חפץ חיים על ספרא/ויקרא נדבה/פרק ה


ביאור - פרק העריכה

( ד ) של נשים מנין:    דאימא כי היכי דמעטינהו קרא מסמיכה הכי נמי מהפשטה.
של גרים ושל עבדים מנין:    הגר"א כתב דגרים מיותר, ופשוט, דטעמו מהיכא תיתי למעטי כיון דאתרבי גם כן לסמיכה כדלעיל בפרשתא ב'.
ת"ל העולה:    ומה דדרש במשנה א' מן העולה דמפשיטה כולה ואחר כך מנחתה -- ההיא דרשא מה"א והכא מתיבת 'עולה' גופא דיתירא הוא דהוה ליה לכתוב "והפשיט אותה".
שהפשט ונתוח כשרים בכל אדם:    ואין צריך בעלים ואם כן מסתברא דלא איכפת לן לענין הפשטה בעלים מאן נינהו ואפילו עכו"ם ונשים נמי.
שאין הסמיכה אלא בבעלים:    ומשום הכי מסתבר דכי מיעט רחמנא בני ישראל אתי למעוטי בעלים של עכו"ם ונשים.

( ה ) את המקריבים:    את הבהמה דהיינו בני אדם.
הוי אומר את המקריבים מיעט:    כדכתיב אדם כי יקריב מכם ודרשינן להוציא את המומר ולכן אף אני ממעט לנשים וגוים מן הסמיכה.
{{דה מפרש|לא אמעטם מהפשט ונתוח מפני שאני ממעט וכו'. ר"ל ועדיין לא מיעטנו שום מעשה אחרת מה שהוא בגוף העלה עצמה.

( ו ) שלא לשמה מנין:    שהרי לא עלתה לבעלים וס"ד דישתנה דינה גם לענין העיר.

( ז ) אותה לנתחיה ולא וכו':    והיינו כמו שמפורש בתמיד סדר הנתוח.
אף הפסולה:    כגון שנשחטה חוץ לזמנה וחוץ למקומה.
ת"ל אותה:    ונתח אותה מיעוטא הוא כשרה ולא פסולה דאין צריך נתוח והוא הדין הפשט דאתקשי להדדי אלא שורפה בעורה.
ופסולה שעלתה על גבי המזבח:    דקיימא לן לא תרד דקדשה מזבח קריבה כמות שהיא בעורה ובלא נתוח.

( ח ) ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח:    פשטיה דקרא לנתינת אש דהדיוט אתי דבעיא כהונה וכדדריש בסמוך פסקא יו"ד, ומיהו השתא על המזבח יתירא קדריש דפשיטא דעל המזבח הוא ניתן במקום המערכה דהא כתיב "וערכו עצים על האש".
להצתת האליתא:    הדלקת קיסמין דקין להבעיר בהן המערכה כשהאש קרוב לכלות וקמ"ל קרא דכתיב "בני אהרן הכהן" דאותו הצתת אליתא שצריכה שתהיה בראשו של מזבח כדלקמן בפרשת צו דדריש ר' יהודה "והאש על המזבח תוקד בו" צריכה שתהיה בכהן כשר ומלובש בבגדי כהונה.
א"ר שמעון וכי עלה על לב וכו':    אמרינן בגמרא דר"ש קאמר לר' יהודה לדידך דילפת הצתת אליתא שתהיה בראש המזבח מ"והאש על המזבח" היכי ס"ד למימר שתהא כשרה בזר דאצטריך קרא לאשמועינן ור' יהודה אמר לך קמ"ל קרא שלא תימא קאי זר אארעא ועביד במפוח שתהא נדלקת בראש המזבח.
אלא בראשו של מזבח:    וממילא אפשיטא דבעיה כהונה.

( ט ) הכהן בכיהונו וכו':    בשעה שהוא מלובש בבגדיו נקרא אהרן הכהן ולא כשהוא לבוש בגדי כהן הדיוט וכן הוא הדין לכהן הדיוט שעבד בפחות מד' בגדים שעבודתו פסולה.
שתהא עבודתו פסולה:    דעד כאן לא שמענו אלא מחוסר בגדים אכתי מיותר בגדים מנא לן.
ת"ל הכהנים:    וערכו בני אהרן הכהנים ואבני קאי דהוו הדיוטות.
בכיהונם:    הראוי להם שנתלית כהונתן בהן וכיון דלמחוסר בגדים לא אצטריך דהא כבר אימעוט תנהו ענין למיותר בגדים.
הא כהן גדול וכו':    כלומר הרי למדנו.

( י ) לא נסתלקה:    שבשעת המסעות כופין עליה פסכתר ומניחין אותה במקומה.
עד שבאו לבית עולמים:    שנסתלקה משם למזבח אבנים שעשה שלמה אבל כל ימי שילה ונוב וגבעון היה האש על מזבח הנחושת.
עד שנסתלקה בימי מנשה:    שבא מנשה וסילקה שהרי לאחר שעשה תשובה כתיב (דה"א יב, לג) ויבן את מזבח ה' מכלל דנתצו מקמי הכי. אי נמי קבלה היתה בידם כך.

( יא ) עצים על גבי האש וכו':    שלא יניח עצים מלמטה ויניח האש על גביהן.
מנין לרבות שני גזרי עצים בשני כהנים למערכה וכו':    כצ"ל. והכי איתא ביומא (דף כו:) וקאמר שם אם אינו ענין לתמיד של שחר דכתיב "ובער עליה הכהן עצים בבקר בבקר" והאי קרא אתי לסדור שני גזרי עצים ושם סגי בכהן אחד דהא "ובער" כתיב, תנהו ענין לתמיד של בין הערבים וקאמר רחמנא וערכו שנים ואף על גב דהאי קרא בעולת נדבה של בן בקר קיימינן הני קראי ונתנו אש וערכו עצים וערכו נתחים עד על האש אשר על המזבח לאו בעולת נדבה משתעי אלא בעולת תמיד של שחר דבתר דכתיב "ונתח אותה לנתחיה" בא לפרש היכן יקריבם והכי קאמר וכבר נתנו אש וערכו עצים לצורך תמיד של שחר וערכו הנתחים שלו ומעתה גם כאן קרבו וכרעיו ירחץ במים והקריב את הכל על אותה מערכה והכי בעינן לפרושי בריש פרקין דלקמן בסמוך משמא(?) דגמרא גבי וערכו בני אהרן הכהנים את הנתחים.