חפץ חיים על ספרא/ויקרא נדבה/פרשה ב
חפץ חיים על הספרא
מפרשים על הפרק: מלבי"ם | חפץ חיים | קרבן אהרן | הר"ש | רבינו הלל | הראב"ד | עשירית האיפה
ביאור - פרשתא ב עריכה
( א ) ואין עובדים כוכבים סומכין: ואף על גב דנודרין נדרים ונדבות כישראל (לקמן פ' אמור) -- אפילו הכי מיעטם הכתוב מסמיכה.
שהתנופה נוהגת בדבר שיש בו רוח חיים: כגון אשם מצורע טעון תנופה חי, זבחים חיין ושחוטין, והיינו שני כבשי עצרת, וכל זה קורא דבר שיש בו רוח חיים כדתנן בפרק שתי מדות (מנחות צג, א) ושלמי יחיד שחוטין כדתנן בפרק כל המנחות באות (דף סא.) ובדבר שאין בו רוח חיים כגון לוג שמן של מצורע והבכורים כדברי ראב"י ומנחת העומר ושתי הלחם ומנחת קנאות.
וסמיכה נוהגת בדבר שיש בו רוח חיים: לאו דוקא אלא בבעלי חיים.
אם מיעטתם מתנופה: דבני ישראל כתיב בה כדתנן שם (בדף סא:).
בכל החברים: שאם קנו קרבן אחד כמה בני אדם כולן צריכין לסמוך כדתנן בפרק שתי מדות (דף צב:).
( ב ) וסמכו עליו הנשים: שלהם היה דאין סמיכה אלא בבעלים ואמרינן להו אקפו ידייכו (שיהיו צפין שלא יהיה בכל כחן) דלא תהוי עבודה בקדשים כדמפורש בפרק ב' דחגיגה (דף טז:).
( ג ) אדם לרבות את הגרים: שהם נמי בכלל "צאני צאן מרעיתי אדם אתם" אבל לא מקרי "בני ישראל" שאינן בני יעקב ולכך נמי לענין תנופה וברכת כהנים צריך לרבויינהו.
מכם להוציא את המומרים: לעבודת כוכבים או לחלל שבת בפרהסיא דהוי כמומר לכל התורה. ועיין בפרק קמא דחולין (דף ה.).
יצאו המומרים שאינם מקבלי ברית אי מה ישראל בני מקבלי ברית אף מומרים בני מקבלי ברית וכולי -- כצ"ל.
( ד ) כשיקדים הקדשו להקרבתו: שצריך להקדישו קודם שיאמר "הרי זה לעולה" ואחר כך יקריבנה ובזה נקרא קרבן קודם שיקריבנו לה'.
שלא יאמר אדם לה' עולה: דלמא יאמר "להשם" וימלך אחר כך מלגמור דבריו ונמצא שאמר שם שמים לבטלה (נדרים ט, א).
לבטלה על הקרבן -- טעות סופר וצריך לומר אלא על הקרבן.
( ה ) כל מקום שנאמר קרבן: אפילו במנחה וקרבן העוף שאם היה כתוב שם שם אלהים ושם בן ד' אותיות כתוב אצל קרבן עולה וחטאת שהוא קרבן גדול היו המינין אומרים שאינו מקבל מכם אלא קרבן גדול [ר"ש משנ"ץ ועיין מנחות דף ק"י ברש"י].
ובמדרש הנעלם בזוהר חדש בראשית מבואר הטעם דשם 'אלהים' כולל וי"ה לא ניתן לשום דבר רק לה' לבדו.
( ו ) ת"ל בקר וצאן תקריבו: שכבר כתב מתחלה אדם כי יקריב ושוב כתב "תקריבו" והיינו לעיכובא.
( ח ) טול לך מה שהבאת: דלאו פירכא היא מהאי טעמא.
יעידת עד אחד פוסלתו מן ההקרבה: דכיון דאמר חכם מום קבוע הוא פוסלתו מן הקרבה.
פוסלתו מן האכילה: שהרי בסקילה הוא.
אינו דין שתהא יעידה עד אחד או בעלים פוסלתו מן הקרבה -- כצ"ל. (וכן הוא בתמורה דף כ"ח).
( ט ) מן הבקר: ולא כל הבקר להוציא את הנעבד ואף על פי שהוא מותר להדיוט -- אסרו הכתוב לגבוה.
( י ) מן הבקר למטה: "אם עולה קרבנו מן הבקר", שאין תלמוד לומר 'מן'.
הטרפה: שאם הקדיש בהמה ונטרפה פסולה מעל גבי המזבח.
שכולה אסורה: בחולין דמליקת חולין נבלה.
שקדושתה אוסרתה: בדבר שהיא קדושה לגבוה דהיינו מליקה בה נאסרת להדיוט והלכך דין הוא דדבר שהיא קדושה בו לגבוה לא תפסל על ידה למזבח.
שאין קדושתה אוסרתה: שאינה קדושה משום טריפות.
לא תפסל מעל גבי המזבח - בתמיה. הא לא אשכחן כהאי גוונא דכשר על גבי המזבח ואיכא למילף מק"ו דבעל מום ול"צ קרא. ויותר נכון כגירסת הגר"א תפסל.
הא אם השבת: סתם ולא פירש מה תשובה יש להשיב ואדלעיל (משנה ח) סמיך דאר"ע מה לבעל מום שמומו בגלוי וה"נ יש להשיב בדידן תאמר טריפה דיש בה לפעמים שאין מומה בגלוי כגון טריפה בבני מעיים (פ"ק דמנחות דף ה:).
( יא ) מן הצאן: ולא כל הצאן להוציא את המוקצה שהקצוה לתקרובת עבודה זרה.
להוציא את הנוגח: את האדם על פי עד אחד או על פי הבעלים דלא נסקל.
אם נאמר רובע למה נאמר נוגח: הרי שניהן שוין בסקילה כשיש עדים.
רובע עשה בו אונס כרצון: אף על גב שבא עליה אדם לאונסה דכתיב "ואת הבהמה תהרוגו".
נוגח לא עשה בו אונס כרצון: דתנן (בבא קמא לט, א) שור האצטדין (שמלמדין אותו ליגח) אינו חייב מיתה דכתיב "כי יגח" ולא שיגיחוהו אחרים.
נוגח משלם את הכופר לאחר מיתה: דאף על פי שנסקל, בעלמים משלמים כופר.
רובע וכו' לאחר מיתה: אם רבע שור לאשה וקטלה על ידי הרביעה. ולא דמי לקרן דקרן כונתו להזיר והאי כונתו להנאת עצמו [גמרא שם].
נעבד שלו אסור של אחרים מותר: דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו.