פתיחת התפריט הראשי

סימן קכעריכה

ויקרא ב ה:
וְאִם מִנְחָה עַל הַמַּחֲבַת קָרְבָּנֶךָ סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן מַצָּה תִהְיֶה.


ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא נדבה פרק יב:

[א] "ואם מנחה על המחבת"-- מלמד שהיא טעונה כלי.


ואם מנחה על המחבת: כיון דעשייתן בפנים וצותה התורה שתעשה בכלי, ודאי כלי שרת בעינן. וכן דריש בצו (צו פרק ד מ"א) על "מחבת בשמן" שגבי חביתי כהן גדול שטעונה כלי. והוא הדין במאפה תנור דכתיב "תנור", בעי כלי.

וזה כר"י דסבירא ליה במנחות (דף צה.) דה"ה שתי לחם ולחם הפנים נעשים בפנים. ולר' שמעון דאמר דכשרות אבית פגי לא דייק זה. וילמד כלי גבי מנחות כמו שלמד רבי במנחות (דף צו) -- כן היה נראה לכאורה. ובזה הי' מיושבים המון הקושיות שהעירו התוס' בענינים אלה במנחות (דף סג.) ד"ה וכשרות ובכמה מקומות. לולא שהקדמונים לא כתבו כן, ויש להאריך בזה, ואין כאן מקומו.

סימן קכאעריכה

ויקרא ב ה:
וְאִם מִנְחָה עַל הַמַּחֲבַת קָרְבָּנֶךָ סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן מַצָּה תִהְיֶה.
ויקרא ב ז:
וְאִם מִנְחַת מַרְחֶשֶׁת קָרְבָּנֶךָ סֹלֶת בַּשֶּׁמֶן תֵּעָשֶׂה.


ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא נדבה פרק יב:

"קרבנך" (ויקרא ב, ה) "קרבנך" (ויקרא ב, ז) לגזירה שוה:    מה "קרבנך" האמור כאן טעון יציקה ובלולה, אף "קרבנך" האמור למטה-- טעון יציקה ובלולה.  מה "קרבנך" האמור למטה טעונה מתן שמן בכלי קודם לעשייתה, אף "קרבנך" האמור כאן-- טעונה מתן שמן בכלי קודם לעשייתה.


על המחבת קרבנך: כבר בארנו (למעלה סימן סא) שכפי חוקי הלשון היה צריך לומר "ואם מנחה על המחבת תקריב" בפעל, לא "קרבנך" בשם, כמו שבארתי שם טעמו כפי משפטי המליצה. וכל מקום שבא השם תחת הפעל נדרש בכל מקום. וכן מה שכתוב אחר כך "ואם מנחת מרחשת קרבנך" הוא זר בלשון שראוי לכתוב "ואם מנחת מרחשת תקריב".

ואמרו חז"ל בקלבתם שקבלו בזה שבאו שני מלות אלה דרך זרות למען נקיש מנחת מרחשת ומחבת זה לזה, כי במנחת מחבת כתיב "סולת בלולה בשמן..ויצקת עליה שמן" ובמנחת מרחשת כתיב "סולת בשמן תעשה"; שמה שכתב "סולת בשמן תעשה" היא תחלת העשייה שיתן שמן בכלי תחלה ונותן עליה המנחה, ומה שכתוב "ויצקת עליה שמן" היא שיוצק שמן לבסוף, וכמ"ש במשנה דמנחות (דף עד:) כל המנחות הנעשות בכלי טעונות ג' מתנות שמן-- יציקה ובלילה ומתן שמן בכלי קודם לעשייתן. ולמדינן משיווי שני מלות הזרות האלה ליתן של האמור במחבת במרחשת ואת של האמור במרחשת במחבת.

אמנם מדוע התחכמה התורה ללמד הלכות האלה בדרך זה ולא בדרכים אחרים יותר מבוארים יתבאר לקמן (סימן קכו).

סימן קכבעריכה

ויקרא ב ד-ה:
וְכִי תַקְרִב קָרְבַּן מִנְחָה מַאֲפֵה תַנּוּר סֹלֶת חַלּוֹת מַצֹּת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן.

   

וְאִם מִנְחָה עַל הַמַּחֲבַת קָרְבָּנֶךָ סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן מַצָּה תִהְיֶה.


ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא נדבה פרק יב:

[ב]‏[1] "סלת בלולה" (ויקרא ב, ה)-- מלמד שהיא בלולה סולת (ס"א שהוא בוללה סולת).   רבי אומר חלות בוללן, שנאמר (ויקרא ב, ד) "חלות...בלולות".

  • אמרו לו, והלא לחמי תודה נאמר בהן "חלות" ואי אפשר לבוללן כשהם חלות אלא סולת! כיצד עושה? נותן מתן שמן בכלי קודם לעשייתן ונותן שמן עליה ובוללה ולשה ואופה ופותתה ונותן עליה שמן וקומץ.
  • רבי אומר חלות בוללן שנאמר "חלות...בלולות בשמן". כיצד עושה? נותן שמן בכלי קודם לעשייתן ולשה ואופה ופותתה ונותן עליה שמן ובוללה וחוזר ונותן עליה שמן וקומץ.


[ הערה: על מה שאמרו חכמים דלחמי תודה אי אפשר לבוללם כשהם חלות מפרש בגמ' משום דרביעית שמן הוא, האיך מתחלקת לכמה חלות, פרש"י ותוס' משום דאי אפשר לבלול הכל ברביעית שמן שהוא מעט. ועל זה קשה: ( א ) מה שהקשה הקרבן אהרן למה לי האי טעמא, תיפוק ליה דלחמי תודה לא היו בהם פתיתה? ותירוצו דחוק. ( ב ) ועוד קשה הלא לר' אליעזר בן יעקב במנחות (דף פח.) מנחה של ששים עשרונים אין לה רק לוג שמן ובכל זאת נבללים. ( ג ) ועוד למה אמר איך הוא מתחלקת? ולא אמר איך יספיק לחמשה קבים? ]

סולת בלולה בשמן:    משמע שבוללה בעודה סולת. ובמנחת מאפה אמר "חלות מצות בלולות" שמשמע שבוללן אחר היותן חלות. וסבירא ליה לתנא קמא שעיקר הוא מה שכתב פה "סולת בלולה" ומה שכתב במנחת מאפה "חלות בלולות בשמן" היינו חלות אשר כבר נבללו בעודן סולת. ורבי סבירא ליה דעיקר הוא מה שכתוב "חלות בלולות", שבוללן בעת שהם חלות; ומה שכתוב "סולת בלולה בשמן" משום דסבירא ליה שאחר שפותתן מחזירן לסלתן כמו שסבירא ליה לתנא דבי ר' ישמעאל בברכות (דף לט:) ובמנחות (דף עה:) ואז נקרא "סולת" כי חזר לסלתו על ידי שטוחן אותה כקמח.

אמנם חכמים השיבו לו מלחמי תודה ששם נאמר "חלות בלולות" ואי אפשר לבוללן כשהם חלות. ובמנחות (דף עה.) אומר על זה האי "אי אפשר" דקאמרי ליה רבנן לרבי מאי הוא? אמר ר"ש בר יצחק רביעית שמן היא, האיך הוא מתחלקת לכמה חלות?! --    נראה פירושו כי לדעת רבי מה שכתוב בלחמי תודה "חלות בלולות" אי אפשר לפרש שבוללן אחר אפיה דהא לחמי תודה לא היה פותתן ואי אפשר לבלול לחמים שלמים שזה קרוי "משיחה", לא "בלולה". ועל כרחנו יפרש שיבלול בעודם עיסה, כי גם קודם אפיה, כל שנעשה בו הצורה העגוליית (שעל פיה יקרא בשם "חלה" על שם החלוליית והעיגול) יקרא "חלה" כמו שכתוב "מראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה" (כי בלחמי תודה אין צורך לקיים גם "סולת בלולה" להחזיר לסלתן). ועל זה השיבו שאי אפשר לבלול כל חלה בפני עצמה בשמן (אחר שנעשה בו הצורה העגוליית שאז תקרא חלה) אחר שהיו ארבעים חלות ולא היה שם רק רביעית שמן ואי אפשר לחלקו אל ארבעים חלקים. וזהו שאמר רביעית שמן היא האיך הוא מתחלקת לכמה חלות, היינו שקשה לחלק רביעית לארבעים חלקים.

סימן קכגעריכה

ויקרא ב ה:
וְאִם מִנְחָה עַל הַמַּחֲבַת קָרְבָּנֶךָ סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן מַצָּה תִהְיֶה.


ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא נדבה פרק יב:

"מצה" -- יכול מצוה? תלמוד לומר "תהיה"-- הכתוב קבעה חובה.


מצה תהיה: מלת "תהיה" מיותר שהיה לו לומר "בלולה בשמן מצה" כמו שאמר במנחה מאפה "מצות בלולות בשמן" או יאמר "בלולה בשמן מצה תקריב" או "מצה תביא" כמו שכתוב ביתר הקרבנות. וכלל בלשון שמלת יהיה מורה הקיום שלא ישונה בשום אופן, וכן פירשוהו בכמה מקומות כמו שבארנו באילת השחר (כלל ת"ר). ועל זה אמר מפני שבכל מקום דכתיב במנחות "מצה" יש לומר שהוא למצוה, לכן אמר "מצה תהיה" לעיכוב. ובמנחות (דף נג.) פלפלו בזה והביאו ברייתא זאת. ועיין בתוס' שם ואין כאן מקום להאריך.

סימן קכדעריכה

ויקרא ב ו:
פָּתוֹת אֹתָהּ פִּתִּים וְיָצַקְתָּ עָלֶיהָ שָׁמֶן מִנְחָה הִוא.


ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא נדבה פרק יב:

[ג] "פתות"-- יכול שתים? תלמוד לומר "פתים". אי "פתים" יכול יעשנה כפירורים? תלמוד לומר "אֹתה"-- אותה לפתים ואין פתיה לפתים.

[ד] מכאן אמרו מנחת ישראל כופל אחד לשנים ושנים לארבעה ומבדיל; מנחת כהנים כופל אחד לשנים ושנים לארבעה ואינו מבדיל; מנחת כהן משיח לא היה מכפלה.   רבי שמעון אומר מנחת כהנים ומנחת כהן משיח אין בהם פתיתים (ס"א פתיתה) מפני שאין בהם קמיצה [ וכל שאין בה קמיצה אין בה פתיתה ]. וכל פתיתים בכזיתים.


[ הערה: באיזה אופן הוציא ממה שכתוב "אותה פתים" שיהיו ארבעה דוקא? ולמה במנחת כהנים לא היה מבדיל אם פירוש "פתים" להבדיל? ואיך יתכן שמנחת כהן משיח לא היה מקפל, הלא כתוב (ויקרא ו, יד) "מנחת פתים"? ומה טעמו של ר' שמעון הלא היא נגד הכתוב דכתיב בכולהו "פתות פתים"? ויתר הקושיות שהעירו בזה בקרבן אהרן והמפרשים אשר לפניו והמשנה למלך פרק יג מהל' מעשה הקרבנות. ומאין מוכח שהפתיתין כזיתים? ]

פתות אותה פתים: דע שיש הבדל בין פת ובין לחם. שהלחם הוא השלם ויקרא בכמה שמות של לווי לפי מעשהו וצורתו ככר לחם, חלה, רקיק, מצה וכדומה. ו"פת" הוא הלחם הבלתי שלם רק שנשבר או נתכפל עד שאיננו בצורתו השלמה.  ויש הבדל בין פתת ובין פרס. כי "פרס" היא הנשבר מן הלחם ונבדל ממנו כמו "הלא פרוס לרעב לחמך" (ישעיה נח), ומזה אמר "ולא יפרסו להם על אבל" (ירמיהו טז, ז) כי היה דרכם לחלק הלחם ולשברו לפני האבל בעת סעודת הבראה (שעל זה אמר "פרשה ציון בידיה אין מנחם לה", רוצה לומר שעל ידי שלא היה לה מנחמים שישברו הלחם כמנהג, הוצרכה לפרוש ולשבר הלחם בידיה). אבל ה"פתיתה" יצדק גם אם הוא מחובר כמו עוגה או רקיק שנתכפלה אף שעדן החלקים מחוברים יקרא בשם "פת" אחר שאינו שלם.  ויש הבדל בין פתת ובין פרר שבלשון התלמוד (שמקורו מן העברי "פור התפוררה ארץ" (ישעיה כד), "אתה פוררת בעזך ים" (תהלות פט)) ש"פרר" היא המפורד לחתיכות קטנות מאד בלתי חשובים אשר הם פחותים מכזית לרוב. ואמרו פרורין שאין בהם כזית, דרכו של תינוק לפרר, וכדומה. אבל ה"פתות" יפול בעצם על החתיכה המיוחדת לאכילה שיש בה כזית לרוב כי הפחותים מזית הם "פרורי לחם", לא "פתיתי לחם". ולכן אמר בספרא ובמשנה מנחות (דף עה) פותתן כזית, רוצה לומר שלא יהיו הפתיתין פחותים מזיתים שאז נקראים בשם "פרורים" לא בשם "פתים".


ובזה נבוא לביאור הספרא: פתות יכול שנים? ת"ל "פתים" - כי כבר בארנו (למעלה סימן יג) שכל מקום שבא שם הפעל נוסף על הפעל יש בו דרוש. ובארנו שם שמושג השם סותר אל מושג הפעל. כי גדר השם הוא שהדבר ישנו כבר במציאות ונקרא שמו עליו, וגדר הפעל שהדבר יוצא עתה אל המציאות ועדן לא היה עד עתה. ועל כן יפרשו לרוב את השם הנוסף אל הפעל שירמוז לדבר שכבר יצא אל המציאות כמו שאמרו "אדם כי יקריב..קרבן"-- שיקדים הקדשו להקרבתו, רצונו לומר שיקריב מה שהוא "קרבן" מכבר. "וישב ממנו שבי"-- ששבו שפחה אחת, ששבו דבר שכבר היה שבי מקודם.    וכן פה במה שכתב "פתות..פתים" היינו שיפתות הפתים, שאם יאמר "פתות" בפעל לבד יהיה די שיפתות הלחם לשנים; אבל במה שהוסיף השם "פתים" היינו שיפתות הפתים. וזהו שאמר "פתות" יכול שנים? ת"ל פתים.

אולם לפי זה היה צריך לומר "פתות פתים" בלא כינוי, שיפורש שיפתות הפתים. רק שאז הייתי אומר שיעשה פתים כפי שירצה ואחר כך יפתת הפתים עד שיהיו כפרורים קטנים, כי שם "פתים" יכלול שנים וגם יותר משנים. לכן אמר "פתות אותה" באופן שיובן גם כן שיחלק המנחה עצמה לשני פתים ויפתת כל פת לשנים באופן שתחולק לארבעה פתים.

וכבר אמרנו שמגדר פעל "פתת" אין הכרח שיהיו הפתיתין מובדלים כי בכלל פתות היא גם מצה המתכפלת לשנים או לארבעה הגם שאין הפתיתים מובדלים; שאם היה מקפיד שיהיו מובדלים היה לו לאמר "פרוס אותה לפרוסים" שזה הבדל בין "פתת" ו"פרס". רק שמ"מ‏[2] במנחת ישראל שהיתה נקמצת היה מוכרח להבדיל, כי הקומץ מחזיק שתי זתים ואם יהיה הלחם מכופל בלא הבדלה יהיו ארבעה זיתים דבוקים יחד ולא יוכל לקמוץ, ולכן היה מוכרח להבדיל הפתיתין זה מזה לצורך הקמיצה.     אמנם במנחת כהנים שהיתה כליל ולא היתה נקמצת ובכל זאת היתה נפתתת (כמו שלמד במשנה ח' לרבות כל המנחות לפתיתה) בודאי היה די שיכפול לארבעה ולא יבדיל כי ההבדלה אינה נצרכת מצד הפתיתה, רק מצד הקמיצה. וזהו שאמר מכאן אמרו מנחת ישראל כופל אחד לשנים ושנים לארבעה ומבדיל. מנחת כהנים...ואינו מבדיל.

וכל זה במנחות ישראל וכהנים דכתיב "פתות..פתים", שהשם עם הפעל מורה שיהיה כפול שני פעמים עד שיהיו ד' פתים, אבל במנחת כהן משיח שכתוב "תופיני מנחת פתים" - שבא השם לבד בלא הפעל וסתם פתים שנים, די בשקופל פעם אחד. וזהו שאמר מנחת כהן משיח לא היה מקפלה, ופירשו בגמ' (דף עה:) שלא היה מקפל את הכפל, רק די בפעם אחד; שקפל אחד לשנים, ולא שנים לארבעה. וכן לא היה מבדיל אחר שאין בה קמיצה.

אמנם ר' שמעון אזיל לטעמיה שדריש טעמיה דקרא בכל מקום והיה מבין הטעם מדוע כתוב בכל המנחות "פתות אותה פתים" שיקפלה לארבעה ובמנחת כהן משיח כתוב "מנחת פתים" שאינו צריך לקפל, שזה מפני הקמיצה שסבירא ליה טעם הקיפול לארבעה מפני הקמיצה ולכן במנחת כהן משיח שאין בה קמיצה, אינו צריך קיפול. וממילא הוא הדין מנחת כהן, רוצה לומר מנחת נדבה שלו (כי מנחת חוטא של כהן טעונה קמיצה לר' שמעון כמ"ש במנחות דף עב), דומה כמנחת חביתין שלא היה מקפלה לארבעה, רק לשנים. וזה שתפס אין בהם פתיתה כי לר' שמעון בכל פתיתה היה מבדיל כי היה הפתיתה לצורך הקמיצה ובמקום שלא היה בה קמיצה לא היה פתיתה כלל אף בלא הבדלה, רק כיפול אחד לשנים ככהן משיח. ומ"ש ר' שמעון מנחת כהנים ומנחת כהן משיח, הגם שמבנחת כהן משיח גם תנא קמא מודה שלא היה מכפלה (וכבר עמד בזה במשנה למלך (פרק יג מהל' מעה"ק) והביא שכבר התעוררו בזה הראב"ד ור' ישעיה הראשון כי הכריחו מזה שר' שמעון חולק במנחת כהן משיח שלא היה מקפל אף אחת לשנים והתפלאו הלא הכתוב אומר "מנחת פתים") --    ולמה שכתבנו עיקר מה שחדש ר' שמעון הוא הטעם שלכן אין פתיתה במנחת כהן משיח מפני שאין בה קמיצה (שלדעת התנא קמא אין הטעם משום קמיצה) ומזה הוציא שהוא הדין לענין מנחת כהנים שאין בה קמיצה דינה כמנחת כהן משיח. ובמה שכתבנו תמצא ידך גם ליתר הקושיות שהעיר במשנה למלך שם.

והרמב"ם ז"ל יש לו שיטה אחרת בכל זה, עיי"ש בחיבורו ומה שכתב בפירוש המשנה. ואין כאן מקום לפלפל בזה. ועיין מה שכתבנו בפר' צו (סימן מח)‏[3].

סימן קכהעריכה

ויקרא ב ו:
פָּתוֹת אֹתָהּ פִּתִּים וְיָצַקְתָּ עָלֶיהָ שָׁמֶן מִנְחָה הִוא.


ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא נדבה פרק יב:

[ה] "פתות אותה פתים..מנחה"-- לרבות את כל מנחה (ס"א המנחות) לפתיתה.  יכול אף שתי לחם ולחם הפנים? תלמוד לומר "אֹתה".

  • מה ראית לרבות כל המנחות ולהוציא שתי לחם ולחם הפנים?
  • אחר שריבה הכתוב מיעט! מה אלו מיוחדות שיש מהן לאשים, אף כל שיש מהן לאשים-- יצאו מהם שתי לחם ולחם הפנים שאין מהם לאשים.


[הערה: הלא כבר דריש מלת "אותה" בסימן הקודם משנה ג'.]

פתות אותה פתים: כבר בארנו באילת השחר (כלל קנ) שבעל הלשון יציין גוף הפעול על ידי אות הכינוי כמו "לעבדה ולשמרה", ולפעמים תדבק אות הכינוי במלת "את" כמו "לעבוד אותה ולשמור אותה". וכל מקום שבא הכינוי דבוקה במלת "את" בא לדייק שמכיון על גוף הפעול בדוקא ולרוב בא לשלול זולתו. והנה פה הגם שצריך לבוא בכינוי (שאם יאמר "פתות" בלא כינוי נאמר שיעשנה כפרורים כמו שתהבאר בסימן הקודם) בכל זה היה די שיאמר "פתותה פתים", בכינוי, ולמה אמר "פתות אותה" בכינוי הדבק במלת "את"?

אמרו חז"ל שבא למעט זולתה שהם שתי לחם ולחם הפנים משום דכל המנחות אתרבו לפתיתה ממה שכתוב "מנחה היא" (ויתבאר דרוש זה בסימן שאחרי זה) ובא להוציא שלחם הפנים ושתי לחם שאין מהם לאשים, אין בהם פתיתה.

סימן קכועריכה

ויקרא ב ו:
פָּתוֹת אֹתָהּ פִּתִּים וְיָצַקְתָּ עָלֶיהָ שָׁמֶן מִנְחָה הִוא.


ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא נדבה פרק יב:

[ו] "ויצקת עליה שמן..מנחה.."-- לרבות את כל המנחות ליציקה.  יכול אף מנחת מאפה? תלמוד לומר "עליה".  אוציא את החלות ולא אוציא את הרקיקין? תלמוד לומר "..הִוא".


[ הערה: בדרושים האלה יש קושיות רבות ומבוכה גדולה, מקצתם נזכרו בפנים. וקושיות רבות נזכרו בדברי התוס' ומפרשי הש"ס והספרא. ובמה שכתבנו בפנים יתבררו ויתלבנו הדברים בפרטיהם]

ויצקת עליה שמן מנחה הוא: כבר הזכרנו (בסימן סט) שיפלא מאד מדוע בקצת הקרבנות הזכיר בסוף "עולה הוא" "מנחה הוא" "חטאת הוא", ובקצתם לא הזכיר זאת. ושגוף הדבר מה שאמר "מנחה הוא" הם דברי מותר שכבר הודיע שבמנחה מדבר. ובארנו שכל מקום שכתב כן דרשוהו חז"ל (וכמ"ש באילת השחר כלל קלה). והנה אחד מארחות דרושיהם בזה היא שרצה הכתוב ללמד שהדינים המוזכרים אינם מיוחדים במנחה זו שהיא מנחת מחבת לבד, רק מצד שמנחה היא, כי זה דבר כולל בכל המנחות וזה מחויב בה מצד שהוא מנחה בכללה, לא מצד שהיא מנחת מחבת בפרט. ולמדנו שהפתיתה ויציקה שמוזכרים פה הם נוהגים בכל המנחות. וזהו שאמר במשנה הקודמת מנחה לרבות את כל המנחות לפתיתה, ואמר במשנה זו "מנחה" לרבות את כל המנחות ליציקה. (ועוד יתבאר מנא לן לרבות גם פתיתה).

והנה לפי זה היה ראוי שיכתב "ויצקת שמן מנחה" אחר שרצונו לומר שהיציקה נוהג בכלל מנחות וגם במחבת מצד שהיא גם כן מנחה, ראוי יותר שיכתב "ויצקת שמן" בלא כינוי הדבוק אל מלת "עליה" שמרמז רק על מנחת מחבת. וגם כבר בארנו (בסימן סט) שמצאנו לפעמים הרבה שיזכיר "עולה" "אשה" "קדש קדשים מאשי השם" בלא מלת "הוא". ואם כן ראוי ליתן טעם למקומות שהוסיף מלת "הוא".   ובארו ז"ל שמלה זו באה תמיד לרמז רק הוא ולא זולתה. וכן כינוי "עליה" מרמז רק מנחה זו שמדבר בה, לא זולתה. ואמרו שממעט חלות ורקיקין של מנחת מאפה שהזכיר בכתוב הקודם, שאם היה מחויב ליצוק שמן גם על מנחת מאפה תנור היה אומר "ויצקת שמן" והיה מוסב גם על הכתוב הקודם, לכן באר "ויצקת עליה..מנחה הוא". [ובירושלמי (פרק ה' דסוטה ה"א ופרק א דהוריות הלכה ג) ר' אמי בשם ר' יוחנן ואפילו באמצע התיבה ויצקת עליה שמן מנחה לרבות כל המנחות ליציקה, עכ"ל. רוצה לומר שבזה דרשינן "ויצקת שמן מנחה" בלא מלת "עליה" וגורעין המלה שיצוק על כל מנחה; ואחר כך דורשין שנית "ויצקת" רק עליו למעט מנחת מאפה כמו שכתבנו]

וכבר העלה המשנה למלך (פי"ג מהל' מעה"ק הלכה ה') בראיות ברורות שהוא הדין שאין צריך מתן שמן בכלי במנחת מאפה תנור רק בלולה דכתיב ביה. וכבר הזכרנו (בסימן קכא) שכל המנחות היו צריכים ג' מתנות שמן והוא: מתן שמן בכלי קודם לעשייתו, ובלולה, ויציקה. וגם מנחת סולת בעיא ג' מתנות כמ"ש הרמב"ם (פ"יב מהל' מעה"ק ה"ה)?? והסמ"ג מצות עשה (סימן קפו) דלא כרא"ם.

והנה במנחת סולת נזכר יציקה, ובמנחת מאפה תנור נזכר בלולה בשמן, ובמנחת מחבת נזכר בלולה בשמן ויציקה, ובמנחת מרחשת נזכר נתינת השמן בכלי שעל זה אמר "סולת בשמן תעשה", ובמנחת בכורים נזכר שוב יציקה לבדה.  וכבר התבאר (בסימן קכא) שמגזירה שוה "קרבנך" "קרבנך" דכתיב במחבת ומרחשת למד מתן שמן בכלי במחבת ויציקה ובלולה למרחשת; וכאן אמר שְמִן הריבוי "מנחה" מרבינן דכל המנחות טעונות יציקה ופתיתה, ומשני המיעוטים "עליה" ו"הוא" ממעטינן חלות ורקיקין של מאפה תנור. וכבר התבאר שממעטים אותם בין מיציקה בין ממתן שמן בכלי. וכן מרבים כל המנחות גם למתן שמן בכלי, דאחר שעל ידי הגזירה שוה ד"קרבנך" ידעינן דמנחת מחבת צריכה גם מתן שמן בכלי ויציקה ובלולה כתיבי ביה, מרבה דהוא הדין לכל המנחות (דאי לאו כן מנא לן מתן שמן בכלי לכל המנחות? ועיקר הגזירה שוה של "קרבנך" היא רק ללמד על מחבת כי זה שמרחשת טעונה יציקה ובלולה ידעינן מן "מנחה הוא" וזה כתירוץ אמצעי של התוס' במנחות (דף עד), שהתוס' לא רצו בו לפי שיטתם שמאפה תנור לא אתמעט מן מתן שמן בכלי. וכבר באר המשנה למלך דלא כוותייהו כנ"ל).

והנה צריך לשום לב להבין:

  • ( א ) למה בחרה תורה בסדר הלימוד הזה? ומדוע לא כתבה כל הג' מתנות שמן במנחת סולת שהיא המנחה הראשונה ויכתב בה הריבוי "מנחה היא" ללמד על כולם, שכן הסדר הראוי.
  • ( ב ) למה כתבה התורה יציקה במנחת סולת ובמנחת בכורים, הלא נלמדנה מן "מנחה הוא" הכתובה במנחת מחבת כמו שאנו למדין מתן שמן ובלולה משם?
  • ( ג ) למה לא כתבה גבי מחבת כל הג' מתנות? רצוני לומר שיכתב גם "בשמן תעשה" גבי מחבת ולא יכתב גבי מרחשת כלל, ואז לא יצטרך הגזירה שוה ד"קרבנך" כי נלמד מרחשת וכל המנחות ממנחת מחבת לכל הג' מתנות על ידי שכתוב "מנחה הוא". ולמה זה נעו מעגלותיה באופן זה עד נצטרך לגזירה שוה ולימודים שונים בחנם?
  • ( ד ) מנא לן לרבות מן "מנחה הוא" כל הכתוב בענין שהם פתיתה ומתן שמן שלמדנו במחבת על ידי גזירה שוה? דלמא אינו מרבה רק יציקה הסמוך לה כמו ששני המיעוטים "עליה" ו"היא" אינם ממעטים חלות ורקיקים רק מיציקה ומתן שמן, לא מפתיתה?

על אלה הדברים הלא ישתומם כל משכיל. אמנם שא עיניך וראה איך הדברים מסודרים בסדר האלקי היותר נכון:


הנה לא היה יכול לכתוב את כל דיני המנחה במנחה הראשונה שהיא מנחת סולת וללמוד ממנה לכל המנחות על ידי שיסיים בה "מנחה הוא" כי דין מנחת סולת נשתנה מכל המנחות האפויות שהיה בולל ויוצק השמן וקומץ בעודו סולת, ובכולם היה אופה את המנחה אחר שבלל בשמן ואחר האפיה פותת ויוצק שמן וקומץ. ולכן אמר במנחת סולת "סולת יהיה קרבנו ויצק עליה שמן" -- רצה לומר שיצוק בעודו סולת. ובמנחת מחבת שהיא הראשונה מן מנחות האפויות שצריכה ג' מתנות כתב "סולת בלולה בשמן מצה תהיה פתות..ויצקת", רצה לומר שאחר הבלילה מצה תהיה ותאפה ואז פתות ויצק שמן אחר האפיה. ואם היה כתוב הכל במנחת סולת והיו יתר המנחות למדין הימנה לא היינו יודעין שתהיה היציקה אחר האפיה; וכן לא היינו יודעים הפתיתה בכל המנחות כי במנחת סולת לא היה פתיתה. ולכן היה מוכרח לסדר הלמודים במנחת מחבת שהיא הראשונה מן מנחות האפויות שצריכה ג' מתנות.

וכפי זה מבואר שמנחת מאפה אין הג' מתנות נוהגות בה, דאי לאו כן היה ראוי לסדר כל הג' מתנות במנחות מאפה שהיא קודמת למחבת ולכתוב בה הריבוי של "מנחה הוא", שכן הסדר הראוי; ועל כרחך שאין נוהג בה רק בלולה דכתיב בה, ועל כן דריש "עליה" ו"היא" למעט מאפה תנור אחר שכבר הסברה מחייבת שאין הדינים נוהגים בה.

אמנם עדיין היינו אומרים שמה שכתוב במנחת מחבת "מנחה הוא" לרבות שאר מנחות אין מרבה רק יציקה שכן כתוב "ויצקת שמן..מנחה היא", ומנא לן שמרבה גם לפתיתה? (דהא תמיד לא מרבינן רק דבר אחד שכתוב לבסוף). ולכן התחכמה התורה וכתבה יציקה גבי מנחת סולת וגבי מנחת בכורים והשתא אי אפשר לפרש שעיקר הריבוי ליציקה דהא במיני מנחות הנזכר בפרשה זו ידעינן יציקה בכל אחת -- שבמנחת סולת ובכורים נזכרו בפירוש, ובמנחת מרחשת ידעינן יציקה בלי זה על ידי גזירה שוה ד"קרבנך", ומנחת מאפה אינו צריך יציקה; ובהכרח שמה שכתב "מנחה הוא" לרבות קאי על כל הפסוק שנזכר בו פתיתה גם כן מרבינן כולם לפתיתה והוא הדין למתן שמן, הגם שלא נזכר, אחר שרבינן לכל מילי. ומטעם זה התחכם גם כן וכתב "סולת בשמן תעשה" אצל מרחשת ולא כתב הכל אצל מחבת (ולא יצטרך לגזירה שוה ד"קרבנך" ) דאז נאמר שאינו מרבה מן "מנחה הוא" רק יציקה למנחת מרחשת ושאינו קאי אפתיתה שלפניו. וכן אם יכתב בקרא דמחבת ג' דברים בביאור מתן שמן דפתיתה ויציקה, הגם שיהיה איזה גילוי דעת שמה שכתב "מנחה הוא" קאי גם אפתיתה, לא נדע דקאי גם על מתן שמן שלפני פניו. לא כן עתה שלא נזכר בביאור, הוא בכלל יציקה. בינה זאת כי מצות ה' ברה מאירת עינים.

ועיין במנחות (דף עה.) ובתוס' שם מה שפלפלו בזה ואין כאן מקום להאריך יותר.

סימן קכזעריכה

ויקרא ב ז:
וְאִם מִנְחַת מַרְחֶשֶׁת קָרְבָּנֶךָ סֹלֶת בַּשֶּׁמֶן תֵּעָשֶׂה.


ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא נדבה פרק יב:

"ואם מנחת מרחשת קרבנך" -- מה בין מחבת למרחשת? אלא שהמרחשת יש לה כיסוי והמחבת אין לה כיסוי, דברי ר' יוסי הגלילי.  ר' חנניה בן גמליאל אומר מרחשת עמוקה ומעשיה רוחשין, מחבת צפה ומעשיה קשים.

"סלת בשמן תעשה"-- מלמד שהיא טעונה מתן שמן בכלי קודם לעשייתה.


מנחת מרחשת: ההבדל בין מחבת ומרחשת תלוי בהכלים ובשינוי צורתם כדעת בית הלל במנחות (דף סג) כלי היה במקדש ומרחשת שמה. ודעת ר' יוסי הגלילי שהבדלם מצד הכיסוי. ודעת רחב"ג שהבדלם מצד הכלי, שהמרחשת עמוד והמחבת צפה, ומצד זה מעשי המרחשת רוחשין ומעשה המחבת צפים למעלה.

וכדבריו מדיוק הלשון "וכל נעשה במרחשת ועל מחבת", שהב' הוא ב' התוך, ומלת "על" מורה למעלה. וכן אמר "ואם מנחה על המחבת קרבנך". וביחזקאל (יחזקאל ג, ד) "ואתה קח לך מחבת ברזל ונתת אותה קיר ברזל בינך ובין העיר" -- מבואר שדומה לקיר (וכמ"ש הרד"ק שם) ולכן הנאפה בה קשה בהכרח שלא ישפך. ותרגום מחבת משריתא, ואמר (שמואל ב יג) "ותקח את הבצק ותלש ותקח את המשרת"-- מבואר שהיה מעשיו קשים. ובאמת כן גם זה דרכו שהמחבת אין לה כיסוי והמרחשת שעמוקה יש לו כיסוי רק פליגי מה העיקר בקריאת השם. ונפקא מינה אם המחבת יש לו כיסוי או כשהמרחשת אין לה כיסוי.

ומה שכתוב "סולת בשמן תעשה" מלמד שהוא טעונה מתן שמן קודם לעשייתה; רוצה לומר שמה שכתוב "בשמן" הוא ב' התוך, שיתן הסולת תוך השמן, כי אי אפשר לפרש עם שמן דהוה ליה למימר "בשמן תבלול" או "תצוק שמן".


  1. ^ במשנה זו רבו הגירסאות והשינויים. עיין דברי מאיר איש-שלום בספרו על ספרא. ואני כתבתי כפי גירסת המלבי"ם - ויקיעורך
  2. ^ נ"ל צריך לומר שממה שכתוב--ויקיעורך
  3. ^ בדפוס בוקרשט חסר כאן אות סימן ההפניה. והשלמתיו כראות עיני - ויקיעורך