; אף על פי שפגול; אף על פי שנותר; אף על פי שטמא;

יכול כשהן למטן? תלמוד לומר "המזבחה"-- כשהן בראש המזבח אמרתי, לא כשהן למטן.

[ו] "עֹלה.."-- אף על פי שלא הפשיט, אף על פי שלא נתח. או יכול אף על פי שלא נשחט בצפון? תלמוד לומר "הוא".

מה ראית להכשיר בהפשט ונתוח ולפסול בצפון?

אחר שריבה הכתוב מיעט! מפני מה אני מכשיר בהפשט ונתוח? שהן לאחר הרציה; ופוסל בצפון שהוא לפני הרציה.

[ז] "עֹלה"-- אף על פי שלא סמך. והלא סמיכה קודמת להרציה, אף על פי שלא סמך, כשר.

מה ראית להכשיר בסמיכה ולפסול בצפון?

אחר שריבה הכתוב מיעט! מפני מה אני מכשיר בסמיכה? שאין סמיכה נוהגת בכל העולות; ופוסל בצפון שהצפון נוהג בכל העולות.

[ט] "עֹלה"-- לשם עולה; "אשה"-- לשם אשים; "ריח"-- לשם ריח; "נחוח"-- לשם נחת רוח; "לשם"-- לשם מי שעשה את העולם.

מתוך: ספרא (מלבי"ם)/פרשת ויקרא נדבה/פרשה ו (עריכה)

<< | ספרא (מלבי"ם) | >>

פרשה ו

[א] 'עוף עולה'-- ואין העוף זבחי שלמים.

והלא דין הוא! ומה עולה --שלא כשרה לבא נקבות כזכרים-- כשרה לבא מן העוף, שלמים --שכשרו לבא נקבות כזכרים-- אינו דין שיכשרו לבא מן העוף?!

תלמוד לומר 'עוף עולה', ואין העוף זבחי שלמים, דברי ר' שמעון.

[ב] אמר ר' יהודה ומה אם נקבות שבבהמות --שלא כשרו לבא עולה-- כשרו לבא שלמים, נקבות שבעוף --שכשרו לבא עולות-- אינו דין שיכשרו לבא שלמים?! תלמוד לומר "העוף עולה"-- ואין העוף שלמים.

[ג] "מן העוף"-- ולא כל העוף.

לפי שנאמר (ויקרא כב, יט) "תמים זכר בבקר בכשבים ובעזים" -- תמות וזכרות בבהמה ואין תמות וזכרות בעוף. יכול שיבש גפו ושנסמא עינו ושנקטעה רגלו? תלמוד לומר "מן העוף"-- ולא כל העוף.

[ד] אמר ר' שמעון, מה אם המקודשין --שהמום פוסל בהם-- אין אתנן ומחיר חל עליהם, העוף --שאין המום פוסל בו-- אינו דין שלא יהיה אתנן ומחיר חל עליו?! תלמוד לומר (דברים כג, יט) "לכל נדר"-- להביא את העוף.

[ה] ר' אליעזר אומר, כל מקום שנאמר 'זכר ונקבה'-- טומטום ואנדרוגינוס פוסלים בו, העוף שלא נאמר בו 'זכר ונקבה'-- אין טומטום ואנדרוגינוס פוסלים בו.

[ו] "קרבנו"-- היחיד מביא עוף ואין הצבור מביא עוף.

והלא דין הוא! עולת בהמה באה בנדר ונדבה ועולת העוף באה בנדר ונדבה: מה עולת בהמה שהיא באה בנדר ונדבה-- הרי היא באה נדבת צבור, אף עולת העוף שהיא באה בנדר ונדבה-- תבוא נדבת צבור!
[ז] מנחה תוכיח! שהוא באה בנדבר ונדבה ואינה באה נדבת צבור!
לא! אם אמרת במנחה -- שאינה באה נדבת שנים, תאמר בעולת העוף שהיא באה נדבת שנים!?
שלמים יוכיחו! שהן באים נדבת שנים ואינם באים נדבת צבור!
[ח] מה לשלמים שאינם באים נדבת צבור -- שהרי נתמעט בתמות ובזכרות (נראה למחוק "זכרות" - מלבי"ם), תאמר בעוף שהרי נתרבה בתמות ובזכרות!? הואיל ונתרבה בתמות וזכרות, יבוא נדבת צבור!

תלמוד לומר "קרבנו"-- היחיד מביא עוף ואין הצבור מביאים עוף.

[ט] דין אחר: מה אם עולת בהמה --שמעט הכתוב בהבאתה ואינה באה נקבות כזכרים ובעלי מומין כתמימים-- הרי היא באה נדבת צבור, עולת העוף-- שריבה הכתוב בהבאתה ובאה נקבות כזכרים ובעלי מומין כתמימים-- אינו דין שתבוא נדבת צבור?! תלמוד לומר "קרבנו"-- היחיד מביא עוף ואין הציבור מביאים עוף.

מתוך: ספרא (מלבי"ם)/פרשת ויקרא נדבה/פרק ח (עריכה)

<< | ספרא (מלבי"ם) | >>

פרק ח

[א] יכול כשם שאינה באה נדבת צבור כך לא תבוא נדבת שנים? תלמוד לומר "והקריב"-- מלמד שהיא באה נדבת שנים.

[ב] רבי אומר הרי הוא אומר (ויקרא כב, יח) "אשר יקריב קרבנו לכל נדריהם ולכל נדבותם אשר יקריבו לה' לְעֹלָה"-- כל הקדשים באים בשותפות אלא שסלק הכתוב את המנחה.

[ג] יכול כל עוף כולו יהא כשר? תלמוד לומר "והקריב מן התֹרים או מן בני היונה את קרבנו"-- אין לך בעוף אלא תורים ובני יונה.

'תורים'-- גדולים ולא קטנים.

שיכול, הלא דין הוא! ומה אם בני יונה --שלא כשרו לבא גדולים-- כשרו לבא קטנים, תורים --שכשרו לבא גדולים-- אינו דין שיכשרו לבא קטנים?!

תלמוד לומר 'תורים'-- גדולים ולא קטנים.

[ד] 'בני יונה'-- קטנים ולא גדולים.

הלא דין הוא! ומה אם התורים --שלא כשרו לבא קטנים-- כשרו לבא גדולים, בני יונה --שכשרו לבא קטנים-- אינו דין שיכשרו לבא גדולים?!

תלמוד לומר 'בני יונה'-- קטנים ולא גדולים.

[ה] יכול כל התורים יהיו כשרים וכל בני היונה יהיו כשרים? תלמוד לומר "מן התֹרים"-- לא כל התורים, "מן בני היונה"-- לא כל בני היונה; פרט לתחלת הציהוב שבזה ובזה. מאימתי תורים כשרים? משיזהיבו. ומאימתי בני יונה פסולים? משיצהיבו.

[ו] 'קרבנו תורים ובני יונה'-- ואין הכשרו תורים ובני יונה.

הלא דין הוא! ומה אם הצפרים --שלא כשרו לכפר בפנים-- כשרו לכפר בחוץ, תורים ובני יונה --שכשרו לכפר בפנים-- אינו דין שיכשרו לכפר בחוץ?!

תלמוד לומר 'קרבנו תורים ובני יונה'-- ואין הכשרו תורים ובני יונה.

[ז] קל וחומר לצפרים שיכשרו לכפר בפנים! מה אם תורים ובני יונה --שלא כשרו לכפר בחוץ-- כשרו לכפר בפנים, צפרים --שכשרו לכפר בחוץ-- אינו דין שיכשרו לכפר בפנים?! תלמוד לומר "והקריב מן התֹרים או מן בני היונה את קרבנו"-- אין לך בעוף אלא תורים ובני יונה.

[ח] אמר ר' יהודה, מה אם במקום ששוה המכשיר שבפנים למכפר שבפנים -- חלק המכשיר שבחוץ מהם, מקום שלא שוה המכשיר שבפנים למכפר שבפנים -- אינו דין שנחלק המכשיר שבחוץ מהם?!

הא דין לעני! לעשיר מנין?

תלמוד לומר 'קרבנו תורים ובני יונה'-- אין הכשרו תורים ובני יונה.

מתוך: ספרא (מלבי"ם)/פרשת ויקרא נדבה/פרשה ז (עריכה)

<< | ספרא (מלבי"ם) | >>

פרשה ז

[א] "והקריבוֹ"-- מה תלמוד לומר? לפי שנאמר "והקריב מן התורים או מן בני היונה את קרבנו", יכול אין פחות משני פרידין?... תלמוד לומר "והקריבוֹ"-- אפילו פרידה אחת.

[ב] "והקריבו...אל המזבח", מה תלמוד לומר "הכהן"? מלמד שלא תהיה מליקה אלא בכהן.

והלא דין הוא! מה בן צאן --שקבע לו צפון-- לא קבע לו כהן, מליקה --שלא קבע לה צפון-- אינו דין שלא יקבע לה כהן?!

תלמוד לומר "הכהן..ומלק"-- מלמד שלא תהיה מליקה אלא בכהן.

[ג] יכול ימלקנו בסכין?

ודין הוא! ומה אם שחיטה --שלא קבע לה כהן-- קבע לה כלי, מליקה --שקבע לה כהן-- אינו דין שיקבע לה כלי?! תלמוד לומר "הכהן..ומלק".
אמר ר' עקיבא, וכי עלה על לב שהזר קרב על גבי המזבח?! ואם כן למה נאמר "הכהן...ומלק"-- מלמד שלא תהיה מליקה אלא בעצמו של כהן.

[ד] יכול ימלקנו בין למעלה בין למטן?

( ודין הוא! בהמה שחטאתה למעלה, עולתה למטה; עוף שחטאתה למטה אינו דין שיהיה עולתו למטה?! ) - (יש למחוק - עי' מלבי"ם)

תלמוד לומר "ומלק את ראשו והקטיר המזבחה"-- המזבח אמור לענין הקטרה ולענין מליקה: מה הקטרה למעלה, אף מליקה למעלה.

[ה] "ומלק": מליקה ממול העורף. יכול מכל מקום?

הרי אני דן. נאמר כאן מליקה ונאמר להלן (ויקרא ה, ח) מליקה: מה מליקה האמורה להלן-- ממול העורף, אף כאן-- ממול העורף.
אי מה מליקה האמורה להלן-- מולק ואינו מבדיל, אף כאן מולק ואינו מבדיל?...
תלמוד לומר "ומלק את ראשו והקטיר המזבחה ונמצה דמו על קיר". וכי אפשר לומר כן? מאחר שהוא מקטיר הוא מוצה?! אלא מולקו כדרך הקטרתו. מה מצינו בהקטרה-- הראש לעצמו והגוף לעצמו, אף מליקה-- הראש לעצמו והגוף לעצמו.

[ו] ומנין שהקטרת הראש לעצמו? כשהוא אומר (ויקרא א, יז) "והקטיר אֹתו הכהן המזבחה", הרי הקטרת הגוף אמורה! הא אינו אומר "את ראשו והקטיר" אלא זו הקטרה לראש לעצמו. מה מצינו בהקטרה-- הראש לעצמו והגוף לעצמו, אף מליקה-- הראש לעצמו והגוף לעצמו.

[ז] "ונמצה דמו"-- דם כולו; אוחז בראש ובגוף ומוצה משניהם.

"על קיר המזבח"-- לא על קיר הכבש; לא על קיר היסוד; לא על קיר ההיכל.
על קיר העליון. יכול על קיר התחתון?

ודין הוא! בהמה שחטאתה למעלן-- עולתה למטן, עוף שחטאתו למטן אינו דין שתהיה עולתה למטן?!

תלמוד לומר "ומלק את ראשו והקטיר המזבחה ונמצה דמו על קיר המזבח"-- המזבח האמור לענין הקטרה אמור לענין מצייה. מה הקטרה למעלן אף מצייה למעלן.

[ח] כיצד הוא עושה? עלה לכבש ופנה לסובב. בא לו לקרן דרומית מזרחית. היה מולק את ראשה ממול ערפה ומבדיל ומוצה את דמה על קיר המזבח. ואם עשאה למטה מרגליו, אפילו אמה אחת-- כשרה. רבי נחמיה ור' אליעזר בן יעקב אומרים כל עצמה אינה נעשית אלא בראשו של מזבח.

[ט] "וְהֵסִיר אֶת מֻרְאָתוֹ בְּנֹצָתָהּ"-- זה הזפק. יכול יעקיר בסכין ויטלנו? תלמוד לומר "בְּנֹצָתָהּ"-- יטלנו (ס"א יטלנה) עם הנוצה. אבא יוסי בן חנן אומר נוטל את הקרקבן (ס"א הקרקבנין) עמה.

מתוך: ספרא (מלבי"ם)/פרשת ויקרא נדבה/פרק ט (עריכה)

<< | ספרא (מלבי"ם) | >>

פרק ט

[א] "והשליך אֹתה"-- כשרה ולא פסולה.

"אותה"-- לא חטאת העוף; "אותה"-- אותה בהשלכה, ולא עולת בהמה בהשלכה.

[ב] הלא דין הוא! מה במקום שהכשיר את העור -- פסל בית הראי, מקום שפסל את העור -- אינו דין שיפסל בית הראי?! תלמוד לומר "אותה"-- אותה בהשלכה אין עולת בהמה בהשלכה.

[ג] "אצל המזבח"-- סמוך למזבח. "קדמה"-- למזרחו של כבש.

"אל מקום הדשן"-- ששם היו נותנים את הדשן.
ר' חנניא בן אנטיגנוס אומר, שני בתי דשנים היו שם. אחד במזרחו של כבש ואחד במזרחו של מזבח. זה שבמזרחו של כבש - שם היו נותנים מוראת העוף ודשון מזבח הפנימי והמנורה; וזה שבמזרחו של מזבח - שם היו שורפים פסולי קדשי קדשים ואימורי קדשים קלים.

[ד] "ושסע אֹתו"-- כשר ולא הפסול.

"אֹתו"-- אותו בשסוע ולא עולת בהמה בשסוע.

הלא דין הוא! מה עולת העוף --שאינה טעונה נתוח-- טעונה שסוע, עולת בהמה --שטעונה נתוח-- אינו דין שתטעון שסוע?! תלמוד לומר "ושסע אותו"--אותו בשסוע ואין עולת בהמה בשסוע.

[ה] "בכנפיו"-- להכשיר את העור.

הלא דין הוא! מה אם במקום שהכשיר בית הראי -- פסל את העור, כאן שפסל בית הראי -- אינו דין שיפסול את העור?! תלמוד לומר "בכנפיו"-- להכשיר את העור.

[ו] "לא יבדיל": יכול הבדיל פסול? תלמוד לומר "והקטיר". אי "והקטיר", יכול אף על פי שמלקו בסכין? תלמוד לומר "אֹתו".

מה ראית להכשיר בהבדלה ולפסול במליקה?

אחר שריבה הכתוב מיעט! מפני מה אני מכשיר בהבדלה? שהיא לאחר הרציה; ופוסל במליקה שהיא לפני הרציה.

[ז] "עֹלה"-- אף על פי שמיצה דם הגוף ולא מיצה דם הראש. או יכול אף על פי שמיצה דם הראש ולא מיצה דם הגוף?... תלמוד לומר "הוא".

"עֹלה"-- לשם עולה; "אשה"-- לשם אשים; "ריח"-- לשם ריח; "נחוח"-- לשם נחת רוח; "לשם"-- לשם מי שעשה את העולם.

נאמר בעולת בהמה "אשה ריח נחוח", בעולת העוף "אשה ריח נחוח", במנחה "אשה ריח נחוח" -- ללמדך שאחד מרבה ואחד ממעיט (ס"א ממעט) ובלבד שיכוין [אדם] את דעתו לשמים.

מתוך: ספרא (מלבי"ם)/פרשת ויקרא נדבה/פרשה ח (עריכה)

<< | ספרא (מלבי"ם) | >>

פרשה ח

[א] "ונפש"-- לרבות כהן משיח שיביא מנחת נדבה.

הלא דין הוא! מה אם היחיד --שאינו מביא מנחת חובה בכל יום-- מביא מנחת נדבה, משיח --שהוא מביא מנחת חובה בכל יום-- אינו דין שיביא מנחת נדבה?!
לא! אם אמרת ביחיד -- שהוא מביא מנחה על טומאת מקדש וקדשיו; תאמר במשיח שאינו מביא מנחה על טומאת מקדש וקדשיו! הואיל ואינו מביא על טומאת מקדש וקדשיו לא יביא מנחת נדבה!
תלמוד לומר "ונפש"-- לרבות כהן משיח שיביא מנחת נדבה.

[ב] הוא הדין לציבור?

הלא דין הוא! מה אם היחיד --שאינו מביא מנחת חובה בכל יום-- מביא מנחת נדבה, צבור --שהוא מביא מנחת חובה בכל יום-- אינו דין שיביא מנחת נדבה?!
לא! אם אמרת ביחיד -- שהוא מביא מנחה על טומאת מקדש וקדשיו; תאמר בצבור שאין מביא מנחה על טומאת מקדש וקדשיו!
משיח יוכיח! שאין מביא מנחה על טומאת מקדש וקדשיו ומביא מנחת נדבה; אף אתה אל תתמה על הצבור, שאף על פי שאין מביא מנחה על טומאת מקדש וקדשיו -- יביא מנחת נדבה!
תלמוד לומר 'נפש'-- היחיד מביא מנחת נדבה ואין הצבור מביא מנחת נדבה.

[ג] 'נפש...תקריב'. יכול גזירה? תלמוד לומר "כי"-- אינה אלא רשות.

"קרבן מנחה"-- מלמד שהיחיד מתנדב לבונה.

והלא דין הוא! נאמר "הבא בהמה והבא מנחה חובה לה" "הבא מנחה והבא לבונה חובה לה": מה מנחה שהיא באה חובה עם הבהמה-- באה נדבה בפני עצמה, אף לבונה שהיא באה חובה עם המנחה-- תבא נדבה בפני עצמה!
[ד] מה למנחה באה נדבה בפני עצמה -- שכן היא באה חובה בפני עצמה; תבא לבונה נדבה בפני עצמה שכן אינה באה חובה בפני עצמה?! הואיל ואינה באה חובה בפני עצמה -- לא תבא נדבה בפני עצמה!
תלמוד לומר "קרבן"-- מלמד שהיחיד מתנדב לבונה. מכמה? --לא יפחות מקומץ.

[ה] ומנין שהיחיד מתנדב יין?

נאמר "הבא בהמה והבא מנחה חובה לה" "הבא בהמה והבא יין חובה לה": מה מנחה שהיא באה חובה עם הבהמה-- באה נדבה בפני עצמה, אף יין שהוא בא חובה עם הבהמה-- יבא נדבה בפני עצמו!
[ו] מה למנחה באה נדבה בפני עצמה -- שכן באה חובה בפני עצמה; יבא יין נדבה בפני עצמו שכן אינו בא חובה בפני עצמו?! הואיל ואינו בא חובה בפני עצמו -- לא יבא נדבה בפני עצמו!
תלמוד לומר "קרבן"-- מלמד שהיחיד מתנדב יין. מכמה? -- לא יפחות משלשת לוגין.

[ז] ומנין שהיחיד מתנדב שמן? הוא הדין והיא התשובה! תלמוד לומר "קרבן", דברי ר' טרפון. אמר ר' טרפון, מה מצינו ביין שהוא בא חובה ובא נדבה, אף השמן שהוא בא חובה-- יבא נדבה. אמר לו רבי עקיבא לא! אם אמרת ביין -- שכן הוא קרב חובתו בפני עצמו; תאמר בשמן שאין קרב חובתו בפני עצמו!

ומנין שהיחיד מתנדב עצים? תלמוד לומר "קרבן"-- מלמד שהיחיד מתנדב עצים. מכמה? --לא יפחות משני גזירין.

• [ח] ר' יוסי אומר: קורא אני "קרבן"; יכול יהיה היחיד מתנדב קטורת וקורא אני עליו (דברים כג, כד) "מוצא שפתיך תשמור ועשית"?
• מה אני מקיים (שמות ל, ט) "לֹא תַעֲלוּ עָלָיו קְטֹרֶת זָרָה וְעֹלָה"!?
• יכול יתנדב ויביא על מזבח החיצון!...
• תלמוד לומר (שמות לא, יא) "וְאֵת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְאֶת קְטֹרֶת הַסַּמִּים לַקֹּדֶשׁ"-- הא אין שמן המשחה וקטורת סמים קרבים אלא בפנים.

מתוך: ספרא (מלבי"ם)/פרשת ויקרא נדבה/פרק י (עריכה)

<< | ספרא (מלבי"ם) | >>

פרק י

[א] "מנחה"-- ליתן את האמור כאן בכל המנחות ואת האמור בכל המנחות כאן.

"סֹלת": מה "סלת" האמורה להלן (שמות כט, ב) מן החטין, אף כאן מן החטין.

"סלת...קרבנו" "סלת יהיה"-- שלא יתנדב ויביא אלא מן החטין.

הלא דין הוא! ציבור מביא מנחה מן החטין חובה ויחיד מביא מנחה מן החיטין נדבה: מה ציבור שהוא מביא מנחה מן החטין חובה-- מביא מנחה מן השעורים חובה, אף יחיד שהוא מביא מנחה מן החטין נדבה-- יביא מנחה מן השעורים [נדבה]!
תלמוד לומר "סלת...קרבנו" "סלת יהיה"-- שלא יתנדב [ויביא] אלא מן החטין.

[ב] הא אם אמר "הרי עלי מנחה מן השעורים"-- יביא מן החטין; "קמח"-- יביא סולת; "שלא שמן ולבונה"-- יביא עמה שמן ולבונה; "חצי עשרון"-- יביא עשרון שלם; "עשרון ומחצה"-- יביא שנים.
ר' שמעון פוטר שלא התנדב כדרך המתנדבים.

[ג] "קרבנו"-- היחיד מביא מנחה נדבה ואין השותפים מביאין מנחה נדבה.

הלא דין הוא! עולת בהמה באה בנדר ונדבה, ומנחה באה בנדר ונדבה: מה עולת בהמה שהיא באה בנדר ונדבה-- הרי היא באה נדבת שנים, אף מנחה שהיא באה בנדר ונדבה-- תבא נדבת שנים.
[ד] לא! אם אמרת בעולת בהמה -- שהוא באה נדבת ציבור; תאמר במנחה שאינה באה נדבת ציבור?!
עולת העוף תוכיח! שאין באה נדבת ציבור ובאה נדבת שנים; [ה] אף אתה אל תתמה על המנחה, שאף על פי שאינה באה נדבת ציבור-- תבא נדבת שנים!
תלמוד לומר "קרבנו"-- היחיד מביא מנחה נדבה ואין השותפים מביאין מנחה נדבה.

[ו] כשם שאין שנים מתנדבים (ס"א מביאים) מנחה נדבה, כך אין מביאין לא יין ולא לבונה ולא עצים; אבל מתנדבים עולה או שלמים. ובעוף, אפילו פרידה אחת.

[ז] "ויצק עליה שמן"-- על כולה. "ונתן עליה לבֹנה"-- על מקצתה.

מה ראית לומר כן?

"ויצק עליה שמן" על כולה, "ונתן עליה לבֹנה" על מקצתה -- שאין ריבוי אחר ריבוי בתורה אלא למעט.

[ח] דבר אחר: "ויצק עליה שמן" על כולה, מפני שהוא נבלל עמה ונקמץ עמה; "ונתן עליה לבֹנה" על מקצתה, שאינה לא נבללת עמה ולא נקמצת עמה.

[ט] "ויצק עליה שמן ונתן עליה לבֹנה": ואיני יודע כמה? הרי אני דן: טעונה קמיצה וטעונה לבונה. מה קמיצה-- מלא הקומץ, אף לבונה-- מלא הקומץ. ר' יהודה אומר אם מיעט לבונתה, כשרה.

[י] "ויצק עליה שמן ונתן עליה לבֹנה והביאה"-- מלמד שיציקה ובלילה כשרים בכל אדם.

מתוך: ספרא (מלבי"ם)/פרשת ויקרא נדבה/פרשה ט (עריכה)

<< | ספרא (מלבי"ם) | >>

פרשה ט

[א] 'והביא' "והביאה"-- שלא יביאנה חציים (ס"א שלא יביאה חציה); הא אם אמר "הרי עלי מנחה של שני עשרונים"-- לא יביאנה בשני כלים אלא בכלי אחד.

"אל בני אהרן"-- אפילו הם רבואות; וכן הוא אומר (משלי יד, כח) "בְּרָב עָם הַדְרַת מֶלֶךְ".

"הכהנים וקמץ"-- מלמד שהקמיצה מצות כהונה.

הלא דין הוא! מה אם שחיטה --שקבע לה צפון-- לא קבע לה כהן, קמיצה --שלא קבע לה צפון-- אינו דין שלא יקבע לה כהן?!
מליקה תוכיח! שלא קבע לה צפון וקבע לה כהן!
לא! אם אמרת במליקה -- שקבע לה מזבח, תאמר בקמיצה שלא קבע לה מזבח! הואיל ולא קבע לה מזבח-- לא יקבע לה כהן!
תלמוד לומר "הכהנים וקמץ"-- מלמד שהקמיצה מצות כהונה.

[ב] יכול מצוה שיקמצנה הכהן ואם קמצה זר תהיה כשרה? תלמוד לומר שוב (ויקרא ב, ט) "והרים הכהן"-- קבעה, שאם קמצה זר תהיה פסולה.

[ג] "וקמץ"-- קומץ אחד לעשרון אחד, קומץ אחד לששים עשרון.

או "וקמץ"-- קומץ אחד לעשרון אחד, ששים קומץ לששים עשרון?...
הרי אני דן! טעונה קמיצה וטעונה לבונה: מה לבונה-- קומץ אחד לעשרון אחד, קומץ אחד לששים עשרון; אף קמיצה-- קומץ אחד לעשרון אחד, קומץ אחד לששים עשרון!
[ד] או כלך לדרך זו: טעונה קמיצה וטעונה שמן: מה שמן-- לוג אחד לעשרון אחד, ששים לוג לששים עשרון; אף קמיצה-- קומץ אחד לעשרון אחד, ששים קומץ לששים עשרון!
[ה] נראה למי דומה. דנין דבר שכולו עולה לאשים מדבר שכולו עולה לאשים ואל יוכיח השמן שאין כולו עולה לאשים.
או כלך לדרך הזה: דנים דבר שמעוטו-מעכב-את-רובו מדבר שמעוטו-מעכב-את-רובו, ואל תוכיח לבונה שאין מעוטה-מעכב-את-רובה...
תלמוד לומר "וקמץ"-- קומץ אחד לעשרון אחד, קומץ אחד לששים עשרון.

"וקמץ משם"-- ממקום שרגלי הזר עומדות. בן בתירא אומר מנין שאם קמץ בשמאל-- [יחזיר ו]יחזור ויקמוץ בימין? תלמוד לומר "משם"-- ממקום שקמץ כבר.

[ו] "מלא קֻמצו"-- יכול מלא קומצו מבורץ? תלמוד לומר (ויקרא ו, ח) "בקמצו". אי "בקמצו" יכול יקמוץ בראשי אצבעותיו? תלמוד לומר "מלא קמצו". הא כיצד? חופה את פס ידו במחבת ובמרחשת, מוחק בגודלו ובאצבעו מלמעלה ומלמטה.

[ז] 'מלא קמצו סלת'-- יכול מקום הקמיצה יהיה סולת והשאר יהיה קמח? תלמוד לומר 'מסֹלת'. אי "מסֹלת" יכול מקום הקמיצה והצדדים יהיה סולת והשאר יהיה קמח? תלמוד לומר "מסלתה"-- שתהיה כולה סולת; "ומשמנה"-- שתהיה כולה שמן.

[ח] 'מסלתה ומשמנה' (ויקרא ב, טז עיי"ש)-- שתהיה הסולת בלולה בשמן.
דבר אחר: "מסלתה"-- שאם חסר סלתה כל שהוא-- פסולה; "ומשמנה"-- שאם חסר שמן כל שהוא-- פסול.

[ט] 'מסלתה' (ויקרא ו, ח עיי"ש)-- לא מסולת חברתה; "ומשמנה" (ויקרא ו, ח עיי"ש)-- לא משמן חברתה; [שלא יביא שתי מנחות בכלי אחד]. מכאן אמרו, שתי מנחות שלא נקמצו ונתערבו זו בזו: אם יכול לקמוץ מזו בפני עצמה ומזו בפני עצמה-- כשרות, ואם לאו-- פסולות.

[י] "מלא קמצו מסלתה ומשמנה"-- שאם קמץ ועלה בידו צרור או גרגיר מלח או קורט של לבונה-- פסול.

"מסלתה ומשמנה על כל לבונתה" (ויקרא ו, ח עי' מלבי"ם)-- שתהיה שם לבונה בשעת הקמיצה.

"על כל לבונתה והקטיר"-- שילקט לבונה ויעלה לאשים.

[יא] 'והקטיר הקומץ' (ויקרא ב, ב עיי"ש ובמלבי"ם)-- אף על פי שאין שירים.

נטמא הקומץ או אבד, יכול יאכלו הכהנים בשירים?

ודין הוא! ומה במקום שהורע כח המזבח בשתי הלחם ובלחם הפנים-- יפה כח הכהנים בהם; מקום שיפה כח המזבח בקומץ-- אינו דין שיפה כח הכהנים בשירים?!
מה אני מקיים (ויקרא ב, ג) "והנותרת מן המנחה לאהרן ולבניו קדש קדשים מאשי השם"? --אין להם אלא לאחר מתנת האשים.

[יב] "אזכרתה"-- נזכרים בה, נזכרים בקומצה, נזכרים בלבונתה. ר' שמעון אומר, נאמר כאן 'אזכרה' ונאמר להלן (ויקרא ה, יב) 'אזכרה'. מה 'אזכרה' האמורה להלן-- מלא הקומץ, אף 'אזכרה' האמורה כאן-- מלא הקומץ.

מתוך: ספרא (מלבי"ם)/פרשת ויקרא נדבה/פרק יא (עריכה)

<< | ספרא (מלבי"ם) | >>

פרק יא

[א] "והנותרת.." (ויקרא ב, י) (ויקרא ו, ט)-- אף על פי שלא הומלחה, אף על פי שלא הוגשה; אף על פי שלא הקטיר את כל לבונתה.

"מן המנחה" (ויקרא ב, ג) (ויקרא ב, י)-- פרט לשחסרה היא; פרט לשחסר קומצה ולא הקטיר מלבונתה כלום.

"לאהרן ולבניו" (ויקרא ב, ג) (ויקרא ב, י) (ויקרא ו, ט)--

לאהרן תחלה ואחר כך לבניו.
לאהרן שלא במחלוקת ולבניו במחלוקת.
מה אהרן כהן גדול אוכל שלא במחלוקת, אף בניו כהנים גדולים-- אוכלים שלא במחלוקת.

[ב] "לאהרן ולבניו קדש קדשים" (ויקרא ב, ג) (ויקרא ב, י) (ויקרא ו, י)-- להתיר מנחת ישראל.

וכי מאין יצאו?!
מכלל שנאמר (במדבר טו, יג) "כל האזרח יעשה ככה את אלה להקריב אשה..לשם"-- שאם רצה להרבות לא ירבה; או אינו אומר אלא שיהיו מנחות ישראל נתונות על גבי האישים, ומה אני מקיים "והנותרת מן המנחה..."? --של גרים ושל נשים ושל עבדים!
תלמוד לומר "לאהרן ולבניו קדש קדשים"-- להתיר מנחת ישראל.

[ג] אין לי אלא מנחותיהם; מליקותיהם מנין? אמר ר' שמעון קורא אני (ויקרא כב, ח) "נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה"! תלמוד לומר "לאהרן ולבניו קדש קדשים"-- להתיר מלוקות ישראל.

[ד] אין לי אלא מלוקות ישראל; מלוקות כהנים מנין?

אמר ר' שמעון: ודין הוא! מה במקום שהתיר סולת רשות-- אסר סולת מצוה, מקום שאסר מליקות רשות-- אינו דין שנאסר מלוקת מצוה?!
מלוקות ישראל יוכיחו! שאסר בהן מלוקות רשות והתיר בהן מלוקת מצוה!
[ה] מה התיר מליקות מצוה של ישראל -- שהרי התיר סולת מצוה שלהם, נתיר מלוקת מצוה של כהנים שהרי אסר סולת מצוה שלהם?! הואיל ואסר סולת מצוה שלהן-- נאסר מליקת מצוה שלהן!
תלמוד לומר "לאהרן ולבניו קדש קדשים מאשי ה' "-- להתיר מלוקת הכהנים.

"מאשי ה' "-- אין להם אלא לאחר מתנת האישים.

מתוך: ספרא (מלבי"ם)/פרשת ויקרא נדבה/פרשה י (עריכה)

<< | ספרא (מלבי"ם) | >>

פרשה י

[א] "וְכִי תַקְרִב"-- כשתקריב; לעשות את הדבר רשות.

"קרבן מנחה"-- אמר ר' יהודה מנין לאומר "הרי עלי מנחת מאפה", לא יביא מחצה חלות ומחצה רקיקין? תלמוד לומר "קרבן"-- קרבן אחד הוא מביא ואינו מביא חלות ורקיקין.

[ב] אמר ר' שמעון וכי נאמר "קרבן..קרבן" שני פעמים?! הא לא נאמר אלא "קרבן" אחד ונאמר בו חלות ורקיקין. מעתה רצה להביא חלות יביא, רקיקין יביא, מחצה חלות ומחצה רקיקין יביא. וכשהוא קומץ-- בולל וקומץ משתיהן. ואם קמץ ולא עלה בידו אלא אחד משתיהן-- דיו.

[ג] "מאפה תנור"-- ולא מאפה כופח, ולא מאפה רעפים, ולא מאפה יורות הערביים. ר' יהודה אומר מה תלמוד לומר (ויקרא ב, ד) (ויקרא ז, ט) "תנור" "תנור" שני פעמים? --להכשיר את הכופח. ר' שמעון אומר מה תלמוד לומר "תנור" "תנור" שני פעמים? --שיהיה הקדשה בתנור וכל מעשיה בתנור.

[ד] "סֹלת"-- מה סולת האמורה להלן מן החטין, אף כאן מן החטין.

"חלות...בלולות"-- ואין הרקיקין בלולים.

הלא דין הוא! מה אם החלות --שאינם טעונים משיחה-- טעונים בלולה, רקיקין --שהן טעונים משיחה-- אינו דין שיטענו בלולה?!

תלמוד לומר "חלות...בלולות"-- ואין רקיקין בלולים.

[ה] 'רקיקין משוחים'-- ואין חלות משוחות.

הלא דין הוא! מה אם הרקיקים --שאינם טעונים בלולה-- טעונים משיחה, חלות --שהם טעונות בלולה-- אינו דין שטעונה משיחה?!

תלמוד לומר 'רקיקים משוחים'-- ואין חלות משוחות.

[ו] "סֹלֶת חַלּוֹת מַצֹּת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן": מה תלמוד לומר "בשמן..בשמן" שני פעמים (ויקרא ז, יב) (במדבר ו, טו)? --להכשיר בשמן השני ולהכשיר בשמן השלישי. ר' אליעזר בן יעקב אומר מושח את הרקיקים כמין כ"י, שאין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט.

ר' יהודה אומר "מַצֹּת...מַצּוֹת"-- למצות שוו, לא שוו לבלולה.

[ז] וכיוצא בו אמר ר' יהודה: "וְעָשִׂיתָ כִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וְכַנּוֹ נְחֹשֶׁת לְרָחְצָה" (שמות ל, לח), יכול כשם שמרחיצין מן הכיור כך מרחיצין מן הכן? תלמוד לומר "נחֹשת"-- לנחושת שוה לו, לא שוה לו לרחיצה.

כיוצא בו אמר ר' יהודה: "וְעָשִׂיתָ חֹשֶׁן מִשְׁפָּט מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב כְּמַעֲשֵׂה אֵפֹד תַּעֲשֶׂנּוּ.." (שמות כח, טו), יכול כשם שזה כפול זה כפול? תלמוד לומר "..זהב"-- לזהב שוה לו, לא שוה לכפילות.

מתוך: ספרא (מלבי"ם)/פרשת ויקרא נדבה/פרק יב (עריכה)

<< | ספרא (מלבי"ם) | >>

פרק יב

[א] "ואם מנחה על המחבת"-- מלמד שהיא טעונה כלי.

"קרבנך" (ויקרא ב, ה) "קרבנך" (ויקרא ב, ז) לגזירה שוה: מה "קרבנך" האמור כאן טעון יציקה ובלולה, אף "קרבנך" האמור למטה-- טעון יציקה ובלולה. מה "קרבנך" האמור למטה טעונה מתן שמן בכלי קודם לעשייתה, אף "קרבנך" האמור כאן-- טעונה מתן שמן בכלי קודם לעשייתה.

[ב]^[1] "סלת בלולה" (ויקרא ב, ה)-- מלמד שהיא בלולה סולת (ס"א שהוא בוללה סולת). רבי אומר חלות בוללן, שנאמר (ויקרא ב, ד) "חלות...בלולות".

אמרו לו, והלא לחמי תודה נאמר בהן "חלות" ואי אפשר לבוללן כשהם חלות אלא סולת! כיצד עושה? נותן מתן שמן בכלי קודם לעשייתן ונותן שמן עליה ובוללה ולשה ואופה ופותתה ונותן עליה שמן וקומץ.
רבי אומר חלות בוללן שנאמר "חלות...בלולות בשמן". כיצד עושה? נותן שמן בכלי קודם לעשייתן ולשה ואופה ופותתה ונותן עליה שמן ובוללה וחוזר ונותן עליה שמן וקומץ.

"מצה" -- יכול מצוה? תלמוד לומר "תהיה"-- הכתוב קבעה חובה.

[ג] "פתות"-- יכול שתים? תלמוד לומר "פתים". אי "פתים" יכול יעשנה כפירורים? תלמוד לומר "אֹתה"-- אותה לפתים ואין פתיה לפתים.

[ד] מכאן אמרו מנחת ישראל כופל אחד לשנים ושנים לארבעה ומבדיל; מנחת כהנים כופל אחד לשנים ושנים לארבעה ואינו מבדיל; מנחת כהן משיח לא היה מכפלה. רבי שמעון אומר מנחת כהנים ומנחת כהן משיח אין בהם פתיתים (ס"א פתיתה) מפני שאין בהם קמיצה [ וכל שאין בה קמיצה אין בה פתיתה ]. וכל פתיתים בכזיתים.

[ה] "פתות אותה פתים..מנחה"-- לרבות את כל מנחה (ס"א המנחות) לפתיתה. יכול אף שתי לחם ולחם הפנים? תלמוד לומר "אֹתה".

מה ראית לרבות כל המנחות ולהוציא שתי לחם ולחם הפנים?
אחר שריבה הכתוב מיעט! מה אלו מיוחדות שיש מהן לאשים, אף כל שיש מהן לאשים-- יצאו מהם שתי לחם ולחם הפנים שאין מהם לאשים.

[ו] "ויצקת עליה שמן..מנחה.."-- לרבות את כל המנחות ליציקה. יכול אף מנחת מאפה? תלמוד לומר "עליה". אוציא את החלות ולא אוציא את הרקיקין? תלמוד לומר "..הִוא".

"ואם מנחת מרחשת קרבנך" -- מה בין מחבת למרחשת? אלא שהמרחשת יש לה כיסוי והמחבת אין לה כיסוי, דברי ר' יוסי הגלילי. ר' חנניה בן גמליאל אומר מרחשת עמוקה ומעשיה רוחשין, מחבת צפה ומעשיה קשים.

"סלת בשמן תעשה"-- מלמד שהיא טעונה מתן שמן בכלי קודם לעשייתה.

^ במשנה זו רבו הגירסאות והשינויים. עיין דברי מאיר איש-שלום בספרו על ספרא. ואני כתבתי כפי גירסת המלבי"ם - ויקיעורך

מתוך: ספרא (מלבי"ם)/פרשת ויקרא נדבה/פרשה יא ופרק יג (עריכה)

<< | ספרא (מלבי"ם) | >>

פרשה יא ופרק יג

פרשה יא
[א] אילו אומר 'והבאת אשר יעשה מאלה לה' והקריבה אל הכהן והגישה אל המזבח' יכול אין לטעון הגשה אלא הקומץ בלבד; ומנין לרבות את המנחה? תלמוד לומר (ויקרא ו, ז) 'מנחה'. מנין לרבות את כל המנחות? תלמוד לומר "..את המנחה.."

[ב] יכול אין לטעון הגשה אלא מנחת נדבה; מנחת חובה מנין?

ודין הוא! נאמר "הבא מנחת נדבה" ו"הבא מנחת חובה": מה מנחת נדבה טעונה הגשה, אף מנחת חוטא-- טעונה (ס"א תטען) הגשה.
[ג] לא! אם אמרת במנחת נדבה -- שהיא טעונה שמן ולבונה!
מנחת סוטה תוכיח! שאינה טעונה שמן ולבונה וטעונה הגשה!
[ד] לא! אם אמרת במנחת סוטה -- שהיא טעונה תנופה, תאמר במנחת חוטא שאינה טעונה תנופה!?
הרי אתה דן מבנין אב: לא הרי מנחת נדבה (שהיא טעונה שמן ולבונה) כהרי מנחת סוטה (שאינה טעונה שמן ולבונה), ולא הרי מנחת סוטה (שהיא טעונה תנופה) כהרי מנחת נדבה (שאינה טעונה תנופה) -- [ה] הצד השוה שבהן ששוו לקמיצה ושוו להגשה, אף אני אביא מנחת חוטא ששָוְתה להם לקמיצה-- שתשוה להם להגשה!
[ו] אי, מה להצד השוה שבהם ששוו לבא בעשיר כבעני וטעונות הגשה...
תלמוד לומר "..המנחה.."-- אחד מנחת נדבה ואחד מנחת חוטא, זו וזו טעונות הגשה.

ר' שמעון אומר "והבאת"-- לרבות מנחת העומר להגשה שנאמר (ויקרא כג, י) "והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן". "והקריבה"-- לרבות מנחת סוטה להגשה שנאמר (במדבר ה, כה) "והקריב אותה אל המזבח".

פרק יג

[א] הלא דין הוא! מה אם מנחת חוטא --שאינה טעונה תנופה-- טעונה הגשה, מנחת סוטה --שהיא טעונה תנופה-- אינו דין שתטעון הגשה?!
לא! אם אמרת במנחת חוטא -- שהיא מן החיטים, תאמר במנחת סוטה שאינה מן החטין!
מנחת העומר תוכיח! שאינה באה מן החיטין וטעונה הגשה!
[ב] לא! אם אמרת במנחת העומר -- שהיא טעונה שמן ולבונה, תאמר במנחת סוטה שאינה טעונה שמן ולבונה!
הרי אני דן מבנין אב: לא הרי מנחת חוטא (שהיא מן החטין) כהרי מנחת העומר (שאינה מן החטין), לא הרי מנחת העומר (שהיא טעונה שמן ולבונה) כהרי מנחת חוטא (שאינה טעונה שמן ולבונה) -- [ג] הצד השוה שבהן ששוו לקמיצה ושוו להגשה, אף אני אביא מנחת סוטה ששָוְתה להן לקמיצה-- שתשוה להן להגשה!
[ד] אי, מה להצד השוה שבהן שלא כשרו לבא קמח אלא סולת וטעונות הגשה -- יצאת מנחת סוטה שכשרה לבא קמח, שלא תטעון הגשה...
תלמוד לומר "והקריבה"-- לרבות מנחת סוטה להגשה.

[ה] ר' יהודה אומר "והבאת"-- לרבות מנחת סוטה להגשה שנאמר (במדבר ה, טו) "והביא את קרבנה עליה".

או אינו אומר "והבאת" אלא שיהיה היחיד מתנדב מנחה אחרת חוץ מאלו שבענין... ודין הוא! ציבור מביא מנחת מן החטין חובה ויחיד מביא מנחה מן החטין נדבה: מה ציבור שהוא מביא מנחה מן החטין חובה מביא מנחה מן השעורים חובה, אף יחיד שהוא מביא מנחה מן החטין נדבה-- יביא מנחה מן השעורים נדבה!
תלמוד לומר 'אלה'-- אין לך אלא אלה בלבד.
או אינו אומר 'אלה' אלא האומר "הרי עלי מנחה" יביא חמשתן?...
תלמוד לומר "מאלה"-- יש מביא אחת מהן ויש מביא חמשתן.

[ו] ר' שמעון אומר 'מנחה'-- לרבות את כל המנחות להגשה. יכול אף שתי לחם ולחם הפנים? תלמוד לומר "מאלה".

מה ראית לרבות את כל המנחות ולהוציא שתי לחם ולחם הפנים?
אחר שריבה הכתוב, מיעט! מה אלו מיוחדות שיש מהן לאשים [אף כל שיש מהן לאשים]-- יצאו שתי לחם ולחם הפנים שאין מהם לאשים.

[ז] והלא מנחת נסכים כולה לאשים, יכול תטעון הגשה? תלמוד לומר "והקריבה".

מה ראית לרבות כל המנחות ולהוציא מנחת נסכים?
אחר שריבה הכתוב, מיעט! מה אלו מיוחדות שהן באות בגלל עצמן -- יצאה מנחת נסכים שאין באה בגלל עצמה.

[ח] והלא מנחת כהנים ומנחת כהן משיח באות בגלל עצמן! יכול יטענו הגשה? תלמוד לומר "והגישה".

מה ראית לרבות את כל המנחות ולהוציא מנחת כהנים ומנחת כהן משיח?
אחר שריבה הכתוב, מיעט! מה אלו מיוחדות שיש מהם לאשים ובאות בגלל עצמם ויש מהן לכהנים -- יצאו שתי לחם ולחם הפנים שאין מהם לאשים; יצתה מנחת נסכים שאינה באה בגלל עצמה; יצאו מנחת כהנים ומנחת כהן משיח שאין מהם לכהנים.

"והרים"-- יכול בכלי? תלמוד לומר להלן (ויקרא ו, ח) "בקמצו"; מה 'הרמה' אמורה להלן בקומצו, אף כאן-- בקומצו.

מתוך: ספרא (מלבי"ם)/פרשת ויקרא נדבה/פרשה יב (עריכה)

<< | ספרא (מלבי"ם) | >>

פרשה יב

[א] אילו אומר '..אשר תקריבו לשם לא תעשה חמץ', יכול אין לי בלא תעשה חמץ אלא הקומץ בלבד; ומנין לרבות את המנחה? תלמוד לומר 'מנחה'. ^[1]ומנין לרבות את כל המנחות? תלמוד לומר "כל המנחה...". [ב] אין לי אלא מנחות ששיריהן נאכלים; מנחות שאין שיריהם נאכלים מנין? תלמוד לומר "כל המנחה..".

"אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ"-- ר' יוסי הגלילי אומר להביא את לחם הפנים. ר' עקיבא אומר להביא מנחת נסכים.

[ג] "לא תעשה חמץ" -- יכול לאו אחד לכולם? תלמוד לומר (ויקרא ו, י) "לא תאפה חמץ"; אפיה בכלל היתה, ולמה יצאת? להקיש אליה ולומר, מה אפיה מיוחדת שהיא מעשה יחידי וחייבים עליה בפני עצמה, אף אני ארבה לישתה ועריכתה וכל מעשה ומעשה שיש בה-- לחייב עליו בפני עצמו.

• [ד] "..שאֹר..לא תקטירו" -- אין לי אלא המרובה; הממועט מנין? תלמוד לומר "כל שאֹר..".
• אין לי אלא הוא עצמו; עירובו מנין? תלמוד לומר "כי כל שאֹר".
• יכול מנחות שהן ב-מצה תהיה יהיו בבל תקטירו, מנחות שאינם ב-מצה תהיה לא יהיו בבל תקטירו?... תלמוד לומר "כי כל שאֹר וכל דבש".

• 'דבש לא תקטירו' -- אין לי אלא המרובה; הממועט מנין? תלמוד לומר 'כל דבש'.
• אין לי אלא הוא עצמו; עירובו מנין? תלמוד לומר "...וכל דבש".
• אין לי אלא דברים שאין הדבש יפה להם; דברים שהדבש יפה להם מנין? שהפטמין אומרים יפה הדבש לקטורת מנין? תלמוד לומר "וכל דבש לא תקטירו".

[ה] מה תלמוד לומר "כל שאר" ומה תלמוד לומר "וכל דבש"? לפי שיש בשאור מה שאין בדבש ובדבש מה שאין בשאור:

שאור הותר מכללו למקדש, ודבש לא הותר מכללו למקדש.
דבש הותר בשירי מנחות ושאור לא הותר בשירי מנחות.

הא לפי שיש בשאור מה שאין בדבש ובדבש מה שאין בשאור צריך לומר "כל שאר" וצריך לומר "וכל דבש".

[ו] ומנין המעלה מבשר חטאת ומבשר אשם ומבשר קדשי קדשים ומבשר קדשים קלים ומותר העומר ושתי הלחם ולחם הפנים ושירי מנחות, והקטירם מן השאור ומן הדבש, עובר בלא תעשה? תלמוד לומר "כי כל שאר וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לשם"-- הא כל שיש ממנו לאשים הרי הוא בבל תקטירו.

[ז] "קרבן ראשית"-- שיהיה ראשית לכל המנחות, וכך הוא אומר (ויקרא כג, טז) "והקרבתם מנחה חדשה לשם" שתהיה חדשה לכל המנחות.

אין לי אלא מנחת חטין; למנחת שעורין מנין? כשהוא אומר (במדבר כח, כו) "וביום הבכורים בהקריבכם מנחה חדשה לה' בשבועותיכם"-- אם אינו ענין למנחת חטין תנהו ענין למנחת שעורים.

[ח] ומנין שיקדימו לבכורים? תלמוד לומר (שמות לד, כב) "בכורי קציר חטים".
אין לי אלא של חטין; לשל (ס"א של) שעורים מנין? תלמוד לומר (שמות כג, טז) "וחג הקציר בכורי מעשיך...".

"אשר תזרע" (שמות כג, טז)-- אין לי אלא שיזרע; עלה מאליו מנין? תלמוד לומר "אשר בשדה".
אין לי אלא שבשדה; שבגג ושבחצר ושבחורבה מנין? תלמוד לומר (במדבר יח, יג) "בכורי כל אשר בארצם".
ומנין שיקדימו לנסכים ולפירות האילן? תלמוד לומר "בכורי מעשיך" ואומר (שמות כג, טז) "באספך את מעשיך מן השדה".

[ט] יכול אם קדמן דבר אחד לא יקרבו? תלמוד לומר "..תקריבו..". יכול אם לא קרבו בעצרת יקרבו לאחר עצרת? תלמוד לומר "אותם".

יכול יביא היחיד כיוצא בהם נדבה? תלמוד לומר "תקריבו". יכול לא יביא היחיד כיוצא בהן נדבה -- שכן אינו מביא כיוצא בהן חובה, אבל יביא הציבור כיוצא בהן נדבה שכן הוא מביא כיוצא בהן חובה... תלמוד לומר "אותם".

"המזבח"-- אין לי אלא המזבח; ומנין לרבות את הכבש? תלמוד לומר "ואל המזבח לא יעלו".

יכול לעבודה ושלא לעבודה? תלמוד לומר "...לריח ניחח"-- לא אמרתי אלא לעבודה.

^ עיין במלבי"ם שמצדד לגרסת הגמרא מנחות נז

מתוך: ספרא (מלבי"ם)/פרשת ויקרא נדבה/פרק יד (עריכה)

<< | ספרא (מלבי"ם) | >>

פרק יד

[א] אילו אומר "וכל קרבן...תקריב מלח", יכול אף על העצים אף על הדם... תלמוד לומר "קרבן מנחתך"-- מה קרבן מנחתך - דבר שאחרים באים חובה לו, יצאו העצים והדם שאין אחרים באים חובה להן.

[ב] אי מה "קרבן מנחתך" דבר שהוא מתיר, אף אני אביא את הדם שהוא מתיר... תלמוד לומר "מעל מנחתך"-- לא מעל דמך.

אי "מעל מנחתך" יכול תהיה מנחה כולה טעונה מלח?... תלמוד לומר "קרבן"-- הקומץ טעון מלח ואין מנחה כולה טעונה מלח.

[ג] אין לי אלא הקומץ; מנין לרבות את הלבונה? תלמוד לומר "על כל קרבנך תקריב מלח".

ארבה את הלבונה הבאה עם המנחה; מנין לבונה הבאה בפני עצמה ולבונה הבאה עם לחם הפנים (והקטרת) ואמורי חטאת ואמורי אשם ואמורי קדשי קדשים ואמורי קדשים קלים; מנחת כהנים ומנחת כהן משיח ומנחת נסכים ואיברי עולה ועולת העוף מנין? תלמוד לומר "על כל קרבנך".

[ד] ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר: ומה "קרבן מנחתך" דבר שיש בו טומאה ועולה לאשים על מזבח החיצון-- יצאו העצים שאין בהם טומאה, יצא דם שאינו עולה לאשים, יצא הקטורת שאינו על מזבח החיצון.

"במלח"-- יכול תבונהו? תלמוד לומר "תמלח". אי "תמלח" יכול במי מלח? תלמוד לומר "במלח".

"לא תשבית מלח"-- הבא מלח שאינה שובתת; ואיזו זו? מלח סדומית. ומנין אם לא מצא סדומית יביא אסתרוקנית? תלמוד לומר 'תקריב מלח' - ריבה.

יכול המתנדב מנחה מביא עמה מלח כדרך שהוא מביא לבונה מתוך ביתו?

ודין הוא! נאמר "הבא מנחה והבא לבונה" "הבא מנחה והבא מלח": מה לבונה-- משל בעל המנחה, אף מלח-- משל בעל המנחה!

[ה] או כלך לדרך זו: נאמר "הבא מנחה והבא עצים" "הבא מנחה והבא מלח": מה עצים-- משל ציבור, אף המלח-- משל ציבור!

[ו] נראה למי דומה: דנין דבר שהוא קרב עם כל הזבחים מדבר שהוא קרב עם כל הזבחים, ואל תוכיח לבונה שאינה קריבה עם כל הזבחים!

או כלך לדרך זו: דנים דבר שהוא קרב עם מנחה עצמה מדבר שהוא קרב עם מנחה עצמה, ואל יוכיחו עצים שאינם קרבים עם מנחה עצמה!

תלמוד לומר "ולא תשבית מלח ברית אלהיך מעל מנחתך" ולהלן הוא אומר (ויקרא כד, ח) "מאת בני ישראל ברית עולם" -- מה "ברית" אמורה להלן-- משל ציבור, אף כאן-- משל ציבור.

[ז] "תקריב"-- אף בשבת; "תקריב"-- אף בטומאה.

"תקריב מלח"-- כל שהוא, "תקריב מלח"-- מכל מקום.

מתוך: ספרא (מלבי"ם)/פרשת ויקרא נדבה/פרשה יג (עריכה)

<< | ספרא (מלבי"ם) | >>

פרשה יג

[א] "ואם תקריב מנחת בכורים לשם"-- ר' יהודה אומר עתידה מנחת בכורים לפסק (ס"א לפסוק, וכן להלן) ולחזור. וכן הוא אומר (במדבר לו, ד): "ואם יהיה היבל לבני ישראל"-- עתיד היובל לפסק ולחזור.

[ב] ר' שמעון אומר "ואם תקריב מנחת בכורים לשם"-- זו מנחה באה חובה. יכול נדבה? כשהוא אומר (ויקרא כג, י) "והבאתם את עמר ראשית קצירכם אל הכהן" למד שאינה באה אלא חובה. [ג] ואם כן למה נאמר "ואם"? לומר אם אתם מביאים אותה לרצון מעלה אני עליכם כאילו נדבה הבאתם אותה, ואם אין אתם מביאים אותה לרצון מעלה אני עליכם כאילו לא הבאתם אותה אלא לצורך עצמכם. [ד] וכן הוא אומר (ויקרא כג, יד) "ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה עד הביאכם את קרבן אלהיכם".

"ואם תקריב מנחת בכורים לשם"-- זו מנחת העומר מנין היא באה מן השעורים; או יכול מן החטין?...

אמר ר' אליעזר נאמר כאן "אביב" ונאמר "אביב" (שמות ט, לא) במצרים: מה "אביב" במצרים-- שעורים, אף כאן-- שעורים.
ר' עקיבא אומר נאמר לציבור הָבֵא בכורים בפסח והָבֵא בכורים בעצרת: [מה - ס"א] מצינו שממין שהיחיד מביא חובתו, ממנו יהא הציבור מביא בכוריו בעצרת; אף ממין שהיחיד מביא חובתו, ממנו יהא הציבור מביא בכוריו בפסח. מאיזה מין היחיד מביא חובתו? מן השעורין; אף ציבור לא יביא אלא מן השעורין! אם תאמר מן החטין -- אין שתי הלחם בכורים.

[ה] ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר יכול תבוא מן הכוסמין ושבולת שועל ושיפון?

ודין הוא! מה אם החטין --שכשרו לשאר כל המנחות-- לא כשרו למנחת העומר, כוסמין ושבולת שועל ושיפון --שלא כשרו לשאר כל המנחות-- אינו דין שלא יכשרו למנחת העומר?!
השעורין יוכיחו! שלא כשרו לשאר כל המנחות וכשרו למנחת העומר!
לא! אם אמרת בשעורין -- שמנחת סוטה באה מהן, תאמר בכוסמין ושבולת שועל ושיפון שאין [מנחת] סוטה באה מהן?!
יצאו חטין מן הכתוב וכוסמין ושבולת שועל ושיפון מקל וחומר.

[ו] "אביב קלוי באש גרש כרמל"-- מלמד שמהבהבין אותו באור כדי לקיים בו מצות קלוי, דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים אין לשון "קלוי" אלא^[1] בדבר אחר. אבוב של קלאים היה שם ומנוקב כמין נפה כדי שיהיה האור שולט בכולו.

[ז] "אביב": אילו נאמר "אביב קלוי גרש" הדבר שקול - אפשר יקלנו גרש... כשהוא אומר "אביב קלוי באש גרש"-- "באש" הפסיק הענין [ויקלנו אביב].

[ח] "כרמל"-- רך מל.

וכן הוא אומר (מלכים ב ד, מב): "וְאִישׁ בָּא מִבַּעַל שָׁלִשָׁה וַיָּבֵא לְאִישׁ הָאֱלֹהִים לֶחֶם בִּכּוּרִים עֶשְׂרִים לֶחֶם שְׂעֹרִים וְכַרְמֶל בְּצִקְלֹנוֹ" - "כרמל"-- רך מל; " בְּצִקְלֹנוֹ"-- בא ויצק לנו ואכלנו ונאוה היה.
[ט] וכן הוא אומר (איוב לט, יג): "כְּנַף רְנָנִים נֶעֱלָסָה"-- נושא ועולה ומתחטא.
וכן הוא אומר (משלי ז, יח): "נִתְעַלְּסָה בָּאֳהָבִים"-- נישא וניתן ונעלה ונתחטא באהבים.
וכן הוא אומר (במדבר כב, לב): "כי ירט הדרך לנגדי"-- יראה ראתה נטתה.

^ הגהתי כפי הגהת מאיר איש-שלום, היות שגירסת הספרא כפי שמופיע בדפוס המלבי"ם משובשת בעליל. גירסת הדפוס הינה: "וחכמים אומרים אין לשון קלוי אלא לשון אבוב של קלאים היה שם..."- ויקיעורך

מתוך: ספרא (מלבי"ם)/פרשת ויקרא נדבה/פרק טו (עריכה)

<< | ספרא (מלבי"ם) | >>

פרק טו

[א] "תקריב...מנחת בכוריך" מה תלמוד לומר?

לפי שנאמר "כרמל" מצוה להביא רך מל; מנין לא מצא רך מל, יביא יבש? תלמוד לומר "תקריב את מנחת בכוריך".
מצותו להביא מן הקציר; לא מצא מן הקציר, מנין אף מן העליה? תלמוד לומר "תקריב..מנחת בכוריך", מכל מקום.

[ב] "בכוריך"-- בכורי כל יחיד ויחיד; מלמד שאינה באה אלא משל צבור, דברי רבי עקיבא.

ר' שמעון אומר נאמר כאן "בכורים לה' " ונאמר להלן (ויקרא כג, יז) "בכורים לה' ": מה "בכורים לה' " אמורים להלן-- משל ציבור, אף כאן-- משל ציבור. אם תאמר זו משל יחיד והלן משל ציבור -- אמרת לאו! אם זו "בכורים לה' " אין הלן "ראשית קציר", ואם הלן "ראשית קציר" אין זו "בכורים לה' " -- דברים מחוסרים כאן אמרן הכתוב להלן.

[ג] "ונתת עליה שמן"-- עליה שמן ולא על לחם הפנים.

הלא דין הוא! מה אם מנחת נסכים --שאינה טעונה לבונה-- טעונה שמן, לחם הפנים --שהוא טעון לבונה-- אינו דין שיטעון שמן?! תלמוד לומר "עליה שמן"-- עליה שמן ולא על לחם הפנים.

[ד] "עליה לבונה"-- לא על מנחת נסכים.

הלא דין הוא! מה אם לחם הפנים --שאין טעון שמן-- טעון לבונה, מנחת נסכים --שהיא טעונה שמן-- אינו דין שתטעון לבונה?! תלמוד לומר "עליה לבונה"-- לא על מנחת נסכים.

[ה] "מנחה"-- לרבות מנחת יום השמיני ללבונה.

"הִוא"-- פרט לשתי הלחם שלא יטענו לא שמן ולא לבונה.

הלא דין הוא!
- אם מעטתים מן השמן שהוא נוהג במנחת נסכים, לא אמעטם מן הלבונה שאינה נוהגת במנחת נסכים?!
- אם מעטתים מן הלבונה שהיא נוהגת בלחם הפנים, לא אמעטם מן השמן שאינו נוהג בלחם הפנים?!
הוא הדין!
- אם מעטתים מן השמן -- שאינו נוהג בלחם הפנים! אמעטם מן הלבונה שהיא נוהגת בלחם הפנים?!
- הין אם מעטתים מן הלבונה -- שאינה נוהגת במנחת נסכים! אמעטם מן השמן שהיא נוהג במנחת נסכים?!
תלמוד לומר "הִוא"-- פרט לשתי הלחם שלא יטענו לא שמן ולא לבונה.

מתוך: ספרא (מלבי"ם)/פרשת ויקרא נדבה/פרק טז (עריכה)

<< | ספרא (מלבי"ם) | >>

פרק טז

[א] "ואם זבח שלמים קרבנו"-- ר' יהודה אומר כל המביא שלמים מביא שלום לעולם.

אין לי אלא שלמים; ומנין לרבות את העולה? ארבה אני את העולה שהיא באה בנדר ובנדבה.
ומנין לרבות את הבכור ואת המעשר ואת הפסח? ארבה אני את הבכור ואת המעשר ואת הפסח שאינם באים על חטא.
ומנין לרבות חטאת ואשם? תלמוד לומר "זבח".
ומנין לרבות את העופות והמנחות והיין והלבונה והעצים? תלמוד לומר "שלמים קרבנו".
הא כל קרבן שהוא מביא - מביא שלום לעולם.

[ב] דבר אחר: "שלמים"-- שהכל שלום בהן; הדם והאימורין למזבח, החזה ושוק לכהנים, העור והבשר לבעלים.

[ג] ר' שמעון אומר מי שהוא שלם מביא שלמים ואין האונן מביא שלמים.

אין לי אלא שלמים שהן שמחה; ומנין לרבות את התודה? ארבה אני את התודה שהיא באה שלמים.
ומנין לרבות את העולה? ארבה אני את העולה שהיא באה בנדר ובנדבה.
ומנין לרבות את הבכור ואת המעשר ואת הפסח? ארבה אני את הבכור ואת המעשר ואת הפסח שאינם באים על חטא.
ומנין לרבות חטאת ואשם? תלמוד לומר "זבח".
ומנין לרבות העופות והמנחות והיין והלבונה והעצים? תלמוד לומר "שלמים קרבנו".
הא כל קרבן שהוא מביא, היה שלם-- מביא, היה אונן-- אינו מביא.

[ד] "מן הבקר"-- לרבות את אחד עשר. "מן הבקר"-- להוציא את התשיעי.

מה ראית לרבות את אחד עשר ולהוציא את התשיעי?
אחר שריבה הכתוב, מיעט! שתמצא אומר אימתי הקדש עושה תמורה, לפניו או לאחריו? הוי אומר לאחריו. מרבה אני את אחד עשר שהוא לאחר הקדושה ומוציא אני את התשיעי שהוא לפני הקדושה.

[ה] "הוא"-- היחיד מביא שלמים ואין הציבור מביא שלמים נדבה.

הלא דין הוא! עולת בהמה באה בנדר ובנדבה ושלמים באים בנדר ובנדבה: מה עולת בהמה שהיא באה בנדר ובנדבה הרי היא באה נדבת ציבור, אף שלמים שהן באים בנדר ובנדבה יבואו נדבת ציבור!
[ו] מנחה תוכיח! שהיא באה בנדר ובנדבה ואינה באה נדבת ציבור!
לא! אם אמרת במנחה -- שאין באה נדבת שנים! תאמר בשלמים שהן באים נדבת שנים?!
עולה העוף תוכיח! שהיא באה נדבת שנים ואינה באה נדבת ציבור!
[ז] לא! אם אמרת בעולת העוף -- שאין באה חובת ציבור, תאמר בשלמים שהן באים חובת ציבור?! הואיל והן באים חובת ציבור יבואו נדבת ציבור!...
תלמוד לומר "הוא"-- היחיד מביא שלמים נדבה ואין הציבור מביא שלמים נדבה.

[ח] 'זכר'-- לרבות את הולד; 'ונקבה'-- לרבות את התמורה.

'זכר'-- לרבות את הולד הלא דין הוא! מה אם תמורה --שאינה גידולי הקדש-- כשרה לקרב, הולד --שהוא גידול הקדש-- אינו דין שיכשר לקרב?!
לא! אם אמרת בתמורה שהיא נוהגת בכל הקדשים! תאמר בולד שאינו נוהג בכל הקדשים!? הואיל ואינו נוהג בכל הקדשים - לא יכשר לקרב!
תלמוד לומר 'זכר'-- לרבות את הולד.

[ט] 'נקבה'-- לרבות את התמורה הלא דין הוא! מה אם הולד --שאינו נוהג בכל הקדשים-- כשר לקרב, תמורה --שהיא נוהגת בכל הקדשים-- אינו דין שתכשר לקרב?!
לא! אם אמרת בולד -- שהוא גידול הקדש! תאמר בתמורה שאינה גדולי הקדש?! הואיל ואינה גידול הקדש - לא תכשר לקרב!
תלמוד לומר 'נקבה'-- לרבות את התמורה.

אין לי אלא ולדות ותמורות של תמימים; ולדות ותמורות של בעלי מום מנין? תלמוד לומר "אם זכר"-- לרבות ולד בעל מום; "אם נקבה"-- לרבות תמורת בעל מום.
אלו הן בעלי מום: כל שקדם הקדשן את מומן. הא אם קדם מום קבוע להקדשן (ונפדו) הרי אלו כהקדש נכסים.

ר' יהודה אומר, הרי הוא אומר (שמואל א יז, לו) 'ארי ודוב הכה עבדך'. אין לי אלא ארי ודוב; ומנין לרבות את הארי עם הדוב ואת הדוב עם הארי? תלמוד לומר "גַּם אֶת הָאֲרִי גַּם הַדּוֹב הִכָּה עַבְדֶּךָ".

מתוך: ספרא (מלבי"ם)/פרשת ויקרא נדבה/פרק יז (עריכה)

<< | ספרא (מלבי"ם) | >>

פרק יז

[א] "וסמך ידו"-- לא יד עבדו, לא יד שלוחו, לא יד אשתו.

"ידו על ראש"-- לא ידו על גב; "ידו על ראש"-- לא על הצואר; "על ראש"-- לא על הגביים. אוציא את כולם ולא אוציא את החזה? ודין הוא! ומה אם הראש --שאינו טעון תנופה-- טעון סמיכה, החזה --שטעונה תנופה-- אינו דין שיטעון סמיכה?! תלמוד לומר "על ראש"-- ולא על החזה.

[ב] ^[1] "קרבנו...קרבנו" ⁽⁶⁾ (ויקרא ג, ב) (ויקרא ג, ו) (ויקרא ג, ז) (ויקרא ג, ח) (ויקרא ג, יב) (ויקרא ג, יד)

^(א1)"קרבנו"-- לרבות כל בעלי קרבן.

• הלא דין הוא! מה אם תנופה --שהיא נוהגת בחיים ובשחוטין-- נתמעטה בחוברין, סמיכה --שאינה נוהגת אלא בחיים-- אינו דין שתתמעט בחוברין?!

• תלמוד לומר "קרבנו..."-- לרבות כל בעלי קרבן.

^(ב1)"קרבנו"-- לא קרבן אביו, ⁽²⁾"קרבנו"-- לא קרבן אחר, ⁽³⁾"קרבנו"-- לא קרבן עובד כוכבים; שר' יהודה אומר אין היורש סומך.

[ד] ⁽⁴⁾"קרבנו"-- לא הבכור.

• הלא דין הוא! ומה אם שלמים --שאין קדושתן מרחם-- טעונים סמיכה, הבכור --שקדושתו מרחם-- אינו דין שיטעון סמיכה?!

• תלמוד לומר "קרבנו"-- ולא הבכור.

[ה] ⁽⁵⁾"קרבנו"-- ולא המעשר.

• הלא דין הוא! מה אם שלמים --שאינם בעמוד והבא-- טעונים סמיכה, המעשר --שהוא בעמוד והבא-- אינו דין שיטעון סמיכה?!

• תלמוד לומר "קרבנו"-- ולא המעשר.

[ו] ⁽⁶⁾"קרבנו"-- ולא הפסח.

• הלא דין הוא! ומה אם שלמים --שלא ריבה בהן הכתוב מצוות יתירות-- טעונים סמיכה, הפסח --שריבה בו הכתוב מצוות יתירות-- אינו דין שיטעון סמיכה?!

• תלמוד לומר "קרבנו"-- ולא הפסח.

[ז] "וּשְׁחָטוֹ" (ויקרא ג, ב), "ושחט אותו" (ויקרא ג, ח), "ושחט אותו" (ויקרא ג, יג) מה תלמוד לומר? לפי שנאמר (דברים יב, כא) "וכי ירחק ממך המקום וזבחת"-- בריחוק מקום אתה זובח ואי אתה זובח בקירוב מקום, פרט לחולין שלא ישחטו בעזרה -- אין לי אלא תמימים שהן כשרים לקרב;

ומנין לרבות את בעלי מומין? ארבה אני את בעלי מומין שהן ממין הכשר.
ומנין לרבות את החיה? ארבה אני את החיה שהיא בשחיטה כבהמה.
ומנין לרבות העופות? תלמוד לומר "וּשְׁחָטוֹ" "ושחט אותו" "ושחט אותו".

[ט] יכול לא ישחוט ואם שחט יהיה מותר באכילה? תלמוד לומר "כי ירחק ממך המקום וזבחת ואכלת"-- מה שאתה זובח בריחוק מקום אתה אוכל, ואין אתה אוכל מה שאתה זובח בקירוב מקום; --פרט לחולין שנשחטו בעזרה.

[י] יכול לא יאכלנו אבל ישליכנו לכלב? תלמוד לומר "לכלב תשליכון אותו"-- אותו אתה משליך לכלב ואין אתה משליך לכלב חולין שנשחטו בעזרה.

[יא] "פתח אהל מועד" (ויקרא ג, ב), "לפני אהל מועד" (ויקרא ג, ח) (ויקרא ג, יג)-- להכשיר כל הרוחות, קל וחומר לצפון.

הלא דין הוא! מה אם שאר הרוחות --שלא כשרו לשחיטת קדשי קדשים-- כשרו לשחיטת קדשים קלים, צפון --שכשר לשחיטת קדשי קדשים-- אינו דין שיכשר לשחיטת קדשים קלים?!

ר' אליעזר אומר "לפני אהל מועד"-- להכשיר בצפון.

[יב] הלא דין הוא! מה אם שלמים --שכשרו לשחט בכל הרוחות-- לא כשר מקומן לשחיטת קדשי קדשים, עולה --שלא כשרה לשחט אלא בצפון-- אינו דין שלא יכשר מקומה לשחט קדשים קלים?!
תלמוד לומר "לפני אהל מועד"-- להכשיר בצפון.

^ הפיסוק והעיצוב הוא כראות עיני על פי פירוש המלבי"ם שכאן הספרא דורשת ששה ייתורים של מלת "קרבנו" בפרשה, עיי"ש. ומקווה שהבהרתי יותר ממה שסיבכתי... - ויקיעורך

מתוך: ספרא (מלבי"ם)/פרשת ויקרא נדבה/פרשה יד (עריכה)

<< | ספרא (מלבי"ם) | >>

פרשה יד

[א] "והקריב מזבח השלמים"^[1](ויקרא ג, ג)-- אף על פי ששחטו שלא לשמו; "מזבח השלמים" (ויקרא ג, ט)-- אף על פי שלא סמך עליהם.

"אשה"-- לשם אישים; "לה' "-- לשם מי שעשה את העולם.

[ב] מכאן אמרו לשם ששה דברים הזבח נזבח: ( א ) לשם זבח, ( ב ) לשם זובח, ( ג ) לשם השם, ( ד ) לשם אשים, ( ה ) לשם ריח, ( ו ) לשם נחוח. חטאת ואשם-- לשם חטא.
אמר ר' יוסי אף (בס"א מי) שלא היה בלבו לשם אחד מכל אלו-- כשר, שהוא תנאי בית דין; ואין המחשבה הולכת אלא אחר העובד.

[ג] 'את החלב המכסה את הקרב ואת כל החלב אשר על הקרב'⁽⁵⁾ (ויקרא ג, ג) (ויקרא ג, ט) (ויקרא ג, יד) (ויקרא ד, ח - עיי"ש) (ויקרא ז, ג - עיי"ש) -- מה תלמוד לומר?
( לפי שנאמר "כל חלב לה' " (ויקרא ג, טז), "כל חלב וכל דם לא תאכלו" (ויקרא ג, יז), "כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו" (ויקרא ז, כג), "כי כל אוכל חלב מן הבהמה ונכרתה" (ויקרא ז, כה) )

יכול אף חלב דפנות בכלל? תלמוד לומר⁽¹⁾ 'את החלב המכסה את הקרב'
יכול לא יהיה בכלל עונש אבל יהיה בכלל אזהרה? תלמוד לומר⁽²⁾ 'את החלב המכסה את הקרב'.
אוציא את חלב החולין ולא אוציא את חלב המוקדשין? תלמוד לומר⁽³⁾ 'את החלב המכסה את הקרב'.
יכול לא יהיה בכלל עונש אבל יהיה בכלל אזהרה? תלמוד לומר⁽⁴⁾ 'את החלב המכסה את הקרב'.
יכול לא יהיה בכלל אזהרה אבל יהיה בכלל הַקְרֵב? תלמוד לומר⁽⁵⁾ (ויקרא ג, ט , עיין במלבי"ם) 'את החלב המכסה את הקרב'.
[ד] אוציא את כולם ולא אוציא את חלב השליל המכסה את הקרב? תלמוד לומר 'חלב ושתי הכליות'.
יכול לא יהיה בכלל עונש אבל יהיה בכלל אזהרה? תלמוד לומר 'חלב ושתי הכליות'.
יכול לא יהיה בכלל אזהרה אבל יהיה בכלל הַקְרֵב? תלמוד לומר 'חלב ושתי הכליות' באשם שאין תלמוד לומר, שכבר קל וחומר הוא: [ה] מה אם השלמים --שאין כל מינם טעון אליה-- טעונים חלב ושתי הכליות, אשם --שכל מינו טעון אליה-- אינו דין שיטעון חלב ושתי הכליות?! ואם כן למה נאמר 'חלב ושתי הכליות' באשם? נלמד ממנו: מה חלב ושתי הכליות אמורים באשם-- מוצא מכלל [ה]שליל, אף חלב ושתי כליות אמורים כאן-- מוצא מכלל השליל.

[ו] "ואת כל החלב אשר על הקרב"-- ר' ישמעאל אומר להביא את החלב שעל הקיבה. ר' עקיבא אומר להביא את החלב שעל הדקים.

[ז] "ואת שתי הכליֹת"-- לא בעל כוליא אחת ולא בעל שלש. "ואת החלב אשר עליהן"-- ולא הבשר שעליהן.

"אשר על הכסלים"-- זה החלב שבין הפקוקלות, דברי ר' יוסי הגלילי. ר' עקיבא אומר להביא את חלב שעל העוקץ.

ר' ישמעאל אומר מה חלב המכסה את הקרב קרום ונקלף-- אין לי אלא קרום ונקלף. ר' עקיבא אומר מה חלב המכסה את הקרב תותב קרום ונקלף-- אף אין לי אלא תותב קרום ונקלף.

[ח] "ואת היתרת על הכבד"-- הדבר שקול: שיטול מן הכבד על היתרת או מן היתרת על הכבד?... כשהוא אומר (ויקרא ט, י) "ואת היתרת מן הכבד מן החטאת הקטיר המזבחה" -- שיטול מן הכבד על היותרת.

[ט] 'יסיר'-- יותרת אף על פי שאין כליות. 'יסיר'-- כליות אף על פי שאין יותרת. "יסירנה"-- אפילו כוליא אחת.

[י] "וְהִקְטִירוּ אֹתוֹ" (ויקרא ג, ה), "וְהִקְטִירוֹ" (ויקרא ג, יא), "והקטירם" (ויקרא ג, טז) מה תלמוד לומר?

"וְהִקְטִירוּ אֹתוֹ"-- כשר ולא הפסול.
"וְהִקְטִירוֹ"-- שלא יערב חלבים בחלבים.
"והקטירם"-- כולם כאחת.

נאמר כאן (ויקרא ג', א'-ה', בפר' שלמי בקר) "אשה", ולא נאמר "לחם";
נאמר למטה (ויקרא ג', ו'-י"א, בפר' שלמי כבש) "לחם", ולא נאמר "ריח ניחח";
נאמר למטה (ויקרא ג', י"ב-ט"ז, בפר' שלמי עז) "ריח ניחח", ולא נאמר "לה' ".

ומנין ליתן את האמור בכולן בכל אחד ואחד? תלמוד לומר "אשה..אשה..אשה" לגזירה שוה.

^ הגהתי כאן על פי פירוש המלבי"ם, עיי"ש. אולם גירסת טקסט הספרא של דפוס המלבי"ם עצמו: "והקריב מזבח"-- אף על פי ששחטו שלא לשמו. "השלמים"-- אף על פי...

מתוך: ספרא (מלבי"ם)/פרשת ויקרא נדבה/פרק יח (עריכה)

<< | ספרא (מלבי"ם) | >>

פרק יח

[א] ומה תלמוד לומר שלמים מבן הבקר ומה תלמוד לומר שלמים מבן הצאן? לפי שיש בבן הבקר מה שאין בבן הצאן, ובבן הצאן מה שאין בבן הבקר:

בן הבקר נתרבה בנסכים ובן הצאן נתמעט בנסכים.
בן הצאן נתרבה בצבור ובן הבקר נתמעט בצבור.

הא לפי שיש בבן הבקר מה שאין בבן הצאן ובבן הצאן מה שאין בבן הבקר צריך לומר שלמים מבן הבקר וצריך לומר שלמים מבן הצאן.

[ב] "זכר או נקבה"-- זכר ודאי ונקבה ודאית ולא טומטום ואנדרוגינוס.

הלא דין הוא! ומה אם עולה --שכשרה לבא מן העוף-- לא כשרה לבא טומטום ואנדרוגינוס, שלמים --שלא כשרו לבא מן העוף-- אינו דין שלא יכשרו לבא טומטום ואנדרוגינוס?!
לא! אם אמרת בעולה -- שלא כשרה לבא נקבות כזכרים! תאמר בשלמים שכשרו לבא נקבות כזכרים?!
חטאת תוכיח! שכשרה לבא נקבות כזכרים ולא כשרה לבא טומטום ואנדרוגינוס!
[ג] לא! אם אמרת בחטאת -- שלא כשרה לבא כל מין זכרים וכל מין נקבות, תאמר בשלמים שכשרו לבא כל מין זכרים וכל מין נקבות?!
המעשר יוכיח! שכשר לבא כל מין זכרים וכל מין נקבות ולא כשר לבא טומטום ואנדרוגינוס!
לא! אם אמרת במעשר -- שהוא אחד מעשרה, תאמר בשלמים שהן אחד מאחד?! והואיל והן אחד מאחד-- יכשרו לבא טומטום ואנדרוגינוס!
תלמוד לומר "זכר או נקבה"-- הזכר ודאי והנקבה ודאית, לא טומטום ואנדרוגינוס.

[ד] 'כשב'-- למה נאמר כשב? לרבות את הפסח לאליה.

וכשהוא אומר "אם כשב"-- לרבות פסח-שעבר-זמנו ושלמים-הבאים-מחמת-הפסח לכל מצות שלמים: שיטענו סמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק.

שיכול, הואיל ומה אם אביו אינו טעון סמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק, הבאים מכחו אינו דין שלא יטענו סמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק?!
וכשהוא אומר "אם כשב"-- לרבות פסח שעבר זמנו ושלמים הבאים מחמת הפסח לכל מצות שלמים, שיטענו סמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק.

אבל אינן נאכלים אלא ליום ולילה כתחלת הקדשן. בן עזאי אומר אינן נאכלים אלא בלילה ואינן נאכלים אלא צלי.

[ה] "הוא"-- היחיד מביא שלמים נדבה ואין הצבור מביא שלמים נדבה.

אם תאמר, כבר מעטתים מבן הבקר!?
שיכול לא יביא צבור מבן הבקר שלמים נדבה -- שכן אינו מביא כיוצא בהם חובה, אבל יביא צבור מבן הצאן שלמים נדבה שכן הוא מביא כיוצא בהן חובה...
תלמוד לומר "הוא"-- היחיד מביא שלמים נדבה ואין הצבור מביא שלמים נדבה.

מתוך: ספרא (מלבי"ם)/פרשת ויקרא נדבה/פרק יט (עריכה)

<< | ספרא (מלבי"ם) | >>

פרק יט

[א] "והקריב מזבח השלמים"^[1](ויקרא ג, ג)-- אף על פי ששחטן שלא לשמו. "מזבח השלמים" (ויקרא ג, ט)-- אף על פי שלא סמך עליהן.

"אשה"-- לשם אשים; "לה' "-- לשם מי שעשה את העולם.

[ב] "חלבו האליה"-- להביא את החלב הסמוך לאליה; זה חלב שבין הפקוקלות, דברי ר' עקיבא. ור' יהודה (ס"א ר' יהודה) אומר "חלבו האליה"-- הוקש אליה לחלב; מה החלב בשני לאוין אף האליה בשני לאוין.

[ג] "אליה"-- יכול יקיים בה מצות אליה?   תלמוד לומר "תמימה".
אי "תמימה" יכול יטלנו עם השדרה?   תלמוד לומר "לְעֻמַּת הֶעָצֶה".
אי "לְעֻמַּת הֶעָצֶה" יכול לא יכנס לפנים מן העצה?   תלמוד לומר "יסירנה"-- יכנס לפנים מן העצה.

[ד] "ואת החלב המכסה את הקרב ואת כל החלב אשר על הקרב" מה תלמוד לומר?

שיכול יתרבה בחלב הדפנות; ודין הוא! מה [אם] בן הבקר --שנתרבה בנסכים-- נתמעט בחלב הדפנות, בן הצאן --שנתמעט בנסכים-- אינו דין שנתמעט בחלב הדפנות?!
לא! אם אמרת בבן הבקר-- שנתמעט באליה, תאמר בבן הצאן שנתרבה באליה?! הואיל ונתרבה באליה-- יתרבה בחלב הדפנות!...
תלמוד לומר "את החלב המכסה את הקרב ואת כל החלב אשר על הקרב ואת שתי הכליות..."-- אין לך אלא מה שאמור בענין.

משום ר' ישמעאל אמרו לפי שיצא לדון בדבר החדש החזירו הכתוב לכללו.

[ה] "והקטירו"-- שלא יערב חלבים בחלבים.

"לחם אשה לה' "-- למד על החלבים שהן קרוים "לחם".

^ הגהתי כאן על פי פירוש המלבי"ם (סימן קסה), עיי"ש. אולם גירסת טקסט הספרא של דפוס המלבי"ם עצמו: "והקריב מזבח"-- אף על פי ששחטו שלא לשמו. "השלמים"-- אף על פי...

מתוך: ספרא (מלבי"ם)/פרשת ויקרא נדבה/פרק כ (עריכה)

<< | ספרא (מלבי"ם) | >>

פרק כ

[א] "ואם עז קרבנו"-- הפסיק הענין שלא תהיה עז טעונה אליה.

[ב] "והקריב ממנו"-- מן המחובר.

"קרבנו אשה לה' את החלב המכסה את הקרב ואת כל החלב אשר על הקרב" מה תלמוד לומר?

שיכול יתמעט מכולם; ודין הוא! מה מצינו בבן הצאן --שנתרבה באליה-- נתרבה בכולם, אבל בן העז --הואיל ונתמעט באליה-- יתמעט מכולם!
בן הבקר יוכיח! שנתמעט באליה ונתרבה בכולם!
[ג] לא! אם אמרת בבן הבקר -- שנתרבה בנסכים; תאמר בבן העז שנתמעט בנסכים?! הואיל ונתמעט בנסכים-- יתמעט מכולם!
תלמוד לומר "את החלב המכסה את הקרב ואת כל החלב אשר על הקרב ואת שתי הכליות וכולי"-- לרבות את כולם.

[ד] "והקטירם"-- כולם כאחת.

"לחם אשה לריח ניחח כל חלב לשם"-- לחייב על החלב מעילה.

[ה] משום ר' ישמעאל אמרו הרי הוא אומר (במדבר יח, יז) "אך בכור שור או בכור כשב או בכור עז לא תפדה קדש הם. את דמם תזרק על המזבח ואת חלבם תקטיר"-- למדנו לבכור שהוא טעון דמים וחלבים למזבח.

למעשר ולפסח מנין? כשהוא אומר (דברים יב, כז) "וְדַם זְבָחֶיךָ יִשָּׁפֵךְ עַל מִזְבַּח יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וְהַבָּשָׂר תֹּאכֵל".

שיכול אין לי אלא דמם; חלבם מנין? תלמוד לומר "כל חלב לשם".

[ו] "חקת עולם"-- לבית העולמים; "לדרתיכם"-- שינהוג הדבר לדורות; "בכל מושבתיכם"-- בארץ ובחוץ לארץ.

"כל חלב וכל דם לא תאכלו"-- ר' יהודה אומר הקיש הדם לחלב. מה החלב בשני לאוין, אף הדם בשני לאוין. וחכמים אומרים אין בו אלא אזהרה אחת.

[ז] יכול אף דם פסולי המוקדשין יהיו חייבים עליהם משום שני לאוין? תלמוד לומר (דברים יב, טז) "רק הדם לא תאכלו"-- אין בו אלא אזהרה אחת.

אין לי אלא דמן; חלבן מנין? תלמוד לומר 'חלב ודם'-- הקיש חלב לדם; מה הדם בלאו אחד אף החלב בלאו אחד.

[ח] שמתוך שיצא הבכור מכלל פסולי המוקדשין יכול יהיו חייבים על דמו משום שני לאוין? תלמוד לומר (דברים טו, כג) "רק את דמו לא תאכל"-- אין בו אלא אזהרה אחת.

אין לי אלא דמו; חלבו מנין? תלמוד לומר 'חלב ודם'-- הקיש חלב לדם; מה הדם בלאו אחד, אף החלב בלאו אחד.

חסלת מגלתא ראשונה דאית בה ט"ו^[1] פרשיות ועשרים פרקים
סליק דבורא דנדבה ונתחיל דבורא דחטאות

^ העתקתי מתוך דפוס הספרא ע"פ הגר"א והחפץ חיים, למרות שלא הבנתי מאין לנו הפרשה החמש עשרה שלא מופיע בדפוס - ויקיעורך

[1] יש גורסים "ונרצה לו"-- לו ולא לזבחו; ויש גורסים "ונרצה לו"-- לו ולזבחו; והמלבי"ם רוצה לגרוס "ונרצה לו"-- זבחו, עיי"ש - ויקיעורך

[2] במשנה זו רבו הגירסאות והשינויים. עיין דברי מאיר איש-שלום בספרו על ספרא. ואני כתבתי כפי גירסת המלבי"ם - ויקיעורך

[3] עיין במלבי"ם שמצדד לגרסת הגמרא מנחות נז

[4] הגהתי כפי הגהת מאיר איש-שלום, היות שגירסת הספרא כפי שמופיע בדפוס המלבי"ם משובשת בעליל. גירסת הדפוס הינה: "וחכמים אומרים אין לשון קלוי אלא לשון אבוב של קלאים היה שם..."- ויקיעורך

[5] הפיסוק והעיצוב הוא כראות עיני על פי פירוש המלבי"ם שכאן הספרא דורשת ששה ייתורים של מלת "קרבנו" בפרשה, עיי"ש. ומקווה שהבהרתי יותר ממה שסיבכתי... - ויקיעורך

[6] הגהתי כאן על פי פירוש המלבי"ם, עיי"ש. אולם גירסת טקסט הספרא של דפוס המלבי"ם עצמו: "והקריב מזבח"-- אף על פי ששחטו שלא לשמו. "השלמים"-- אף על פי...

[7] הגהתי כאן על פי פירוש המלבי"ם (סימן קסה), עיי"ש. אולם גירסת טקסט הספרא של דפוס המלבי"ם עצמו: "והקריב מזבח"-- אף על פי ששחטו שלא לשמו. "השלמים"-- אף על פי...

[8] העתקתי מתוך דפוס הספרא ע"פ הגר"א והחפץ חיים, למרות שלא הבנתי מאין לנו הפרשה החמש עשרה שלא מופיע בדפוס - ויקיעורך

[1]

[1]

[1]

[1]

[1]

[1]

[1]

[1]