פתיחת התפריט הראשי

סימן צבעריכה

ויקרא ב א:
וְנֶפֶשׁ כִּי תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה לַיהוָה סֹלֶת יִהְיֶה קָרְבָּנוֹ וְיָצַק עָלֶיהָ שֶׁמֶן וְנָתַן עָלֶיהָ לְבֹנָה.


ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא נדבה פרשה ח:

[א] "ונפש"-- לרבות כהן משיח שיביא מנחת נדבה.

  • הלא דין הוא! מה אם היחיד --שאינו מביא מנחת חובה בכל יום-- מביא מנחת נדבה, משיח --שהוא מביא מנחת חובה בכל יום-- אינו דין שיביא מנחת נדבה?!
  • לא! אם אמרת ביחיד -- שהוא מביא מנחה על טומאת מקדש וקדשיו; תאמר במשיח שאינו מביא מנחה על טומאת מקדש וקדשיו! הואיל ואינו מביא על טומאת מקדש וקדשיו לא יביא מנחת נדבה!
  • תלמוד לומר "ונפש"-- לרבות כהן משיח שיביא מנחת נדבה.


[ הערה: איך יוכיח מן וי"ו של "ונפש" כהן משיח? ולמה דריש וי"ו זו יותר מכל ווין שבאו בכל פרשה? ]

ונפש: דרך הכתובים שבכל פרשיות שהם ענין אחד לא יכפול שם הנושא; דהא לא אמר "ונפש כי תביא עולת העוף" או "ונפש כי תביא שלמים" וכדומה, כי סמך על הנושא שהזכיר בראש הענין -- "אדם כי יקריב". רק בפרשה וענין חדש שהתחיל "וידבר ה' אל משה לאמר" יזכיר את הנושא-- "נפש כי תחטא" "אדם כי יהיה בעור בשרו". ואם כן ממה שהתחיל פרשת מנחה במלת "ונפש" מורה שהיא ענין חדש כי הפרשה מדברת בקרבן בהמה כמו שכתב "כי יקריב מן הבהמה" וכוללת עולה ושלמים. ופרשת מנחה היא כמאמר מוסגר שלכן מתחלת במלת "כי", לא במלת "אם" כמו שבארתי זה היטב (למעלה סימן יב). אך שלפי זה היה לו לומר "נפש" בלא וי"ו, שכבר בארתי (בסימן נט) שכל מקום שהפרשה מתחלת בוי"ו החיבור יש לה קישור לפרשה הקודמת לה כמו שאמרו וי"ו מוסיף על ענין ראשון.

ואמרו רבותינו שבא הוי"ו לחבר הנושאים של שני הפרשיות: "אדם (כי יקריב)...ונפש (כי תקריב)", להורות שהנושא עצמו שמביא עולה - הוא מביא גם כן מנחה; ובא לרבות כהן משיח (דאף שהמשיח יש לו מעלה לענין מנחה --שמביא מנחת חביתין בכל יום-- יש לו חסרון שאינו מביא מנחה על טומאת מקדש וקדשיו, והוה אמינא שכן לא יביא גם מנחת נדבה, תלמוד לומר "ונפש"). ועיין באילת השחר (כלל תקפה).


והנה בהוריות (דף ח ודף ט) שלש מחלוקת בדבר:

  • דלר' יוסי הגלילי ציבור ונשיא ומשיח אין חייבים בקרבן עולה ויורד כלל.
  • ולר' עקיבא: נשיא חייב בכולן חוץ משמיעת הקול; ומשיח וציבור פטורין מכולן מקרבן עולה ויורד.
  • ולר' שמעון הנשיא והמשיח חייבים, רק המשיח אין חייב על טומאת מקדש וקדשיו.

ולכאורה ממה שכתוב פה שאינו חייב על טומאת מקדש וקדשיו, ולא אמר שפטור לגמרי מקרבן עולה ויורד, משמע דאתיא כר' שמעון. אך זה אינו, דהא במה שכתב (במשנה ב') תאמר בציבור שאינו מביא על טומאת מקדש וקדשיו! הוא לאו דוקא, רק רצונו לומר שאינם מביאים קרבן עולה ויורד כלל. ולפי זה מוכרח דאתיא כר' עקיבא דאי לאו כן איך אומר משיח יוכיח שאינו מביא מנחה על טומאת מקדש וקדשיו! -- הלא יש להשיב מה לציבור שכן אינו מביא קרבן עולה ויורד כלל, מה שאין כן משיח שמביא על שמיעת הקול וביטוי שפתים! וע"כ דאתיא כר' עקיבא וטעמיה דר' עקיבא דכתיב "זה קרבן אהרן ובניו"--- זה באה חובה לו ואין אחרת באה חובה לו.

סימן צגעריכה

ויקרא ב א:
וְנֶפֶשׁ כִּי תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה לַיהוָה סֹלֶת יִהְיֶה קָרְבָּנוֹ וְיָצַק עָלֶיהָ שֶׁמֶן וְנָתַן עָלֶיהָ לְבֹנָה.


ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא נדבה פרשה ח:

[ב] הוא הדין לציבור?

  • הלא דין הוא! מה אם היחיד --שאינו מביא מנחת חובה בבל יום-- מביא מנחת נדבה, צבור --שהוא מביא מנחת חובה בכל יום-- אינו דין שיביא מנחת נדבה?!
  • לא! אם אמרת ביחיד -- שהוא מביא מנחה על טומאת מקדש וקדשיו; תאמר בצבור שאין מביא מנחה על טומאת מקדש וקדשיו!
  • משיח יוכיח! שאין מביא מנחה על טומאת מקדש וקדשיו ומביא מנחת נדבה; אף אתה אל תתמה על הצבור, שאף על פי שאין מביא מנחה על טומאת מקדש וקדשיו -- יביא מנחת נדבה!
  • תלמוד לומר 'נפש'-- היחיד מביא מנחת נדבה ואין הצבור מביא מנחת נדבה.


[ג] 'נפש...תקריב'. יכול גזירה?   תלמוד לומר "כי"-- אינה אלא רשות.


ונפש כי תקריב: כבר בארנו (בסימן הקודם) שפרשה זו מקושרת עם הפרשה שלפניה שעל זה מורה סימן הוי"ו שבא לחבר המאמרים בכל מקום. ולפי זה לא היה לו להתחיל במלת "נפש" רק היה לו לומר "וכי תקריב" [שמלת "וכי" כבר יציין שהוא תנאי חדש כמו שבארנו (בסימן יב)]

ואמרו חז"ל שבא למעט את הציבור שכן בכל מקום שתפס שם האישי מדבר באישים מיוחדים, לא בכלל האומה, כמו שאמרו איש נדחה לפסח שני ולא ציבור (פסחים סו:), "איש כל הישר בעיניו" ולא ציבור (זבחים דף קיז), ובכמה מקומות. וכן אמר בספרא (בתשעה מקומות, ציינתים בפר' צו סימן קלב) -- "ונכרתה הנפש" "ונכרתה האיש" -- ולא ציבור.

[ובארו שצריך המיעוט הזה כי בלאו הכי הייתי אומר דהציבור מביאין מנחת נדבה דהא יפה כחם לענין מנחה שמביאים בכל יום מנחת נסכים עם התמיד, ואף שגרע כוחם לענין שאין מביאין מנחה על טומאת מקדש וקדשיו (כי אין מביאין קרבן עולה ויורש כמ"ש בהוריות דף ח ע"ב) -- זה אין מגרע לענין מנחת נדבה דהא גם המשיח אף שאינו מביא מנחה על טומאת מקדש וקדשיו (כנ"ל בסימן הקודם) בכל זה מביא מנחת נדבה, וכל שכן ציבור. לכן כתב "נפש" למעט.]

ומ"ש (במשנה ג') נפש...תקריב יכול גזירה?.. -- כבר בארנו למעלה (סימן יב).

סימן צדעריכה

ויקרא ב א:
וְנֶפֶשׁ כִּי תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה לַיהוָה סֹלֶת יִהְיֶה קָרְבָּנוֹ וְיָצַק עָלֶיהָ שֶׁמֶן וְנָתַן עָלֶיהָ לְבֹנָה.


ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא נדבה פרשה ח:

"קרבן מנחה"-- מלמד שהיחיד מתנדב לבונה.

  • והלא דין הוא! נאמר "הבא בהמה והבא מנחה חובה לה" "הבא מנחה והבא לבונה חובה לה": מה מנחה שהיא באה חובה עם הבהמה-- באה נדבה בפני עצמה, אף לבונה שהיא באה חובה עם המנחה-- תבא נדבה בפני עצמה!
  • [ד] מה למנחה באה נדבה בפני עצמה -- שכן היא באה חובה בפני עצמה; תבא לבונה נדבה בפני עצמה שכן אינה באה חובה בפני עצמה?! הואיל ואינה באה חובה בפני עצמה -- לא תבא נדבה בפני עצמה!
  • תלמוד לומר "קרבן"-- מלמד שהיחיד מתנדב לבונה.  מכמה? --לא יפחות מקומץ.


[ה] ומנין שהיחיד מתנדב יין?

  • נאמר "הבא בהמה והבא מנחה חובה לה" "הבא בהמה והבא יין חובה לה": מה מנחה שהיא באה חובה עם הבהמה-- באה נדבה בפני עצמה, אף יין שהוא בא חובה עם הבהמה-- יבא נדבה בפני עצמו!
  • [ו] מה למנחה באה נדבה בפני עצמה -- שכן באה חובה בפני עצמה; יבא יין נדבה בפני עצמו שכן אינו בא חובה בפני עצמו?! הואיל ואינו בא חובה בפני עצמו -- לא יבא נדבה בפני עצמו!
  • תלמוד לומר "קרבן"-- מלמד שהיחיד מתנדב יין.  מכמה? -- לא יפחות משלשת לוגין.


[ז] ומנין שהיחיד מתנדב שמן?   הוא הדין והיא התשובה! תלמוד לומר "קרבן", דברי ר' טרפון.  אמר ר' טרפון, מה מצינו ביין שהוא בא חובה ובא נדבה, אף השמן שהוא בא חובה-- יבא נדבה.  אמר לו רבי עקיבא לא! אם אמרת ביין -- שכן הוא קרב חובתו בפני עצמו; תאמר בשמן שאין קרב חובתו בפני עצמו!


ומנין שהיחיד מתנדב עצים?  תלמוד לומר "קרבן"-- מלמד שהיחיד מתנדב עצים.  מכמה? --לא יפחות משני גזירין.


[ח] ר' יוסי אומר: קורא אני "קרבן"; יכול יהיה היחיד מתנדב קטורת וקורא אני עליו (דברים כג, כד) "מוצא שפתיך תשמור ועשית"?
מה אני מקיים (שמות ל, ט) "לֹא תַעֲלוּ עָלָיו קְטֹרֶת זָרָה וְעֹלָה"!?
יכול יתנדב ויביא על מזבח החיצון!...
תלמוד לומר (שמות לא, יא) "וְאֵת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְאֶת קְטֹרֶת הַסַּמִּים לַקֹּדֶשׁ"-- הא אין שמן המשחה וקטורת סמים קרבים אלא בפנים.


קרבן מנחה: לא מצאנו שיסמך שם קרבן אל שם אחד מן הקרבנות שיאמר "קרבן שלמים" "קרבן עולה". וגם שם "מנחה" בא תמיד לבדו. ומדוע אמר פה "קרבן מנחה"? ובזה יש דרוש תמיד כמו שכתבנו באה"ש (כלל צה). וכבר בארתי (למעלה סימן יג) כי כל מקום שבא שם הפעולה נוסף על הפעל יש בו דרוש; כי השם מורה על דבר שנמצא במציאות וכבר שמו עליו, והפעל מורה על דבר המתהוה עתה ועדן לא יצא אל המציאות; ולפי זה בעת הפעולה אי אפשר שיקרא בשם. וכמ"ש בברכות (דף יח) "יומת המת", חי הוא! אלא המת מעיקרא. ולכן דריש בספרא מה שכתב "אדם כי יקריב..קרבן" שיקדים הקדשו להקרבתו, שבהכרח שהיה קרבן קודם הפעל, כמו שכתבנו שם באורך.   וכן פה שאמר "כי תקריב קרבן מנחה" בא להודיע הטעם שיכול להתנדב מנחה, יען שהיא קרבן במקום אחר, כי היא באה תמיד עם הבהמה לנסכים לעולה ולשלמים ולכן קרבה גם בפני עצמה.

אמנם מה רצה להורות בזה? מפרש שבא ללמד שהוא הדין כל דבר הבא טפל אל המזבח יכול הוא להביאו נדבה בפני עצמו; ונלמד מזה שהוא הדין לבונה ויין ועצים שבאים טפלים אל הזבח יכול להביאם נדבה.

ובאר (במשנה ד' ה' ו' ) שלולא הריבוי אי אפשר ללמד מן הסברה במה מצינו ממנחה שיש להשיב דשאני מנחה שכבר מצינו שבאה חובה בפני עצמה כגון מנחת חוטא ומנחת קנאות ומנחת חביתין.

ואמר דלבונה לא יפחות מקומץ כמ"ש בספרא (ויקרא נדבה פרק י מ"ט) דשיעור לבונה שעם המנחה קומץ. ויין יהיה ג' לוגין כפחות שבנסכים. ומשניות אלו הובאו בש"ס מנחות (דף קד קו קז).

ובשמן חולק ר' טרפון ור' עקיבא: שדעת ר' טרפון ששמן מובא בנדבה כמו יין. ודעת ר' עקיבא ששמן אינו מובא מפני שבא בלול עם המנחה ולא בא בפני עצמו. ופלוגתתן מוזכר בזבחים (דף צא) ומנחות (דף קד). ומה שהקשה התוס' שם -- למה לי מה מצינו? הלא נלמד מקרא דכתיב "קרבן" -- לא קשיא מידי דבקרא אין מפורש רק שכל דבר הדומה למנחה שבא עם הזבח מובא גם בפני עצמו, ובשמן לא ידענו אם דומה למנחה דהא בא מעורב. וסבירא ליה לרבי טרפון שיש לו דימוי ליין שלמד אותו ממנחה, ור' עקיבא חולק שאין לו דימוי אליו.

ומ"ש ומנין שהיחיד מתנדב עצים.. נזכר במנחות (דף כ ודף קו) ושם אמר דכן הוא אומר (נחמיה י, לה) "והגורלות הפלנו על קרבן העצים".

ומ"ש דלא יפחות משני גיזרין מפני שכן מביאים למערכה של בין העברים. ובירושלמי דשקלים (פרק ו הלכה ז) מפרש שדוקא אם אמר "עצים", אבל אם אמר "עץ"-- מיבא גזר אחד.

ומה שאמר (במשנה ח') ר' יוסי אומר וכולי מובא במנחות (דף נ) ושם גריס יכול יהיה יחיד מתנדב קטורת וקורא אני "מוצא שפתיך תשמור"? ת"ל "לא תעלו עליו קטורת זרה". יכול לא יהיה יחיד מביא שאין מביא חובתו כיוצא בו, אבל ציבור יהיה מביא שמביא חובה כיוצא בה? ת"ל "לא תעלו". יכול לא יעלו על מזבח הפנימי אבל יעלו על מזבח החיצון? ת"ל "את שמן המשחה ואת קטורת הסמים לקדש ככל אשר צויתיך יעשו"-- אין לך אלא מה שאמור בענין.  ופירושו: שממה שכתב "לא תעלו" בלשון רבים מוכח שאף הצבור לא יעלו. ויש לישב גם גירסא דפה על פי מה מש"ש אפילו יחיד על מזבח החיצון. ועיין בתוס' שם ד"ה תלמוד לומר. ואין להאריך.