התורה והמצוה ויקרא ב ח-ט*

סימן קכח

ויקרא ב ח:

וְהֵבֵאתָ אֶת הַמִּנְחָה אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מֵאֵלֶּה לַיהוָה וְהִקְרִיבָהּ אֶל הַכֹּהֵן וְהִגִּישָׁהּ אֶל הַמִּזְבֵּחַ.

ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא נדבה פרשה יא ופרק יג:

[א] אילו אומר 'והבאת אשר יעשה מאלה לה' והקריבה אל הכהן והגישה אל המזבח' יכול אין לטעון הגשה אלא הקומץ בלבד; ומנין לרבות את המנחה? תלמוד לומר (ויקרא ו, ז) 'מנחה'. מנין לרבות את כל המנחות? תלמוד לומר "..את המנחה.."

[ב] יכול אין לטעון הגשה אלא מנחת נדבה; מנחת חובה מנין?

ודין הוא! נאמר "הבא מנחת נדבה" ו"הבא מנחת חובה": מה מנחת נדבה טעונה הגשה, אף מנחת חוטא-- טעונה (ס"א תטען) הגשה.
[ג] לא! אם אמרת במנחת נדבה -- שהיא טעונה שמן ולבונה!
מנחת סוטה תוכיח! שאינה טעונה שמן ולבונה וטעונה הגשה!
[ד] לא! אם אמרת במנחת סוטה -- שהיא טעונה תנופה, תאמר במנחת חוטא שאינה טעונה תנופה!?
הרי אתה דן מבנין אב: לא הרי מנחת נדבה (שהיא טעונה שמן ולבונה) כהרי מנחת סוטה (שאינה טעונה שמן ולבונה), ולא הרי מנחת סוטה (שהיא טעונה תנופה) כהרי מנחת נדבה (שאינה טעונה תנופה) -- [ה] הצד השוה שבהן ששוו לקמיצה ושוו להגשה, אף אני אביא מנחת חוטא ששָוְתה להם לקמיצה-- שתשוה להם להגשה!
[ו] אי, מה להצד השוה שבהם ששוו לבא בעשיר כבעני וטעונות הגשה...
תלמוד לומר "..המנחה.."-- אחד מנחת נדבה ואחד מנחת חוטא, זו וזו טעונות הגשה.

[ הערה: איך דריש מן "את המנחה" ג' דרשות? לרבות המנחה עצמה, ולרבות כל המנחות, ולרבות מנחת חוטא? והקרבן אהרן כתב דיליף דרוש הג' מן מלת "את". ומלבד מה שמלת "את" באה כדרכה ולא מיותר, עדיין קשה איך דריש ב' דרשות. ובגמ' לא גריס מנין לרבות כל כל המנחות רק מנחת חוטא מנין]

והבאת את המנחה אשר יעשה מאלה לה': הנה מה שכתב "אשר יעשה מאלה" צריך לדרוש שיתבאר (בסימן קל). אבל למה אומר "את המנחה"? היה לו לומר "והבאת את אשר יעשה מאלה.." שכן דרך להשמיט לרוב את השם המצורף אל מלת "אשר" כמו "והקריב את אשר לחטאת" (תחת "את העוף"), "לכל אשר יבטא האדם" (תחת "לכל דבר"). ועיין באילת השחר (כלל קלט).

ומשיב (במשנה א) שיש לומר שצריך לכתוב שם "המנחה" לבל נטעה שיגיש הקומץ לבד, שלשון "אשר יעשה להשם" מורה על הקומץ הנקטר לה'. אולם על זה אינו צריך קרא דהא כבר באר (בפ' צו (ויקרא ו, ז)) "וזאת תורת המנחה הקרב אותה בני אהרן" שהוא ההגשה. ושם מבואר שיגיש את כל המנחה. וזהו שאמר בספרא יכול אין לטעון הגשה אלא הקומץ? (רצה לומר אם תאמר כן אני משיב לך) תלמוד לומר מנחה -- שכבר נאמר מנחה בפר' צו ואין מקום לטעות.

ובאר שלכן אמר פה "והבאת את המנחה" שהוא לרבות כל המנחות, כי בפר' צו לא דבר רק מחמשת מיני מנחות דהא אמר (ויקרא ו, ח) "והרים ממנו בקומצו..ואת כל הלבונה" ולא דבר ממנחת חוטא שאין בה לבונה. ופה מרבה אף מנחת חוטא. ומה שאמר (במשנה ב) יכול אין לטעון הגשה אלא מנחת נדבה; מנחת חוטא מנין? הוא פירוש למה שכתב מנין לרבות את כל המנחות דהיינו שבא לרבות מנחת חוטא [כי מנחת כהן וכהן משיח הוא פלוגתא דר"י ור"ש ופה מדבר אליבא דכולי עלמא. ובגירסת הגמ' השמיט באמת בבא זו ד-מנין לרבות כל המנחות שהוא כפול באמת. ובמ"ש במנחות (שם ע"ב) לרבות שאר מנחות מנחת עכו"ם מנחת נשים -- תראה ברש"י דלא גריס לה, ומפרש "שאר מנחות" מנחת חוטא. וכמ"ש התוס' שם עמוד א ד"ה מנחת חוטא, וכן עיקר.]

ובאר בספרא (משנה ג-ו) שאין ללמוד מנחת חוטא במה מצינו ממנחת נדבה דיש לומר שאני מנחת נדבה דטעונה שמן ולבונה, ואין לעשות "יוכיח" ממנחת סוטה (דגם כן אין צריך שמן ולבונה וטעונה הגשה) דיש לומר דשאני מנחת סוטה דטעונה תנופה. ואין ללמד במה הצד ממנחת נדבה ומנחת סוטה, דיש לומר דשניהם שוו בעשיר כבעני, לא כן מנחת חוטא שרק העני מביא אותה. לכן צריך ריבויא דקרא.

סימן קכט

ויקרא ב ח:

וְהֵבֵאתָ אֶת הַמִּנְחָה אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מֵאֵלֶּה לַיהוָה וְהִקְרִיבָהּ אֶל הַכֹּהֵן וְהִגִּישָׁהּ אֶל הַמִּזְבֵּחַ.

ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא נדבה פרשה יא ופרק יג:

ר' שמעון אומר "והבאת"-- לרבות מנחת העומר להגשה שנאמר (ויקרא כג, י) "והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן". "והקריבה"-- לרבות מנחת סוטה להגשה שנאמר (במדבר ה, כה) "והקריב אותה אל המזבח".

פרק יג

[א] הלא דין הוא! מה אם מנחת חוטא --שאינה טעונה תנופה-- טעונה הגשה, מנחת סוטה --שהיא טעונה תנופה-- אינו דין שתטעון הגשה?!
לא! אם אמרת במנחת חוטא -- שהיא מן החיטים, תאמר במנחת סוטה שאינה מן החטין!
מנחת העומר תוכיח! שאינה באה מן החיטין וטעונה הגשה!
[ב] לא! אם אמרת במנחת העומר -- שהיא טעונה שמן ולבונה, תאמר במנחת סוטה שאינה טעונה שמן ולבונה!
הרי אני דן מבנין אב: לא הרי מנחת חוטא (שהיא מן החטין) כהרי מנחת העומר (שאינה מן החטין), לא הרי מנחת העומר (שהיא טעונה שמן ולבונה) כהרי מנחת חוטא (שאינה טעונה שמן ולבונה) -- [ג] הצד השוה שבהן ששוו לקמיצה ושוו להגשה, אף אני אביא מנחת סוטה ששָוְתה להן לקמיצה-- שתשוה להן להגשה!
[ד] אי, מה להצד השוה שבהן שלא כשרו לבא קמח אלא סולת וטעונות הגשה -- יצאת מנחת סוטה שכשרה לבא קמח, שלא תטעון הגשה...
תלמוד לומר "והקריבה"-- לרבות מנחת סוטה להגשה.

[ה] ר' יהודה אומר "והבאת"-- לרבות מנחת סוטה להגשה שנאמר (במדבר ה, טו) "והביא את קרבנה עליה".

[ הערה: איך מוכיח מנחת העומר מן "והבאת" ומנחת סוטה מן "והקריבה"? וכי גזירה שוה הוא להקיש המלות? ( ב ) הלא בסוטה מבואר הגשה בגופא כמ"ש "והקריב אותה אל המזבח"?]

והבאת את המנחה והקריבה אל הכהן: מה שכתוב "והבאת..והקריבה אל הכהן" מיותר לגמרי, ואין ראוי שימצא שפת יתר ואורך לשון בדברי אלקים חיים בפרט בדברי ההלכות שכל המלות ספורות ומנויות. והיה ראוי לאמר "והגיש הכהן את המנחה אשר יעשה מאלה לה' אל המזבח".

ואמר ר' שמעון שמה שאומר "והבאת" בא לרבות מנחת עומר שנאמר בו 'הבאה', ומה שכתב "והקריבה" בא לרבות מנחת סוטה שנאמר בו 'הקרבה', כן פירשו המפרשים. ולפי זה יהיו דרשות אלה אסמכתות חלושות מאד ולא יעלו כפי הדרך אשר יסדנו שדברי רבותינו מוכרחים תמיד בפשט הכתוב וביסודי הלשון. בפרט הלא במנחת סוטה מבואר שצריכה הגשה כמו שכתוב "והניף את המנחה לפני ה' והקריב אותה אל המזבח", ובספרי נשא (פסקא יז) "והקריב אותה לפני השם"-- למד על מנחת סוטה שטעונה תנופה והגשה; ולמה יעזבו כתוב מפורש וישענו על משענת קנה רצוץ?

ולדעתי נראה כי אשר שכתוב "והבאת את המנחה אשר יעשה מאלה" שבאר תנאי שרק המנחה הנעשית מאלה - רוצה לומר מהמינין שנזכרו פה, רק היא טעונה הגשה, מבואר שרק מנחה הבאה מן הסולת טעונה הגשה, לא מנחה הבאה מן השעורים שאינה מאלה המינים שחשב פה, וכמו שיבואר זה בסימן שאחרי זה. ואם כן מנחת העומר ומנחת סוטה ששניהם באים מן השעורים ראוי שלא יטענו הגשה. ואף שבמנחת סוטה מפורש בה הגשה, הנה יהיה שני כתובים המכחישים זה את זה דהא פה התנה שרק המנחה אשר יעשה מאלה, רוצה לומר מסולת, יגיש; לא מנחה של שעורים. לכן באר הכתוב עצמו שהתנאי שהתנה שיעשה מאלה ולא מן השעורים אינו מוסב על מנחת העומר ומנחת סוטה, שלכן אמר "והבאת" שהוא כינוי היחיד, רק בהבאה שאתה לבדך מביא יש תנאי שיעשה מאלה, לא בהבאה אחרת שהרבים מביאים כמו שכתוב "והבאתם את עומר". וכן אמר "והקריבה" שהוי כינוי ליחיד נסתר -- רק במנחה שיוכל הזכר להקריבה, לא במנחת סוטה שרק האשה מקרבת אותה אל הכהן כמ"ש "ולקח הכהן מיד האשה" (ודריש בספרי ולא מיד שלוחה); שבאלה לא הטיל תנאי זה, ואף שהם מן השעורים-- יש בהם הגשה כמו שמפורש הגשה בסוטה שנאמר "והקריב אותה אל המזבח", והוא הדין במנחת העומר. וכבר מצאנו דרושים כאלה רבים שבא להטיל תנאי בתנאי הנמצא במאמר והוא מיוסד בלשון ובדרכיו.

ור' יהודה סבירא ליה שמה שכתוב "והבאת" רצונו לומר אם אתה תביא, לא אם תביא האשה כמו בסוטה שנאמר "והביא את קרבנה עליה" שמביא בשבילה לא בשביל עצמו, שבזה לא הוטל התנאי של "אשר יעשה מאלה". כי דעת ר' יהודה שמן הכתוב אי אפשר לרבות הגשה כי הגם שבאר שתנאי הניתן פה לא ניתן רק במנחת יחיד ובמנחה המיוחדת להאיש, לא להאשה לבדה -- בכל זאת אין מבואר ההפך שיטענו מנחות העומר וסוטה הגשה; שהגם שאי אפשר למעטם, אי אפשר לרבותם על ידי שגלה שהתנאי מאלה לא הוטל רק ביחיד ובאיש. רק בסוטה מבואר בכתוב בפר' נשא שטעונה הגשה ובאר פה שאין הכתובים מכחישים זה את זה כי פה לא מדבר רק אם "והבאת" --אתה האיש-- לא אם האשה מביאה. ומנחת העומר סבירא ליה לר' יהודה שלמדין מדין קל וחומר כמו שיתבאר אחר שמה שכתב פה "אשר יעשה מאלה" ולא מן השעורין לא נאמר במנחה של רבים (שהכתוב דבר בלשון יחיד). ומ"ש "והקריבה" צ"ל לר' יהודה לדרוש שיתבאר (בסימן קלא).

(ובאר בספרא (פרק יג) שאי אפשר ללמוד מנחת סוטה מן הדין, שאם ילמד מקל וחומר ממנחת חוטא (שאינו צריך תנופה וצריכה הגשה) נשיב דשאני מנחת סוטה שבא מן השעורים, ולא נוכל לעשות "יוכיח" ממנחת העומר דשאני מנחת העומר שצריך שמן ולבונה. ולא נוכל ללמד במה הצד משניהם ששניהם צריכות סולת ומנחת סוטה קמח. ולכן צריך קרא. ובמנחות (דף ס:) דר' יהודה סבירא ליה דמנחת עומר לא צריך קרא דאתיא בקל וחומר ממנחת חוטא. ואם תשיב דמנחת חוטא שאני דבאה מן החטין, נאמר מנחת סוטה יוכיח. ואם תאמר שאני מנחת סוטה דמזכרת עון, נלמד במה הצד משניהם. ור' שמעון דחה זה דמה להצד השוה שבהן שהם מצוין. ור' יהודה סבירא ליה דמנחת עומר מצוי יותר ממנחת חוטא וסוטה כיון שקבוע בכל שנה.

סימן קל

ויקרא ב ח:

וְהֵבֵאתָ אֶת הַמִּנְחָה אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מֵאֵלֶּה לַיהוָה וְהִקְרִיבָהּ אֶל הַכֹּהֵן וְהִגִּישָׁהּ אֶל הַמִּזְבֵּחַ.

ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא נדבה פרשה יא ופרק יג:

או אינו אומר "והבאת" אלא שיהיה היחיד מתנדב מנחה אחרת חוץ מאלו שבענין... ודין הוא! ציבור מביא מנחת מן החטין חובה ויחיד מביא מנחה מן החטין נדבה: מה ציבור שהוא מביא מנחה מן החטין חובה מביא מנחה מן השעורים חובה, אף יחיד שהוא מביא מנחה מן החטין נדבה-- יביא מנחה מן השעורים נדבה!
תלמוד לומר 'אלה'-- אין לך אלא אלה בלבד.
או אינו אומר 'אלה' אלא האומר "הרי עלי מנחה" יביא חמשתן?...
תלמוד לומר "מאלה"-- יש מביא אחת מהן ויש מביא חמשתן.

[ו] ר' שמעון אומר 'מנחה'-- לרבות את כל המנחות להגשה. יכול אף שתי לחם ולחם הפנים? תלמוד לומר "מאלה".

מה ראית לרבות את כל המנחות ולהוציא שתי לחם ולחם הפנים?
אחר שריבה הכתוב, מיעט! מה אלו מיוחדות שיש מהן לאשים [אף כל שיש מהן לאשים]-- יצאו שתי לחם ולחם הפנים שאין מהם לאשים.

[הערה: למפרשים שְמִן "והבאת" הייתי מרבה מנחת נדבה מן השעורים יקשה איך נרבה זה מן "והבאת"? ועוד, אם מן ריבוי המקרא למה אמר "ודין הוא!", ולמה לי קל וחומר עם ריבוי?]

והבאתה את המנחה אשר יעשה מאלה: מה שכתב "אשר יעשה מאלה" פרש"י מאחד מן המינים הללו. אמנם יפלא לענין מה אמר זה? שאם רצונו לומר רק מאחד מחמשת מיני מנחות הלא כבר רבה ממה שכתב "את המנחה" שגם מנחת חוטא טעונה הגשה! ואם רצונו לומר רק הנעשית מסולת וכמו שתרגם יונתן וּתְהַנְעֵל יַת מִנְחָתָא דְתִתְעֲבֵד מִן סְמִידָא וּמִשְׁחָא הָאִלֵין -- יפלא גם כן, הלא לא נמצא מנחה הבאה מן השעורים רק מנחת העומר ומנחת סוטה וכבר ריבה שניהם להגשה.

ופי' ר' יהודה שר"ל שלא יביא מנחה רק מאלה, סולת של חטין; דהוה טעינין מדין קל וחומר דיוכל להביא מן השעורין נדבה. (ומ"ש "או אינו אלא "והבאת" אלא שיהיה היחיד מתנדב" פירושו שמן הסברה הייתי אומר כן, וכמוהו רבות בספרא). ובאר עוד בל תטעה לפרש שמה שאמר "אשר יעשה מאלה" פירושו שאם נדר מנחה סתם מחויב להביא מנחה שיעשה מאלה, חמשת מיני מנחות שחשב בפרשה, ושעל זה אמר "והבאת את המנחה" שמחויב להביא המנחה שנדר מאלה המינים כולם -- שזה אינו; שאם היה כונתו לזה היה צריך לומר "אשר יעשה באלה", בב', לא מאלה במ"ם, שהמ"ם מורה הקצתית תמיד. וזהו שאמר או אינו אומר "אלה" אלא האומר...ת"ל "מאלה"; שאם אומר "מאחת מאלה" הוא רק מין אחד, ואם כתוב "מאלה" לבד כולל בין אחת מהם בין כולם. וזהו שאמר יש מביא אחת מהן ויש מביא חמשתן דהיינו באמר "הרי עלי מנחה" סתם, מביא אחד מחמשת מנחות. ולר' יהודה היא מנחת סולת כמ"ש במנחות (דף קד:).

ודעת ר' שמעון שמה שכתוב "אשר יעשה מאלה" פירושו מן המינים האלה שהם חמשת מנחות המוזכרים פה, אחר שבמה שכתב "והבאת את המנחה" מרבה גם מנחות שלא נזכרו פה (וכמו שבארנו במשנה א' דאתי לכולי עלמא, ולא כתוס' מנחות (דף ס: ד"ה ר"ש) שלמד מן מלת "את") הנה יש פה ריבוי ומיעוט וממילא תפסינן הדרך הממוצע (כמו שהוא בכל מקום שיש ריבוי ומיעוט) שר"ל שיהיו דומה לחמשת מיני מנחות-- שבמ"ש "המנחה" מרבה הדומה למנחות האלה דפה; ובמה שכתב "אשר יעשה מאלה" ממעט הבלתי דומה לאלה. והוא: שהדומה להם (שיש מהם לאישים)-- צריכים הגשה, ושתי הלחם ולחם הפנים (שאין מהם לאשים)-- ממעט שאינו צריך הגשה. וזה פירוש משנה ו'.

סימן קלא

ויקרא ב ח:

וְהֵבֵאתָ אֶת הַמִּנְחָה אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מֵאֵלֶּה לַיהוָה וְהִקְרִיבָהּ אֶל הַכֹּהֵן וְהִגִּישָׁהּ אֶל הַמִּזְבֵּחַ.

ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא נדבה פרשה יא ופרק יג:

[ז] והלא מנחת נסכים כולה לאשים, יכול תטעון הגשה? תלמוד לומר "והקריבה".

מה ראית לרבות כל המנחות ולהוציא מנחת נסכים?
אחר שריבה הכתוב, מיעט! מה אלו מיוחדות שהן באות בגלל עצמן -- יצאה מנחת נסכים שאין באה בגלל עצמה.

[ח] והלא מנחת כהנים ומנחת כהן משיח באות בגלל עצמן! יכול יטענו הגשה? תלמוד לומר "והגישה".

מה ראית לרבות את כל המנחות ולהוציא מנחת כהנים ומנחת כהן משיח?
אחר שריבה הכתוב, מיעט! מה אלו מיוחדות שיש מהם לאשים ובאות בגלל עצמם ויש מהן לכהנים -- יצאו שתי לחם ולחם הפנים שאין מהם לאשים; יצתה מנחת נסכים שאינה באה בגלל עצמה; יצאו מנחת כהנים ומנחת כהן משיח שאין מהם לכהנים.

[הערה: מה זרות מצא בה"א של "והקריבה" "והגישה" שדורש אותם?]

והקריבה אל הכהן והגישה: מבואר אצלנו כי בכל מקום שיבואו שני פעלים זה אחר זה על פעול אחד באופן שהפעל השני משלים וגומר את פעולת הפעל הראשון, יבוא הפעל השני בלא כינוי; כמו "קח לך עגל בן בקר..והקרב לפני השם" (ויקרא ? ב), "ויקח יוסף את שניהם..ויגש אליו" (בראשית מח). וכן בשלשה פעלים זה אחרי זה שהשנים משלימים פעולת הראשון, יבואו השנים האחרונים בלי כינוי-- "ויעש גדי עזים..ויוצא אליו אל תחת האלה ויגש" (שופטים ו, יט), "ותקח את הלביבות..ותבא אל אמנון ותגש אליו" (ש"ב יג). וכן פה היה לו לומר "והקריב והגיש", בלא כינוי, אחר ששני פעלים אלה משלימים את פעל "והבאת". ובכל מקום שבא כינוי בפעלים כאלה דרשום חז"ל תמיד, כמו שכתבנו באילת השחר (כלל קנא).

וכן דריש ר' שמעון פה שבא למעט "והקריבה"-- ולא זולתה, "והגישה"-- ולא זולתה. ואחר שלדעת ר' שמעון מה שכתב "אשר יעשה מאלה" בא למעט רק הדומה לאלה (מיני מנחות הנזכרות בפרשה), וכן במה שכתב "והקריבה" ממעט רק הדומה למנחה זו, וכן במה שכתב "והגישה" -- הרי יש פה שלש מיעוטים וממעט בהדרגה: שמן מיעוט האחד לא הייתי ממעט רק שתי לחם ולחם הפנים שאין מהם כלל לאשים ואינם דומים כלל למנחות שבפרשה, מה שאין כן מנחת נסכים שדומה להן שכולה לאשים. לכן הוסיף מיעוט שני למעט גם מנחת נסכים שאין דומה למנחות אלה במה שאינה באה בעבור עצמה. ועדיין לא הייתי ממעט מנחת כהנים ומנחת כהן משיח שבאים בגלל עצמם, לכן הוסיף מיעוט שלישי "והגישה" למעט גם אלה שאין דומים למנחות שבפרשה מצד שאין מהם לכהנים שכולה כליל. כי על ידי שלשה מיעוטים אלה למד שצריך שתדמה למנחות שבפרשה בג' תנאים הנמצאים במנות שבפרשה: (א) שיש מהם לאשים, (ב) ובאות בגלל עצמם, (ג) ויש מהם לכהנים. [והנה הגם שכבר דריש ר' שמעון מה שכתוב "והקריבה" לרבות מנחת סוטה -- שם דריש המלה ופה דריש הכינוי, וכמ"ש במנחות (דף ס:) והא אפיקתיה! והקריב והקריבה. ובדף סא האי מבע"ל לגופיה שטעונה הגשה! מן והגיש והגישה].

אמנם לר' יהודה שסבירא ליה דמה שכתוב "אשר יעשה מאלה" בא ללמד שלא יתנדב מנחת שעורים כמ"ש במשנה ה', לא יש רק שני מיעוטים --והקריבה והגישה-- (ולדידיה כל המלה של "והקריבה" מיותר לדרשא והקריבה לא זולתה כי הוא סבירא ליה דמנחת העומר למד בקל וחומר כנ"ל סימן קכט) ולא ממעט רק שתי לחם ולחם הפנים מן "והקריבה" ומנחת נסכים מן "והגישה". ולדידיה מנחת כהנים ומנחת כהן משיח צריכים הגשה וכמוהו סתם במשנה דמנחות (דף ס ודף סא) וכן הלכה כמ"ש הרמב"ם (פי"ג מהל' מעה"ק ה"ו).

והנה שני הפרקים האלה שהם פרשתא יא' ופרק יג' מובאים ומועתקים בגמ' מנחות (דף ס ודף סא). ועל פי מה שכתבנו תמצא ידך להשיב קושיות רבות אשר הערו המפרשים בהלכה זו. ואנכי ברית(?) שמתי לקצר.

סימן קלב

ויקרא ב ט:

וְהֵרִים הַכֹּהֵן מִן הַמִּנְחָה אֶת אַזְכָּרָתָהּ וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיהוָה.

ויקרא ו ח:

וְהֵרִים מִמֶּנּוּ בְּקֻמְצוֹ מִסֹּלֶת הַמִּנְחָה וּמִשַּׁמְנָהּ וְאֵת כָּל הַלְּבֹנָה אֲשֶׁר עַל הַמִּנְחָה וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחַ רֵיחַ נִיחֹחַ אַזְכָּרָתָהּ לַיהוָה.

ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא נדבה פרשה יא ופרק יג:

"והרים"-- יכול בכלי? תלמוד לומר להלן (ויקרא ו, ח) "בקמצו"; מה 'הרמה' אמורה להלן בקומצו, אף כאן-- בקומצו.

[הערה: למה לי גזירה שוה הזה? הלא כבר למד לה בפר' צו ממה שכתוב "והרים ממנו בקומצו" שלא יעשה מדה לקומץ. והראב"ד פירש שקאי על "והרים" דפר' צו, ואין זה משמעות הלשון והענין]

והרים הכהן מן המנחה את אזכרתה: כבר בארתי (בסימן קה) מדוע שנה הכתוב לכתוב פה לשון "והרים" ולא כתב "וקמץ". אולם חז"ל היה להם בזה טעם אחר; שאחר ש"אזכרתה" פה כולל הקומץ והלבונה, לא יכול לכתוב "וקמץ" -- כי לא קמץ רק הקומץ, לא הלבונה. וטעם זה יצדק גם כן מה שבמנחת סולת אמר "וקמץ" מפני ששם מדבר מן הקומץ לבד. וכן במנחת חוטא ובמנחת סוטה אמר "וקמץ את אזכרתה" כי שם לא היה לבונה רק הקומץ. אולם לפי זה יקשה מדוע בפר' צו אמר "והרים ממנו בקומצו", אחר ששם מדבר מן הקומץ לבד כמו שכתוב "בקמצו". היה לו לומר "וקמץ". וזה שקשה להספרא (המובא במנחות דף סא).

והשיבו יכול בכלי? ת"ל להלן בקמצו... -- ואין פירושו שירבה שלא יקח הקומץ בכלי, שזה כבר דריש בספרא ((צו פרשה ב מ"ה) מובא במנחות דף יט ויומא דף מז) ממה שכתוב "והרים ממנו בקמצו" שלא יעשה מדה לקומץ שר"ל שלא יקמוץ בכלי, ואין צריך גזירה שוה; רק פה למד ענין חדש, שאחר שלקוט לבונה צריכא כהן, צריך שילקט הלבונה ביד, לא בכלי. וזה למד ממה שתפס בפר' צו על הקמיצה לשון "והרים" ופה אמר "והרים את אזכרתה" שקאי גם על הלבונה ולמד שגם הלבונה ירים בקומצו.