התורה והמצוה ויקרא ב ג

סימן קי

ויקרא ב ג:

וְהַנּוֹתֶרֶת מִן הַמִּנְחָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו קֹדֶשׁ קָדָשִׁים מֵאִשֵּׁי יְהוָה.

ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא נדבה פרק יא:

[א] "והנותרת.." (ויקרא ב, י) (ויקרא ו, ט)-- אף על פי שלא הומלחה, אף על פי שלא הוגשה; אף על פי שלא הקטיר את כל לבונתה.

[ הערה: מן משנה א' עד משנה וא"ו דריש על כל מלה ג' דרשות ואיך ידרשו דרשות האלה כולם מן מלה אחת? ועוד, שבפסוק י' אמר זה שנית' ובפרשת צו (ויקרא ו, ט) אמר שלישית "והנותרת .." ומה ידרוש שם? ואיך מוציא דרושים כאלה מן המלות על פי חוקי הלשון? ]

והנותרת מן המנחה וכולי: פסוק זה נמצא שלשה פעמים: ( א ) במנחת סולת, ( ב ) במנחת מרחשת (ויקרא ב, י) , ( ג ) בפר' צו (ויקרא ו, ט).

הפסוק הראשון צריך לגופיה והשני והשלישי המיותרים באו לדרשה, וכמ"ש באילת השחר (כלל רמב, כלל רמד). ודריש בספרא שמה שכתוב במנחת מרחשת "והנותרת מן המנחה לאהרן ולבניו" בא להורות אף על פי שלא הומלחה ולא הוגשה; ומה ששלש בפר' צו "והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו" בא להורות אף על פי שלא הקטיר את כל לבונתה.

וביאור הדבר, שמבואר אצלינו באילת השחר (כלל קנו) שכל דבר הבא כפול מורה שיעשה הדבר בכל אופן. והנה במנחת מרחשת הוסיף הגשה ומליחה (פסוקים ח, יג) , ובארתי (בסימן ק) שלכן לא נזכר הגשה במנחת סולת (שהיא ראשונה) מפני שאינה מעכבת --דאם לא הגיש כשרה-- וכן לדעת הספרא אם לא מלח כשרה. (ולא כן פסק הרמב"ם (פ"ה מהל' איסורי מזבח הי"ב) (פי"א מהל' פסו"מ הט"ז) ). והוה אמינא שהגם שהמנחה כשרה, מכל מקום לא יאכלו הכהנים השירים כיון שלא נעשה כמצותו. לכן אמר במרחשת שמכל מקום-- הנותרת ממנה לאהרן ולבניו. ובפר' צו הוסיף ללמד שאף על פי שלא הקטיר כל לבונתה-- כשרה, כמו שאמר "ואת כל הלבונה" שלמד מזה ר' יהודה ור' שמעון שמלת "כל" משמע כל שהוא, והוה אמינא שמכל מקום לא יאכלו בשיריים; לזה כתב שם עוד "והנותרת..יאכלו אהרן ובניו"-- מכל מקום, אף שלא נעשית כמצותו.

סימן קיא

ויקרא ב ג:

וְהַנּוֹתֶרֶת מִן הַמִּנְחָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו קֹדֶשׁ קָדָשִׁים מֵאִשֵּׁי יְהוָה.

ויקרא ב י:

וְהַנּוֹתֶרֶת מִן הַמִּנְחָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו קֹדֶשׁ קָדָשִׁים מֵאִשֵּׁי יְהוָה.

ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא נדבה פרק יא:

"מן המנחה" (ויקרא ב, ג) (ויקרא ב, י)-- פרט לשחסרה היא; פרט לשחסר קומצה ולא הקטיר מלבונתה כלום.

והנורת מן המנחה: כבר בארנו (סימן ל ובאילת השחר פרק טו) שאין דרך הלשון לחזור את השם בכל פעם, רק יזכירהו תמיד על ידי כינוי. והיה לו לאמר "והנותרת ממנה", כמו שכתב בפר' צו; ולמה אמר במנחת סולת ובמנחת מרחשת (ויקרא ב, י) "והנותרת מן המנחה"?

דרשו חז"ל שמה שכתב במנחת סולת "והנותרת מן המנחה" בא ללמד שתהיה המנחה שלימה, שאם יאמר "הנותרת ממנה" יהיה משמע כל שנותר, אף שחסרו שירים אחר קמיצה; לזה אמר שצריך שיהיה הנותרת מן המנחה עצמה, ולא הנותר מן הנותר. וגם ה' הידיעה מורה הנותר מן המנחה -- כפי שהיתה בתחלה.

[ כן אומר במנחות (דף ט:) אמר זעירא "הנותרת" (פירוש: "מן המנחה")-- ולא הנותרת מן הנותרת. ור' ינאי אמר "מן המנחה"-- מנחה שהיתה כבר.ואף על גב שכבר דרוש (ויקרא נדבה פרשה ט מ"ח) "מסלתה" שאם חסר סלתה פסולה -- שם דרש לשחסר קודם קמיצה ופה דריש לשחסר בין קמיצה להקטרה שלא יקטיר הקומץ לר"ל או לא יאכל השירים לר"י, כן פירשו במנחות שם ]

ומה שכתב שנית במנחת מרחשת "והנותרת מן המנחה" בא לדייק שתהיה מן המנחה שנעשית כדינה [כי מבואר אצלינו באילת השחר (כלל קי"ג) שהשם הנשנה יבא לדייק יותר; שתחלה אמר שתהיה המנחה שלמה בשיעורה ובשנית דייק יותר-- המנחה הנעשית כהלכתה], לאפוקי אם חסר קומצה ולא הקטיר מן הלבונה כלום.

סימן קיב

ויקרא ב ג:

וְהַנּוֹתֶרֶת מִן הַמִּנְחָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו קֹדֶשׁ קָדָשִׁים מֵאִשֵּׁי יְהוָה.

ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא נדבה פרק יא:

"לאהרן ולבניו" (ויקרא ב, ג) (ויקרא ב, י) (ויקרא ו, ט)--

לאהרן תחלה ואחר כך לבניו.
לאהרן שלא במחלוקת ולבניו במחלוקת.
מה אהרן כהן גדול אוכל שלא במחלוקת, אף בניו כהנים גדולים-- אוכלים שלא במחלוקת.

לאהרן ולבניו: היה לו לומר "והנותרת מן המנחה לבני אהרן" כמו שכתב בכל מקום.

ודרשו חז"ל שמה שכתוב במנחת סולת "והנותרת לאהרן ולבניו" מורה שאהרן יקח את חלקו תחלה ואחר כך יקחו בניו את חלקם; שכלל בלשון שאם פרט שני שמות והיה יכול לכללם בדבור אחד, מורה הסדר והקדימה כמו שבארתי זה (בכמה מקומות. חשבתים באילת השחר כלל קכא). וכן פה "לאהרן" תחלה ואחר כך "לבניו".

(ב) מה שאמר שנית במנחת מרחשת "והנותרת לאהרן ולבניו" מוסיף להודיע שהגם שבניו נוטלים על ידי חלוקה (שכל כהני בית אב חולקים בשוה כמ"ש בפר' צו), אהרן לוקח כל מה שירצה שלא במחלוקת.

(ג) מה שאמר שלישית בפר' צו "והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו" בא ללמד שדבר זה יהיה גם לדורות. כי מבואר אצלינו (צו סימן לט) שלרוב כשאומר "אהרן ובניו" יכוין על הכהן גדול והכהנים הדיוטים שעומדים במקום אהרן ובניו כמו שהוא ברוב המצות שיזכיר בם שם "אהרן"; כי הלא אהרן לא יחיה לעולם, ועל כרחנו יכוין על הכהן הגדול מבניו שהם במקומו. ובכל זה בדבר שהוא לשעתו יכוין על אהרן לבדו כמו בדיני המלואים שכיון רק על אהרן. והנה גם פה יש לטעות שקדימה זו (שיקח אהרן חלק בראש שלא על ידי חלוקה) הוא לאהרן לבדו בעודו חי, לא לכהן גדול אחריו, כי הוא רק מעלה לאהרן שבניו זכו מכחו ומזכותו, לא ליתר כהנים גדולים. לכן שנה הדבר בפר' צו "יאכלו אהרן ובניו" ללמד שהוא מצוה לדורות כי לא ישנה ולא יצוה על האכילה על דור ההוא לבדו, וידעינן שזה נוהג גם בכהנים גדולים לדורות.

סימן קיג

ויקרא ב ג:

וְהַנּוֹתֶרֶת מִן הַמִּנְחָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו קֹדֶשׁ קָדָשִׁים מֵאִשֵּׁי יְהוָה.

ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא נדבה פרק יא:

[ב] "לאהרן ולבניו קדש קדשים" (ויקרא ב, ג) (ויקרא ב, י) (ויקרא ו, י)-- להתיר מנחת ישראל.

וכי מאין יצאו?!
מכלל שנאמר (במדבר טו, יג) "כל האזרח יעשה ככה את אלה להקריב אשה..לשם"-- שאם רצה להרבות לא ירבה; או אינו אומר אלא שיהיו מנחות ישראל נתונות על גבי האישים, ומה אני מקיים "והנותרת מן המנחה..."? --של גרים ושל נשים ושל עבדים!
תלמוד לומר "לאהרן ולבניו קדש קדשים"-- להתיר מנחת ישראל.

[ג] אין לי אלא מנחותיהם; מליקותיהם מנין? אמר ר' שמעון קורא אני (ויקרא כב, ח) "נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה"! תלמוד לומר "לאהרן ולבניו קדש קדשים"-- להתיר מלוקות ישראל.

[ד] אין לי אלא מלוקות ישראל; מלוקות כהנים מנין?

אמר ר' שמעון: ודין הוא! מה במקום שהתיר סולת רשות-- אסר סולת מצוה, מקום שאסר מליקות רשות-- אינו דין שנאסר מלוקת מצוה?!
מלוקות ישראל יוכיחו! שאסר בהן מלוקות רשות והתיר בהן מלוקת מצוה!
[ה] מה התיר מליקות מצוה של ישראל -- שהרי התיר סולת מצוה שלהם, נתיר מלוקת מצוה של כהנים שהרי אסר סולת מצוה שלהם?! הואיל ואסר סולת מצוה שלהן-- נאסר מליקת מצוה שלהן!
תלמוד לומר "לאהרן ולבניו קדש קדשים מאשי ה' "-- להתיר מלוקת הכהנים.

"מאשי ה' "-- אין להם אלא לאחר מתנת האישים.

לאהרן ולבניו קדש קדשים: הנה מה שכתב "קדש קדשים" מיותר שכבר אמר בפר' קרח (במדבר יח, ט) "זה יהיה לך מקדש הקדשים כל קרבנם לכל מנחתם.. קדש קדשים הוא" ופירשו בספרי (פסקא קיז) "לכל מנחתם"-- זה מנחת חוטא ומנחת נדבה -- הרי פירש ששירי מנחת חוטא ונדבה הם "קדש קדשים".

וזה נכפל שלש פעמים: ( א ) במנחת סולת (ויקרא ב, ג) , ( ב ) במנחת מרחשת (ויקרא ב, י), ( ג ) בפר' צו "חלקם נתתי אותה מאשי קדש קדשים הוא" (ויקרא ו, י).

( א ) ופירשו חז"ל שמה שכתוב במנחת סולת "קדש קדשים הוא" בא לגופיה להתיר מנחת ישראל שיהיו הכהנים אוכלים את השירים; כי בפר' נסכים כתב "כל האזרח יעשה ככה להקריב אשה" ופירושו שהאזרח מוכרח לעשות ככה, להביא מנחת נסכים שקרבה על גבי האש, וקמ"ל שלא ירבה ולא ימעט משיעור המפורש שם בנסכים. כן דריש בספרי שם: ר' יונתן אומר "יעשה ככה"-- שלא ירבה ולא ימעט (כך גרסתו בקרבן אהרן אם רצה להרבות לא ירבה). ויש לטעות שהפירוש הוא שכל האזרח יוכל לעשות ככה להביא מנחת נדבה שכולה יהיה כליל כמנחת נסכים שכולה כליל, שעל זה אמר "להקריב אשה" רוצה לומר שתהיה מנחת נדבה קריבה גם כן על גבי האשים, כי כן מורה יותר פשט הכתוב שמלמד שהאזרח יוכל לעשות ככה להקריב בנדבה, ונלמד משם דמנחת נדבה כולה כליל. וכאשר יקשה לנו דהלא פה אמר "והנותרת מן המנחה יאכלו אהרן ובניו" שמבואר ששיריה נאכלים, נאמר שפה מדבר במנחת נשים וגרים ועבדים שאינם בכלל אזרח (ועיין מה שכתבנו בפר' אחרי סימן עד) ושירי מנחתם נאכלת, אבל האזרח-- שירי מנחתו נשרפת. לכן באר שהנותרת לאהרן ולבניו מצד שהוא "קדש קדשים" -- שבזה מורה שמה שכתוב בפר' קרח "וזה יהיה לך מקדש הקדשים מן האש..לכל מנחתם" אין הבדל בין מנחת אזרח ובין מנחת נשים וגרים שכולם נאכלים יען שהם קדש קדשים כמו שכתוב שם "קדש קדשים היא". וזה פירוש משנה ב'.

( ב ) היה מקום לטעות שעל כל פנים מלוקת חטאת העוף אינה נאכלת דהא הוא נבלה ( דאף שאמר בספרי פר' קרח "לכל חטאתם"-- זו חטאת יחיד וחטאת צבור וחטאת העוף וחטאת בהמה -- זה אחר שידעינן מפה שנאכל, ואם כן הייתי אומר שבא רק על חטאת בהמה. ועיין בזבחים (דף מד:) ומנחות (דף עג.) וצע"ק ). לכן אמר שנית במנחת מרחשת "לאהרן ולבניו קדש קדשים" להורות שמצד שהוא קדש קדשים מצד זה שייך לאהרן ובניו ובא לכלול שכל דבר שהיא קדש קדשים יאכלו אהרן ובניו. וזה פירוש משנה ג'.

( ג ) היה מקום לטעות שעל כל פנים לא יאכלו מלוקות של חטאת העוף שהביא הכהן (ובאר מקום הטעות מפני שגם שירי מנחת כהן אסורה באכילה אף שסולת רשות מותר, כל שכן שירי מליקת כהן שמליקת רשות אסור. ואין לדחות שהרי מליקת מצוה מותר בחטאת ישראל אף שברשות אסורה - שיש לומר שזה מפני שגם שירי מנחת ישראל נאכלים, אבל בכהן ששירי מנחת סולת של כהן אין נאכלים, כל שכן שירי מליקת חטאת). לכן אמר פעם ג' "חלקם נתתי אותה מאשי קדש קדשים הוא" להרבות שכל השירים הנותרים אחר מתנת האישים נאכלים כמו שירי מנחה (וזה פירוש משנ' ד' וה').

ובאר שרק "מאשי ה' ", רק אחר מתנת האישים. ובספרא צו (?? ) למד ממה שכתוב "חלקם נתתי אותה מאשי קדש קדשים" לרבות כל הקדשים שאינם רשאים ליטול אלא מותר האישים. והוא אחד עם דרשה דפה דאחר שממה שכתוב "קדש קדשים" בא לרבות שיאכלו שירים אחרים עד שריבה שיאכלו אף מליקת חטאת העוף של כהן וכן גם תנאי מאישי מוסב לכל הקדשים שלא יזכו בו עד לאחר האישים.