עשירית האיפה על ספרא/ויקרא נדבה/פרק ה
עשירית האיפה על הספרא
מפרשים על הפרק: מלבי"ם | חפץ חיים | קרבן אהרן | הר"ש | רבינו הלל | הראב"ד | עשירית האיפה
פרק ה
עריכה(א) והפשיט ונתח וכו': דאילו אמר הכתוב "והפשיט ונתח לנתחיה" הייתי אומר "והפשיט" קאי על "נתחיה". ת"ל והפשיט את העולה.
(ב): לא יליף לה מהיקשא דהרי איכא למפרך על ההיקש כמו דפרכינן לעיל בסמיכה אלא סמך אקרא דמסיק כל שהוא עולה.
(ג ד) ת"ל העולה כל שהוא עולה: לעיל דרש ליה מיתור תיבת "העולה" שאם היה אמר להפשיט את עולה ונתח אותה הייתי מפרש שהכל ביחד והפשיט את עולה ונתח אותה הכל לנתחיה, ומדאמר "העולה" בהכרח הפירוש והפשיט את עולה כולה מקודם ואח"כ ונתח אותה דאם לא כן ה' למה לי, אלא בהכרח בא לפרש העולה דהיינו עולה כולה והשתא לא דרש מיתור תיבות כי כבר נצרך לדלעיל אלא פשטיה דקרא קא מפרש כמו שבארנו לעיל כי למה יצטרך התורה לקרא שם לקרבן יהיה שמה מה שיהיה. אלא להורות שיוכל להכלל בשמה כל מין סוג שלה. והשתא פשטיה דקרא הוא עולה כל מה שהוא עולה, ולכן לא אמר לרבות כמו שאמר לעיל גבי סמיכה. כי שם אי אפשר לפרש אלא בדרך ריבוי ומיעוט כי כבר מיעט מתיבת "בני ישראל" את עולת גוים ונשים, ואין אנו יכולין לפרש כל שהוא עולה.
ואח"כ הקשה מה ראית. כי אחר שתיבת "בני ישראל" אי אפשר לפרש שבא למעט זולתן מכל חלקי קרבן שהרי כבר נתרבו גוים ונשים בהבאת קרבן, אלא ע"כ על פרט אחד בא למעט, מה ראית למעטן מסמיכה ולהביאם להפשט ונתוח, אמור איפכא, שעל פרט הפשט ונתוח נתמעטו גוים ונשים מתיבת "בני ישראל" ותיבת "עולה" ירבה לך צאן וחובה, וה"ה יצטרך לך להפשט כולה ואצל סמיכה יתרבו הכל מפשטא דקרא משם עולה וה"ה דהעולה ימעט עולת העוף ולא יהיה לך ריבוי ומיעוט בתיבה אחת ודו"ק. ואמר
מפני מה אני מביאם להפשט: שהוא כשירה בכל אדם, דהיינו שאין צריך לבעלים וזה נראה שהוא ענין הקרבן ולא שייך לבעלים כלל, ולמה נמעט אותו אחר שגם קרבן גוים ונשים הוא קרבן עולה והסמיכה בבעלים ואנו ממעט בעלי' אלו שלא יסמכו על הקרבן. ודברי הרב לא נתחוורו לנו.
(ה) רבי חייא אומר וכו': ר' חייא לא בא לחלוק על תנא קמא אלא מפרש דברי תנא קמא, כי שם "בני ישראל" לא בא למעט מעשה עולה בעצמה.
(ו) אין לי וכו': הכל כמו שפרשתי לעיל מפשטא דקרא, שם "עולה" כולל הכל ולא מן יתר התיבה.
(ז) ונתח וכו': דאילו כתיב "ונתח לנתחיה" הוה אמינא שניתח לנתחים ולכן כתיב "אותה".
והשתא קשה ליה לכתוב "ונתחה לנתחיה" ולא תיצטרך לתיבת "אותה". ואמר אותה כשירה צריכה הפשט אבל פסולה כגון נשחט חוץ לזמנה או נשפך דמה שדינה שאם עלתה ע"ג המזבח לא תרד אינה צריכה הפשט בראש המזבח אלא יקריב אותה כולה בלי הפשט.
אותה עולה שאמרנו למעלה "והפשיט את העולה", אותה עולה כשירה צריכה הפשט ונתוח, אבל פסולה לא צריכה הפשט ונתוח.
(ח) אמר רבי יהודה מנין להצתת אליתא וכו': כי תיבת "הכהנים" משמע בכיהונם.
אמר ר' שמעון: ר"ש מקשה לר' יהודה כי שמע לר' יהודא שדרש מ"והאש על המזבח תוקד" שהצתת אליתא הוא בראשו של המזבח, ומאחר שהוא בראשו של המזבח בודאי צריך כהן וכלי שרת. אלא ר' שמעון דרש פסוק זה בא ללמד על עיקר הדבר שהצתת אליתא הוא בראש המזבח וממילא צריך כהן וכלי שרת.
ור' יהודה מתרץ לך שאפשר דקאי זר אארעא ועביד אש על ידי מפוחה שהוא כלי שיכול לזרוק בה אש למרחוק, ולכן אצטרך הכתוב לכתוב שצריך כהן וכלי שרת. ור' שמעון לית ליה האי סברא דכיון דהבערת אליתא הוא בראשו של המזבח לאו אורח ארעא למעבד במפוחה.
ואם יקשה לך לר"ש למה לך תיבת "הכהנים" אחר שבא הכתוב על הצתת אליתא שהוא בראשו של המזבח ממילא צריך כהן. תריץ הכי, כי יש עוד דרש בזה הפסוק שמצוה להביא אש מן ההדיוט ובאש הדיוט אינו מחיוב שיהי' הבערתה בראש המזבח אלא מביא אותו מלמטה ואזי אורח ארעא לעשות במפוחה והוי אמינא שגם הדיוט יכול להבעיר אש ולכן איצטריך קרא "הכהנים". ור"ש הכי מפרש הפסוק: ונתנו בני אהרן הכהנים אש, היינו אש הדיוט צריך כהן, ומאומרו "על המזבח" שהוא יתר דרש גם כן להצתת אליתא שהוא בראש המזבח וממילא צריך כהן וכלי שרת. ור' יהודה אש הדיוט לא צריך קרא שיהיה על ידי כהן כי אחר שהוא עיקר סידר המערכה.
ועיין יומא דף מ"ה ותבין וזהו סלת השמועה.
(ט) ונתנו בני אהרן הכהן: השתא מפרש לריש' היכי משמע מ"הכהן" כלי שרת וכהן כשר? ומפרש כי אחר שכתב "אהרן" יודע אני שהוא כהן, אלא "כהן" בכיהונא משמע שכהן גדול שעבד בבגדי כהן הדיוט עבודתו פסולה דכתיב "וחגרת אותם אבנט" ואח"כ כתיב "והיתה להם כהונה לחוקת עולם".
בגדיהם עליהם כהונתם עליהם אין בגדיהם עליהם הוי להו זרים: ופסוק זה בלבד לא יספיק, דאי מהכא הני מילי דחייבים מיתה בעבודה דמעכבא כפרה ולזה אמר בנתינת אש גם כן כהן לומר אפילו בעבודה דלא מעכבא כפרה עבודתו פסולה.
ומנין לכהן הדיוט ת"ל וערכו בני אהרן הכהנים אפילו יתר בגדים פסול: עיין זבחים דף י"ח.
(י) ונתנו אש מצוה להביא מן ההדיוט: כי אחר אמרו שמצוה שיתנו הכהנים אש ואם באש מן השמים הרי הוא נתונה ועומד, אלא שמצוה להביא מן ההדיוט כדי לקיים מצות נתינת אש. ודברי הרב לא הבנתי.
וראיתי בספר משכיל לדוד שהקשה גם כן על דברי רבינו ופירש הוא שהיה לו לומר "ובערו אש" דפשיטא דאי אפשר להבעיר אלא אם כן נותנים אותו. ודברינו נכונים יותר.
(יא) עצים על גבי האש: שמצות נתינת אש של הדיוט הוא ליתן אש ואח"כ עצים. והטעם כדי להדבק אש הדיוט עם אש של גבוה. והרמז לצורך עבודה שצריך מקודם להכין עצמו לתשוקת המצות ולהדליק עצמו באש להבת ואח"כ לעשות המצות בפועל. וטעם ב' אישים כי אש של גבוה עומד כאריה להשפיע אור ושפע אלהי על הנבראים וצריך אש של הדיוט שהוא התשוקה של מטה להדבק עצמו בשכל כל השכליים. והבינהו.
ור' שמעון דרש שצריך שני כהנים ובידם שני גזרי עצים לתמיד של בין הערבים, כי בשל שחר כבר נאמר "וביער עליה הכהן". ועיין יומא דף כ"ו ששם הגירסא "מנין שטעון שני גזרי עצים בשני כהנים", ע"ש היטב.