פתיחת התפריט הראשי

התורה והמצוה ויקרא ב ד

סימן קידעריכה

ויקרא ב ד:
וְכִי תַקְרִב קָרְבַּן מִנְחָה מַאֲפֵה תַנּוּר סֹלֶת חַלּוֹת מַצֹּת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן.


ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא נדבה פרשה י:

[א] "וְכִי תַקְרִב"-- כשתקריב; לעשות את הדבר רשות.


[ הערה: הלא כבר למד זאת (פרשה ח מ"ג) מן "כי תקריב" שבמנחת סולת, ולמה צריך לימוד שנית? ומדוע שם תפס הלשון יכול גזירה? תלמוד לומר "כי תקריב" (וכן הלשון בכ"מ) ולמה שינה הלשון פה? ]

וכי תקריב: כבר בארנו למעלה (סימן יב) שדרך העברי שבמאמר תנאי שיש בו כמה חלוקות, אז התנאי הראשון יתחיל במלת "כי" והחלוקות הפרטיות יתחילו במלת "אם". שמלת "אם" מורה על החלוקה. למשל, "איש כי יפליא נדר... (היא התנאי הכולל) ואם נקבה היא..ואם מבן חמש..ואם מבן חדש...ואם בהמה ואם גאל יגאלנה..." -- וכן כל הפרשה תדבר מלת "אם".

ולפי זה היה לו לומר פה "ואם מנחת מאפה תנור תקריב". והספרא מתרץ זה: "וכי תקריב"-- כשתקריב, ר"ל דסתמא דספרא ר' יהודה הוא דסבירא ליה דהנודר מנחה סתם מביא מנחת סולת, לכן אמר מלת "כי" ללמד שמנחת מאפה אינה נכללת בתנאי הראשון; שאם יאמר "ואם" נפרש כחכמים שהנודר מנחה מביא מאחת מחמשה מיני מנחות ומדבר בחלקי התנאי הקודם שפתח "וכי תקריב מנחה..." ומדבר בנודר מנחה סתם שרשות בידו להביא מא' מחמשה מנחות, ואמר שאם מנחת מאפה תנור מביא דינו כך וכך. ולפי זה מדבר שכבר נדר והוא חובה עליו. לכן אמר "וכי" להורות שהוא מאמר חדש ואינו מדבר מנדר הקודם, רק כשתקריב עתה לעשות הדבר רשות שמדבר בשלא נדר עדיין.

ומאמר כזה מובא כבר למעלה (ויקרא נדבה פרשה ח מ"ג) ושם כתיב יכול גזירה? ויש לו פירוש אחר כמו שבארנו (סימן יב), אבל פה אין לפרש כמו שם דאם כן למה כפל זאת למותר? וכן למה לא אמר הלשון שאמר בזה תמיד יכול גזירה?.., ולכן פרשתי בדרך אחר.

סימן קטועריכה

ויקרא ב ד:
וְכִי תַקְרִב קָרְבַּן מִנְחָה מַאֲפֵה תַנּוּר סֹלֶת חַלּוֹת מַצֹּת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן.


ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא נדבה פרשה י:

"קרבן מנחה"-- אמר ר' יהודה מנין לאומר "הרי עלי מנחת מאפה", לא יביא מחצה חלות ומחצה רקיקין? תלמוד לומר "קרבן"-- קרבן אחד הוא מביא ואינו מביא חלות ורקיקין.

[ב] אמר ר' שמעון וכי נאמר "קרבן..קרבן" שני פעמים?! הא לא נאמר אלא "קרבן" אחד ונאמר בו חלות ורקיקין. מעתה רצה להביא חלות יביא, רקיקין יביא, מחצה חלות ומחצה רקיקין יביא. וכשהוא קומץ-- בולל וקומץ משתיהן. ואם קמץ ולא עלה בידו אלא אחד משתיהן-- דיו.


[ הערה: פה משמע שר' יהודה מוכיח מן מלת "קרבן" ובמנחות אמר שהוכחת ר' יהודה ממה דכתיב ב' פעמים "בשמן". ואם כן למה אמר תלמוד לומר קרבן ועל מה הוסד הוכחת ר' יהודה מן "קרבן" או מן "בשמן..בשמן"? והוכחת ר' שמעון ממה דכתיב "קרבן" פעם אחד ולא ב' פעמים? ואיך ירו אבן פנת פלוגתתם על יסודי הלשון? ]

קרבן מנחה מאפה תנור: הנה הוי"ו יורה לפעמים על החיבור כמו "על מצות ומרורים יאכלוהו", "ולקחתם לכם כפות תמרים..וערבי נחל" שפירושו שניהם כאחד. ולפעמים יורה על החילוק כמלת או כמו: "מכה אביו ואמו", "לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב" שפירושו או אמו. ולפי זה מה שכתוב פה 'חלות מצות ורקיקי מצות' יש להסתפק אם פירושו שיביא שניהם או פירושו שיביא חלות או רקיקין. אמנם כבר הארכנו בפרט זה על פלוגתת ר' יאשיה ור' יונתן בפר' קדושים (סימן קא) ושם בררנו שבציווי פשוטה ליכא פלוגתא כלל וכולי עלמא מודים שהוי"ו בא לחבר בכל מקום, אם לא שיש איזה הכרח מן הלשון שהוי"ו בא לחלק (כמ"ש בב"ק (דף נג.) לר"י לחלק מן "ונפל" נפקא, ובחולין (דף פז.) לר"י לחלק מן "דמו" נפקא, עיי"ש באורך.) ועל זה סמך ר' שמעון שפירש מה שכתוב כאן "חלות מצות ורקיקי מצות" שהוא וי"ו החיבור ויכול להביא משניהם חלות ורקיקין.

אמנם ר' יהודה סבירא ליה שיש פה הוכחה שהוי"ו הוא וי"ו החילוק ממה שכתוב "קרבן מנחה", שכבר כתבנו (שם סימן צד?) שמה שקורא אותה פה בשם "קרבן מנחה" הוא למותר, שתמיד יאמר "עולה" "שלמים" "מנחה" סתם בלא מלת "קרבן", ובזה יש דרוש תמיד כמ"ש באילת השחר (כלל צה). ופירש ר' יהודה שבא ללמד שאין במנחת מאפה רק קרבן אחד, או חלות או רקיקין, לא שני קרבנות (חלות ורקיקין) ולכן הוסיף שם היחיד "קרבן מנחה".

אולם ראיה זו אינה שלימה עדיין כי גם אם נאמר כר' שמעון שמביא מחצה חלות ומחצה רקיקין הוא גם כן רק קרבן אחד ואינו מביא עמו רק לוג אחד שמן, שהחלות והרקיקין הם מנחת אחת. רק בגמ' מנחות (דף סג:) בארו דברי ר' יהודה וזה לשונו:    ור' יהודה, שפיר קאמר ר' שמעון!? אמר לך כיון דכתיב "בשמן בשמן" כמאן דכתיב "קרבן קרבן" דמי. ור' שמעון, אי לא כתיב "בשמן בשמן" הוה אמינא דוקא מחצה חלות ומחצה רקיקין אבל חלות לחודייהו ורקיקין לחודייהו לא, קמ"ל.   רוצה לומר שר' יהודה מכריח דבריו ממה דכתיב "חלות בלולות בשמן ורקיקין משוחים בשמן", וסתם שמן הנאמר אצל מנחה הוא לוג, ואם כן אם נאמר כר' שמעון דהוי"ו מחברת ובהכרח מביא שני לוגין-- לוג לחלות ולוג לרקיקין, (דהא אמר על כל אחד "בשמן" שהוא לוג שמן) ואם כן הם שני מנחות אחר שטעונים שני לוגין (ור' יהודה הלא סתם בספרא למעלה (ויקרא נדבה פרשה ט מ"ד) שדי בלוג שמן למנחה של ששים עשרון). ולהוציא מזה אמר הכתוב "קרבן מנחה" שהוא קרבן אחד ועל כרחך שהוי"ו בא לחלק שיביא או חלות ולוג שמן או רקיקין ולוג שמן. [במה שכתבתי מיושב מה שהקשו שהספרא למד מן "קרבן" והגמ' מסיק שהלימוד ממה שכתוב ב' פעמים "בשמן". ולפי מה שכתבתי שניהם לימוד אחד.]

ור' שמעון השיב לו (במשנה ב) וכי נאמר קרבן קרבן שני פעמים?!, ודבריו מבוצרים על יסוד מוסד כי מצאנו לפעמים ששם הנסמך לסומכים רבים יבא עם כל סומך כמו "בפרי בטנך ופרי אדמתך", "שרי אלפים ושרי מאות";  ולפעמים לא יבא בכל פעם: "מעשר דגנך תירושך ויצהרך", "ונדר אלמנה וגרושה". ולחז"ל בזה יסוד מוסד (כמ"ש באילת השחר כלל רו, רז, רח) שכל מקום שהענינים מחולקים יבא שם הסומך בכל פעם כמ"ש בבכורות (דף ה:) אמר רב יהודה "אך בכור שור בכור כשב ובכור עז" שיהיה הוא שור ובכורו שור, הוא כשב ובכורו כשב. ושם: וריה"ג לכתוב קרא "אך בכור שור כשב ועז", "בכור..בכור" למה לי?. וכן אמר שם (דף נג.) אין תורמין ממין על שאינו מינו מנא לן. דאמר קרא "כל חלב יצהר וכל חלב תירוש ודגן"-- תן חלב לזה וחלב לזה. ושם (דף נד.) אלא מעתה גבי מעשר בהמה דלא כתוב "וכל מעשר בקר ומעשר צאן" -- יתעשרו מזה על זה?!. ובחולין (דף קלה) ורבנן, "ראשית הגז" הפסיק הענין. ושם: ור' אלעי, איידי דהא קדושת דמים והא קדושת הגוף פסיק להו. וכן דריש זה (בדף קלו) לחלקו מתרומה שאין ראשית הגז טובל, עיי"ש.  מבואר דכל מקום שירצה לרמז שהענינים מחולקים יחזור את השם פעם שנית. וזה שהשיב ר' שמעון; שאם כדעת ר' יהודה שהוי"ו בא לחלק, היה לו לומר "קרבן חלות מצות וקרבן רקיקי מצות" שעל ידי שישנה שם "קרבן" נדע שהם מחולקים, או זה או זה. (וכבר באר במנחות שם שעל מה שהוכיח ר' יהודה שהוי"ו הוא וי"ו החילוק ממה שכתוב שני פעמים "בשמן" השיב ר' שמעון דלכן כתוב ב' פעמים "בשמן" משום דיש ברירה בידו להביא גם חלות לבד ורקיקין לבד אם ירצה ואז כל אחד יש לו שמן ביחוד).

ואמר שאם הביא משניהם בולל את הפתיתין בענין שיקמוץ משניהם. ואם קמץ מאחד דיו אחר ששניהם קרבן אחד. (ועיין עוד מזה בפר' צו סימן צ).

סימן קטזעריכה

ויקרא ב ד:
וְכִי תַקְרִב קָרְבַּן מִנְחָה מַאֲפֵה תַנּוּר סֹלֶת חַלּוֹת מַצֹּת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן.


ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא נדבה פרשה י:

[ג] "מאפה תנור"-- ולא מאפה כופח, ולא מאפה רעפים, ולא מאפה יורות הערביים.  ר' יהודה אומר מה תלמוד לומר (ויקרא ב, ד) (ויקרא ז, ט) "תנור" "תנור" שני פעמים? --להכשיר את הכופח.   ר' שמעון אומר מה תלמוד לומר "תנור" "תנור" שני פעמים? --שיהיה הקדשה בתנור וכל מעשיה בתנור.


[ד] "סֹלת"-- מה סולת האמורה להלן מן החטין, אף כאן מן החטין.


מאפה תנור: פעל אפה ושם מאפה כולל כל מיני אפיה דהא מה שכתוב בפר' צו "לא תאפה חמץ" וביחזקאל (סימן מו) "אשר יאפו את המנחה" כולל גם הנאפה במחבת ובמרחשת. לכן הוסיף שם "תנור" לדייק רק אם נדר מאפה תנור, לא יתר מיני אפיות.   והנה שם "תנור" במובנו המדויק הונח על כלי חרס העשוי בצורה ידוע שהאור מסיקו ואופין בו את הפת (כמ"ש רש"י רפ"ב דבבא בתרא ובשבת דף קפו, והרע"ב פרק ב דעדיות מ"ח ופרק ה דכלים מ"א). ובמובנו הרחב יכלול גם כל העשוי בדוגמתו להסיק בו את האור והוא הכופח כמ"ש בשבת (דף לח:) דזוטר הבליה מדתנור. ואמר בכלים (פרק ה מ"ב) דכופח העשוי לבישול שיעורו ככירה העשוי לאפיה שיעורו כתנור. וכשידבר בדרך השלוח נכלל בשם "תנור". אמנם מבואר אצלינו שהגם שלפעמים יבא השם בדרך השלוח, בכל זה כשבא השם לבאר שם אחר על כרחך בא בדוקא כמו פה ששם "מאפה" כולל הנאפה בתנור ובכופח, ואחר שבאר "מאפה תנור" לשלול יתר מיני אפיות כבר דבר בדרך הדיוק ולכן אמר בספרא "מאפה תנור" ולא מאפה כופח ולא מאפה רעבים וכולי כי שולל הכל.

אמנם ר' יהודה למד ממה שנשנה זה בפר' צו "וכל מנחה אשר תאפה בתנור" (ויקרא ז, ט) שגם שם "תנור" מיותר דכבר הודיע פה שהנאפה יהיה בתנור. ומזה הוציא דאין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות. (והוא על פי המבואר אצלינו באילת השחר (כלל רלז) שכלל זה יש לו יסוד בחכמת ההגיון ששם הנשנה לבאר שם אחר אז שם השני מגביל את השם הראשון. ואם בא אחריו שם שלישי אז השם השלישי מגביל את השני. ואם שם השני בא למעט, בא השם השלישי להגביל את המיעוט שלא ימעט כל דבר וממילא בא לרבות. וכן בהפך, אם שם השני בא לרבות, בא השם השלישי להגביל את הריבוי שלא ירבה כל דבר.) ומטעם זה אמר ר' יהודה (ויקרא נדבה פרק ו מ"א) "הכהנים"-- לרבות את הקרחנים כמו שכתבנו למעלה (סימן נב).    וכן פה שם "תנור" בא לפרש שם "מאפה" ובא למעט שלא כל מאפה כשר, רק מאפה תנור לבד. וממילא שם השלישי שהוא שם "תנור" שבא בפר' צו בא להגביל שם "תנור" הראשון בל תאמר שבא בדרך הדיוק הגמור ורק תנור ולא כופח; שלזה הוסיף שכל אשר תאפה בתנור ורוצה לומר כל שהוא תנור אף בדרך השלוח, והוא הכופח שבהרחבה יקרא בשם "תנור" גם כן, כשר. (ורש"י שפירש במנחות (דף סג.) אין ריבוי אחר ריבוי צריך לומר אין מיעוט אחר מיעוט).

ור' שמעון סבירא ליה שבא השם כפול להורות שצריך שתאפה בתנור ויקדשה על מנת שתאפה בתנור, כן פירשו במנחות (דף סג.).

סימן קיזעריכה

ויקרא ב ד:
וְכִי תַקְרִב קָרְבַּן מִנְחָה מַאֲפֵה תַנּוּר סֹלֶת חַלּוֹת מַצֹּת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן.


ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא נדבה פרשה י:

"חלות...בלולות"-- ואין הרקיקין בלולים.

הלא דין הוא! מה אם החלות --שאינם טעונים משיחה-- טעונים בלולה, רקיקין --שהן טעונים משיחה-- אינו דין שיטענו בלולה?!
תלמוד לומר "חלות...בלולות"-- ואין רקיקין בלולים.


[ה] 'רקיקין משוחים'-- ואין חלות משוחות.

הלא דין הוא! מה אם הרקיקים --שאינם טעונים בלולה-- טעונים משיחה, חלות --שהם טעונות בלולה-- אינו דין שטעונה משיחה?!
תלמוד לומר 'רקיקים משוחים'-- ואין חלות משוחות.


חלות מצות בלולות ורקיקי מצות משוחים: הנה בהאי גוונא שנזכר שני שמות ולכל שם ציווי ופעל מיוחד, לפעמים הוא דוקא ולפעמים הוא שלא בדוקא. כמו שדעת ר' מאיר בפסחים (דף כא:) ובעכו"ם (דף כ.) ובחולין (דף קיד) שמה שכתוב "לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי" אינו בדוקא, דהוא הדין לגר במכירה ולנכרי בנתינה. וגם ר' יהודה היה מודה לו אם היה כתוב "ומכור", בוי"ו. וכן אמר רבינא בב"מ (דף סא) שמה דכתיב "את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תתן אכלך" פירושו דהוא הדין כסף במרבית ואוכל בנשך. והוא הדין שיש לומר גם פה שהגם שתפס חלות בלולות ורקיקים משוחים הוא לאו דוקא; שהוא הדין חלות משוחים ורקיקים בלולים, כי תפס רק לדוגמא.

[ והגם שבארנו במקום אחר ששם הכריחו זאת ממה שהקדים במשפט השני את הפעל אל השם וכתב "מכור לנכרי" והיה לו לומר "לנכרי תמכר" כמו שאמר במשפט הראשון "לגר..תתננה"; וכן היה לו לומר "ואכלך במרבית.." כמו במשפט הראשון "כספך..בנשך" כמו שבארתי זאת על פי חוקי ההגיון -- בכל זה מצאנו בבכורות (דף כה) ובחולין (דף קלז) "לא תעבוד בבכור שורך ולא תגוז בכור צאנך"-- אין לי אלא שור בעבודה וצאן בגיזה; מנין ליתן את האמור של זה בזה ואת האמור של זה בזה? ת"ל "לא תעבוד..ולא תגוז" -- הרי אף ששם נאמרו שני המשפטים בסדר אחד, שבשניהם הקדים את הפעל, למדינן שתפס רק לדוגמא כי דרך לעבוד בשור ולגוז את הצאן, והוא הדין שאסור בהפך, דאי לאו כן היה לו לדייק לכתוב "לא תגוז" בלא וי"ו שנדע שהענינים מפורדים. ובתענית (דף טו) מלכים בקימה ושרים בהשתחויה שנאמר "מלכים יראו וקמו שרים וישתחוו". מתקיף לה ר"ז אי הוה כתיב "ושרים ישתחוו" כדקאמרת, השתא דכתיב "שרים וישתחוו" הא הא עביד. -- הרי שוי"ו של "וישתחוו" מחבר הקודם ורצונו לומר שרים יקומו וישתחוו. וכן וי"ו "ולא תגוז" מחבר הענינים ששניהם אסורים בגיזה ועבודה. ]

והוא הדין שיש לומר פה שמה שכתוב "חלות בלולות ורקיקין משוחים" הוא לדוגמא והוא הדין בהפך, כי יש לדון זאת ממדת הקל וחומר שבכל אחד יש לדון קל וחומר כמו שבאר -- תלמוד לומר "חלות בלולות". ובמנחות (דף עה.) אמר על זה מאי תלמודא? אמר רבא לא לשתמיט ולכתוב "חלות משוחות ורקיקים בלולים"?!, רצה לומר הגם שאינו מוכרע ממקומו הוא מוכרע ממה שראינו שדבר זה נאמר במלואים ובפר' צו גבי תודה ובפר' נשא גבי נזיר, ובכולם תפס "חלות בלולות ורקיקים משוחים", ואם היה רק לדוגמא היה לו לתפוס במקום אחד להפך כדי שנדע שהוא לאו דוקא, ומזה מבואר שהוא בדוקא. ועיין באילת השחר (כלל רכב).

סימן קיחעריכה

ויקרא ב ד:
וְכִי תַקְרִב קָרְבַּן מִנְחָה מַאֲפֵה תַנּוּר סֹלֶת חַלּוֹת מַצֹּת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן.


ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא נדבה פרשה י:

[ו] "סֹלֶת חַלּוֹת מַצֹּת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן": מה תלמוד לומר "בשמן..בשמן" שני פעמים (ויקרא ז, יב) (במדבר ו, טו)? --להכשיר בשמן השני ולהכשיר בשמן השלישי.  ר' אליעזר בן יעקב אומר מושח את הרקיקים כמין כ"י, שאין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט.


[ הערה: הנה במאמר זה תלו עליו כל שלטי הגבורים. הלא מ"ש "בשמן בשמן" נדרש כבר (בסימן קטו) לר' יהודה כדאית ליה ולר' שמעון כדאית ליה, וכבר הביא בקרבן אהרן מ"ש בו הרא"ם והג"א ודחה דבריהם. וגם מ"ש הוא בזה אין בו ממש כאשר יראה הרואה. ועוד הלא נמצא עוד "בשמן" כפול גבי תודה וגבי לחמי נזיר, ומדוע לא דריש שם מאומה ונבבו(?) כל הדרשות על ב' פעמים "בשמן" דפה לבד. ]

בלולות בשמן. משוחים בשמן: כבר בארנו (בסימן קטו) למה כפל מלת "בשמן", לר' יהודה כדאית ליה ולר' שמעון כדאית ליה. אמנם זה נמצא עוד שני פעמים: ( א ) בתודה (ויקרא ז, יב) "חלות מצות בלולות בשמן ורקיקי מצות משוחים בשמן וסולת מורבכת חלות בלולות בשמן"; ( ב ) גבי נזיר (במדבר ו, טו) "סולת חלות בלולות בשמן ורקיקי מצות משוחים בשמן".  וזהו שכתב בספרא מה תלמוד לומר "בשמן בשמן" שני פעמים?", רוצה לומר שעוד יש שני פעמים בתורה שאומר "בשמן..בשמן" כפול (כי מה שכתוב פה "בשמן..בשמן" כבר נדרש).

והשיב שמה שכתוב בתודה "בשמן..בשמן" בא להכשיר בשמן השני ולהכשיר בשמן השלישי, כי שם נכתב ג' פעמים "בשמן" -- אחד צריך לגופיה והשני בא להורות שגם השמן השני היוצא מבית הבד על ידי טעינה כשר, ו"שמן" השלישי בא להורות שאף שמן השלישי היוצא מבית הבד על ידי טחינה וטעינה כשר למנחות (כמ"ש במשנה דמנחות (דף פו) שלשה זיתים הם ובהן שלשה שמנים. הראשון מגרגרו בראש הזית..הראשון למנורה והשאר למנחות. וכמו דאיתא בספרא אמור (אמור פרשה יג ) ונתבאר שם (בסימן רי)).

ומה שכתב עוד גבי נזיר שני פעמים "בשמן" דריש ר' אליעזר בן יעקב שבא ללמד דמושח את הרקיקים כמין כ"י (ותמצא בספרא זוטא הובא בילקוט נשא שדריש זאת מן "בשמן..בשמן" שגבי נזיר). וזה נבנה על השורש שאין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט. וכבר בארנו (באילת השחר כלל רלז) ששורש זה מיוסד על הנודע בחכמת ההגיון ששם הבא לבאר שם או פעל הוא מגביל את השם או הפעל, ואם בא אחריו שם שלישי אז אם השם המגביל בא לרבות, בא השם השלישי להגביל ולמעט; כי אם יאמר "בלולות" נאמר שדי בבולל במעט שמן ולכן אמר "בלולות בשמן" שסתם שמן הנאמר במנחות הוא לוג, ומרבה שצריך לוג. וכשהוסיף שנית "בשמן" גבי רקיקין בא למעט שדי אם מושח במקצת מן השמן והשאר נאכל לכהנים.

והנה למאן דאמר בברייתא דמנחות (דף עה.) דמושחן וחוזר ומושחן עד שיכלה כל השמן שבלוג, ופסק כן הרמב"ם (פ"יג מהל' מעה"ק) ידרוש "בשמן..בשמן" שגבי תודה כר' עקיבא בספרא צו (צו פרק יא מ"ד) ומנחות (דף פט). ו"בשמן..בשמן" שגבי איל נזיר ידרוש לשמן השני והשלישי.

סימן קיטעריכה

ויקרא ב ד:
וְכִי תַקְרִב קָרְבַּן מִנְחָה מַאֲפֵה תַנּוּר סֹלֶת חַלּוֹת מַצֹּת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן.


ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא נדבה פרשה י:

ר' יהודה אומר "מַצֹּת...מַצּוֹת"-- למצות שוו, לא שוו לבלולה.

[ז] וכיוצא בו אמר ר' יהודה:  "וְעָשִׂיתָ כִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וְכַנּוֹ נְחֹשֶׁת לְרָחְצָה" (שמות ל, לח), יכול כשם שמרחיצין מן הכיור כך מרחיצין מן הכן? תלמוד לומר "נחֹשת"-- לנחושת שוה לו, לא שוה לו לרחיצה.

כיוצא בו אמר ר' יהודה:  "וְעָשִׂיתָ חֹשֶׁן מִשְׁפָּט מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב כְּמַעֲשֵׂה אֵפֹד תַּעֲשֶׂנּוּ.." (שמות כח, טו), יכול כשם שזה כפול זה כפול? תלמוד לומר "..זהב"-- לזהב שוה לו, לא שוה לכפילות.


חלות מצות ורקיקי מצות: כבר בארנו (סימן קיז) שאין הכרעה מן הכתוב אם דבר בדוקא שיהיו החלות בלולות והרקיקין משוחים או תפס לדוגמא והוא הדין שיכול למשוח החלות ולבלול הרקיקין. ויש קל וחומר שיכול לעשות כן. ואמר ר' יהודה שלכן הוכפל שם "מצות" אצל חלות ורקיקין ללמד שכל הנכתב שם הוא בדוקא ואין ליתן את האמור של זה בזה ואת האמור של זה בזה שאז לא היה צריך לכפול "מצות" אצל רקיקין. וזה היה לר' יהודה כלל בלשון שכל מקום שחזר תנאי אחד בשני המשפטים מבואר שכל מה שכתוב בהם הוא דוקא ואין ליתן את האמור של זה בזה; שכן אמר גבי כיור שפעל "לרחצה" מוסב רק על הכיור (שהוא העיקר במאמר), לא גם להכן, מדהוצרך לשנות בו שיהיה נחושת (והובא בזבחים (דף כב.)). וכן אמר שאף שכתוב "ועשית חושן משפט כמעשה אפוד" אינו דומה אליו בכל פרטיו שיהיה כפול כמוהו דהא פירש ואמר "זהב תכלת וארגמן" -- מבואר שרק לענין זה המפורש ידמה לו, לא לדבר אחר. והמעיין יראה שכל אחת מן השלשה דוגמאות שהביא בנוי על שורש אחד שאם נכפל דבר אחד בביאור, לא נאמר ליתן האמור של זה בזה, ובכל זה מסתעף לשלשה בדים בפרטיהם, וממנו נקיש לכל מקום.