פתיחת התפריט הראשי

סימן דעריכה

ויקרא א א:
וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר יְהוָה אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר.


ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא נדבה פרק ב:

[א] "אליו"-- למעט את אהרן.

אמר ר' יהודה בן בתירא: י"ג דברות נאמרו בתורה למשה ולאהרן; וכנגדן בתורה י"ג מיעוטים -- ללמדך שלא לאהרן נאמר אלא למשה שיאמר לאהרן.  [ב] ואלו הן:
  • (א) (במדבר ז, פט): "וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ"
  • (ב) (במדבר ז, פט): "וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו"
  • (ג) (במדבר ז, פט): "וַיְדַבֵּר אֵלָיו"
  • (ד) (שמות כה, כב): "וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ"
  • (ה) "אשר אועד לך" (שמות ל, ו) (שמות ל, לו)
  • (ו) (שמות כט, מב): "אֲשֶׁר אִוָּעֵד לָכֶם שָׁמָּה לְדַבֵּר אֵלֶיךָ שָׁם"
  • (ז) (שמות טז, לד): "כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶל מֹשֶׁה"
  • (ח) (ויקרא ז, לח): "אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה בְּהַר סִינָי בְּיוֹם צַוֹּתוֹ"
  • (ט) (במדבר ד, מט): "אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה"
  • (י) (במדבר יז, ה): "כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה בְּיַד מֹשֶׁה לוֹ"
  • (יא) (שמות ו, כח): "וַיְהִי בְּיוֹם דִּבֶּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם"
  • (יב) (במדבר ג, א): "וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה בְּיוֹם דִּבֶּר יְהוָה אֶת מֹשֶׁה בְּהַר סִינָי"
  • (יג) (ויקרא א, א): "וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר...אֵלָיו"

--מיעט את אהרן מכולם.


[ד] ר' יוסי הגלילי אומר בשלשה מקומות נאמר בתורה 'דיבור' למשה: בארץ מצרים, בהר סיני, באהל מועד כל התורה כולה:

  • בארץ מצרים מהו אומר? (שמות ו, כח): "וַיְהִי בְּיוֹם דִּבֶּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם"-- מיעט את אהרן מדברות ארץ מצרים.
  • בהר סיני מהו אומר? (במדבר ג, א): "וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה בְּיוֹם דִּבֶּר יְהוָה אֶת מֹשֶׁה בְּהַר סִינָי"-- מיעט את אהרן מדברות הר סיני.
  • באהל מועד מהו אומר? (ויקרא א, א): "וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר.."-- מיעט את אהרן מדברות אהל מועד.

--אל משה דבר ולא לאהרן.


[ה] ר' אלעזר אומר "וְנֹעַדְתִּי שָׁמָּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנִקְדַּשׁ בִּכְבֹדִי" (שמות כט מג)-- עתיד אני להיות ועד להם ולהתקדש בהם; אימתי היה זה? יום שמיני למלואים שנאמר (ויקרא ט, כד) "וירא כל העם וירנו ויפלו על פניהם".   או אינו אלא ליתן להם יעידה לדברות? תלמוד לומר "וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ" (שמות כה כב)-- לך היתה יעידה ולא היתה יעידה לכלל (ס"א לכל) ישראל.

[ו] אוציא את ישראל שלא כשרו לעלות בהר ולא אוציא את הזקנים שכשרו לעלות בהר?  אוציא את הזקנים שלא נראו בדיבור עם משה ולא אוציא את בני אהרן שנראו בדיבור עם משה?  אוציא את בני אהרן שלא נתועדו עם משה בדיבור ולא אוציא את אהרן עצמו שנתועד עם משה בדיבור?    תלמוד לומר "אשר אועד לך" (שמות ל, ו) (שמות ל, לו)-- לך היתה יעידה ולא היתה יעידה לכולם.

[ז] או אוציאם מן היעידה ולא אוציאם מן הדברות?  תלמוד לומר (שמות כה, כב): "...ודברתי אתך".

אוציא את ישראל ולא אוציא את הזקנים?  אוציא את הזקנים ולא אוציא את בני אהרן?  אוציא את בני אהרן ולא אוציא את אהרן עצמו?    תלמוד לומר (שמות כט, מב): "לְדַבֵּר אֵלֶיךָ שָׁם"-- עמך היה הדיבור ולא היה הדיבור עם כולם.

[ח] יכול לא היו שומעים את הדיבור אבל היו שומעים את הקול? תלמוד לומר (במדבר ז, פט): "וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו"-- קול לו, קול אליו.

אוציא את ישראל ולא אוציא את הזקנים?  אוציא את הזקנים ולא אוציא את בני אהרן?  אוציא את בני אהרן ולא אוציא את אהרן עצמו?    תלמוד לומר 'קול לו'.
[ט] אוציא את כולם ולא אוציא את מלאכי השרת שאין משה יכול לכנס לרשותם עד שיקרא? תלמוד לומר "קול..אליו"-- משה היה שומע את הקול ואין כל אלו שומעים את הקול.

פירוש המלבי"ם:
ויקרא אל משה וידבר ה' אליו: הלכה פסוקה בדיני המליצה כי בכל מאמר שנזכר בו שם הפועל ושם הפעול בפירוש, לא יבא לעולם שם הפעול לפני שם הפועל. רצוני, שלא יכתב "וידבר אל משה ה' " או "ויאמר אל יוסף יעקב"; רק הסדר "וידבר ה' אל משה", "ויאמר יעקב אל יוסף". ועתה יפלא מאד במאמר הלז שבא שם הפועל, ה' , מאוחר מטעם הדרוש שנתבאר (בסימן א), היה ראוי שגם שם הפעול, "אל משה", יבא מאוחר. ובזה היה הלשון מסודר: "ויקרא וידבר ה' אל משה" ולא היה צריך גם כן כפל מלת "אליו"; ואיך נתהפך הסדר שהקדים "אל משה" לפני שם "ה' " הדובר, ששיעורו "ויקרא אל משה...ה' "? וזה זר ומוזר מאד.  ואמרו כי הקדים שם הפעול וכפלו שנית על ידי כינוי "אליו" לדייק רק אל משה קרא ורק אליו דבר, ולמעט את אהרן. שכבר יתבאר בספר זה, במקומות לא חקר, כי קדימת שם אחד לפני מקומו וכן כפל השם עם הכינוי בא למיעוט ולדיוק.

ואמרו סופרים כי י"ג דברות נאמרו בתורה למשה ואהרן, וכנגדן נאמרו י"ג מיעוטין. ותחלה נבאר הי"ג דברות האלה, איה מקום כבודם:

במסורה (ריש חוקת) וידבר ה' אל משה ואל אהרן:   י"א דסמיכי וסימנם: "ויצום אל בני ישראל" (שמות ו, יג), "דברו את כל" דשרצים (ויקרא יא, א), "אדם כי יהיה בעור" (ויקרא יג, א), "כי תבואו אל ארץ" (ויקרא יד, לג-לד), "איש איש כי יהיה זב" (ויקרא טו, א), "איש על דגלו באותות" (במדבר ב, א), "נשא את ראש הקהתי" (במדבר ד, א), "אל תכריתו את" (במדבר ד, יז), "עד מתי לעדה הרעה" (במדבר יד, כו-כז), "הבדלו מתוך העדה" (במדבר טז, כ-כא), "זאת חקת התורה" (במדבר יט, א-ב).
עוד במסורה (בסדר וארא): ויאמר ה' אל משה ואל אהרן:   ו' דסמיכי וסימנהון: "מופת" (שמות ז, ח-ט), "חפניכם" (שמות ט, ח), "החדש" (שמות יב, א-ב), "זאת חוקת הפסח" (שמות יב, מג), "יען לא האמנתם" (במדבר כ, יב), "בהר ההר" (במדבר כ, כג).
עוד במסורה: וידבר ה' אל אהרן:   ב' דסמיכי וסימנך: "יין ושכר אל תשת" (ויקרא י, ח-ט), "ואני הנה נתתי לך" (במדבר יח, ח).     ותלתא ויאמר ה' אל אהרן: וסימנהון: "לך לקראת משה" (שמות ד, כז), "אתה ובניך ובית אביך" (במדבר יח, א), "בארצם לא תנחל" (במדבר יח, כ), עכ"ל המסורה.

לפי זה חשבון הי"ג דברות שנאמרו למשה ולאהרן נפלא מאד! דאם נחשב רק "וידבר ה' אל משה ואהרן" אינם רק י"א; ואם נחשב גם "ויאמר ה' " הם י"ז (ועוד נמצא "ויאמר ה' פתאום אל משה ואל אהרן" דפר' בהעלותך ולא מנהו המסורה משום תיבת "פתאום" המפסיק. ועל זה כוון מ"ש ברבה במדבר (פרשה ב) בי"ח מקומות אתה מוצא משה ואהרן שוים וכולי); ואם נחשב גם "ויאמר"/"וידבר" ה' אל אהרן הם כ"ב! ועם "ויאמר ה' פתאום.." הם כ"ג! ותהי המבוכה רבה בעדת המפרשים, גם שגו במנין פקו פליליה. א


לכן אמרתי שִמעה לי, אחַוה דֵעי אף אני:  לך עבור בספרי נביאים וכתובים מקצה לקצה ולא תמצא שיאמר "וידבר ה' אל נביא פלוני לאמר" כמו שלשון זה רגיל בספר התורה בדבר ה' אל נאמן ביתו. [כי מה שנמצא "וידבר ה' אל גד" (דברי הימים א כא, ט) פירושו שהגיע דבר ה' אליו על ידי מלאך, כי זה עצמו נזכר (שמואל ב כד) ושם כתוב "ודְבַר ה' היה אל גד" שזה מדרגה קטנה ונמצא אף בבעלי רוח הקדש כמו "ויהי דבר ה' אל שלמה" (מלכים א יז יא), "ונמצא ויהי דבר ה' אל יהוא" (שם טז), "דבר ה' היה אל בעשא" (שם שם) -- רוצה לומר על ידי שליח. וכן מ"ש "וידבר ה' אל גד" הוא דומה עם מ"ש "וידבר ה' אל מנשה ואל עמו" (דברי הימים ב לג, י) שפירושו על ידי שליח. וזולת זה לא נמצא בנביאים רק "וידבר מלאך ה' אל אליהו" (מלכים א טו) וכן (דניאל ט, זכריה ו, יחזקאל סימן מ וסימן מא) כולם מבוארים שהיה על ידי מלאך].   ובמסורה מערכיית אות א: "וידבר ה'" ד' בנביאים וסימנהון: "וידבר ה' אל יהושע" (יהושע כ, א), "ביד עבדיו הנביאים" (מלכים ב כא, י), "וידבר ה' אל גד" (דברי הימים א כא, ט), "וידבר ה' אל מנשה" (דברי הימים ב לג, י); וכל אורייתא דכוותיה.

והטעם מבואר במה שבארתי בסימן הקודם בהבדל שבין "דיבור" ו"אמירה" ושמה שכתוב "וידבר ה' אל משה לאמר" פירושו שמסר לו דברים והלכות בעל פה ושבצם במשבצת אמירת הכתב וזה לא היה רק במשה שהיה נביא תורה, לא ביתר נביאים. רק פעם אחד נמצא בפר' רוצחים (יהושע כ) "וידבר ה' אל יהושע לאמר" שזה מפני שהחזיר שם פרשה הכתובה בתורה ואמרו חז"ל (מכות יא) אמר ר' חמא בר' חנינא מפני מה נאמרה פרשת רוצחים בלשון עזה? דכתיב "וידבר ה' אל יהושע לאמר.." מפני שהם של תורה. למימרא דכל "דיבור" לשון קשה? הן, כדכתיב "דבר האיש אדני הארץ אתנו קשות". [ והקישוי הזה כולל בין הקשה מצד עומק הדברים ומושגם כמו ענינים עמוקים שצריכים ביאור ופירוש, הן הקשה מצד ענינו, כמו דברים הרעים ווכוחים וטענות שזה נכנס בגדר הדיבור. והביא ממין אחד -- "דבר האיש אתנו קשות" ראייה למין השני שפרשת ערי המקלט קשה מצד עומק מושגה יען שהיא של תורה. ובמדרש רבה (תשא פ' מב ופ' סח) ובתנחומא (פר' צו) וספרי (פר' בהעלותך) ובכמה מקומות אמרו "דיבור" קשה ו"אמירה" רכה. ]

על פי הדברים ואמת האלה נראה כי לא הוציא ר' יהודה בן בתירה את אהרן רק מן ה"דיבור", לא מן ה"אמירה", שכן דייק י"ג דברות; והרי במשנה הבדיל בין "דיבור" ובין "אמירה" ובוודאי לשונו דוקא; כי אחר שאהרן היה נביא בהכרח באה אליו אמירה מאת ה' כמו אל יתר נביאים רק ה"דיבור" לא יצויר עמו שזה מיוחד רק למשה לבד [שעל מה שכתוב "וידבר אלקים אל נח" שאל זאת במדרש (ויקרא פ"א) ועם נח לא דבר וכולי. ובאברהם כתיב "וידבר אתו"] . והם י"ג דברות -- שהם י"א שכתוב "וידבר אל משה ואהרן" ושנים "וידבר ה' אל אהרן".  וראיה לאמיתת פירוש זה שעל מה שכתוב "וידבר אל משה ואל אהרן ויצום" (שמות ו, יג) סיים "ויהי ביום דבר ה' אל משה", (וזה אחד מן המיעוטים). וכן על מה שכתוב על "וידבר..איש על דגלו" (במדבר ב) סיים "ויעשו בני ישראל כאשר צוה ה' את משה" (וגם זה מן המיעוטים) -- מבואר שעיקר הציווי היה למשה. לא כן במה שכתב "ויאמר ה'..החדש הזה" (שמות יב) סיים "ויעשו בני ישראל כאשר צוה ה' את משה ואת אהרן, וכן על "ויאמר.." ד"זאת חוקת הפסח" (שמות יב, מג) סיים כן; מבואר דגבי "ויאמר" היה הציווי לשניהם.


(ביאור משנה ב ומשנה ג) עתה נבאר הי"ג מיעוטים:  ר' יהודה בן בתירה בקש חשבונות רבים, י"ג מיעוטים נגד י"ג דברות להראות שמה שכתוב "וידבר ה'...אל אהרן" פירושו על ידי שליח כמו "וידבר ה' אל גד" "וידבר ה' אל מנשה" כמו שנזכר למעלה. ובבראשית רבה (פר' כ) "ותקרא שם ה' הדובר אליה"-- על ידי מלאך..."ויאמר ה' לה"-- על ידי מלאך ויש אומרים על ידי שם בן נח. וכן (שם פ' מה). וברבה (יתרו פ' ??) "ויאמר אל משה אני חותנך יתרו"-- ר"י אומר על ידי שליח; ר"א אומר אגרת שלו לו. וכן "וידבר..אל אהרן"-- על ידי משה.

  • (מיעוט א ב ג) מ"ש בסוף נשא (במדבר ז, פט): "וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו מֵעַל הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָעֵדֻת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים וַיְדַבֵּר אֵלָיו".
    • ( א ) מה שכתב "ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו" -- מלת "לדבר אתו" מיותר, שכבר אמר (שמות לד, לד) "ובבא משה לפני ה' לדבר אתו", ותמצא מבואר בכל הספר הזה כי כל מאמר הכפול בתורה -- האחד בא לגופיה והשני לדרוש; אמר שנית "לדבר אתו" למעט זולתו שהוא אהרן.
    • ( ב ) "מדבר אליו" שלדעת רש"י הוא מן ההתפעל כמו "מתדבר" ואם כן מלת "אליו" זרה שהוראת ההתפעל הוא שמתדבר אל עצמו. ועל כן רצה הראב"ע לעשותו שם הפועל והדגש מקום "מן" וזה דוחק. ופירשו חכמים שמלת "אליו" הזרה פה בא למעט זולתו, שהקול לא הגיע לאזני זולתו שהוא אהרן.
    • ( ג ) מ"ש "וידבר אליו" מיותר בהחלט דהא מתחיל בפרשה אחריו "וידבר ה' אל משה דבר אל אהרן" והרי כפול "וידבר אליו..וידבר ה' אל משה". ופירושו שבא למעט רק אליו דבר שהוא ידבר לאהרן, ולא דבר עם אהרן עצמו.
  • (מיעוט ד ה): מצאנו יעידה עם מלת "לך" ג' פעמים: "וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ" (שמות כה, כב), "לִפְנֵי הַפָּרֹכֶת אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָעֵדֻת לִפְנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדֻת אֲשֶׁר אִוָּעֵד לְךָ שָׁמָּה" (שמות ל, ו), "לִפְנֵי הָעֵדֻת בְּאֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר אִוָּעֵד לְךָ שָׁמָּה" (שמות ל, לו).   וכפי הכללים שהיו לחז"ל בזה (שיתבארו בכל הספר) כל דבר הכפול ומשולש בתורה צריך אחד לגופיה והיתרים באו לדרשה, ונשארו שנים למעט שהיעידה תהיה לך, לא לזולתך שהוא אהרן.
  • (מיעוט ו): (שמות כט, מב) "עולת תמיד..פתח אהל מועד לפני ה' אשר אועד לכם שמה לדבר אליך שם ונועדתי שמה לבני ישראל" פירש הראב"ע ויפת אמר "אשר אועד לכם"-- למשה ולאהרן, ורמז לדבר: "אליך" למשה תמיד, ועדותו "ונועדתי שמה לבני ישראל".  כוונתו שאי אפשר לפרש "אועד לכם" לישראל דאם כן למה יאמר שנית "ונועדתי..לבני ישראל"? ועל כרחך "לכם" למשה ולאהרן ובאר שבכל זאת אל אהרן לא ידבר רק "לדבר אליך" -- למשה תמיד. וזה דעת רבותינו.
  • (משנה ז) (מיעוט ז): "כאשר צוה ה' אל משה" זה נמצא רק פעם אחת בתורה (שמות טז, לג-לד) "ויאמר משה אל אהרן קח צנצנת אחת ותן שמה...כאשר צוה ה' אל משה" (כי תמיד כתוב "את משה" ונמסר במסורה לית ושארה "את". ויש בזה ב' זריות:
    • ( א ) שהיה לו לומר "כאשר צוה ה' אותי" או "אלי", אחר שמשה דבר זאת. והגם שמצאנו פעמים שבא השם תחת הכינוי כמו "ואל משה אמר עלה אל ה' " כמ"ש הרד"ק (במכלול דף כט ב) -- יש בו דרוש כמ"ש (ברכות ח) "למען אדני "-- "למענך" מבעיא ליה?! למען אברהם שקראך אדון.
    • ( ב ) זאת שנית מ"ש "צוה אל משה".
ויש הבדל בין "צוה את" ובין "צוה ל..." בלמ"ד; ש"צוה ל..." מורה שצוה בשבילו כמו שפרש"י (במדבר לב כח) "ויצו להם משה את אלעזר הכהן" כמו עליהם ועל תנאם, כמו "ה' ילחם לכם". "עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם" תרגם אונקלוס על דילכון. "צוה ה' ליעקב" (איכה א) פרש"י על יעקב. ובסוטה (דף יב) "ויצו פרעה לכל עמו" אף על עמו גזר. "תורה צוה לנו משה" לנו בעבורינו (ספרי סימן שמה).  ולכן דרשוהו גם פה שלפי שמשה פקד לאהרן לגנוז צנצנת המן באר כי צויים כאלה צוה אל ובשביל משה, לא בשביל אהרן, הגם שאהרן עשה המעשה הציוי בא אל משה שיאמר לאהרן.
  • (מיעוט ח): בפר' צו (ויקרא ז, לו-לח) "אשר צוה ה' לתת להם...אשר צוה ה' את משה בהר סיני ביום צותו" ויש פה גם כן ב' זריות: ( א ) כפל "אשר צוה..אשר צוה", ( ב ) שהיה לו לומר בשניהם "כאשר". ובמסורה נמסר על שניהם: חמשה סבירין "כאשר" וקרינין "אשר";   ודרשו שבא ללמד "אשר צוה ה' ", רוצה לומר, כל מה שצוה ה'-- אשר צוה אל משה, השני מבאר את הראשון שהיו הצויים מיוחדים למשה, לא לאחר עמו.
  • (מיעוט ט): "אשר צוה ה' את משה" הוא מיעוט שבא בדיבור עצמו, שעל "וידבר ה' אל משה ואל אהרן" דקהת (במדבר ד, א עיין שם) (במדבר ד, יז עיין שם) סיים בסוף הענין (במדבר ד, מט) "ופקדיו אשר צוה ה' את משה" -- מבואר שלמשה בא הציווי.
  • (מיעוט י): גירסת הספרא "את אשר יצוה" וכן גירסת התורת כהנים, וכן מה שגרסי "את כל אשר אצוך אל בני ישראל" לא אוכל לפרשה כפי דרכי בספר הזה, ונראה לגרוס במקומם "כאשר דבר ה' ביד משה לו" (במדבר יז, ה) שכן אומר בספרי (קרח פסקא קיז) "וידבר ה' אל אהרן ואני הנה נתתי"-- שומע אני שהיה הדיבור לאהרן... ת"ל "זכרון לבני ישראל..כאשר דבר ה ביד משה לו" -- הא למדת שהדיבור למשה שיאמר לאהרן. ופרש"י "ביד משה לו" כמו עליו, על אהרן דבר וכולי שהוא פרשת "ואני הנה נתתי". לפי זה גם זה מיעוט שבא בדיבור עצמו ביחוד, כי מן מיעוט ט' עד מיעוט י"ג הם מיעוטים שבאו בהדברות עצמם.
  • (מיעוט י"א): גם הוא נזכר בדיבור עצמו שעל דיבור "ויצום" (שמות ו, יג) סיים (שמות ו, כח) "ויהי ביום דבר ה' אל משה בארץ מצרים" -- ביאר שלמשה בא הדיבור הלז.
  • (מיעוט י"ב): גם הוא נזכר בדיבור עצמו שעל דיבור "איש על דגלו" (במדבר ב, א) סיים (במדבר ב, לד) "ככל אשר צוה ה' את משה וכולי ואלה תולדות אהרן ומשה ביום דבר ה' את משה בהר סיני". וגם זה בודד שתמיד כתוב "דבר אל משה" ורק פה כתוב "את".
  • (מיעוט י"ג): "ויקרא אל משה וידבר אליו" כבר בארתי יסודו למעלה.


(ביאור משנה ד) ר' יוסי הגלילי חולק על ר' יהודה בן בתירה וסובר דאין צריך י"ג מיעוטין, והולך לשיטתו שבשלשים ושתים מדות של ר"א בנו, מנה (מדה ח) מבנין אב כיצד? זה יסוד מלמד על מה שהוא לאחריו. מאימתי נקרא יסוד? משיהיה הוא נאמר תחלה. א"ר חייא על כל דיבור היה הקב"ה קורא ומשה משיב "הנני", בנין אב לכולם "ויקרא אליו אלקים.." לפי שהיה תחלה.   והוא הדין בזה: אחר שבתחלת דברות ארץ מצרים ובתחלת דברות הר סיני ובתחלת דברות אהל מועד מיעט את אהרן מן הדיבור, הוא יסוד מלמד על מה שהוא לאחריו דהיינו כל דברות ארץ מצרים והר סיני ואהל מועד. אולם, לְמַה באו הי"ג מיעוטים, יפרש ר' אלעזר במשנה שאחרי זה.

(ביאור משנה ה) ר' אלעזר סבירא ליה כשיטת ר' יוסי הגלילי ומפרש טעם הי"ג מיעוטים בדרך אחר, והוא: כי יש ארבעה נושאים שצריך למעטם:

  • ( א ) ישראל שלא נשתתפו בדיבור עם משה
  • ( ב ) הזקנים שהיו יותר קרובים אל האור מישראל, כי הכשרו לעלות עם משה בהר כמ"ש "עלה אל ה' אתה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל...והעם לא יעלו עמו" (שמות ??)
  • ( ג ) בני אהרן שהיו קרובים אל האור יותר שנראו בדיבור עם משה-- פירוש: שדבר ה' עמהם כמו שנאמר בפ' זאת החיה "לאמר אליהם"-- לבני אהרן כמו שנפרש שם, ובפ' פנחס "ויאמר ה' אל משה ואל אלעזר, ובפ' מטות "ויאמר אלעזר הכהן זאת חוקת התורה"
  • ( ד ) אהרן עצמו שהיה גדול יותר מכולם שנתועד עם משה בדיבור שכמה דברות שהיו על ידי יעידה וכתוב "וידבר ה' אל משה ואהרן".

וכל אחד מד' כתות האלה צריך למעטם מג' ענינים: ( א ) מן היעידה, ( ב ) מן הדיבור, ( ג ) מן הקול   פירוש: שמבואר אצלינו בגדר פעל "יעד" שהוא שמזמין את חבירו ומגביל לו זמן ומקום שם יתועדו יחדיו, וזה מורה על קביעות הדיבור וגודל ענינו. וצריך למעט ששום אחד מאלו לא נתיעד עם משה; למטה ממנו הדיבור המקריי בלא יעידה, וצריך לממעט שגם בזה לא נשתתף אחר עמו; למטה ממנו שגם לא שמעו קול המדבר, כי הקול הגיע רק לאזני משה לבד. נמצא הם שלשה פעמים ארבעה שהם י"ב מיעוטים, והמיעוט הי"ג בא למעט מלאכי השרת.

וז"ש (במשנה ה) ר"א אמר "ונועדתי שמה.." ר"ל שהיה מקום לטעות ממה שכתוב "וְנֹעַדְתִּי שמה לבני ישראל" שרוצה לומר שייעד ויזמין אותם אל הדיבור, ולכן אמר "וְנוֹעַדְתִּי לְךָ" -- ויש הבדל בין שניהם; הראשון בא חסר (וְנֹעַדְתִּי) והשני דגבי משה בא מלא וא"ו (וְנוֹעַדְתִּי לְךָ), כמו שנמסר במסורה שם. ומיסודי הקריאה שבפעלים שהוא"ו בא בהם תמורת פ"א הפעל כגול בנפעל והפעיל נוֹדַע נודַעְתָ הודִיעַ מודִיע על כתוב מלאים כמ"ש במסורת המסורת (סוף דיבור השלישי) והחסרים באו לאיזה כוונה. ולכן "ונעדתי שמה לבני ישראל" חסר וא"ו כי כבר בארתי במקום אחר כי חז"ל דעתם מסכמת אל דעת קדמוני חכמי הלשון אשר הניחו שיש פעלים שניים, שאין בשרשם רק שתי אותיות, ואמרו שהשרשים שיש בהם אחת מאותיות אהו"י, ובכלל בעלי עלומי העי"ן והנחים והחסרים והכפולים, כולם אין בשרשם רק שתי אותיות ומשתתפים בענינם רק מתחלפים מצד הוראותיהם. והענין ארוך, בררתיו ופרשתיו כשלמה במקום אחר מיוחד אליו (ועיין אילת השחר כלל ב ג ד).  וכן שורש "יעד", עיקר שרשו "עד" וגלגוליו "יָעַד" "וַעַד" "עוֹד" "עֵדָה" "עודֵד" -- יש להם שיתוף במובן מה. (ועיין ביריעות שלמה חלק א דף מב איך גם הוא חברם לפי שיטתו). ולכן "ונעדתי" חסר יבואנו להשרישו עם "וַעַד" שמורה על הקיבוץ, ועם "עוד" ו"עודד" שמורה על היתרון והרוממות. וז"ש עתיד אני להיות ועד להם ולהתקדש להם שנאמר "וירא כל העם וירונו וכולי..או אינו וכולי...ת"ל "וְנוֹעַדְתִּי לְךָ" שהיעידה מענין יעוד והזמנה רק למשה היתה למנה.

עתה בארו (משנה ו) איך צריך ד' מיעוטים לד' כיתות על היעידה וכן ביארו (משנה ז) שצריך ד' מיעוטים למעטם מן הדיבור, וכן בארו (משנה ח) שצריך ד' מיעוטים למעטם מן הקול. ואמרו (משנה ט) שהמיעוט הי"ג צריך למעט מלאכי השרת שהגם שמחיצתם לפנים ממחיצת משה (ולא היה יכול לכנס לרשותם עד שיִקָרֵא), בכל זה לא שמעו את הקול, רק משה לבדו. ב

ומה שכתוב "וישמע את הקול מדבר אליו" ופרש"י (יומא ד) "מדבר לו" היה יכול לאמר, ואמר "מדבר אליו", אל תחשב כי נבנה על קו תהו וכי סותר אל הכלל שכלל רש"י ז"ל (בפירושו פר' חיי שרה ?? ז ובפר' ויצא כח טו, ובכמה מקומות) שכל "לי" ו"לו" ו"להם" הסמוכים אצל דיבור פירושם בשבילו, כי הדברים מוסדים על מ"ש למעלה כי מִדַבֵר הוא מן ההתפעל שגדרו הוא הפועל והמתפעל בעצמו ולא יתקשר עם מלת "אליו" שמורה הוצאה הפעל לזולתו. והגם שכבר אמרנו כי הוא אחד מן הי"ג מיעוטין ובא למעט את אהרן בכל זה היה ראוי לכתוב "מִדַבֵר לו" והיה פירושו שהקול היה מתדבר (אל עצמו) בשבילו (בשביל משה, לא בשביל אהרן) כגדר מלת "לו" הסמוך אצל "דיבור", ואמר "אליו" להורות שהקול נמשך אליו לאזנו -- משה שמע וכל ישראל לא שמעו.


נר מצוה מאת המלבי"םעריכה

הערה א:

  • הקרבן אהרן פסקא כ', וז"ל: לא הוצרך לבאר הי"ג פעמים שנאמרו בתורה הדברות למשה ולאהרן כי מבוארים הם ונתנו בהם סימן: מופת, חפניכם, החדש, ויצום, החיה, ארץ אחוזתכם, זב, איש על דגלו, נשא את ראש בני קהת, אל תכריתו, עד מתי, הבדלו, פרה, עד כאן דבריו.  והנה ג' מהם שהם "מופת" "חפניכם" ו"החדש" כתוב "ויאמר אל משה ואהרן" ולו שם בשלשה ועד השלשה לא בא כי ששה המה. ועשרה דכתיב "וידבר" -- הם באמת עשתי עשר. עוד כתב שם אחר כך ואם יקשה עליך שהרי מצאנו דיבור מיוחד לאהרן (בפר' קרח) וכן אמירה אחת לאהרן שם וכולי... ושכח כי הם שתי דברות ושלש אמירות כמ"ש מנמוקי בעלי המסורה.
  • והראב"ד (כפי שהביא הקרבן אהרן משנה ד בשמו) דסבר שהם ט"ז דברות ואמירות ור' יהודה בן בתירה לא חשיב ג' דברות ואמירות שקודם "החדש הזה לכם", נשארו י"ג; ור' יוסי הגלילי חשיב גם הג' דקודם "החדש", עיי"ש.  וגם זה אינו כפתור ופרח כי בארנו שהם י"ז או י"ח. ועוד שגם ר' יהודה בן בתירה מונה בין המיעוטים מיעוט של "ויהי ביום דבר ה' אל משה באהל מועד".
  • וראיתי להחכם ר' וולף הידנהיים במודע לבינה, אחרי שהשיג על הקרבן אהרן, חתר להמציא חילוקים שונים למצוא המנין. וחלק בין פרשה לפרשה בדוחקים עצומים לבלי הועיל.
  • וכן מה שכתב בעל הקרבן אהרן על דברי הראב"ד שלא מנה רק המצות, מלבד שסותר דברי עצמו שלא חשב תחלה רק י"ג דברות ואמירות, סותר האמת -- כי הדיבור "עד מתי" (במדבר יד, כו-כז), "הבדלו" (במדבר טז, כ-כא) וכן האמירה "יען לא האמנתם" (במדבר כ, יב), בהר ההר (במדבר כ, כג) -- אין בו מצוה.

סוף דבר, הוחלתי כי לא ידברו העתיקו מהם מלין לכן חלקי אמרה נפשי והמעיין יבחר.

אולם, מה שכתב המכלתא (ריש בא) על מאמר ה' אל משה ואל אהרן -- למשה היה הדיבור ולא לאהרן.. ומפני מה לא היה מדבר עמו? מפני כבודו של משה... נמצא ממעט אהרן מכל הדברות חוץ מג' מקומות מפני שאפשר -- היא דעת אחרת; שגם בכ"מ שנאמר "ויאמר ה' אל משה ואל אהרן" אל משה לבד דבר וזה מטעם מפני כבודו של משה -- פירוש: שהגם שאמירה יצויר באהרן, לא יצויר שישוה עם משה באמירה משותפת. וסבירא ליה שגם לשון "אמירה" שבא אצל משה היתה מעולה על "אמירה" אל נביאים אחרים ולא נשתתף עמו אחר, חוץ מג' מקומות והם תלתא: "ויאמר ה' אל אהרן" לבד מפני שאפשר, אחר שאהרן היה נביא, אפשר שתבא אליו אמירה, וכמו שכתבתי בפירושי.


הערה ב:
ודבר שפתים אך למחסור להעתיר דברים כמו שהעתירו הרא"ם ובעל קרבן אהרן ומפרשי רש"י פלפולים שונים עשרת מונים אשר כפי דרך פירושם כולם נכונים אולם בדרך המלך אשר אלך הסירותי העקוב והמפלפל יפלפל אל צהור(?) נקוב(?) כי חשפתי פירוש הספרא, גליתי מסתוריו, ויחדש כנשר נעוריו. גם בדבר הי"ג מיעוטים קיימתי גרסת התורת כהנים כפי שהיתה אשר הלכו בה המפרשים נבוכים, רק מיעוט "את כל אשר אצוה אותך" מחקתי, כי נכלל במה שכתוב למעלה "ונודעתי לך..ודברתי אתך" שסופו "את כל אשר אצוה אותך" ואינו מיעוט כפול, והגהתי תמורתו "כאשר דבר ביד משה לו" על פי הספרי (פר' קרח). וכל מאמר זה מובא במד' נשא וספרי שם בנוסחאות שונות, עיי"ש. ועל סדר המיעוטים אל תתפלא, כי אחרי הביא פסוק "ובבא משה" שבו סיים 'קול לו..קול אליו' הביא מיעוטי היעידה סמוכים זה לזה ואחר כך מיעוטי הציווי. ומן מיעוט ט' והלאה סמך המיעוטים שנזכרו בדיבורים עצמם כמו שהזכרתי בפירושי.

סימן העריכה

ויקרא א א:
וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר יְהוָה אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר.


ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא נדבה פרק ב:

[י] "מאהל מועד"-- מלמד שהיה הקול נפסק ולא היה יוצא חוץ לאהל מועד.

יכול מפני שהוא נמוך? תלמוד לומר (במדבר ז, פט) "וישמע את הקול", שאין תלמוד לומר "הקול"; ומה תלמוד לומר "הקול"? הקול המתפרש בכתובים. ומהו המתפרש בכתובים? "קול ה' שובר ארזים..." (תהלים כט, ה).   אם כן למה נאמר "מאהל מועד"? מלמד שהיה הקול נפסק ולא היה יוצא חוץ לאהל.

[יא] כיוצא בדבר אתה אומר: "וְקוֹל כַּנְפֵי הַכְּרוּבִים נִשְׁמַע עַד הֶחָצֵר הַחִיצֹנָה..." (יחזקאל י, ה)-- יכול מפני שהיה הקול נמוך? תלמוד לומר "...כְּקוֹל אֵל שַׁדַּי בְּדַבְּרוֹ"-- בסיני. ואם כן למה נאמר "עַד הֶחָצֵר הַחִיצֹנָה"? אלא כיון שהיה מגיע אל (ס"א עד) החצר החיצונה היה נפסק.

[יב] "מאהל מועד"-- יכול מכל הבית? תלמוד לומר (שמות כה, כב) (במדבר ז, פט) "מעל הכפורת". אי "מעל הכפורת", יכול מעל הכפורת כולה? תלמוד לומר (שמות כה, כב) (במדבר ז, פט) "מבין שני הכרובים", דברי ר' עקיבא.  אמר ר' שמעון בן עזאי אין אני כמשיב על דברי רבי אלא כמוסיף על דבריו: הכבוד שנאמר בו "את השמים ואת הארץ אני מלא" -- ראה חבתם של ישראל להיכן גרמה לכבוד הזה? כביכול, דחק להיות מדבר מעל הכפורת מבין שני הכרובים.

ר' דוסא אומר, הרי הוא אומר "כי לא יראני האדם וחי"-- בחייהם אינם רואים אבל רואים הם במיתתם. וכן הוא אומר (תהלים כב, ל): "לְפָנָיו יִכְרְעוּ כָּל יוֹרְדֵי עָפָר וְנַפְשׁוֹ לֹא חִיָּה".

ר' עקיבא אומר, [ "כי לא יראני האדם וחי"-- ] אף חיות הקדש הנושאות את כסא הכבוד אינן רואות את הכבוד.  אמר ר' שמעון איני כמשיב על דברי רבי אלא כמוסיף על דבריו: "כי לא יראני האדם וחי"-- אף מלאכים שחיים חיי עולם אינם רואים את הכבוד.


וידבר ה' אליו מאהל מועד: כתב הראב"ע בפר' תרומה על מה שכתוב "ונועדתי..ודברתי אתך מעל הכפורת" וז"ל לא אבין איך יכחיש זה הפסוק פסוק "וידבר ה' אליו מאהל מועד" כי אהל מועד שם כולל את המשכן ואת כל אשר בו ואין צריך למכריע  רוצה לומר שלא יוכל להבין זה בלא כתוב אחר מכריע.

אולם חכמי האמת (בספרי סוף נשא) אמרו:

"ובבא משה אל אהל מועד" למה נאמר? לפי שהוא אומר "וידבר ה' אליו מאהל מועד", שומע אני מאהל מועד ממש... ת"ל "ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפרת". אא"ל מאהל מועד שכבר נאמר "מעל הכפרת" ואי אפשר לומר מעל הכפרת שכבר נאמר "מאהל מועד"; כיצד יתקיימו שני כתובים הללו? זו מדה בתורה שני כתובים זה כנגד זה והרי סותרים זה לזה יתקיימו במקומם עד שיבא כתוב אחר ויכריע ביניהם: ת"ל "ובבא משה אל אהל מועד"-- מגיד הכתוב שהיה משה נכנס ועומד באהל מועד וקול יורד משמי שמים לבין שני הכרובים והוא שומע את הקול מדבר אליו מבפנים, עד כאן.

פירוש: שאם היה פשט הכתוב כפירוש ראב"ע ורמב"ן שמשה עמד בחוץ והקול קרא אליו מאהל מועד ליכנס בפנים (ומה שכתוב "מאהל" מציין המקום שמשם קראו ודבר עמו) היה סתירה, כי הלא מקום שמשם יצא הקריאה והדיבור היה מעל הכפורת לבד, לא מכלל האהל. וכמ"ש (במשנה יב) "מאהל" יכול מכל הבית? ת"ל "מעל הכפרת" אבל כבר אמר "ובבא משה אל אהל מועד וישמע את הקול" מבואר שלא שמע הקול בחוץ רק בבואו. ולכן אמר "מאהל מועד" היינו ששם התפשט קול הקריאה והדיבור, ולא יצא חוץ לאהל.

והנה הספרא למד מלמד שהיה הקול נפסק ולא היה יוצא חוץ לאהל -- שהם שני דברים: ( א ) שלא נשמע בחוץ, ( ב ) שהיה בו מעשה נסים שמצד הטבע היה צריך שישמע חוצה כי היה קול גדול רק שהיה נפסק ממהלכתו בדרך נס.   ושואל מנא לן שהיה נפסק? שהגם שמוכח שלא יצא חוץ לאהל מועד, יש לפרש מפני שהיה קול דממה דקה. וז"ש יכול מפני שהוא נמוך..." משיב שהלא כתיב "וישמע את הקול", בה"א הידיעה, שהוא קול המפורסם בגבורה של מעלה שעליו אמר המשורר "קול ה' בכח..." ואם כן (אם לא היה נפסק על פי נס) למה נאמר "מאהל מועד" (הלא בהכרח נשמע חוץ לאהל, ואהל מועד לא היה -- לא המקום שמשם יצא הדיבור ולא מקום ששם נתפשט והיה גבולו. על כרחך) מלמד שהיה הקול נפסק.

עתה מביא (במשנה יא) דוגמא לזה ממ"ש (יחזקאל י ה) שקול כנפי הכרובים גם כן נפסקו בנס בהגיעם לחצר החיצונה, הגם שהיה קול גדול "כקול שדי בדברו" בסיני, כי בפעם ההוא יצא נשמתם מן הקול כמ"ש "את הדברים דבר ה'..קול גדול ולא יסף". ועתה (במשנה יב) פירש דבריו, מי הכריחו לדרוש זה ומדוע לא נאמר כפשוטו שיצא הדיבור מאהל מועד? שזה מפני שכתוב אחר מכחישו שכתוב "ודברתי אתך מעל הכפורת" וכיון אל ההכרעה הנאמרת בספרי כנ"ל.

ור' שמעון בן עזאי ור' דוסא באו לתת טעמים אגדיים למה נצטמצם הדיבור בין שדי [אולי צ"ל בדי-- ויקיעורך] הארון: דעת ר"ש בן עזאי שהוא מפני חבתם של ישראל וזה כמ"ש בסנהדרין (דף ז) ההוא דהוה קאמר ואזל כד רחימתן עזיזא..אמר ר"ה קראי כתיבי, מעיקרא "ודברתי אתך מעל הכפרת" ולבסוף "הבית אשר בנה שלמה.." וכתיב "איזה בית אשר תבנו לי"   כי התפשטות הכבוד על כלל הנמצאים מורה השגחתו הכללית על המציאות כולו להנהיגם כפי סידור הטבעי. אולם צמצום ההבטה על נקודה אחת מורה ההשגחה האישיית כמי שרוצה לכוין למטרה שסוגר עינו אחת למען יפלו נצוצי הראות על הנקודה הרצויה כדרך שמליצו "דומה דודי לצבי" מה צבי עינו אחת פתוחה...; ומרוב חבתן דחק לצמצם כבוד השגחתו על נקודה אחת .

[ אולם במה שכתב איני כמשיב על דברי רבי אלא כמוסיף בא לחזק דברי ר' עקיבא לשיטתו כי בספרי שהבאנו למעלה אמר שהקול יורד משמי שמים לבין שני הכרובים וזה שלא כדברי ר' שמעון בן עזאי שהכבוד נצטמצם למטה בין הכרובים, לא שבא לשם משמי מרומים. ויש בזה פלוגתא כי בילקוט (סוף נשא) בשם ספרי זוטא ר' אלעזר בנו של ר' יוסי הגלילי אומר שמענו כאילו לא ירדה שכינה לארץ מעולם-- "מן השמים השמיעך את קולו", "מן השמים דברתי עמכם". ומה אני מקיים "ובבא משה"? אלא כמין סילון של אש היה יורד מן השמים לבין שני הכורבים ומדבר עמו.   ובברייתא די"ג מדות: שני כתובים המכחישים זה את זה כיצד? כתוב אחד אומר "וירד ה' אל הר סיני" וכתוב אחד אומר "מן השמים דברתי עמכם"; השלישי הכריע "מן השמים השמיעך את קולו"  (רוצה לומר, שהקול ירד כעין סילון מן השמים לארץ ושם דבר). ר' עקיבא אומר מלמד שהרכין הקב"ה שמי השמים הלעיונים על הר סיני ודבר עמהם, וכן דוד אומר "ויט שמים וירד". וכן הוא במכלתא יתרו דף מז. מבואר דר' עקיבא חולק שלא ירד כמין סילון מלמעלה רק נצטמצם הכבוד עצמו למטה. וזה אומרו "איני כמשיב..אלא דמוסיף" כי בזה החזיק דעת ר' עקיבא ושיטתו בזה ]

ור' דוסא נתן טעם שלא היה אפשר שיתפשט הכבוד בכל הבית משום לא יראני האדם וחי שאז היה מן הנמנע שימצא משה באהל מועד. ואגב שמזכיר פסוק זה פירש אותו דממה שכתוב "לא יראני..וחי" משמע שהראיה עצמה היא אפשרית רק שבלתי אפשר שהרואה יחיה, ודייק שבעת המיתה יראה את הכבוד כי אז תשיב הנפש אל מקורה שהוא אלקי הורוחות. ור' עקיבא פירש שמלת "וחי" אינו פעל רק שם-- שאי אפשר שיראהו האדם ושיראהו החי; ומפרש "חי" הם חיות הנושאות הכסא שנקראות בשם "חיות" במעשה מרכבה של יחזקאל. ור' שמעון הסכים גם כן לפי של ר' עקביא ועל זה אמר "איני כמשיב על דברי רבי" רק שהוסיף ששם "חי" כולל כל המלאכים בכל כתותיהם. כי גדר האדם בפי המחקרים הראשונים: חי, מדבר, מת. חי הוא שם הסוג, ומדבר הוא שם ההבדל מן יתר הבעלי חיים הבלתי מדברים, ומת הוא שם ההבדל מן מלאכי השרת שהם חיים חיי עולם ומדברים, והוא יצויר בו מיתה. ואם כן יצדק שם "חי" בעצם על המלאכים.

סימן ועריכה

ויקרא א א:
וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר יְהוָה אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר.


ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא נדבה פרק ב:

[יג] "לאמר"-- אמור להם דברי כבושים "בשבילכם מדבר עמי", שכן מצאנו שכל ל"ח שנים שהיו ישראל כמנודין לא היה מדבר עם משה שנאמר (דברים ב, טז-יז) "ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות...וידבר ה' אלי לֵאמֹר...".

דבר אחר: "לאמר"-- צא ואמור להם והשיבני.  ומנין שהיה משה יוצא ומדבר עמהם? שנאמר (שמות לד, לד) "וְיָצָא וְדִבֶּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת אֲשֶׁר יְצֻוֶּה". ומנין שהיה משה משיב הדברים לפני הגבורה? תלמוד לומר (שמות יט, ח) "וַיָּשֶׁב מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל ה' ".

אלעזר בן אחוי אומר, יכול היה מדבר עמו לצורך עצמו? תלמוד לומר 'לאמר... לישראל'-- בשביל ישראל היה מדבר עמו, לא בשביל עצמו.


וידבר..לאמר: כבר בארנו למעלה (סימן ג) ההבדלים שבין "דיבור" ו"אמירה"; שהדיבור מורה על הדיבור המבטאיי לבד ולא יסמך אל הזולת, והאמירה תהיה אל אחר. ומתוך כך רגיל בדברי חז"ל ומפרשי המקרא לפרש מלת "לאמר" שיאמר לזולת כמו שאמרו ביומא (דף ד) וברבה (ואתחנן פ"ב) "ואתחנן..לאמר"-- לדורות וכולי, "ואת העם צו לאמר"-- לבניהם (רבה דברים פ"א), "זאת הארץ אשר נשבעתי לאמר"-- להאבות (ברכות דף יח, ורבה מסעי פ' כג), "ויאמרו לאמר"-- נהיה אומרים לבנינו ובנינו לבניהם (רבה בשלח פ' כד, וזהר שם דף נד), "אשר צויתיך לאמר"-- להזהיר הבהמה החיה והעוף (ב"ר פ' כ'), וכן במקומות רבים.

ובסימן הנ"ל בארתי כי במקום שאומר "וידבר ה' אל משה לאמר" פירושו שדבר עמו תורה שבעל פה ובמלת "לאמר" מציין תורת הכתב איך יאמרם לישראל בלשונו. אולם זה לא יתכן במקום שכתוב לאחריו "דבר אל בני ישראל". וכן במקום שאומר "ויאמר..לאמר". ולמדונו בספרא פה שיש עוד כמה כונות על מלה זו ויתפרש כל אחד כפי ענינו; שלפעמים פירושו שיאמר להם דברי כבושין כמו שתמצא ברבה (נשא פ' יב') "ויאמר..לאמר"-- צא ואמרו להם דברי כבושים, וכן הוא במדרש שיר השירים (פסוק יפה את רעיתי). ו(???) פה דוגמא, שכן מוכרח לפרש מה שכתוב (דברים ב) "ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות..וידבר ה' אלי לאמר אתה עובר היום את גבול מואב.." שאי אפשר לפרש דבר לאמר על תורת הפה והכתב כי היה דיבור פרטי למשה, לא מצוה לדורות. ופירשוהו שצוה לו שזאת עצמו יאמר-- כי דבר ה' עמו, לפי שכל ל"ח שנה שהיו ישראל כמנודין לא דבר עמו.

[ והנה המפרשים נבוכו בזה, הלא דבר עמו פעמים כביר? ורש"י פירש שלא דבר עמו בלשון "דיבור" רק בלשון "אמירה"; ומפרשיו נבוכו: מה בין דיבור לאמירה? ועוד שמצאנו גם פרשיות רבות שנדברו אחר שילוח מרגלים בלשון "דיבור". אבל הוא הדבר אשר דברתי והוכחתי (בסימן ד) שלשון "וידבר ה' אל משה" היה ענין מיוחד למשה לבדו ולא נמצא לשון זה אצל שום נביא, ובכל מקום שאמר "וידבר ה' אל אהרן" פירושו שדבר אל משה שיאמר לאהרן. אבל לשון "אמירה", בו ידבר עם כל הנביאים ובו דבר עם משה גם בעת שהיה ישראל כמנודין. אולם, הלא בררנו (שם ובסימן ג) כי הדברות שבאו לצורך התורה והמצוה בהכרח באו בלשון "דיבור" וגם באותם השנים לא חדל מלהגיד תורה ליעקב ומשפטיו לישראל. ובהם דבר עמו בלשון "דיבור" גם אז, רק לא היה מדבר עם משם "דיבור" לצרכו בלשון דיבור בעת ההיא; כי קודם מרגלים מצאנו דברות רבות מיוחדות למשה לבדו שלא כתוב בהם "דבר אל בני ישראל", ובאו בלשון "דיבור" כמו "וידבר אלקים אל משה.. וארא" (שמות ו), ופרשיות רבות. אבל משילוח מרגלים והלאה עד שמתו דור המדבר לא תמצא זאת, שבכל מקום שכתוב "וידבר ה' אל משה" כתוב "דבר אל בני ישראל" (ויסבור שמחלקותו של קרח היה קודם מרגלים, כמ"ש רש"י ריש דברים). ובזה תבין לשון הגמרא בבא בתרא (דף קכא) ותענית (דף ל) ששם הובאה ברייתא זו וסיים "וידבר ה' אלי" "אלי היה הדיבור", כי דיבור זה היה מיוחד אל משה לבדו ולא כתוב "אל בני ישראל" שזה אות שנפייס עם ישראל וסר הזעף מעל הרועה. ]

ולפעמים יתפרש מלת "לאמר" שיאמר השליחות ושישיב תשובה לשולחיו כמ"ש "ויקרא אליו אלקים מן ההר לאמר כה תאמר אל בית יעקב" (שמות ??) וכמו שכתוב במכלתא שאומר שם "וישב משה את דברי העם אל ה' " ובודאי נצטוה על כך להשיב דבר. ועל דרך זה פירש במקומות רבים כמו שאמרו בספרי (ואתחנן פסקא כו) "בעת ההוא לאמר"-- זה אחד מן הדברים שאמר משה לפני ה' הודיעני את אתהעושה לי וחשב ארבע מקומות. וכן הוא בפר' בהעלותך (פסקא קה) ובפ' פנחס (פסקא קלח) ובשמות רבה (בשלח פכ"ו). וז"ש בספרא דבר אחר: "לאמר"-- אמור להם והשיבני. וברוב המקומות פירושו לאמר לישראל, והגם שכתוב "דבר אל בני ישראל" באר תיכף שכל עיקר הדיבור היה בשביל שאימר לישראל. ועל כוונה זו באה מלת "לאמר" פה. וז"ש אלעזר בן אחוי אומר וכולי.

ודברי הספרא אלה בא בשינוי נוסח במכלתא (ריש בא) ופירושו גם כן שמלת "לאמר" יתפרש לפעמים כך ופעמים כך, כל מקום כפי ענינו. לא כמו שחשבו המפרשים כי כולל כל הכוונות ביחד שזה נגד טבע המליצה והלשון.