פתיחת התפריט הראשי

סימן כזעריכה

ויקרא א ג:
אִם עֹלָה קָרְבָּנוֹ מִן הַבָּקָר זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד יַקְרִיב אֹתוֹ לִרְצֹנוֹ לִפְנֵי יְהוָה.


ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא נדבה פרק ד:

[א] "לפני ה' וסמך"-- אין סמיכה בבמה.  "צפֹנה לפני ה' " (ויקרא א, יא)-- ואין צפון בבמה.

וכי איזה מדה מרובה? מדת צפון או מדת סמיכה? מרובה מדת צפון ממדת סמיכה -- שהצפון נוהג בקרבנות יחיד ובקרבנות צבור והסמיכה אינה נוהגת אלא בקרבנות יחיד. אם מעטתים מצפון מרובה, לא אמעטם מסמיכה מועטת?!
אתה אומר בצד זה נתרבה צפון ונתמעטה סמיכה, או בצד הזה נתרבה סמיכה ונתמעט צפון! שהסמיכה נוהגת בקדשי קדשים ובקדשים קלים והצפון אינו נוהג אלא בקדשי קדשים. אם מעטתים מצפון מעוטה, לא אמעטם מסמיכה מרובה?!

הא לפי שיש בצפון מה שאין בסמיכה, ובסמיכה מה שאין בצפון, צריך לומר "לפני ה' וסמך"-- ואין סמיכה בבמה, "צפנה לפני ה' "-- ואין צפונה בבמה.


"לפני ה' וסמך"-- אף על פי שסמך מבחוץ יחזור ויסמוך מבפנים.


[הערה: איך העתיקו מלות "לפני ה'" ממקומם אל הפסוק השני נגד בעל הטעמים ונגד הפשט? ואם כן יעשה, עמודי הלשון ירופפו.]

לפני ה':   זה לשון הראב"ע: לפני ה' דבוק בטעם עם "פתח אהל מועד". ולפי זה הכתוב מסורס, שהיה לו לומר "אל פתח אהל מועד לפני ה' לרצונו יקריב אותו", ותורת ה' תמימה, אין בה עוות וסירוס (כמו שבארנו באילת השחר פרק כא).   ופירשו חז"ל שלכן העתיק מלות "לפני ה' "ממקומם, להורות שלפני ה' יסמך ולא בבמה.

ואחר שראינו שבכל מקום שכתב סמיכה כתוב לפניו "לפני ה' " כמו בשלמים-- "יקריבנו לפני ה' וסמך", וכן בכמה מקומות, על כרחך בא להורות שהסמיכה מוכרחת להיות לפני ה' בפנים ולא בחוץ. [שכבר בארנו (בפר' צו (סימן כו) שתואר לפני ה' יש בו מדרגות רבות, ואם כתוב תחלה "אל פתח אהל מועד" ממילא מה שכתוב אחריו "לפני ה' " היינו בפני ממש, עיי"ש באורך]. וזהו שכתב "לפני ה' וסמך"-- ולא בבמה... "לפני ה' וסמך"-- אף על פי שסמך מבחוץ וכולי..

ובאר בספרא שצריך לימוד גבי סמיכה וגבי צפון; כי בצד אחד סמיכה מעוטה מצפון שאין סמיכה נוהג בציבור, דגמירי רק שתי סמיכות בציבור (כמ"ש במנחות דף צב); ובצד אחד צפון מעוטה מסמיכה שאין נוהג בקדשים קלים.

ושיעור הכתוב אל פתח אהל מועד יקריב ואחר כך יקריב לפני ה' וסמך -- כי לפני הסמיכה אסור לזר ליכנס בעזרה (כמ"ש במשנה א דכלים, ועיין במשנה למלך סוף הל' ביאת המקדש), ומקריבו אל פתח אהל מועד שהוא שער נקנור ואחר כך בשעת הסמיכה מקריבו לתוך העזרה, שמותר לכנס שם לצורך הסמיכה. ומטעם זה בפר העלם דבר (ויקרא ד) אמר "והביאו אותו לפני אהל מועד וסמכו זקני העדה..לפני ה' ", ולא אמר "והביאו לפני אהל מועד לפני ה' " -- כי שם נבדל מכל הקרבנות שמביאי הקרבן אין סומכין עליו בעצמם דקיי"ל (רמב"ם פרק יב מהל' שגגות) כר"י שהשבטים מביאים הפרים והסנהדרין סומכים, ואם כן מביאי הקרבן מביאים רק אל פתח אהל מועד והזקנים סומכים לפני ה'. אבל בפר כהן משיח אמר "והביא את הפר את פתח אהל מועד לפני ה' " כי הכהן המשיח מותר לו לכנס תיכף לעזרת כהנים.

סימן כחעריכה

ויקרא א ד:
וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ הָעֹלָה וְנִרְצָה לוֹ לְכַפֵּר עָלָיו.


ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא נדבה פרק ד:

[ב] "וסמך ידו"-- לא יד בנו ולא יד עבדו ולא יד שלוחו.


[ הערה: איך דריש ג' דרשות מן "וסמך ידו"? ואם דריש ג' פעמים "וסמך ידו" יקשה הלא נמצא בתורה עשר פעמים "וסמך ידו", ידרוש כולם!? והקרבן אהרן הגיה וגריס אשתו ובנו ולדעתו דריש ד' פעמים "וסמך ידו" דכתיב בעולה ושלמים, וזה רחוק להגיה כאן ולקמן פרק יז ובגמ' מנחות (דף צג) וברש"י גיטין (דף כח: ד"ה והא) שבא כגירסא דפה. (רק שבגמ' גריס אשתו תחת בנו ועביד צריכותא דאשתו כגופו שזה לא שייך בבנו כמ"ש בבכורות דף לד). ובלי זה לא הועיל כי הלא בתורה נמצא עשרה פעמים "וסמך ידו" -- ידרוש כולם. וגם מה המכריח לדרושים האלה? ]

וסמך ידו: בכל הסמיכות שנזכרות בתורה כתוב "וסמך את ידו" לבד שלשה פעמים כתוב "וסמך ידו" בלא מלת "את", והם:   ( א ) בעולה (ויקרא א, ד), ( ב ) בשלמי בקר (ויקרא ג, ב), ( ג ) בחטאת נשיא (ויקרא ד, כד).  והשינוי הזה לא נפל במקרה ודרשוה חז"ל למעט יד בנו, יד עבדו, יד שלוחו. ומבואר כי מג' פעמים "ידו" דריש לה שכן במנחות (דף צג) אומר על ברייתא זו וצריכי וכולי, וכשתמנה תמצא "וסמך את ידו" עשרה פעמים בתורה! רק שדרשו זאת מג' דכתיב "וסמך ידו" בלא מלת "את", כי בכל מקום דכתיב "וסמך את ידו" -- ידו הוא הפעול ואי אפשר למעט שלוחו, דשלוחו כמותו בכל התורה; אבל כשאומר "וסמך ידו", בלא מלת "את", נוכל לפרש כאילו כתוב "וסמך בידו" (כי יסוד מוסד אצל המדקדקים דכל מקום שחסר אות היחוס רשות בידנו לפרש כרצונינו). וגם, שיש לפרש שידו הוא הנושא הסומך -- ידו יסמוך, (כי מצאנו יד בלשון זכר: "והנה יד שלוחה אלי ובו מגלת ספר" (יחזקאל ב ט). וכן "וזה יכתוב ידו לה' לפי' בן מלך) וזה כאומר וסמך בידו בעצמו, ולא על ידי שליח.

[ שכן כל מקום דכתיב "בידו" "בידה" ממעט שליח כמו שאמרו בבבא מציעא (דף י:) שצריך ריבוי לגבי גט וגניבה על חצירו שהוא מטעם שליחות משום דכתיב "בידו"-- "אם המצא תמצא בידו הגינבה" "ונתן בידה". ואמר בספרי (תצא ס' רסט, הובא בב"מ דף סה, גיטין דף ע) אין לי אלא ידה; מנין לרבות גגה חצירה וקרפיפה? וכולי, ובב"מ (דף נו) וכל היכא דכתיב "מידו" לאו ידו ממש הוא?! וכולי אלא כל ידו ידו ממש הוא וכולי. ובספרי (נשא פסקא יז) "ולקח הכהן מיד האשה"-- ולא מיד שלוחה, ופר' תצא (פסקא רסז) "וקטפת מלילות בידך"-- שלא תהיה קוצר במגל, רק בידך, וכן בכמה מקומות ].

ולכן דריש מג' פעמים "וסמך ידו" למעט שלוחו עבדו ובנו. (ועיין באילת השחר כלל רמג).

סימן כטעריכה

ויקרא א ד:
וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ הָעֹלָה וְנִרְצָה לוֹ לְכַפֵּר עָלָיו.


ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא נדבה פרק ד:

"ידו על ראש"-- ולא על גב; "ידו על ראש"-- ולא על הצואר; "על ראש"-- ולא על הגביים.  אוציא את כולם ולא אוציא את החזה? ודין הוא! ומה אם הראש --שאינו טעון תנופה-- טעון סמיכה, החזה --שטעונה תנופה-- אינו דין שתטעון סמיכה?!   תלמוד לומר "על ראש"-- ולא על החזה.


[ הערה: גם זה יפלא שדריש ג' דרשות כמ"ש בגמ', ומדוע לא דריש עשר דרשות כמספר עשרה פעמים שנמצאו "וסמך..על ראש" בתורה? ]

ידו על ראש: במנחות (דף צג:) גריס ידו על ראש ולא על צואר, ידו על ראש ולא על הגביים, ידו על ראש ולא על החזה וצריכי וכולי  ולפי זה מה שכתוב בספרא ידו על ראש ולא על גב שפירושו על השדרה כנגד החלל כמ"ש הראב"ד -- אינו בכלל המיעוטים, כי אף שנאמר שמלת "על" היא לאו דוקא וגם בסמוך מקרי "על ראשו" (כמו שבארנו באילת השחר (סימן תקע"ד) דיש "על" דפירושו בסמוך) בכל זאת ידעינן דלא על גב שהוא רחוק מן הראש, רק על הצואר ועל הגביים (שהוא בצדדי הראש) נוכל לטעות שהוא על וסמוך לראשו. וכן על החזה נוכל לטעות שכשר לסמיכה מכח הקל וחומר וצריך ג' מיעוטים.

וכבר כתבנו (בסימן הקודם) שנמצא (בסמיכות של חובה) עשרה פעמים "וסמך..ידו" בתורה, ויפלא מאד איזה מהם דריש פה? אולם ראה והבט בכל הסמיכות כתיב מלת "על" במקף (שכן דרך מלה זו לבא במקף לרוב) לבד שלשה פעמים כתוב "על ראש" בטפחא על מלת "על" והם: ( א ) בעולה (ויקרא א, ד), ( ב ) בחטאת שעירה (ויקרא ד, כט) , ( ג ) בחטאת כשבה (ויקרא ד, לג) -- ושלשה אלה הם הנדרשים שהטעם הבא במלת "על" מציין שהוא דוקא על ממש, ולא בסמוך, וממעט צואר גביים וחזה.

סימן לעריכה

ויקרא א ד:
וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ הָעֹלָה וְנִרְצָה לוֹ לְכַפֵּר עָלָיו.


ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא נדבה פרק ד:

[ג] יכול אין טעון סמיכה אלא עולת נדבה; עולת חובה מנין?

ודין הוא! נאמר "הבא עולת נדבה" ונאמר "הבא עולת חובה":  מה עולת נדבה טעונה סמיכה, אף עולת חובה-- טעונה סמיכה.
[ד] לא! אם אמרת בעולת נדבה -- שאין לה חליפין עוף לפטרה מן הסמיכה, תאמר בעולת חובה שיש לה חליפין עוף לפטרה מן הסמיכה?! הואיל ויש לה חליפין עוף לפטרה מן הסמיכה, לא תטען סמיכה!...

תלמוד לומר 'עולה'-- אחד עולת חובה ואחד עולת נדבה, זו וזו טעונה סמיכה.


[ה] אין לי אלא עולת בקר; עולת הצאן מנין?

ודין הוא! נאמר "הבא עולה מן הבקר" ונאמר "הבא עולה מן הצאן":  מה עולה מן הבקר טעונה סמיכה, אף עולת הצאן-- טעונה סמיכה.
[ו] לא! אם אמרת בבן הבקר -- שנתרבה בנסכים, תאמר בבן הצאן שנתמעט בנסכים?! הואיל שנתמעט בנסכים, לא יטעון סמיכה!...

תלמוד לומר 'עולה'-- אחד עולת הבקר ואחד עולת הצאן, זו וזו טעונה סמיכה.

[ז] יכול אף עולת העוף תטעון סמיכה?   תלמוד לומר "העולה"-- פרט לעולת העוף.


[ הערה: מה שאמר עולת חובה מנין, שעל כרחך הוא עולת מצורע, ואם כן ידעינן ממילא עולת צאן, דעולת מצורע כבש; ומה זה שאמר עולת הצאן מנין? ? ועוד הלא עולת הצאן למד ממילא כמ"ש ב(סימן כב) ואין צריך רבויא? ]

על ראש העולה: יסוד גדול בדרכי הלשון שאין להחזיר את השם בכל פעם רק יזכירהו על ידי כינוי. למשל, "ותהר האשה ותלד בן ותרא אותו כי טוב הוא ותצפנהו.." -- לא היה מתפארת הלשון לאמר "ותרא את הבן כי טוב הבן ותצפון את הבן..", ולכן המציא בעל הלשון כינויים ומלות תחת השם, בהם ירמוז את השם ולא יצטרך לכפלו בכל פעם. וכל מקום שכפל את השם דרשוהו חז"ל תמיד, וכמ"ש באילת השחר (פרק טו) באורך.

ואחד מדרכי דרושיהם בזה, שבא להורות שהשם הנשנה אינו דוקא השם הראשון; כמו פה, אם היה אומר "על ראשו" היה מוסב על שם "עולה" שנזכר כבר, שמדבר מעולת נדבה ועולת בקר; לכן אמר "על ראש העולה" לכלול כל עולה, אף עולת חובה ועולת הצאן.

ובכל זאת ממה שכתב "העולה", בה"א הידיעה, ירמוז שיהיה ממין העולה הידוע שמדבר בה שהיא עולה בהמה, לא עולת העוף. וזה שאמר בספרא עולת חובה מנין?..עולת הצאן מנין? ת"ל עולה -- (רוצה לומר לכן כפל את השם שנית). יכול אף עולת העוף? ת"ל "העולה". וכיוצא בזה תמצא במקומות רבות בספר זה כמ"ש באילת השחר שם.

והנה קיימא לן דכל קרבנות היחיד טעונים סמיכה חוץ מבכור ומעשר ופסח (שמעט אותם בספרא פרק יז). ובציבור לא נמצא רק שתי סמיכות כמ"ש במנחות (דף צב). כל זה נלמד מן השינויים שנמצאו בסמיכה:

ושינויים והבדלים אלה לא באו במקרה רק דבריהם כאש וכפטיש יפוצץ סלע,

  • שממה שכתוב פה "על ראש העולה" למדינן שהסמיכה מחויבת מצד שהיא עולה וכל מין עולה טעונה סמיכה.
  • ושכל מין חטאת טעונה סמיכה למדו ממה שבחטאת כשבה ושעירה של יחיד כתוב "על ראש החטאת" ולא כתיב "על ראשו";
    • שמחטאת שעירה למד בספרא (ויקרא חובה פרק י מ"ג) לרבות חטאת עכו"ם לסמיכה.
    • ומחטאת כשבה לומד שם (ויקרא חובה פרק יא מ"ג) לרבות חטאת נזיר וחטאת מצורע וחטאת מטמא מקדש לסמיכה -- ר"ל כי ממה שכתב בחטאת שעירה "על ראש החטאת" למד שגם חטאת עכו"ם שהיא שעירה כמוה טעונה סמיכה, וממה שכתוב בחטאת כשבה "על ראש החטאת" למד שגם חטאת נזיר טהור ומצורע שהיא כשבה, וכן חטאת מטמא מקדש שהוא עולה ויורד, טעונים סמיכה.
  • ושפר יוהכ"פ טעון סמיכה למד שם (פרשה ג מ"ד) ממה שכתוב בפר כהן משיח "על ראש הפר". [ומה שכתוב בפר העדה "על ראש הפר" ובחטאת נשיא "על ראש השעיר" דריש בספרא (שם פ"ו מ"ג, ופרשה ו מ"ח, ובזבחים מח, מנחות נה, ודף צב)]
  • וזאת שכל מיני שלמים טעונים סמיכה כתוב בשלמים בפירוש (ומ"ש שם "על ראש קרבנו" נדרש למעט בכור ומעשר ופסח).
  • ושתודה צריך סמיכה למד בספרא (צו פרשה ה מ"ד)
  • ושאשם טעון סמיכה למד בספרא (שם פרק ט משנה א) ממה שכתוב "כחטאת כאשם תורה אחת להם".

ויתבאר כל אחד במקומו בישע האל.

ומה שאמר בספרא עולת חובה מנין...עולת הצאן מנין? -- הנה עולת הצאן ידעינן מן "ואם מן הצאן" שוי"ו מוסיף על ענין ראשון, וכמ"ש בזבחים (דף מו); ועיקר הלימוד על עולת חובה שהיא עולת מצורע שיש לו חליפין עוף בדלות (כי עולת יולדת אינו צריך סמיכה). רק אחר שידעינן עולת מצורע ידעינן עולת הצאן ממילא, כי עולת מצורע היא כבש (דאין לומר על עולת ראיה דהא אין לה חליפין, ועוד שיליף לה בביצה (דף כ) מן "ויקרב את העולה ויעשה כמשפט") ולכן אמר עולת הצאן מנין? , רוצה לומר שאגב אורחא ידעינן גם עולת הצאן ואין צריך לוי"ו מוסיף (ונפקא מינה שאינו דבר הנלמד מהיקש, רק כתוב בפירוש). ובזה ניחא מה שיש להקשות שהיה לו לסדר תחלה "עולת הצאן מנין?" ואחר כך עולת "עולת חובה מנין?", ולפי מה שכתבנו נכון כי עיקר הלימוד בא על עולת חובה.

סימן לאעריכה

ויקרא א ד:
וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ הָעֹלָה וְנִרְצָה לוֹ לְכַפֵּר עָלָיו.


ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא נדבה פרק ד:

[ח] "ונרצה לו"-- מלמד שהמקום מרצה לו. ועל מה המקום רוצה לו? אם תאמר דברים שחייבים עליהם מיתה ביד בית דין, מיתה בידי שמים, כרת בידי שמים, מלקות ארבעים, חטאת ואשמות -- הרי עונשן אמור!  ועל מה המקום מרצה (ס"א רוצה) לו? על מצות עשה ועל מצות לא תעשה שיש בה קום עשה.    ר' שמעון אומר "ונרצה לו"-- לזבחו ‏[1], אף על פי שלא סמך -- הזבח מרצה.


[הערה: מדוע לא נאמר שמרצה על חייבי מיתות ומלקות שוגגין שאין להם עונש כמו שהקשה הרמב"ן ומפרשים? ואיך מוכיח ר' שמעון אף על פי שלא סמך מרצה? הלא יש לומר בהפך -- "וסמך" ואז "ונרצה לו לזבחו", ואם לא סמך -- אין מרצה. ]

ונרצה לו: כבר בארנו (בסימן כו) כל פעל "רצה" יבוא על שני פנים:   (א) מענין רצוי ופיוס כמו "כי נרצה עונה", והוא הפך האף והקצף כמו "כי בקצפי הכיתיך וברצוני רחמתיך", "כי רגע באפו חיים ברצונו", (ב) מה שנרדף עם "חפץ" שרוצה ובוחר באיזה דבר הנאות אליו.

ודעת הת"ק שפעל "ונרצה" מוסב על ה' שנזכר בכתוב הקודם, וזהו שאמר מלמד שהמקום מרצה לו. ולפי זה אי אפשר לפרשו מענין חפץ כי לא מצאנו פעל "רצה" שמורה על החפץ בבנין נפעל על הרוצה, רק על דבר הרצוי; כי הנפעל מורה שינוי וקבלת פעולה והרצון היא דבר בחיריי (כנ"ל בסימן כו) ולא ישתנה מצד הרוצה רק מצד הרצוי, רצוני-- שהדבר הטוב הוא נרצה בהכרח לכל בעל רצון בחיריי אשר לא ימצא בו סבה לאנס את רצונו והרשע אשר לא ירצה בדבר הטוב אין זה מצד רצונו, רק מצד שאין לו רצון, שהתאוה גוברת על רצונו. לפי זה הרצון ובלתי הרצון תלוי בהדבר הרצוי, לא בהאיש הרוצה (מה שיהיה ההפך בחפץ, שהוא תלוי בתכונת נפש החופץ, לא בהדבר עצמו כי הוא תכונה נפשיית בלבד ויש דבר שהאחד חפץ בו ולא האחר לפי שינוי תכונת נפשותיהם. ומטעם זה לא נמצא פעל "חפץ" באחד מן הבנינים הנפעלים).

ולפי זה אחר שפה כתיב "ונרצה"-- בנפעל, על כרחך הוא מענין ריצוי ופיוס, שהשם יתפייס מקצפו על החוטא. וזה שאמר מלמד שהמקום מרצה לו, רצונו לומר שמרצה חטאיו. ועל זה שואל-- ועל מה המקום רוצה לו?, רצונו לומר שאי אפשר לומר שמתפייס על מה שחטא בשוגג בעבירות שאין חייבים עליהם חטאת כגון חייבי מיתות ומלקיות (כמו שהקשו המפרשים פה ונדחקו) שעל זה אין צריך פיוס אחר שהיה שוגג ולא קצף ה' עליו, והקרבן לא בא לסלק קצף ה' רק לטהר את החוטא מן הכתם והרושם שפעל החטא בו. ובהכרח שהפיוס והריצוי הזה הוא על מזיד.   ושואל איזה מזיד? אם תאמר דברים שחייבים עליהם מיתת בית דין וכולי ענשן אמור, ולא יתרצה בקרבן. ומשיב שמרצה על מצות עשה ומצות לא תעשה שיש בה קום עשה.


ודעת ר' שמעון שפעל "ונרצה" פה מוסב על הזבח. והגם שפסוק זה מדבר על העולה בלשון נקבה והיה לו לומר "ונרצת", סבירא ליה שמוסב על הזבח שנזכר בכתוב הקודם בלשון זכר ("יקרבנו" "יקריב אותו"), וזה שאמר "ונרצה לו"-- לזבחו. [כך גירסתנו בילקוט, ויותר נכון להגיה "ונרצה לו"-- זבחו]  ר"ל נפעל "נרצה" מוסב על הזבח שהוא לשון זכר, שהזבח יתקבל ברצון כמו שכן רגיל לומר אצל קרבנות-- "תמים יהיה לרצון" (ויקרא כב), "לא ירצו לכם" (שם).

ויש הבדל בין אם בא שם או פעל הרצון סתם ובין אם בא אחריו מלת "לו" "לכם"; כי שיתקבל הקרבן ברצון יש בו שני ענינים:

  • ( א ) שיתקבל הקרבן עצמו; ובשאינו לרצון הוא פסול מלהקריב, ואז נאמר סתם-- "ביום השלישי לא ירצה" (ויקרא ו, יח), "פגול הוא לא ירצה" (ויקרא יט, ז).
  • ( ב ) שיהיה לרצון אל הזובח; כי מצאנו הרבה פעמים שהקרבן כשר והוא לרצון ומכל מקום לא עלה לבעלים לשם חובה כמו שחשב בריש זבחים, ואז אינו לרצון להם אל הבעלים, הגם שהוא לרצון מצד עצמו, ואז נקשר עם מלת "לכם". וכמו שנבאר עוד בסימן שאחרי זה.

ולפי זה ממה שכתוב "ונרצה לו" מבואר שמדבר בבחינת המקריב, לא בבחינת הזבח עצמו, שעל ידי הסמיכה יהיה הקרבן מרוצה לצורך המקריב; מה שאין כן בבחינת הזבח לא יגרע כחו אם לא סמכו עליו. וזה מה שאמרו אף על פי שלא סמך הזבח מרצה, כי אם היה הסמיכה תנאי אל שיתרצה הזבח עצמו, לא יצדק מלת "לו" [ובזה נוכל לקיים גם כפי גירסת הספרא שבידינו ונרצה לו-- ולא לזבחו, אף על פי שלא סמך הזבח מרצה, רוצה לומר מלת "לו" מורה שמדבר מן המקריב, לא לזבחו, שהזבח אין צריך אל הסמיכה.  ולגירסא שתקנתי על פי הילקוט דריש תחלה מלת "ונרצה" שפירושו זבחו, ואחר כך פירש מלת "לו" שמורה שאף על פי שלא סמך הזבח מרצה]

ולמאי שלמד בספרא לקמן (ויקרא נדבה פרק ו משנה ו) שאף שלא סמך כשר מ"עולה היא", היא כדעת הת"ק. וכן רב אשי בזבחים (דף ד) ורבה ורב חסדא פסחים (דף סב) שלמדו ממלת "לו" שינוי בעלים אתיא כת"ק.

סימן לבעריכה

ויקרא א ד:
וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ הָעֹלָה וְנִרְצָה לוֹ לְכַפֵּר עָלָיו.


ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא נדבה פרק ד:

[ט] "ונרצה לו לכפר"-- במכפר. איזהו מכפר? זה הדם שנאמר "כי הדם הוא בנפש יכפר" (ויקרא יז, יא).

אין לי אלא דם הטהור; דם הטמא מנין?   כשהוא אומר "ונשא אהרן את עון הקדשים" (שמות כח, לח) איזה עון הוא נושא? אם עון פיגול-- כבר נאמר (ויקרא ז, יח) 'פיגול הוא לא יחשב'; אם עון נותר-- כבר נאמר (ויקרא יט, ו-ז) "לא ירצה"; ואיזה עון הוא נושא? עון טומאה שהותר מכללה בציבור.

[י] אין לי אלא עונות דם; מנין הקומץ והלבונה והקטורת ומנחת כהנים ומנחת כהן משוח ומנחת נסכים?  תלמור לומר "לכל מַתְּנֹת קדשיהם" (שמות כח, לח).

אין לי אלא של אנשים; של נשים מנין? אין לי אלא של ישראל; של גרים ושל עבדים מנין?   תלמור לומר "עון הקדשים" (שמות כח, לח) -- ריבה.

הואיל ומצינו שאין כפרה אלא בדם, מה תלמוד לומר "וסמך..ונרצה"? אלא ללמד שאם עשאה לסמיכה שירי מצוה כאילו לא כפר וכפר.


[הערה: המאמר כולו מוקשה, למה הביא פה הדרוש אין לי אלא דם הטהור וכולי שאין מקומו פה? ומדוע דחה שלא דבר על נותר ופיגול דכתיב "לא ירצה", והלא גם טומאה בכרת? ועוד כמה קושיות יובנו מן הביאור.]

ונרצה לו לכפר:   הכפרה הוא רק בדם הנזרק כמו שכתוב "ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר על נפשותיכם כי הדם הוא בנפש יכפר" (ויקרא יז). ולראב"ע הוא מענין כופר ופדיון. וצריך שיהיה ממין המתחייב-- נפש תחת נפש. ולדעת חז"ל הוא מענין נקיות כמו שמובא בירושלמי (פ"א דשבת) זריזות מביאה לידי נקיות שנאמר "וכלה..וכפר". וכן הוא בזהר תצוה (דף קפה:). (ועיין רש"י וישלח על "אכפרה פניו במנחה"). וצריך שינקה עון הנפש בנפש ולכן תראה שבכל מקום שהמכפר אינו דם פרט בו "לכפר על נפשותיכם" (שמות לד, במדבר לא, במדבר נ), ולא הוצרך לפרט זאת בכפרת דם. וזהו שאמר בספרא "ונרצה לו לכפר"-- במכפר וכולי, רוצה לומר שהסמיכה תרצה לו לכפר אחר כך על ידי זריקת הדם שהוא עיקר הכפרה. ועל כן אמר "לכפר" בלמ"ד השימוש, שמורה הגבול שאליו.

ועל זה הקשה בסוף דבריו (מובא ביומא דף ה, זבחים דף ו, מנחות צג) הואיל ומצאנו שאין כפרה אלא בדם, מה תלמוד לומר "וסמך..ונרצה"?  ומשיב שאם עשאה לסמיכה שירי מצוה מעלה עליו הכתוב כאילו לא כפר וכפר. רוצה לומר, שכפר על מצות עשה ולא כפר על עשה דסמיכה עצמו. ולמאן דאמר דמכפר גם על עשה דאחר שחיטה מפרש שלא כפר קמיה שמיא (כן הוא בזבחים שם).

ומה שאמר בספרא אין לי אלא דם הטהור-- אגב אורחא בא, לפרושי דגם דם הטמא מכפר. והובא כאן מפני שיש לו שייכות לההבדל שכתבתי בפעל "רצה" הנקשר עם מלת "לו" שמורה שירצה לצורך המקריב כמו שכתבנו בסימן הקודם וכמו שנבאר. וזה פי' הברייתא: שהם השכילו במ"ש "ונשא אהרן את עון הקדשים אשר יקדישו..לרצון להם לפני ה' " -- משמע שנשיאת הציץ יועיל לרצון אל המקריב, לא לרצון אל הקרבן עצמו, רוצה לומר שירצה על קרבן פסול כמו פיגול ונותר, דהא אמר "לרצון להם", מבואר שמדבר מקרבן שאין בו רצון אל המקריב. כי אם היה מדבר מקרבן שאין בו רצון כלל היה צריך לומר "לרצון" סתם, בלא מלת "להם" (וכמו שבררנו זה בסימן הקודם שכן דייק במה שכתב "ונרצה לו"). ועל זה אמר אם עון פיגול, כבר נאמר "לא יחשב" (שאין ראוי כלל) ואם עון נותר, כבר נאמר "לא ירצה" שאינו מרצה כלל והקרבן עצמו פסול דהא לא כתב "לא ירצה לו". ועל כרחך מדבר בעון טומאה שהקרבן בפני עצמו כשר והציץ בא להועיל שיהיה לרצון אל המקריב.

[ וברייתא זאת מובאת (זבחים כג, מנחות כו, ובכמה מקומות. ורש"י ותוס' נחלקו בגירסתה. ועיין בקרבן אהרן. ועיין מה שכתבנו בפר' צו ופה לענינינו אין נפקא מינה בזה, לכן קרצתי מזה. ]

והנה במנחות (דף כה) הקשה על ברייתא זאת אימא עון דבעל מום דהותר מכללו בעופות!. ומשני עליך אמר קרא "כי לא לרצון יהיה לכם" -- נראה פירושו כי אצל בעל מום אמר "כל אשר בו מום לא תקריבו כי לא לרצון יהיה לכם" (ויקרא כב, כ), "כי משחתם בהם מום בם לא ירצו לכם" (ויקרא כב, כה). וזה סותר הכלל אשר הנחנו שפעל "רצה" שאחריו מלת "לכם" פירושו שירצה לצורך המקריב, שלפי זה מה שכתוב בבעל מום "כי לא לרצון יהיה לכם" פירושו שלא ירצו לצורך המקריב, והא בבעל מום גם הקרבן מצד עצמו פסול! ועל זה משני בגמ' עליך אמר קרא כי לא לרצון יהיה לכם-- רוצה לומר שמזה הטעם בעצמו אמר "לרצון לכם" שבא ללמדנו בל נטעה שהציץ מרצה על בעל מום יען שהותר מכללו בעופות, לכן אמר "כי לא לרצון יהיה לכם" שגם הציץ המרצה "לכם" לצרככם, לא ירצה על בעל מום. ובזה תבין מה שכתוב בספרא (אמור פרשה ז מ"ה) "כי לא לרצון יהיה לכם"-- מלמד שאין מרצים. וכן שם (אמור פרק ז מ"יב) "לא ירצו לכם"-- מלמד שאין מרצים; רוצה לומר שמלמדנו שאין הציץ מרצה על בעל מום אף על גב שהותר מכללו.

ובמשנה ט בא לבאר יתר הכתוב. שמה שכתוב "לכל מתנת קדשיהם" כולל שהציץ מרצה גם על יתר מתנות כגון הקומץ והלבונה וכו'.

ומה שכתב "עון הקדשים אשר יקדישו" ולא אמר בקיצור "עון קדשי בני ישראל" משום דכל מקום שאומר "בני ישראל" נוכל להוציא נשים וגרים ועבדים משוחררים (כמ"ש בסימן ח ובסימן קצא באורך), לכן הוסיף שם "הקדשים" לכלול כולם ולהורות ששם "בני ישראל" בא על צד ההרחבה כמו שבארנו כלל זה במקומו.

סימן לגעריכה

ויקרא א ד:
וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ הָעֹלָה וְנִרְצָה לוֹ לְכַפֵּר עָלָיו.


ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא נדבה פרק ד:

ר' שמעון אומר "לכפר עליו"-- את שהוא עליו חייב באחריותו ואת שאינו עליו אינו חייב באחריותו.


[הערה: מדוע דריש פה מלת "עליו"? והלא כן יאמר תמיד-- "וכפר עליו הכהן" ולא דריש מידי.]

לכפר עליו:   יש הבדל בלשון "כפרה". שאם הכהן מכפר בעד אחרים כתוב אחריו מלת "על"-- "וכפר עליו הכהן"; ואם מכפר בעד עצמו כתוב אחריו תמיד מלת "בעד"-- "וכפר בעדו ובעד ביתו", "וכפר בעדך ובעד העם". ( כי מה שכתוב (שמות ל, טז) (במדבר לא, נ) "לכפר על נפשותינו" -- שם מצייר את הנפש כעצם מופשט זולת המכפר ). ולפי זה, אחר שפה הבעלים מכפרים על עצמן על ידי הסמיכה והוידוי, היה לו לומר "לכפר בעדו".  ור' שמעון מישב זה בספרא (הובא בפסחים דף סא, מגילה דף ח, זבחים דף ד:) את שהוא עליו חייב באחריותו וכולי -- מפרש שמלת "עליו" הוא טעם הכפרה; כי אחר שהעולה אינה מכפרת רק על עשה לא יצדק בה "כפרה" כמ"ש רבא בזבחים (דף ז) האי עולה דורון הוא אי לא עשה תשובה זבח רשעים תועבה, ואי עשה תשובה התנן עבר על עשה ושב לא זז משם עד שמוחלים לו, רק שיצדק "כפרה" על עשה של העולה עצמה, דהא נדר להביא עולה ומוטל עליו בעשה לקיים נדרו. וסובר ר' שמעון דבעת שסומך על הקרבן ומוסר אותו להשחט יצא ידי נדרו וכפר העשה שמוטל עליו מהבאת העולה. ור' שמעון הולך לשיטתו שסבירא ליה במעילה (דף יט) כיון שהביאו לעזרה מעל, ופר"ש דסבירא ליה לר' שמעון דמאן דמחייב קרבן חייב באחריותו עד שיביאנו לעזרה ואז נפטר מאחריותו. ודלא כר' יהודה שסובר עד שיזרק הדם. ובודאי אין פירושו שתיכף בביאתו לעזרה נפטר מן האחריות, דהא פה אמר את שעליו חייב באחריותו, רק פירושו עד שסמך ומסרו לשחיטה שאז הוא ברשות הכהן ונפטר מן האחריות. כי בעת שבא לעזרה אז סומך, דהא אין ישראל נכנסים לעזרה אלא בשעת צרכיהם לסמיכה ולשחיטה כמ"ש בפ"א דכלים. וזהו שאמר את שעליו חייב באחריותו, שאם אמר "הרי עלי.." שאז מוטל עליו, לא מתכפר מעשה זאת עד הסמיכה שאז מוסרו לכהן.


  1. ^ יש גורסים "ונרצה לו"-- לו ולא לזבחו; ויש גורסים "ונרצה לו"-- לו ולזבחו; והמלבי"ם רוצה לגרוס "ונרצה לו"-- זבחו, עיי"ש - ויקיעורך