קטגוריה:ויקרא ב ד

מפרשי רש"י

[יב] או חלות או רקיקין. כרבי יהודה בשלהי כל המנחות באות מצות (מנחות סוף סג.), אבל מקצת חלות ומקצת רקיקין לא יביא, דכתיב "וכי תקריב קרבן מנחה", קרבן אחד מביא, ואין מביא שני קרבנות. ואין לומר דחלות ורקיקין שניהם קרבן אחד הוא, ויכול להביא מקצת סולת ומקצת רקיקין, ד"בשמן" "בשמן" שני פעמים מחלק בין החלות והרקיקין, וכאילו כתב 'קרבן מנחה מאפה תנור חלות או קרבן מנחה מאפה תנור רקיקין', ואם כן שפיר למדנו דלא יביא רק או חלות או רקיקין, דקרבן אחד מביא, ואין מביא שני קרבנות:

[יג] החלות בלולות והרקיקין משוחים. אבל אין לומר דאף הרקיקין בלולות מקל וחומר מן החלות, דאין צריכין משוחין - טעונין בלילה, הרקיקין דטעונין משיחה - אין הדין שיהיו טעונין בלילה. אי נמי איפכא, דיהיו החלות טעונין משיחה מקל וחומר דרקיקין, דאינם טעונים בלילה, אפילו הכי טעונין משיחה, החלות דטעונין בלילה - אין הדין שיהיו טעונין משיחה, דאם כן למה שינה הכתוב לכתוב "בלולות" אצל החלות ו"משיחה" אצל הרקיקין, לכתוב 'חלות ורקיקין בלולות ומשוחים'. ואין לומר שמא דוקא למצוה בעינן החלות בלולות והרקיקין משוחים, אבל לא לעכב, דעל זה קאמר במנחות בפרק ואלו מנחות (דף עה.) דאם כן לא לשתמיט בשום מקום 'חלות משוחות ורקיקין בלולות', אלא על כרחך לעכב קאמר:

[יד] בשמן בשמן שני פעמים. וקשה, דהא לעיל (אות יב) מצרכינן קרא "בשמן" "בשמן" לחלק, שלא יביא מקצת רקיקין ומקצת חלות אלא או חלות או רקיקין (קושית הרא"ם), ויש לומר, דהוי מצי למכתב 'חלות מצות בלולות בשמן ורקיקין משוחים', ובודאי בשמן הם משוחים, דקאי ביה קרא, והוי ילפינן שפיר בזה לחלק מדהפסיק "בשמן" ולא כתב 'חלות מצות בלולות ורקיקים משוחים בשמן', ואם כן "בשמן" בתרא למה לי, אלא ללמד על שמן שני ושלישי שהוא כשר:

והקשה הרא"ם, דלמה לי "בשמן" "בשמן", תיפוק ליה מדכתיב (שמות כ"ז, כ') "כתית למאור", ודרשינן (מנחות סוף פו.) 'כתית למאור ולא כתית למנחות', ונראה לתרץ, דאי לאו "בשמן" "בשמן" הייתי אומר ד"כתית" דכתיב במנחות הוא למצוה, והא דממעטינן דלא בעי כתית למנחות - לעכובא, דאם הביא שמן שני ושלישי כשר, אבל למצוה מיהא בעי, וכל זה מפני דכתיב "כתית" במנחות הוי מוקמינן כך, לכך מרבה אף לכתחילה, ותרי קראי בעינן; חד - דלא בעי לעכובא, וחד - דאפילו למצוה לא בעי:

[טו] האפויות לפני קמיצן וכו'. הקשה הרא"ם, דלמה כתב 'לפני קמיצן', דבמנחות (דף עו.) משמע שכל המנחות באות עשר חלות, אפילו מנחת סולת, כדמשמע בפרק אלו מנחות (שם). והביא הרא"ם לשון רש"י שכתב שגם מנחת סולת באות עשר חלות. אבל בפרק כל המנחות (מנחות דף נט.) תנן התם יש טעונות שמן, וקאמר רב פפא עליה דהך מתניתין 'עשר עשר תנן', ושם פירוש האחד של רש"י שמנחת סולת נמי צריך עשר חלות, אבל ללשון השני אין ראיה כלל משם שתהא מנחת סולת צריך עשר חלות. ולפי הסברא אפילו ללשון ראשון שמצריך להיות מנחת סולת עשר עשר חלות - היינו קודם קמיצתה, שצריך לתקנה בעשר כלים, אבל לאפות אותם בעשר כלים - לא צריך, כיון שכבר נקמצה המנחה, לא נקראת כלל 'מנחה' אלא 'שיורי מנחה', ויכול לאפות אותה כמו שירצה, בין בכלי אחד בין בעשרה כלים, וכבר הותר להדיוט משעה שנקרב הקומץ (מנחות דף יג:), ולפיכך אפילו לאותה לשון שפיר כתב רש"י (כאן) 'כל המנחות הנאפות קודם קמיצתן', דאילו מנחת סולת אין צריך לאפות אותה עשר חלות, לפי שכבר נקמצה המנחה, אבל אלו הנקמצות אחר האפיה צריך לאפות אותה עשר חלות, ולא קשיא מידי:

[טז] באות עשר חלות. דילפינן (מנחות דף עו.) מלחמי תודה, שהיה בה רקיקין, וחלות מצות בלולות בשמן, וסולת מרבכת (להלן ז, יב), וכל מין מנחה עשרה חלות (מנחות דף עז:), הכי נמי כל מנחה באה עשר חלות. ולקמן בפרשת צו (ז, יב) יתפרש מנא לן לחמי תודה גופייהו. ואמרינן בפרק אלו מנחות (מנחות דף עו.) דליכא למילף מלחם הפנים שהיה י"ב חלות (ויקרא כ"ד, ה'), דיותר מסתבר למילף מלחמי תודה - שהיחיד היה מתנדב, וכן המנחה היה היחיד מתנדב, לאפוקי לחם הפנים שאין היחיד מתנדב. ועוד הרבה דברים דשוים מנחה ללחמי תודה יותר מללחם הפנים: