חפץ חיים על ספרא/ויקרא נדבה/פרק יז


ביאור - פרק יז

עריכה

( א ) וסמך ידו וכו':    תלתא "ידו" כתיבי בשלמים -- בבקר ובכבש ובעז. וכן "ראשו".
על גב:    היינו על גב השדרה אף דקאי בגובהו בשוה עם הראש.
לא על הצואר:    היינו כנגד בית השחיטה.
הגביין:    היינו מול העורף (הראב"ד).

( ב ):    תלתא קרבנו דכתיב גבי צאן דריש -- "ואם מן הצאן קרבנו..ואם כשב הוא מקריב את קרבנו...וסמך ידו על ראש קרבנו".
לרבות כל בעלי קרבן:    דחמשה שהביאו בשותפות כולן סומכין זה אחר זה.
בחיים ובשחוטין:    כגון כבשי עצרת ואשם מצורע דכתיב בהו הנאה בעודם חים בשחוטין כגון חזה ושוק של שלמים ותודה.
נתמעטה בחוברין:    שרק אחד מניף בשביל כולם (מנחות צד, א).
תלמוד לומר קרבנו:    כצ"ל, ואידך שני 'קרבנו' מיותר (הגר"א). וכן איתא במנחות צד דדרשא זו מחד 'קרבנו' נפקא.

( ג ) לא קרבן אביו:    הא דעת ר' יהודא וכדמסיים לקמיה "שר' יהודא אומר וכולי". ובגמרא איתא דרבנן פליגי על זה וסברי דיורש סומך.
לא קרבן אחר:    אפילו על ידי שלוחו דסמיכה בבעלים בעינן.
לא קרבן הגר -- צ"ל העכו"ם (הגר"א). וכן איתא בגמרא דאין סומכין על קרבנן.
שר' יהודא וכו':    אבל באידך דרשא גם רבנן מודו.

( ד ) תלמוד לומר קרבנו לא הבכור:    בגמרא מסיק דעיקר מיעוטא דתלתא 'קרבנו' קאי אדרש דלעיל ובכור ומעשר ופסח לא צריך קרא למעוטינהו דמשלמים ליכא למילף דמה לשלמים שכן טעונין מתן ארבע ונסכים ותנופת חזה ושוק. וקראי דמייתי הכא אסמכתא בעלמא היא.

( ח ) שהן כשרין לקרב:    לכן מיעטו התורה דהיה אפשר לו להקדישו ולהקריבו.
העופות:    שדינן בסימן אחד.
תלמוד לומר ושחטו וכו':    חד בבן בקר וחד בכבש וחד בעז.

( י ) תלמוד לומר לכלב וגו':    גבי בשר בשדה טרפה כתיב.

( יא ) הלא דין הוא:    היינו דלא צריך קרא להכשיר צפון ואתי לאפוקי מדר"א. ור"א סבירא ליה דצריך קרא, שהיה בדין לומר בהיפוך כדלקמיה.

( יב ) הרוח צ"ל הרוחות.