עשירית האיפה על ספרא/ויקרא נדבה/פרשה ג
עשירית האיפה על הספרא
מפרשים על הפרק: מלבי"ם | חפץ חיים | קרבן אהרן | הר"ש | רבינו הלל | הראב"ד | עשירית האיפה
פרשתא ג עריכה
(א) עולה מה ת"ל: דהוקשה לו לתנא אחר שכבר אמר שמדבר מקרבן נדבה ומסדר בכאן כל מעשי פרטי עשיותיו, מה לנו שיהיה שמה עולה או שם אחר, כי אחר שאנו יודעין סדר הקרבתו. וכן דרש לקמן כל תיבת "עולה" לרבות. וכן גבי מנחה דרש תיבת "מנחה" כי אחר שמסדר לנו כל מעשה המנחה יהיה שמה מנחה או שם אחר.
וכן גבי שלמים דרש תיבת "שלמים" שהיה לו לומר "ואם זבח קרבנו" ממילא אחר שיסדר פרטי עשיותיו אנו יודעין שהוא זבח אחר מין אחר ולא כמו הראשון שכולו כליל. ולכן דרש קריאת שם "שלמים" שהוא להביא שלום. ולא דרש שם עולה גם כן על אופן זה שבא על הרהור הלב, כי מה נרויח בהודעה זו אחר שהוא קרבן נדבה, אבל גבי שלמים שנדרש שם שלמים שמביא שלום לעולם, אני מרבה אח"כ שכל הקרבנות מביאין שלום לעולם אפילו הבאין חובה. והבן מאוד דברינו.
וכן גבי חטאת ואשם כגון חלב פר החטאת, חטאת הקהל, אשם הוא -- הכל דרוש לקמן למה לי קריאת שמם. ולכן בא לומר שהתורה אין כוונתה להודיע את שם הקרבן אלא לדרשה קאתינא.
והרב זללה"ה דחק עצמו מאוד בכל הנ"ל כמבואר למעיין בכל דבריו.
ולפי דעתי גם כוונת הראב"ד זללה"ה היה כדרכינו אע"פ שהרב דחה דבריו, ולפי פירושינו הכל מרווח ועיין שם בדברי הרב.
(ב) בעולת נדבה: שאין לה חלופין, שאם נדר ונדב להביא עולה מן הבקר או מן הצאן, אם נתדלדל אח"כ לא יכול להחליף להביא מן העוף, תאמר בעולת חובה כגון יולדת ומצורע שאם נתחייב להביא עולה מן הבקר והצאן ונתדלדל אח"כ יביא מן העוף.
(ג) שינהגו בתמורה: דהיינו שלא תחול הקדושה על הפסולין אם עבר והמיר עולה בחולין הפסולין.
(ד): עולה אין קדושה חלה עליה בבעל מום אלא על ידי פדיון יוצאת לחולין לגזוז וליעבד, אבל תמורה אם המיר עולה תמימה בבעל מום קבוע של חולין נתפסת הקדושה על התמורה ואין בה לאחר הפדיון אלא היתר אכילה.
ת"ל אם עולה: אחר שכל התיבות הם יתירות שלא היה לו להתחיל אלא "בקר זכר וכו'".
(ה) שינהגו בשלמים: דקרא לא משעתי אלא בעולה.
(ו) קל וחומר: ועוד חוץ מהדין הנ"ל נלמדנו עוד בק"ו, ומה אם עולה שכשרה מן העוף דנראה מזה שלא הקפידה התורה כ"כ בעולה שהרי אין מומין פוסלין בעוף. ואח"כ אמר לא אם אמרת בעולה, אדרבה בעולה הקפידה התורה יותר שפסלה בה את הנקבה שהיא חסירה ומקום נקבות אין לך מום גדול יותר מזה אבל בשלמים הכשר הנקבות ובשלמים אן זה מום כלל יכול כל אלו הפסולין גם כן לא יפסלו ת"ל קרבנו - הכל יתר כמבואר לעיל.
(ז) וכשהוא אומר למטן: דהיינו אצל צאן נאמר זכר ולא איצטריך ליה שהיה יכול ללמוד מבן הבקר, אלא להוציא את הטומטום דהיינו אפילו אם שחטו ונמצא אח"כ זכר - פסול. ואנדרוגניס בריה בפני עצמה. ועיין בבכורות דף מ"א (בכורות מא, א).
(ח): מבואר מעצמו.
(ט): בחטאת לא כשרה כל מין זכר, דהרי בכבש נאמר לחטאת נקבה וכן חטאת יחיד שעירת עזים נקבה. אבל בעולה מכל מין שמביאה הוא זכר.
ואמר הבכור אינו כשר לבא טומטום שנאמר "הזכר" - זכר ודאי.
(י): מבואר מעצמו.
(יא): מעשר הוא אחד מעשרה, ומאחר שנבחר א' מעשרה מן הראוי שיהיה כמוהם ויהיה מן המובחר שבהם.
(יב) כך אם אינו כענין הזה אינו לרצון: הוקשה לו לתנא שהיה לו לפסוק לומר "תמים זכר" כי מתחלה יצטרך לשלול המום שהוא הדבר הפוסל בכל הקרבנות ואח"כ יעלהו עוד מעלה לומר זכר. ולכן אמר שתיבת "תמים" הנדרש בהכרח תמים יקריבנו, דהיינו תמים יקדישנו, כי הקרבה מאן דכר שמיה קודם אומרו אל פתח אהל מועד אשר שם ניקרב. אלא על כרחך "יקריבנו" היינו יקדישנו. ולכן שינה גם כן ולא אמר "תמים זכר" אלא "זכר" ואח"כ אמר "תמים יקריבנו" שיהיה פירוש הפסוק גם כן תמים יקריבנו דהיינו איש המקריב והמנדב שיתנדב בתמימות הלב בלי עירוב מחשבות רעות וזרות ויקדיש את הקרבן בתמימות אזי יחול עליו קדושה קדושת הרצון.
וזהו אומרו כשם שאם אינו תמים אינו לרצון כך אם אינו דהיינו האיש המקדיש אם אינו כענין הזה אינו לרצון. ראה נועם דבריו שאמר כענין הזה, והבן מאוד. כך הבנתי מדברי הפסיקתא פי' נועם דברי התנא.
והרב ז"ל הבין שקאי על הכהן המקריב והוא דוחק, עיין שם ותראה. ומעתה לפי פירושינו יבוא דברי הראב"ד גם כן לנכון אשר הרב דחה אותו כי הוא אמר שהתנא יליף לה ממלת "לרצונו", והרב הוקשה עליו שתיבת "לרצונו" קאי על איש המקדיש את הקרבן, ולפי דברינו נכונים דברי הראב"ד כשם שאם אינו תמים אינו לרצון, ופירוש הפסוק כך הוא: זכר תמים יקריבנו, דהיינו שיהיה הקרבן תמים, וגם בשעת חלות הקדושה בפה יקדיש בתמימות לבו דהוי כאילו נכתב "זכר תמים תמים יקריבנו", מלת "תמים" נמשך למעלה ולמטה. ולכן שינה ולא אמר "תמים זכר".
ואמר אח"כ אם כבר הקדיש תמים בתמימות אזי אל פתח אהל מועד יקריב אותו לרצונו, דהיינו שיהיה שעת הקרבה גם כן ברצונו הטוב דאם לאו כופין אותו על זה כיון שכבר הקדיש, ואם יהיה לרצונו יהיה לפני ה' ומלת "לרצונו" נקשר גם כן עם "לפני השם" שיהיה רצונו לפני ה' ואזי יהיה רצון ה' בו.
ואמר התנא כשם שאם אינו תמים אינו לרצון, דהיינו שהוא מורה על פחיתות רצונו להקרב לפני מלך עליון בע"מ כמאמר הכתוב הקריבהו נא לפחתך, ואזי לא יהיה לרצון לפני ה' ולא יבא לפניו -- כך אם הוא הקדיש שא מרצון אפילו כשמקריב אותו אח"כ לא יהיה לרצון ומלת "לרצונו" הנאמר בסוף דהיינו על שעת הקרבה שיהיה כרצונו וכרצון ה', כן גם כן בתחילת הקדש יהיה מרצונו וכרצון ה'. ואזי בודאי יקדיש תמים בתמימות. והבן מאוד.
תמים יקריבנו תמים יקדישנו: הוקשה לו לתנא תיבת "יקריבנו" הוא מיותר, כי היה די לומר "זכר תמים אל פתח אהל מועד יקריב אותו", ואם בשעת הקרבה הוא זכר תמים בודאי בשעת ההקדש היה זכר תמים, ולמה לו לומר "יקריבנו" שהוא בהכרח קאי על הקדישה שהוא קודם בואו אל פתח אהל מועד, שאם בשעת הקרבה הוא תמים בודאי מקודם גם כן תמים. ולכן הציע מקודם שתיבת "תמים" קאי גם כן על איש המקדיש, ומעתה יבוא לנכון תמים יקריבנו יקדישנו דהיינו אפילו בשעת ההקדש יהיה בתמימות הלב. והבן מאוד דברינו.
רבי יוסי חולק ואמר שתיבת "יקריבנו" קאי גם כן על שעת הקרבה אלא שבא להוסיף אע"פ שהוא מבוקר מקודם צריך בשעת הקרבה גם כן לעיין אם הוא תמים. וזהו ששנינו אע"פ שהוא מבוקר מבערב בודקין אותו לאור אבוקות.
אמר ר' יוסי חייב חטאת: היינו אפילו נמצא שהוא תם אלא שלא בקרו ארבעה ימים מקודם כדיליף מפסח בגזירה שוה והביא זה לכאן להבין פי' הפסוק שאינו מדבר על ביק' של ארבעה ימים כי זה יליף מפסח והוא פוסל הקרבן ממילא בשאר קרבנות צריך ביקור קודם הקדישו ואם לא בקרו כלל והקריבו הוא פוסל ועל זה אינו מדבר הפסוק אלא הפסוק מדבר בכל הקרבנות אע"פ שכבר הם מבוקרין מצוה לבקרו קודם הקרבתו.
(יג): דרש יתור תיבת "אל פתח אהל מועד", וכי לא ידעינן שמקריבין כל הקרבנות על המזבח, אלא דרוש יקריבנו ולא אמר יקדישנו לת"ק, אלא שהוא כולל גם כן לשון הגשה דהיינו שיגיש הקרבן אל פתח אהל מועד.
ומהו אומר יקריב יקריב: ומעתה דרש מיתור תיבת 'נו' הנאמר אצל יקריבנו, דהיה לו לומר "יקריב", דבאמת מלת "יקריבנו" דרש לעיל להקדש וכן דרש שיטפל בהבאתו אל אהל מועד אבל לדרשת דלעיל לא יצטרך כנוי מלת "נו" של יקריבנו והיה לו לומר "יקריב".
ולכן בהכרח לפרש שתיבת יקריבנו כולל גם כן הקרבה על המזבח אבל לענין הקרבה על המזבח מלת "יקריב" וכן כנוי מלת "נו" -- הכל מיותר, וכי אנן לא ידעינן היכן מקריבין ועיקר הקרבן להקרבה. ולכן דרש מנין אם נתערב עולת ראובן בעולת שמעון עולה בתמורתה עולה בחולין שימכרו ויבוא בדמיהן עולת כל אחד לשם מי שנתחייב. ת"ל יקריב. יכול אפילו נתערב בפסולין? ת"ל יקריבנו - כינוי ליחיד להקריבו ביחיד ולא עם תרעובת.
אוציא את שנתערב בפסולין: כלומר ולא צריך קרא לזה אלא מסברא אוציאנו.
(יד): מבואר כי לכל אלו מסברא אוציאנו אלא כי איצטריך קרא לאשם איצטריך ששוה לעולה בהקרבתו בכל צדדיו.
(טו) מה ראית למעט את האשם: מחמת שינוי השם ולרבות עולה בעולה שהוא שנוי בעלים, וכן עולה בתמורה וחולין הוא שינוי השם כמו אשם. ולכן אמר עולה בעולה הוא שם אחד ולא קפדינן על שם בעלים. וכן עולה בתמורה התמורה הוא גם כן עולה. וכן חולין יכול להיות עולה.
יקריב אותו: כי קשה לתנא אחר שתיבת "יקריב" כולל הרבים אפילו כשנתערבה בעולת אחרים ותיבת "אותו" הוא מיותר ובא למעט. ולכן דרש התנא תיבת "יקריב" כולל בודאי הרבים ומלת "אותו" מושך אליו גם כן תיבת "יקריב". אבל אינו קאי על הנקרבים אלא על המקריב דהיינו הב"ד כופין את המקריב שיקריב. או שיכפה את עצמו ויקריב עצמו לאהל מועד עם הקרבן. והבן. זהו שיטת הרא"מ והוא נכון מאוד.
לשון הרמב"ם (פ"ב מהל' גירושין ה"כ)[1]: שאין אומרים אנוס אלא למי שנחלץ ונדחק לעשות דבר שאינו מן התורה כגון מי שהוכה עד שמכר, אבל מי שתקפו יצרו לבטל מצוה או לעשות עבירה והוכה עד שעשה דבר שחייב בו מן התורה אין זה אנוס אלא הוא אנס את עצמו בדעתו הרעה, וכיון שהוכה עד שתשש יצרו, עושה מרצונו מה שציווהו האל יתברך.
- ^ וכן מובא בקיצור ב(פי"ד מהל' מעשה הקרבנות הט"ז)