חפץ חיים על ספרא/ויקרא נדבה/פרשה יב
חפץ חיים על הספרא
מפרשים על הפרק: מלבי"ם | חפץ חיים | קרבן אהרן | הר"ש | רבינו הלל | הראב"ד | עשירית האיפה
ביאור - פרשה יב
עריכה( א ) הכי גרסינן אלו אומר אשר תקריבו לה' וגומר ולא כתב "כל המנחה".
אלא הקומץ בלבד: שקרב להשם.
את כל המנחה: קודם קימוצה שהוא בל"ת על חימוצה.
מנין לרבות את כל המנחות: דהאי קרא בענינא דמרחשת כתיב.
( ב ) מנחות שאין שיריהן נאכלין: כגון מנחת כהנים וכהן משיח.
תלמוד לומר כל המנחה: ד"כל" הוא כולל כל המנחות כדלעיל ואפילו מנחות שאין שיריהן נאכלין. והגר"א בהגהותיו גריס במשנה א' "ומנין לרבות את כל המנחות שיכול אין לי אלא מנחה ששיריהן נאכלין וכו' תלמוד לומר כל המנחה". (ולדידיה לא אצטריך לרבויי שאר מנחות חוץ ממרחשת כדפירש"י דידוע דכל המנחות דין אחד להם ואצטריך רק מנחות שאין שיריהן נאכלין, ומיושב הכל בפשיטות.
לביא את לחם הפנים: לחימוץ דכיון דאיכא בזיכי לבונה בהדיה דקרבי לגבי(?) מזבח "אשר תקריבו" קרינא ביה.
ר"ע אומר להביא מנחת נסכים: לחימוץ אף על פי שאין שיריהן נאכלין אבל בלחם הפנים פליג על ר"י הגלילי וטעם פלוגתייהו עיין בגמרא (מנחות נז, א).
( ג ) יכול לאו אחד לכולם: שאפילו עשה כל הפעולות שבה כדלקמיה לא יעבור אלא בלאו אחד.
תלמוד לומר לא תאפה חמץ: בפרשה צו.
מיוחדת: הגר"א גריס "שהיא מיוחדת" ור"ל שהיא פעולה בפני עצמה.
ומעשה יחידי: היינו שהוא מעשה חשוב (רש"י).
וכל מעשה ומעשה שיש בה: לאתויי קיטוף (גמרא).
( ד ) המרובה: שהקטיר כל הקומץ שנתחמץ.
המועט מנין: שהקטיר חצי קומץ חמץ (גמרא).
עירובו מנין: שנתערב החצי קומץ חמץ עם חצי קומץ מצה והקטירם.
שהן במצה תהיה: היינו כל המנחות שציותה התורה עליהן ואמרה "מצה תהיה" (ויקרא ב, ה) עליהן ציותה התורה בלאו "לא תקטירו חמץ", אבל מנחות שאינן במצה תהיה כגון חמץ שבתודה ושתי הלחם אף שאינן בני הקטרה מכל מקום אם עבר והקטיר יכול דלא יעבור על זה בלאו ד"לא תקטירו".
תלמוד לומר כי כל שאור וכל דבש: הקיש השאור לדבש. מה הדבש נוהג בכולם כן איסור הקטרת השאור בכולם (קרבן אהרן). ולענ"ד דלא נצרך כאן להיקש ד"כי כל שאור" כולל הכל ואף דלמעלה ילפינן מזה עירובו -- תרתי שמע מינה.
וכל דבש לא תקטירו: הוא ענין בפני עצמו שמתחיל הספרא לפרש דיני דבש.
אין לי אלא המרובה: שהקטיר מלא קומצו דבש תמרים.
תלמוד לומר וכל דבש -- צ"ל תלמוד לומר כל דבש (הגר"א), והריבוי מתיבת "כל" וכן הגירסא בילקוט.
עירובו מנין תלמוד לומר וכל דבש: והיינו מרביויא דוי"ו.
שהפטמין וכו' ת"ל וכל דבש: הגר"א הגיה "תלמוד לומר כי כל דבש" והוא מפני שהיה קשה לו הא "וכל דבש" כבר נדרש לענין עירובו, לכך הגיה "כי כל דבש" וכונתו דתיבת "כי" הכתוב בראש הקרא קאי גם אדבש.
( ה ) מה תלמוד לומר כל שאור ומה תלמוד לומר וכל דבש: לאסור בכל אחד המועט ועירובו כנ"ל, לכתוב בחדא ונילף אידך מניה.
שאור הותר מכללו למקדש: בשתי הלחם שהם חמץ והותר ליקרב עליהם שני כבשי עצרת הקרבים עם הלחם.
דבש הותר בשירי מנחות: שהכהן ברשותו לאכול השיריים בדבש.
מן השחור ומן הדבש -- מיותר (הגר"א).
עובר עליהם בבל תקריבו: כמו שעובר על השאור והדבש.
לא תקטירו ממנו אשה לד': והאי "ממנו" יתירא הוא ודרשו בו שהזהירה שלא להקטיר דבר שנטלו ממנו לה' ובשר הקרבנות כבר עלו חלב וכליות ומן המנחה הקומץ ומשתי הלחם כבר עלו כבשי עצרת שהם באים עמהם ומלחם הפנים עלו בזיכי לבונה. ואף דלגבי הגשה אמרנו למעלה דשתי הלחם ולחם הפנים אין מהם לאישים -- היינו דאין מגופן לאשים ולזה לא דמי לשאר מנחות.
( ז ) קרבן ראשית וכו': קרא דא בשתי הלחם ובכורים משתעי, ופי' מה יש לך להביא מן שאור ומן דבש קרבן ראשית שתי הלחם משאור ובכורים מדבש כגון בכורים של תמרים ולזה אמרו דלמה קרי לשתי הלחם ראשית שהיא ראשית וכו' (דבכורים טעם קראו אותה ראשית מבואר ולזה לא בעי טעמא).
שיהיה ראשית לכל המנחות: ולא יקדם להביא שום מנחה מן החדש עד דמקרבי שתי הלחם ברישא.
אלא מנחת חטין: דוגמת שתי הלחם שהיה של חטין ולזה אמר קרא שתהיה חדשה וראשונה לכל המנחות של חטין.
מנחת שעורין: כגון מנחת קנאות מנין שלא יקריב אותה קודם לשתי הלחם.
וכשהוא אומר וביום הבכורים וגו': בפרשת פנחס.
( ח ) ומנין שיקדימו: אותם לבכורים, שלא יביא בכורים עד שיקריבו שתי הלחם.
תלמוד לומר בכורי קציר חטים: בקרא כתיב "חג שבועות תעשה לך בכורי קציר חטים" וה"ק מה שאתה עושה בחג שבועות דהוא זמן הבאת שתחי הלחם יהיה בכורים לכל קציר חטים.
אלא של חטין: לבכורים הבאים משל חטים.
תלמוד לומר אשר בשדה: ופי' הכתוב אשר תזרע אתה או אשר יעלה בשדה מבלי זריעה.
שבגג וכו': היינו שיהיו קודמין שתי הלחם לבכורים אשר יביא ממה שיעלה בגג וחצר.
ת"ל בפ' קרח בכורי כל אשר בארצם: שירצה שיהיו שתי הלחם בכורים וראשונים לכל מה שבארצם וזהו דהוקשו כל הבכורים זה לזה.
ומנין שיקדימו לנסכים ולפירות האילן: שלא יביא נסכים מן החדש ולא פירות ביכורים מן התמרים וזיתים קודם לשתי הלחם. והנה פירות האילן מבכורי כל אשר בארצם נפיק אלא כיון דבעי נסכים בעי נמי פירות האילן.
תלמוד לומר בכורי מעשיך: בפרשה משפטים גבי חג הקציר.
ואומר: גבי חג הסוכות בסיפי(?) דהאי קרא "וחג האסיף בצאת השנה באספך את מעשיך" דמשמע כל מעשיך, ועוד דבאותו זמן מאספין יין ופירות האילן. מה להלן מעשיך כלל יין ופירות האילן אף כאן בחד הקציר אף על גב דכתיב "אשר תזרע" -- יין ופירות האילן במשמע דשתי הלחם קודם להם.
( ט ) אם קדמן ד"א: כגון שעבר והביא מנחה מן החדש קדום(?) לשתי הלחם לא יקריבו עוד שתי הלחם דבעינן מנחה חדשה וליכא.
תלמוד לומר תקריבו: מכל מקום, דהוה ליה לכתוב "תקריב" וכתב וי"ו יתירא לרבויי דאפילו אינה חדשה נמי יקריב ולא בעינן חדשה אלא למצוה.
תלמוד לומר אותם: משמע אותם המפורשים במקום אחר שזמנן עצרת אבל אחר עצרת עבר יומו בטל קרבנו.
יכול יביא היחיד וכו': שיהיה היחיד מתנדב בחול כשירצה שתי הלחם כעין שמביא שאר מנחות נדבה.
ת"ל אותם: בגמרא גריס תלמוד לומר תקריבו דמשמע צבור ולא יחיד. והוא כעין דרשא אחרת מן "תקריבו אותם" וס"ל דממילא משתמע דאחר עצרת לא יוכל להביא השתי הלחם וכן דין הראשון דחדשה אינה אלא למצוה כ"ז דלא ידעינן דאתי לעיכובא.
יביא צבור כיוצא בהן נדבה: ממעות שופרותיהן יביאו שתי הלחם באיזה זמן אם ירצו.
שכן הוא מביא כיוצא בהן חובה: בעצרת.
ת"ל אותם: של חובה הצבור מביאין ולא אחרים של נדבה.
את הכבש: שאף עליו לא יעלו שאור ודבש.
ת"ל ואל המזבח: דהוה מצי למכתב "ולהמזבח" וכתיב "ואל" -- יתירא לרבות הכבש.
ושלא לעבודה: אלא לשם עצים נמי עובר בלא תעשה.
ת"ל וכו' אלא לעבודה: אבל מותר להעלותן לשם עצים.