עשירית האיפה/ויקרא נדבה/פרק א
עשירית האיפה על הספרא
מפרשים על הפרק: מלבי"ם | חפץ חיים | קרבן אהרן | הר"ש | רבינו הלל | הראב"ד | עשירית האיפה
פרשה א עריכה
(פיסקא א) ויקרא וידבר: סיבת הקריאה נתפרש מלשון הקרואים המזומנים שהוא הכנת שפע אור אלהי הנשפע מאור אלהי אין סוף להמשיך את מחשבות הנביא אליו יתברך בתכלית הדביקות התקדשרות והתלהטות עד שנדבוק דעתו באור אלהי הפשוט ותיבת הקריאה הוא הקורא הדורות מראש להמשיך לכל אחד שפעו וקיומו לפי השגתו ותיבת קרא הוא עצם שלימות המוחין בקדושה וטהרה כידוע עד שנישלום הנביא המנבא בכל כח חלקי נשמתו לפי השגתו ושורשו ואז נתלבש בו אור אלהי הפשוט על ידי חלקי קול ודיבר שלו ומדבר עמו כמבואר בהרמב"ם ובשער הנבואה, וידוע ליודעין באמת עיין מדרש ר"מ ויחי עלה(?) רל"ד (ח"א רלד, ב) ולכן הניח בכאן התנא הנחה הקדים קריאה לדיבור שעל כל דיבור היה מקודם הכנת אור אלהי המזמין את הנביא להמשיכו מזה העולם ולהזמינו לאור אלהי עד שנפשוט נפשו מגופו כי אפילו אצל בלעם הטמא נאמר "ויקר" שהוא לשון טומאה שההפשט שלו היה על ידי התדבקות בטומאה כידוע ומכל שכן להבדיל בין הטמא והטהור שאצל קדושת הנביא היה אור אלהי מפשיט אותו לתכלית הדביקות. ואחר כך אמר התנא הלא דין הוא שעל כל דיבור יהיה בהכרח הקריאה מקודם אם כן בכאן תיבת 'ויקרא' הוא יתר. נאמר כאן ונאמר בסנה שהוא "ויקרא אליו אלהים מתוך הסנה ויאמר אנכי אלהי אביך" שענין אמירה ודיבור הוא אחד לענין זה וכיון שנאמר בסנה תיבת "ויקרא" ממילא ידעינן שעל כל דיבור יהיה בהכרח הקריאה קודמת כיון שהוא הכרחי לדיברות.
( ב ) לא אם אמרת בדיבור הסנה שהוא תחלה לדיברות: וכיון שהוא תחלה לדיברות בהכרח שיקדים הקריאה להזמינו לאור אלהי למדריגות הנביאה כיון שלא הורגל עדיין במדריגה הזאת. ושורש אמיתות הקריאה הנאמר במשה מה שלא נאמר בכל הנביאים הוא שנבואת משה היה באספקלריא המאירה ורואה שאינו רואה ויודע שלא השיג עדיין כלל מגדולת אין סוף ברוך הוא וברוך שמו. וזהו "ויקרא" סתם הנאמר במשה ולא פירש מי הוא הקורא וכן בסנה "ויקרא אליו אלהים" וכן בסיני "ויקרא אליו ה'" ולא נאמר "ויקרא ה' אליו" והבינהו כי הקורא הוא הקורא הדורות מראש אשר מראש בסתר דברתי אשר זהו מדריגות משה להקדים הקריאה סתימה אליו וזהו בהכרח לתחלת הדברות להראות לו המדריגה אשר בכחו ויכלתו לבא אלי' ומפני זה לא נעמיס שהיה במדריגה זו הגדולה גם כן באהל מועד ולכן בהכרח שיאמר גם כן באהל מועד שהיה במדריגות הקריאה וזכה למראה זו שהיה בתחלתו לאספקלריא המאירה. ואחר כך אמר דיבר הר סיני יוכיח שהוא ויקרא אליו ה' מן ההר קריאה סתימה כמו שפירש רבינו הלל וכן הרב הקדוש אור החיים ולדרכנו(?) מן ההכרח על דיבור זה שהוא קריאה סתימה וכיון שראינו שכבר עלה למדריגה זו אחר התחלה ממילא שהיה זה לו לקביעות הקדושה ולכן אמר דיבור הר סיני יוכיח שהיה לו מדריגה זו בקביעות הקדושה. עיין זוהר ויחי דף רל"ה, והבן.
( ג ) לא אם אמרת בדיבור הר סיני שהוא לכל ישראל אף על פי שכל הדיברות היה לכל ישראל אבל זה הדיבור היה שיעלו כל ישראל למדריגות הנבואה לקבל התורה ולכל זה היה על ידי כח משה רבינו ולכן בהכרח להעלות אותו למדריגה גדולה כאמרם לא נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל לאמיתת הקריאה הנאמר אחר כך ויקרא ה' למשה ויעל משה זהו לצורך ישראל בודאי כמבואר אצלינו בדרושים בספרי רקיע השמים דברים נכונים וכאן לקצר באתי.
( ד ) הצד השוה שבהן שהם דבר מפי קדוש למשה: זהו הצד המכריח אותנו לקריאה הקודמת ולא שום דכר(?) מכריח אותנו אלא זהו היה למשה בקביעות הקדושה ממילא נכריחנו שכל דיבור מפי קדוש למשה היה לו מדריגה גדולה הזאת.
( ה ) אי מה הצד השוה שהוא דיבור ובאש יצא דיבור אהל מועד שאינו באש: סיבת האש היה כמאמר הכתוב "פן תאכלנו האש הגדולה הזאת" שסיבות האש היה להפשיטם בתכלית מזה החומר העב והגס עד שיבא למדריגה מה שהיה קודם החטא וזהו היה בנתינת התורה האש הגדולה אלא שלא יכלו לקבל וחזרו לאהליהם ויש לנו בזה דברים מתוקים בדרושים וגם בסנה היה סיבת האש להפשיט את משה כמאמר הכתוב "של נעליך" כידוע ליודעין וכיון שבא למדיגה כזו בהכרח להקדים הקריאה על אחד מב' פירושים שאמרנו לעיל. יתכן כאן הי??? האש סיבה לקריאה הקודמת ואם יקשה לך לילפו כולם מאהל מועד זה לא יעלה על הלב שנאמר בודאי בפשיטות שאחר כך בא למדריגה הגדולה הזו ולא קודם והמשכיל יבין כי אני לקצר בא. ועל הוצעה הזו שהוצענו אם תפקח עיני שכלך יתרצו לך כל מבוכת הראשונים. ודי בזה.
( ו ) יכול לא היה וכולי ת"ל מאהל מועד כל שהוא מאהל מועד הקדים קריאה לדיבור: כי מנין נאמר שהיה לו למשה המדריגה הזו תמיד, כי אולי אפשר בהתחלת השראת השכינה על המשכן עלה לזה. ת"ל מאהל מועד לאמר כל שהוא מאהל מועד ממילא שלא ירד הקדוש ממדריגתו כל המשך אהל מועד אם כן ממילא אפילו על הדיברות שבתורה אפילו שלא היה באהל מועד הכל היה בקריאה כי אין אהל מועד גורם לסיבה זו אלא קדושת הקדוש. והבינהו.
( ז ) מנין אף לאמירת: גירסת הראב"ד תלמוד לומר וידבר לאמר מיותר מלת "לאמר" דרש לכל אמירות וצווין.
( ח ) יכול אף להפסקות: כי נאמר שההפסקות היה מחמת הפסק שפע נבואה ממילא הוצרך לחזור למדריגתו להשיג שפע נבואתו.
( ט ) וכי מה היו הפסקות ליתן ריוח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה: להתפרש לו כל אחד בפני עצמו באיזה ענין הוא מדבר ובאיזה מקום.
( י ) ומנין שכל הקריאות היו משה משה ת"ל ויקרא ויאמר: שזהו תיבות "ויאמר" מיותר שהיה די לו באמרו "ויקרא אליו אלהים משה משה" אלא לרבות כל הקריאות של אמירות היה משה משה שסיבת שמו הוא שורשו הנשרש בשורש עליון קורא הדורות והבינהו.
( יא ) ומנין שעל כל קריאה אומר הנני ת"ל ויאמר הנני שאין ת"ל ויאמר: פירוש כי כל אמירה של הנני לא מצאנו לו סיבה שנכריחנו שיהיה נצרך לאותו דביור לומר הנני כי היא כולו מיותר כי מאי לי אם השיב הנני או לא אלא בודאי הוא בנין אב לכל הדיברות שהוא הכרח להשיב הנני ולא דוקא לאותו דיבור שנוכל לעקש ולומר מחמת שלא היה יודע מי מדבר עמו לזה השיב הנני כי מאי לי אם השיב או לא אלא בודאי הוא דבר הכרחי לכל הדיברות כי לא מצאנו לחלק בין דיבור זה לכל הדיברות והסיבה לזה כי בהכרח הקריאה היה ממקום הנעל' מבלי להשיגהו שנצטרך אליו הכנה ולכן בהכרח היה אומר הנני להזמין עצמו בהכנה וביחוד נשמתו לקבל שפע נבואתו כפי כחו והבינהו. ולכן מקדים דרשה זו לתיבת משה משה לומר אף על פי שהקריאה היה ממקום הנעלם והסתום אף על פי כן בהכרח היה משיב הנני לקבל כפי כחו אור נשמתו שהוא משה משה. והבן.
( יב ) משה משה לשון חיבה ולשון זירוז: כי הכפל שמו מורה על פנימות נשמתו החביבה שנברא בצלם ולשון זרוז הוא המקיף של נשמתו שהוא הזרוז כידוע ואמר דבר אחר משה משה הוא משה עד שלא נדבר וכולי כי אברהם אברהם פסיק טעמי בגוויה קדמאה לא שלים בתראה שלים אבל משה משה לא פסיק טעמי כי הוא משה משה. כך פירש הרב והוא אמיתי כידוע.