פתיחת התפריט הראשי

סימן סזעריכה

ויקרא א יא:
וְשָׁחַט אֹתוֹ עַל יֶרֶךְ הַמִּזְבֵּחַ צָפֹנָה לִפְנֵי יְהוָה וְזָרְקוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת דָּמוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב.


ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא נדבה פרק ז:

[א] "צפֹנה לפני השם"-- שהצפון יהיה פנוי, דברי ר' אליעזר בן יעקב.  המזבח מכוון כנגד חצי פתחו של היכל וכנגד אחד מן הדלתות משוך כלפי הדרום.
ר' יהודה אומר המזבח ממוצע באמצע העזרה ל"ב אמה-- י' אמות כנגד פתחו של היכל, י"א אמה מן הדרום וי"א אמה מן הצפון. נמצא המזבח מכוון כנגד היכל וכותליו.


[ב] איזהו צפון?   מקירו של מזבח הצפוני ועד כותל העזרה הצפוני וכנגד המזבח, דברי ר' יוסי בר' יהודה.   ר' אלעזר בר' שמעון מוסיף אף מכנגד בין האולם ולמזבח ועד כותל העזרה הצפוני.   רבי מוסיף אף מכנגד מקום דריסת רגלי הכהנים ומקום דריסת רגלי ישראל [בס"א מוסיפים מקיר המזבח צפוני] ועד כותל העזרה הצפוני.  אבל מכנגד בית החליפות ולפנים -- הכל מודים שהוא פסול.


[ הערה: מה שורש הדרוש זה, במה מחולק ר"י עם הת"ק? ובמה פליגי תנאי במשנה ב? ]

על ירך המזבח צפונה לפני ה': הנה בפ' צו (סימן כו) בארנו דכל מקום דכתיב "לפני ה' " מציין הקדושה ויש בו מדרגות לפי הענין; שלפעמים יכוין על קדש קדשים ולפעמים על פתח ההיכל. והנה פה שכבר ציין המקום, שיהיה "על ירך המזבח צפונה", למה אמר "לפני ה' "? לזה סבירא ליה לר' אליעזר בן יעקב שמזבח כולו עומד בדרום, ואחר שפתחו של היכל מכוין באמצע העזרה (ויש בו שני פתחים, כל אחד חמש אמות), ממילא מתחיל המזבח כנגד חצי פתחו של היכל דהיינו כנגד אחד מן הדלתות ונמשך לצד דרום. וממילא צד הצפוני של המזבח הוא "לפני ה' " -- ר"ל שהוא פתח ההיכל הצפוני. וזה חידש במה שהוסיף "לפני ה' ".

ורבי יהודה חולק עליו וסבירא ליה דמזבח היה ממוצע באמצע העזרה עד שצד צפונו של המזבח נמשך ט"ז אמות מן צד צפונה של העזרה שעל אותם ט"ז אמות עמד חצי המזבח הצפוני. ונראה שר' יהודה הולך לשיטתו שלמד (במשנה ח) שהכבש בדרום מן "ומעלתהו פונה קדים" ואם כן אם איתא שצפון המזבח מתחיל במקום ששם מתחיל צפון העזרה, היה לו לומר "ושחט אותו צפונה על ירך המזבח" ויהיה פירושו בצפון העזרה כנגד ירך המזבח, דהא א"צ "צפונה" לציין שהירך בצפון ועל כרחך שצפון המזבח הוא לפנים מן צפון העזרה. ופירוש "על ירך המזבח צפונה" בצפון המזבח, לא בצפון העזרה. (ועיין בזבחים דף נט וביומא דף לז).


ואמר במשנה ב [הובא בזבחים (דף כ) ובתוספתא שם (פרק ו) וביומא (דף לה:)] דעת ר' יוסי בר' יהודה שאין כשר לשחיטה רק כנגד המזבח מצפונו ולא מן המזבח והלאה, לא לצד מזרח ולא לצד מערב. ונראה דאזיל בשיטת אביו שסבירא ליה (במנחות דף צו) ששם היו נותנים שני בזיכי לבונה דכתיב "ונתת על המערכת לבונה זכה" ובעינן "על" ממש, דלא כאבא שאול דסבירא ליה שהוא כמו "ועליו מטה מנשה" דפירושו אצלו. ולכן סבירא ליה גם כאן דבעינן "על" בסמוך, ולא לצדי המזבח.  ורבי סבירא ליה דגם מהלאה למזבח, בין בצד מערב ובין בצד מזרח כשר (רק בבין החליפות שהיה בכותל האולם מאחריו חלונות שהכהנים מצניעין שם סכיניהם שזה פסול לכולי עלמא דלא מתחזי מזבח התם). ורבי הולך לשיטתו דסבירא ליה בסוטה (דף לז) במה שכתוב "על הר גריזים ועל הר עיבל", ובמנחות (דף סב) במה שכתוב "על לחם הבכורים", ושם (דף צח) במה שכתוב "ונתת על המערכת לבונה" -- דלא בעינן "על" ממש, דפירוש "על" -- בסמוך. ולכן סבירא ליה דהוא הדין הצדדים הסמוכים לצפון המזבח כשרים.

וראב"ש סבירא ליה גם כן כשיטת רבי ולכן מכשיר בין האולם ולמזבח בצד המערב, רק במקום דריסת רגלי הכהנים שהוא מצד מזרח המזבח-- פוסל, דבעי "צפונה לפני ה' ", והוא הסמוך להיכל, לא צד מזרח הרחוק ממנו.

סימן סחעריכה

ויקרא א יב-יג:
וְנִתַּח אֹתוֹ לִנְתָחָיו וְאֶת רֹאשׁוֹ וְאֶת פִּדְרוֹ וְעָרַךְ הַכֹּהֵן אֹתָם עַל הָעֵצִים אֲשֶׁר עַל הָאֵשׁ אֲשֶׁר עַל הַמִּזְבֵּחַ. וְהַקֶּרֶב וְהַכְּרָעַיִם יִרְחַץ בַּמָּיִם וְהִקְרִיב הַכֹּהֵן אֶת הַכֹּל וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה עֹלָה הוּא אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיהוָה.


ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא נדבה פרק ז:

[ג] "ונתח אֹתו"-- כשר ולא הפסול.

"אֹתו לנתחיו"-- ולא נתחיו לנתחים.

"ואת ראשו ואת פדרו"-- מלמד שהראש והפדר קודמים לכל האיברים.

"וערך הכהן אֹתם"-- כסדרן.

"על העצים אשר על האש אשר על המזבח"-- שלא ישנה להם מקום המערכה.


[ד] 'והקרב ירחץ' 'והכרעים ירחץ'-- אפילו נתערבו קרבי עולה בקרבי עולה או בקרבי תמורה.

  • יכול אפילו נתערבו בפסולים? תלמוד לומר "וקרבו" (ס"א "והקרב").
  • אוציא את שנתערבו בפסולים ולא אוציא את שתנערבו בקדשי קדשים ובקדשים קלים? תלמוד לומר "וקרבו וכרעיו".


"ירחץ"-- יכול מה רחיצה האמורה להלן במ"ם סאה, אף כאן במ"ם סאה?   תלמוד לומר "במים"-- במים כל שהן.   "במים"-- ולא ביין. "במים"-- ולא במזוג.    "במים"-- להכשיר את כל המימות, קל וחומר למי כיור.

[ה] "והקריב הכהן את הכל"-- לכבש.

"והקטיר"-- אף על פי שפסול; אף על פי שיוצא; אף על פי שפגול; אף על פי שנותר; אף על פי שטמא;

  • יכול כשהן למטן?  תלמוד לומר "המזבחה"-- כשהן בראש המזבח אמרתי, לא כשהן למטן.


[ הערות: הדרשות שנזכרו בסימן זה כבר דרשם הספרא בבן בקר ולמה נכפלו שנית בבן צאן? ואם דורש גם הפסוקים שבבן צאן למה צריך זה אחר שכבר למדנו הכל בבן בקר? ולפני המפרשים היה הר הגדול למישור ]

ונתח אותו לנתחיו וכולי וקרבו וכרעיו וכולי: פסוקים האלה כפולים בבן בקר ובבן צאן. וכבר בארנו (בסימן כב) שכל הכפולים בבן צאן הם למותר ונדרשים. וכבר נזכרו הדרושים כולם בבן בקר בספרא, איש על מקומו. ומקצת הדרושים הוכפלו פה. ראשי פרקים מהם. שמה שכתוב "ונתח אותו"-- כשר ולא פסול, "אותו לנתחיו" וכולי -- כבר נזכרו (ויקרא נדבה פרק ה מ"ז) ומפורש (בסימן מז).

ומה שאמרו "ואת ראשו"..מלמד שהראש קודם.. -- נזכר (ויקרא נדבה פרק ו מ"ב) ומפורש (בסימן נג) שנדרש מעולת צאן.

ומה שכתב "וערך הכהן אותם"-- כסדרן מבואר במה שכתבנו (סימן מט) בגדר פעל "ערך" ונזכר בספרא (ויקרא נדבה פרשה ד מ"יב). והגם שעדיין אין מוכרע מזה שיערך הנתחים כסדרן, כי כל שמסדר אותם על ערך מיוחד יצדק עליו פעל "ערך" -- נראה שזה למד ממלת "אותם", שהיה לו לומר "וערכם". וכבר בארתי (סימן מז) שכל מקום שבא הכינוי דבוקה אל מלת "את" יציין גוף הפעול בפרטות ופירושו שיערוך אותם כפי שהם כסדרן. וביומא (דף כה:) יש בזה פלוגתא איך היה הסדר. ור' יוסי סבירא ליה דרך הפשטו היה קרב, ור' עקיבא סבירא ליה דרך נתוחו, ור' יוסי הגלילי סבירא ליה דרך עלויו, עיי"ש. ואחר דכולהו סתימאה אליבא דר' עקיבא, משמע דפה ר"ל כסדר הנתוח. ולכן אמר מלת "אותם" אצל בן צאן שלא נזכר הפשט, רק נתוח, ללמד שמלת "אותם" מציין כפי הסדר שנתח אותם.

ומה שכתב "על העצים.."-- שלא ישנה וכולי נזכר (ויקרא נדבה פרשה ד מ"ה) ומפורש אצלי (בסימן נז). ויש בזה ד' דרושים ופה נשמטו יתר הדרושים.

ומה שכתב במשנה ד' והקרב ירחץ..אפילו נתערבו... -- נזכר (ויקרא נדבה פרשה ד מ"ו) ומפורש (בסימן נה).

ומ"ש ירחץ יכול מה רחיצה.. נזכר שם (משנה ז) ומפורש (בסימן נו).

ומ"ש במשנה ה' "והקריב הכהן את הכל"-- לכבש מובא בגמ' (חגיגה דף יא, פסחים דף סה, זבחים דף ד, יד, כד, לח).

ומ"ש אף על פי שפסול אף על פי שיוצא מוזכר (ויקרא נדבה פרק ו מ"חט) ומפורש (בסימן נז). וחסר פה חצי הדרוש השני שנדרש מפה.

סימן סטעריכה

ויקרא א יג:
וְהַקֶּרֶב וְהַכְּרָעַיִם יִרְחַץ בַּמָּיִם וְהִקְרִיב הַכֹּהֵן אֶת הַכֹּל וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה עֹלָה הוּא אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיהוָה.


ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא נדבה פרק ז:

[ו] "עֹלה.."-- אף על פי שלא הפשיט, אף על פי שלא נתח.  או יכול אף על פי שלא נשחט בצפון? תלמוד לומר "הוא".

מה ראית להכשיר בהפשט ונתוח ולפסול בצפון?
אחר שריבה הכתוב מיעט! מפני מה אני מכשיר בהפשט ונתוח? שהן לאחר הרציה; ופוסל בצפון שהוא לפני הרציה.

[ז] "עֹלה"-- אף על פי שלא סמך. והלא סמיכה קודמת להרציה, אף על פי שלא סמך, כשר.

מה ראית להכשיר בסמיכה ולפסול בצפון?
אחר שריבה הכתוב מיעט! מפני מה אני מכשיר בסמיכה? שאין סמיכה נוהגת בכל העולות; ופוסל בצפון שהצפון נוהג בכל העולות.


[ט] "עֹלה"-- לשם עולה;    "אשה"-- לשם אשים;    "ריח"-- לשם ריח;    "נחוח"-- לשם נחת רוח;    "לשם"-- לשם מי שעשה את העולם.


[ הערה: מה עלת הדרוש הזה, ואיך דריש כזאת? מי הגיד להם זאת כי "עולה" מרבה לא הפשיט ונתח, ו"הוא" ממעט לא נשחט בצפון? ואיך הוסיף שנית לרבות גם לא סמך? ]

עולה הוא: יפלא מאד מדוע בקצת הקרבנות הזכיר בסוף "עולה הוא" "חטאת הוא", ובקצתם לא הזכיר. כמו בעולת בקר וצאן ועוף אמר "עולה" ובשלמים לא אמר "שלמים הם". במנחת מחבת אמר "מנחה הוא" וכן בחטאת הקהל אמר "חטאת הקהל הוא". וכן באשם תלוי אמר "אשם הוא" ולא אמר כן ביתר מנחות וחטאת ואשמות.

וגוף הדבר, מה שאמר "עולה הוא" מיותר, דהא כבר אמר "ואם מן הצאן קרבנו לעולה" וגם ראינו שבמקומות הרבה לא יכתב מלת "הוא" כמ"ש "קדש קדשים מאשי ה' ", "אשה לה' ", "שבת שבתון מקרא קדש" -- ולא אמר "קדש קדשים הוא", "אשה הוא". וכן בפרשת בן הבקר אמר "עולה אשה" בלא מלת הוא. וחלילה לחשוב כי באו דברי ה' בלא כונה כפי הרצון המושלת. ולכן בכל מקום שבא מלת "הוא" נמצא בו דרוש לרבותינו ז"ל כמו שיתבאר בכל הספר אם ירצה ה'. (עי' באילת השחר כלל קל"ה שם ספרתי חמשים וששה דרושים כאלה הנמצאים בספר זה על זאת).

והנה ממה שכפל פה "עולה הוא" מבואר שבא להודיע שאף באופן שיהיה עולה על הדעת שאינה עולה, בכל זה הוא עולה -- ר"ל אף שחסר בו פרט אחד ממצותו. ובמה שכתוב מלת "הוא" שמציין על הנזכר תחלה מבאר בהפך-- שרק הוא, הוא עולה, ר"ל כפי שנזכר תחלה, לא אם חסר דבר. ולפי זה יש במלות אלה ריבה ומיעוט. וזה שורש לכל הדרושים שיתבארו בספר זה על מלת "הוא".

והנה בעולת הצאן חידש שחיטה בצפון והשמיט סמיכה והפשט שלא נזכרו בו. ועל זה אמר "עולה הוא", שגם אם לא נעשה כפי התנאים שנזכרו בפרשה, שחסר בו סמיכה והפשט (והוא הדין נתוח שדומה בדיניו להפשט), בכל זאת, דינו כעולה וכשר. ובמלת "הוא" מציין רק הוא כפי התנאי שנזכר בו שהוא אם נשחט בצפון.

[ ובארו שהטעם שמרבה אם לא הפשיט ונתח מפני שהוא לאחר הרציה וכבר סתם בספרא למעלה (ויקרא נדבה פרשה ד מ"ט) כר"א דיזרק הדם אף שאין בשר. ומה שכשר בלא סמך משום דיש עולת צבור שאינו צריך סמיכה. ופסול בלא שחט בצפון משום שהוא לאחר הרציה. ]

וצריך לומר דאתיא כר' אליעזר בזבחים (דף י:) דלמד עכובא מן מלת "הוא" דכתיב אחר הקטרת אימורים. ובזבחים (דף מט) יש לימודים אחרים על עכובא דשחיטת צפון.