התורה והמצוה ויקרא ב יד-טו

סימן קנג

ויקרא ב יד:

וְאִם תַּקְרִיב מִנְחַת בִּכּוּרִים לַיהוָה אָבִיב קָלוּי בָּאֵשׁ גֶּרֶשׂ כַּרְמֶל תַּקְרִיב אֵת מִנְחַת בִּכּוּרֶיךָ.

ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא נדבה פרק טו:

[א] "תקריב...מנחת בכוריך" מה תלמוד לומר?

לפי שנאמר "כרמל" מצוה להביא רך מל; מנין לא מצא רך מל, יביא יבש? תלמוד לומר "תקריב את מנחת בכוריך".
מצותו להביא מן הקציר; לא מצא מן הקציר, מנין אף מן העליה? תלמוד לומר "תקריב..מנחת בכוריך", מכל מקום.

תקריב את מנחת בכוריך: מה שכתוב שנית "את מנחת בכוריך" הוא למותר שהיה לו לומר "תקריבנה" כמו שכתב תמיד "זכר תמים יקריבנו". וכבר בארנו שזה זרות גדול בלשון לחזור שם הפעול בכל פעם. ואחד מן הדרכים שידרשו חז"ל בזה שאם יאמר "תקריבנה" בכינוי יהיה מוסב על המשפט הקודם, רוצה לומר תקריב בתנאים הנזכרים, שהוא אביב (דהיינו מן התבואה החדשה) וכרמל (דהיינו רך ומל). ולכן אמר "תקריב את מנחת בכוריך" שהוא משפט חדש בפני עצמו רצונו לומר שתקריב מכל מקום, אף אם אין בו התנאים הנזכרים - שאינו אביב (וזהו שאמר מנין אף מן העליה) ואינו כרמל (וזהו שאמר מנין אם לא מצא רך מל וכולי) כי יתר התנאים שהם קלוי וגרש יוכל לעשות תמיד לקלותם ולגרסם בריחיים.

[וברייתא זאת סבירא ליה שיכול להביא עומר מן הישן כמ"ש במנחות (דף פג.). וברייתא המובאה (שם דף עב) יביא מן העומרים סבירא כמתניתין שם דאין להביא מן הישן, עיי"ש.]

וכדרשות האלה תמצא בכמה מקומות כמו שחשבתים באילת השחר (כלל קמ).

סימן קנד

ויקרא ב יד:

וְאִם תַּקְרִיב מִנְחַת בִּכּוּרִים לַיהוָה אָבִיב קָלוּי בָּאֵשׁ גֶּרֶשׂ כַּרְמֶל תַּקְרִיב אֵת מִנְחַת בִּכּוּרֶיךָ.

ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא נדבה פרק טו:

[ב] "בכוריך"-- בכורי כל יחיד ויחיד; מלמד שאינה באה אלא משל צבור, דברי רבי עקיבא.

ר' שמעון אומר נאמר כאן "בכורים לה' " ונאמר להלן (ויקרא כג, יז) "בכורים לה' ": מה "בכורים לה' " אמורים להלן-- משל ציבור, אף כאן-- משל ציבור. אם תאמר זו משל יחיד והלן משל ציבור -- אמרת לאו! אם זו "בכורים לה' " אין הלן "ראשית קציר", ואם הלן "ראשית קציר" אין זו "בכורים לה' " -- דברים מחוסרים כאן אמרן הכתוב להלן.

[ הערה: איך הוכיח ממה שכתוב "בכוריך" בכורי כל יחיד שאינה באה אלא משל ציבור? נהפוך הוא. והראב"ד הגיה באמת יכול בכורי כל יחיד ויחיד? ת"ל ראשית קצירכם". ואנחנו רוצים לישב הגירסה הכתובה בספרים. ודברי ר' שמעון תמוהים ומופלאים כמו שיראה המעיין ]

תקריב את מנחת בכוריך: כבר הזכרנו (בסימן קמח) שאבן עזרא מבאר פרשה זו בקרבן יחיד; שיכול יחיד להתנדב מנחת עומר על בכורי שדהו. ומלבד ששגה בזה בדקדוק הלשון שאם כן היה לו לומר "ואם מנחת בכורים תקריב" (כמו שבארנו שם באורך) הנה דעת חז"ל מוסדים במקומם, שאם ביחיד מדבר מדוע לא בארה תורה הלכות עומר של ציבור המוזכר בפר' אמור מה יעשה בו? אם יקריבהו קלוי גרש כרמל, אם ירימו ממנו הקומץ והלבונה וכדומה. ועוד, שאם כן מדוע העתיק פרשה זאת ממקומה? שהלא אחר מנחת מרחשת היה לו לומר "ואם מנחת בכורים תקריב..." ואחר כך יאמר "והבאת את המנחה..והרים.." שזה כולל כל המנחות; וכבר הערו בזה המפרשים.

ועל כן בזה לא הסתפקו חז"ל; שפרשה זאת מדברת בקרבן צבור. אבל יש בזה ספק אחר: כי יש לפרש אף על פי שעיקר הפרשה מדברת במנחת עומר של ציבור, יש לומר שגם יחיד יוכל להתנדב כזאת על בכורי שדהו, ושלכך סמך הלכותיה אל ה' מיני מנחות של יחיד.

והשיב ר' עקיבא ממה שכתוב מלת "בכוריך" שהוא מיותר, שהגם שמוכרח להחזיר שם הפעול מטעם הדרוש שנתבאר בסימן הקודם, בכל זאת היה לו לומר "תקריב את מנחתיך", שכן בכ"מ שחזר שֵם הקרבן לא חזר רק שם הסוג, לא שם האיש. כמו שכתוב "ואם מן העוף קרבנו והקריב מן התורים את קרבנו", "ונפש כי תקריב קרבן מנחה סולת יהיה קרבנו..." -- ולא אמר "את קרבן עולתו" "סולת יהיה קרבן מנחתו" (כמ"ש באילת השחר כלל קמח). ולמה אמר פה "מנחת בכוריך"? ולמד ר' עקיבא שזה בא ללמד שאינו נוהג בשל יחיד. כי מה שנקראת בשם "מנחת בכורים" יש לפרש מפני שהוא ראשית הקציר המתבכר ראשונה, ויש לפרש מפני שהוא ראשונה לכל המנחות כמו ששתי הלחם נקראת "בכורים" מטעם זה שאף שאינם ראשית הקציר (כנ"ל סימן קלז). אמנם אם יהיה טעם שם "בכורים" מפני הביכור הראשון, לא יצדק על מנחת הציבור "מנחת בכוריך" בנוכח, כי לשון יחיד הנאמר על כלל העם הוא מפני שהדבר כולל כל כללות העם. וזהו שאמר "בכוריך"-- בכורי כל יחיד ויחיד, רוצה לומר שאחר שאמר על הכלל "בכוריך" בהכרח כולל כולם, וזה אי אפשר שהעומר יהיה בכורי כל העם כי אין התבואה מתבכרת בזמן אחד לכולם. ואם כן אי אפשר לפרשו על הכלל שם "בכוריך" בנוכח רק מצד שהוא מנחה ראשונה לכל המנחות שבזה הוא "מנחת בכורים" לכלל הכנסיה, בכורה לכל מנחותיהם. ואחר שנקראת מצד זה "מנחת בכורים" אי אפשר שיביאנה היחיד שאז לא נקראת "מנחת בכורים" שכבר קדמו על המזבח מנחת העומר של ציבור ומנחות העומר שהביאו יחידים קודם לו. וזהו שאמר מלמד שאינה באה אלא משל צבור. ואם כן לר' עקיבא חזרה התורה שֵם "בכוריך" ללמד שהוא מובאת רק מצד שהוא בכורה למנחות ולא יצויר זה ביחיד.

ור' שמעון למד זה בדרך אחר שנאמר בשתי הלחם "בכורים לה' " ושם פירושו בכורים למנחות, כי שתי הלחם לא היה ראשית הקציר ולא נקראו "בכורים" רק מצד שהיה המנחה הראשונה (כנ"ל סימן קלז). והוא הדין שמה שכתוב פה "בכורים" פירושו שהוא בכורים למנחות וממילא אי אפשר שיביאה היחיד שאז אינם "בכורים" כמו שבארנו לשיטת ר' עקיבא. ומפני שעל זה יש להשיב עדיין (כי גזירה שוה לא היה מקובלת אצלו דהא ר' עקיבא לא למדה) שהא כדאיתא והא כדאיתא (שבכורים דשתי הלחם היינו בכורים למנחות ולא משכחת להו ביחיד, ובכורים של עומר פירושו בכורי קציר ויוכל גם היחיד להביאה. וזהו שאמר "אם תאמר זו משל יחיד", פירוש: אף משל יחיד והלן משל ציבור). על זה השיב "אם זו בכורים לה' אין הלן ראשית קציר ואם הלן ראשית קציר אין זו בכורים". פירושו, שאם תאמר שמה שנקרא העומר "בכורים" הוא מפני שהוא ראשית קציר ולכך כל יחיד יוכל להביאו מראשית קצירו, אם כן אין שתי הלחם בכורים. כי שתי הלחם נקראו "בכורים" רק מצד שהם בכורי מנחות שלא קרב שום מנחה של יחיד מן החדש קודם להם, והרי קרבו מנחת עומר של יחידים. ואם כן, אם זו בכורים לשם, ר"ל אם שתי הלחם בכורים מבואר שאסור להקריב מנחת יחיד קודם להן; אם כן אין הלן ראשית קציר, פירוש-- אין מנחת העומר נקראת "בכורים" מפני שהוא ראשית קציר (עד שיביאם גם היחיד), רק מצד שהוא בכור למנחות ואין היחיד מביא אותה.

וברייתא זו שנויה גם בפ' אמור (אמור פרק יג מ"ג) ותפס לשון "הלן..זו" כפי הנשנה שם ששם עיקר מקומו, והבן.

סימן קנה

ויקרא ב טו:

וְנָתַתָּ עָלֶיהָ שֶׁמֶן וְשַׂמְתָּ עָלֶיהָ לְבֹנָה מִנְחָה הִוא.

ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא נדבה פרק טו:

[ג] "ונתת עליה שמן"-- עליה שמן ולא על לחם הפנים.

הלא דין הוא! מה אם מנחת נסכים --שאינה טעונה לבונה-- טעונה שמן, לחם הפנים --שהוא טעון לבונה-- אינו דין שיטעון שמן?! תלמוד לומר "עליה שמן"-- עליה שמן ולא על לחם הפנים.

[ד] "עליה לבונה"-- לא על מנחת נסכים.

הלא דין הוא! מה אם לחם הפנים --שאין טעון שמן-- טעון לבונה, מנחת נסכים --שהיא טעונה שמן-- אינו דין שתטעון לבונה?! תלמוד לומר "עליה לבונה"-- לא על מנחת נסכים.

[ה] "מנחה"-- לרבות מנחת יום השמיני ללבונה.

"הִוא"-- פרט לשתי הלחם שלא יטענו לא שמן ולא לבונה.

הלא דין הוא!
- אם מעטתים מן השמן שהוא נוהג במנחת נסכים, לא אמעטם מן הלבונה שאינה נוהגת במנחת נסכים?!
- אם מעטתים מן הלבונה שהיא נוהגת בלחם הפנים, לא אמעטם מן השמן שאינו נוהג בלחם הפנים?!
הוא הדין!
- אם מעטתים מן השמן -- שאינו נוהג בלחם הפנים! אמעטם מן הלבונה שהיא נוהגת בלחם הפנים?!
- הין אם מעטתים מן הלבונה -- שאינה נוהגת במנחת נסכים! אמעטם מן השמן שהיא נוהג במנחת נסכים?!
תלמוד לומר "הִוא"-- פרט לשתי הלחם שלא יטענו לא שמן ולא לבונה.

ונתת עלה שמן ושמת עליה לבונה מנחה הִוא: כבר הזכרתי (בסימן סט) שיפלא מאד מדוע בקצת מקרבנות הזכיר לבסוף "עולה היא" "מנחה היא" "חטאת היא" ובקצתם לא הזכיר זאת. וגם גוף הדבר מה שכתב "מנחה הוא" מיותר דהא כבר מבואר שבמנחה ידבר. ובארנו (בסימן קכו) שאחד מדרכי חז"ל (אשר דרשו זה בכמה מקומות/בכל מקום) שבא לבאר שמה שצריך שמן ולבונה אינו מיוחד במנחת בכורים לבד מצד שהוא מנחת בכורים, רק מצד שהוא מנחה, ושגם מנחה אחרת של צבור צריכה שמן ולבונה אחר שהיא מנחה גם כן. ועל זה אמר (במשנה ה') שבא לרבות מנחת יום השמיני ללבונה ששם כתיב (ויקרא ט, יד) "ומנחה בלולה בשמן" ולא ידעינן שהיה שם לבונה (כי שעה מדורות לא ילפינן כמ"ש במנחות דף נט) ולמדו שיתן לבונה. ולא מבעיא למפרשים ששמיני למלואים היו בח' ניסן ופרשיות אלה דבר באחד בניסן, אלא אף לרבותינו ששמיני היה בראש חדש ניסן דבר הפרשיות קודם.

אמנם לפי זה היה יותר נכון לאמר "ונתת שמן ושמת לבונה מנחה...", אחר שרצונו לומר שנתינת שמן ולבונה כולל לכל מנחה. לא היה לו לומר מלת "עליה" שפורט רק מנחה זו. וכבר דרשו חז"ל גם מלת "עליה" שבמנחת מחבת מטעם זה שגם שם כתוב "ויצקת עליה שמן מנחה.." (כמו שבארנו בסימן קכו). כי מלת "עליה" פורט רק עליה, לא על זולתה. ואמרו (במשנה ג') שבמה שכתב "עליה שמן" ממעט לחם הפנים משמן (דהוה אמינא שילמוד קל וחומר ממנחת נסכים), ובמשנה ד' אמרו שמה שכתוב "עליה לבונה" ממעט מנחת נסכים (דהוה אמינא שילמוד קל וחומר מלחם הפנים. ועיין מה שכתבו התוס' מנחות שם ד"ה ונתת).

עוד בארנו (בסימן סט) שמצאנו פעמים הרבה שלא יכתב מלת "היא" כמו שכתוב "עולה אשה.." (ויקרא א, ט), "קדש קדשים מאשי השם" (שם ב ג) -- ולא אמר "עולה היא". ולכן בכל מקום שכתוב "הִוא" שבא לרמוז רק הוא, לא זולתו דרשוהו חז"ל. ובארו שמה שכתוב פה "מנחה הוא" בא למעט שתי הלחם משמן ולבונה (אף דאקרי "מנחה" כדכתיב "והקרבתם מנחה חדשה לשם" - תוספות מנחות שם). ובארו טעם הברייתא שהוצרכה לפרש המיעוט בתרוייהו שהגם שיש לכל אחד גריעותא מצד אחד עד שאם נשקיף על זה יהיה קל וחומר מחברו, זה עצמו מחייב ההפך שהא בצד האחר יש לו מעלה. וזהו שאמר הוא הדין!. ולכן תפסה הברייתא המיעוט על שמן ולבונה.

וכל הפסקה הלזו הובאה במנחות (דף נט) ושם הקשה על כל המיעוטים שימעט מנחת כהנים. ומסיק מסתברא נפש -- רצונו לומר שכאן שדבר במנחת ציבור מרבה וממעט מנחת ציבור; שמנחת שמיני שמרבה, ולחם הפנים ומנחת נסכים ושתי הלחם שממעט -- כולם של ציבור שבה מדבר בפר' זו; אבל מנחות של יחיד שייכים להתרבות או להתמעט במנחת יחיד, לא פה.