פתיחת התפריט הראשי

סימן קפאעריכה

ויקרא ג ט:
וְהִקְרִיב מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים אִשֶּׁה לַיהוָה חֶלְבּוֹ הָאַלְיָה תְמִימָה לְעֻמַּת הֶעָצֶה יְסִירֶנָּה וְאֶת הַחֵלֶב הַמְכַסֶּה אֶת הַקֶּרֶב וְאֵת כָּל הַחֵלֶב אֲשֶׁר עַל הַקֶּרֶב.


ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא נדבה פרק יט:

[א] "והקריב מזבח השלמים"‏[1](ויקרא ג, ג)-- אף על פי ששחטן שלא לשמו.   "מזבח השלמים" (ויקרא ג, ט)-- אף על פי שלא סמך עליהן.

"אשה"-- לשם אשים; "לה' "-- לשם מי שעשה את העולם.


והקריב מזבח השלמים: מאמר הספרא הלז כבר נזכר בבן בקר ופירשתיו למעלה (סימן קסה), שים עיניך עליו.

סימן קפבעריכה

ויקרא ג ט:
וְהִקְרִיב מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים אִשֶּׁה לַיהוָה חֶלְבּוֹ הָאַלְיָה תְמִימָה לְעֻמַּת הֶעָצֶה יְסִירֶנָּה וְאֶת הַחֵלֶב הַמְכַסֶּה אֶת הַקֶּרֶב וְאֵת כָּל הַחֵלֶב אֲשֶׁר עַל הַקֶּרֶב.


ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא נדבה פרק יט:

[ב] "חלבו האליה"-- להביא את החלב הסמוך לאליה; זה חלב שבין הפקוקלות, דברי ר' עקיבא.    ור' יהודה (ס"א ר' יהודה) אומר "חלבו האליה"-- הוקש אליה לחלב; מה החלב בשני לאוין אף האליה בשני לאוין.


חלבו האליה תמימה: כבר בארנו (בסימן קסח) שאין קרוי בשם "חלב" אלא הנפרד מן הבשר, והוא תותב קרום ונקלף; ואם לאו מקרי "שומן". ולכן התפלאו המפרשים למה יאמר "חלבו האליה" הלא שומן האליה מתערב עם הבשר ואיננו חלב. וכללא הוא שכל הנקרא בשם "חלב" נאסר באכילה (חוץ מחלב הדפנות שיש בו חמשה מיעוטים למעטו מהקרבה, ומלאו, ומכרת - בקדשים ובחולין (כנ"ל סימן קסו) שאי לאו כן אף שנתמעט מהקרבה הוא אסור באכילה). ואם כן, אם שומן האליה נקרא "חלב", למה מותר באכילה?


ויאמר הרמב"ן ז"ל שפירושו שיקריב חלבו באליה, כי אם יסור האליה לעומת העצה יוסר חלב רב עמה (רצה לומר שמצאנו הרבה פעמים שב' השימוש חסרה כמו "ירחצו מים", "כי ששת ימים", וכדומה. וכן פה פירושו חלבו באליה). וזה דעת רבי עקיבא בספרא שאמר להביא את החלב הסמוך לאליה.


ורש"י ז"ל פירש "חלבו"-- המובחר שבו. ומהו? זה "האליה תמימה". ולדעתו האליה עצמה נקרא "חלב", רק שלא נקרא "חלב" בעצם, רק בהשאלה; כי שם "חלב" הושאל אל כל מיטב כמו "בהרימכם את חלבו ממנו", "כל חלב דגן ותירוש", וכדומה. וכן מורה דעת יונתן בן עוזיאל שתרגם טיב שומניה אליתא שלימתא.    וזה דעת רב אשי שהשיב (דף קטז.) ששואל אי אליה אקראי "חלב" תאסר באכילה! אר"א "חלב האליה" אקראי, "חלב" סתמא לא אקראי - רצה לומר ששם "חלב" שבא בהשאלה על המיטב והמובחר לא בא סתם, רק נזכר תמיד אצלו הכינוי או הסמיכות מאיזה מיטב הוא מדבר כמו "ואכלו את חלב הארץ", "חלב כליות חיטה", וכדומה. ואחר שפה לא אקרי בשם "חלב" סתם (שהוא רק חותב קרום ונקלף), רק אמר "חלבו האליה" (בכינוי "חלבו" וסמוך אליו השם שבו מדבר) ואם כן פירושו מענין מיטב, לא מענין חלב.

אך הגמרא דחה תירוץ זה והקשה אלא מעתה לא ימעלו בה. ומסיק דהעיקר כתירוץ רב זביד שם שמשיב על מ"ש דמה שכתוב "כל חלב לה' " ששנה רבי שמרבה קדשים קלים למעילה (הגם שנוכל ללמוד זה מן "כאשר יורם משור זבח השלמים") בא ללמד שגם אליה מועלים בה.   והקשה אם אליה חלב תתסר באכלה!. והשיב עליך אמר קרא "כל חלב שור וכשב ועז"-- דבר השוה בשור וכשב ועז.

ולדעתי גם רב זביד דעתו על פי הפשט ש"חלבו האליה" הוא מענין מיטב; שהלא קשה למה כתבה תורה לשון זה? שמלבד שהוא למותר (כי למה לנו הסיפור הזה שהאליה מיטב), הלא טעו בו המכחישים ואמרו שהאליה חלב האסור עד שהוצרכו הגאונים, הר' סעדיה והרמב"ן, להשיב עליהם. ולא עוד אלא שכפל זה באשם (צו (ויקרא ז, ג)) "ואת כל חלבו יקריב ממנו את האליה" - הרי שם הפריד שם "חלבו" במאמר בפני עצמו, שהוא חלב ממש, וכלל גם האליה תחת שם "כל חלבו"; מזה מבואר כי רצה ללמדנו שהאליה דינה כחלב לאיזה דבר. מבואר שבא בכוונה להורות לנו שהאליה, הגם שהוא שומן מצד שמה וטבעה, דינה לענין קדש כחלב שהתורה קראה אותה בשם "חלב"; רצוני לומר שדינה כדין החלב ללמד שמה שכתוב "כל חלב לה' "-- שבא ללמד (כמ"ש בספרא (ויקרא נדבה פרק כ מ"ד), ובגמ' שם, ובכמה מקומות) שחייב על החלב משום מעילה. וכן במה שכתוב בסוף הפרשה "כל חלב לא תאכלו" שהוא לאו מיותר על חלב קדשים נוהג גם באליה דאקרי חלב לענין זה.     ובכל זאת אין לומר דהתורה קראה אותה "חלב" לענין שתאסר גם באכילה (אחר שהקיש אותה לחלב) דלענין אכילה גלה דעתו במה שכתב "כל חלב שור וכשב ועז" שרק מה שהוא חלב בכל המינים והוא החלב הגמור - אסור, לא מה שהוא אינו חלב מצד עצמו רק בכשב השלמים נתנה התורה לו דין חלב לענין קדשים לבד.

ותראה כדבָרַי ממה שכתב הרמב"ם (פ"ז מהל' מאכלות אסורות ה"ה) וזה לשונו:  האליה מותרת באכילה. לא נקראת חלב אלא לענין קרבן בלבד כמו שנקראו כליות ויותרת הכבד חלבים לענין קרבן; כמו "חלב הארץ", "חלב כליות חטה". ולפי שמרימין דברים אלו מן הקרבן לשריפה לשם נקראו "חלב", שאין שם דבר טוב אלא המורם לה’, עכ"ל.     וזה לכאורה כתירוץ רב אשי והלא הגמ' דחה תירוץ זה ומקשה אלא מעתה לא ימעלו בה ומסיק כדרב זביד משום דבעי דבר השוה בשור וכשב ועז כמ"ש בחולין (דף קיז) ובכריתות (דף ד). אך שגם רב זביד סובר כן; רק שהוא למד זה ממה שכתוב "כל חלב שור וכשב ועז" שמזה ידעינן שלענין אכילה אינו חלב כי הוא רק מיטב, לא "חלב", רק לענין מעילה נותן לו דין חלב. וכן פירש המגיד והגהות מיימון שם, וביתר ביאור בלבוש (סימן סד סע"ה). ובזה תבין מה שאמר התוס' חולין ((דף צב:) ד"ה אמר אביי) כתירוץ רב אשי. וכן בט"ז ביורה דעה (סס"ד סק"ו).

וזה דעת ר' יהודה בספרא פה שאמר הקיש אליה לחלב. מה חלב בשני לאוין אף אליה -- ר"ל כי בכריתות (דף ד) אמר דהאוכל חלב מוקדשין לוקה שתים, משום זרות ומשום חלב; ור"י סבר דלוקה שלש דיש בחלב קדשים שני לאוין דסבירא ליה דלאו "כל חלב שור וכשב" מדבר גם בקדשים. אמנם לענין אליה שאינה נוהגת בחולין דאינו דבר השוה בשור וכשב, לא יש רק לאו דחלב קדשים ד"חוקת עולם" ולאו דזרות (בלאו זה יש פלפולין שונים. עיין מכות (דף יח.), מנחות (דף עח.), ובתוס'. ואין כאן מקומו.)

סימן קפגעריכה

ויקרא ג ט:
וְהִקְרִיב מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים אִשֶּׁה לַיהוָה חֶלְבּוֹ הָאַלְיָה תְמִימָה לְעֻמַּת הֶעָצֶה יְסִירֶנָּה וְאֶת הַחֵלֶב הַמְכַסֶּה אֶת הַקֶּרֶב וְאֵת כָּל הַחֵלֶב אֲשֶׁר עַל הַקֶּרֶב.


ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא נדבה פרק יט:

[ג] "אליה"-- יכול יקיים בה מצות אליה?   תלמוד לומר "תמימה".
אי "תמימה" יכול יטלנו עם השדרה?   תלמוד לומר "לְעֻמַּת הֶעָצֶה".
אי "לְעֻמַּת הֶעָצֶה" יכול לא יכנס לפנים מן העצה?   תלמוד לומר "יסירנה"-- יכנס לפנים מן העצה.


[ הערה: איך מוכח ממלת "יסירנה" שיכנס לפנים מן העצה והלא הלשון הוא "לעומת העצה יסיר", לא לפנים ממנה? ]

האליה תמימה לעומת העצה יסירנה:    אם יאמר שם "האליה" לבד לא נדע שצריך ליטול את כולה, כי גם חלק גדול ממנה התלוי למטה יפול עליה שם זה. לכן אמר "תמימה", בלי חסרון. וזהו שאמר יכול יקיים בה מצות אליה? תלמוד לומר "תמימה".

והנה האליה כלה בסוף השדרה והוה אמינא שדי בשלוקח "עם השדרה" - רוצה לומר, במקום כלות השדרה. לכן אמר "לעומת העצה". והרד"ק בשרשיו פירש הֶעָצֶה הוא השדרה שמסתעפת כעץ שורק. וכן תרגם אונקלוס לקבל שדרתא. אבל חז"ל בחולין (דף יא) פירשו "העצה"-- כליות מלשון "עֵצָה", שהעצה מיוחס אל הכליות; שיקח האליה עם חלק השדרה שנגד הכליות. ובתוספתא (פרק ט דחולין) ואיזהו אליה? חותך ויורד עד שמגיע לעצה. נכנס לפנים מן העצה עד שמגיע לפרק, חותך ונוטל את כולה. מבואר מלשונה שמקום השדרה שמכוין נגד הכליות אין שם פרק וחוליא ואם ירצה לכיון לקחת נגד העצה ממש לא יוכל להסירו עד ישבר העצם של השדרה שבין פרק לפרק באמצעו ולכן נכנס "לפנים מן העצה", רוצה לומר למעלה מעט במקום הפרק ושם חותך.

והנה יש הבדל בין מלת לעומת ובין יתר המלות הנרדפים עמו כמו מול, נכח, נגד, לקראת. שמלת "לעומת" מציין נקודה אחת המגבלת ביושר נגד נקודה אחרת שכנגדה כמו "וְשִׁמְעִי הֹלֵךְ בְּצֵלַע הָהָר לְעֻמָּתוֹ...וַיְסַקֵּל בָּאֲבָנִים לְעֻמָּתוֹ וְעִפַּר בֶּעָפָר" (שמואל ב טז, יג), "לְעֻמַּת הַמִּסְגֶּרֶת תִּהְיֶיןָ הַטַּבָּעֹת" (שמות כה, כז), וכדומה. מה שאין כן לשון "נגד" אינו מציין הגבלת נקודה מצומצמת, רק נגד הרוח ההוא בכלל. ומלת "מול" מציין ההגבלה באורך, זה למטה מזה, סמוך אצלו, כמו שכתוב "מול העורף" מול הרואה את העורף. וכן יש הבדל ביתר לשונות כמו שכתבנו במקום אחר.

ולפי זה ממה שכתוב "לעֻמת העצה" מורה שיהיה נקודת המקום שמסיר בו האליה מכוין נגד נקודת הכליות ממש. וזהו שאמר אי לעומת העצה יכול לא יכנס לפנים מן העצה? - כי זה גדר מלת "לעומת"; רק שאם נאמר כן לא יצדק פעל "יסירנה" שפעל 'הסרה' לא יצדק רק בשני דברים שהם מחוברים זה אחרי זה ומסיר אחד מחברו, לא אם חותך עצם אחד לשנים שעל זה ישמש בלשון 'כריתה' או 'חתיכה' או 'שבירה' וכדומה. ואם יצטרך לכרות עצם השדרה באמצע הפרק, לא יצדק לשון "יסירנה" כי אז צריך לשבור או לחתוך או לכרות העצם עצמו לשנים, ולשון "הסרה" לא יצדק רק בין פרק לפרק שהם שני פרקים מדובקים זה לזה או יתרים וגידם הקושרים ביניהם ומסיר פרק אחד מחברו. וזהו שאמר תלמוד לומר "יסירנה"-- נכנס לפנים מן העצה, רוצה לומר עד הפרק שהוא למעלה מן העצה. ובכל זאת יצדק גם מלת "לעומת" כמו שמובא בתוספתא הנ"ל חותך ויורד עד שמגיע לעצה (ר"ל חותך בשר האליה לעומת העצה ממש בכיון, ובזה מקיים "לעומת", ובעת שמגיע לעצם אז) נכנס לפנים מן העצה עד שמגיע לפרק (ובזה מקיים "יסירנה", כי) חותך ונוטל את כולה, ואינו צריך לשבור העצם.

סימן קפדעריכה

ויקרא ג ט-יא:
וְהִקְרִיב מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים אִשֶּׁה לַיהוָה חֶלְבּוֹ הָאַלְיָה תְמִימָה לְעֻמַּת הֶעָצֶה יְסִירֶנָּה וְאֶת הַחֵלֶב הַמְכַסֶּה אֶת הַקֶּרֶב וְאֵת כָּל הַחֵלֶב אֲשֶׁר עַל הַקֶּרֶב.

וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵהֶן אֲשֶׁר עַל הַכְּסָלִים וְאֶת הַיֹּתֶרֶת עַל הַכָּבֵד עַל הַכְּלָיֹת יְסִירֶנָּה.

וְהִקְטִירוֹ הַכֹּהֵן הַמִּזְבֵּחָה לֶחֶם אִשֶּׁה לַיהוָה.


ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא נדבה פרק יט:

[ד] "ואת החלב המכסה את הקרב ואת כל החלב אשר על הקרב" מה תלמוד לומר?

  • שיכול יתרבה בחלב הדפנות; ודין הוא! מה [אם] בן הבקר --שנתרבה בנסכים-- נתמעט בחלב הדפנות, בן הצאן --שנתמעט בנסכים-- אינו דין שנתמעט בחלב הדפנות?!
  • לא! אם אמרת בבן הבקר-- שנתמעט באליה, תאמר בבן הצאן שנתרבה באליה?! הואיל ונתרבה באליה-- יתרבה בחלב הדפנות!...
  • תלמוד לומר "את החלב המכסה את הקרב ואת כל החלב אשר על הקרב ואת שתי הכליות..."-- אין לך אלא מה שאמור בענין.

משום ר' ישמעאל אמרו לפי שיצא לדון בדבר החדש החזירו הכתוב לכללו.


[ה] "והקטירו"-- שלא יערב חלבים בחלבים.

"לחם אשה לה' "-- למד על החלבים שהן קרוים "לחם".


[הערה: הלא כבר דרש (בסימן קסו) מה שכתוב חמשה פעמים "את החלב המכסה את הקרב" לחמשה דרשות. וכן יקשה במה שמובא לקמן (סימן קפז) גבי שלמי עז, עיי"ש. ]

את החלב המכסה את הקרב ואת כל החלב: כבר בארתי למעלה (סימן קסו) שמה שכתוב "את החלב המכסה את הקרב" מיותר שהלא נכלל בכלל "את כל החלב עשר על הקרב", ובא למעט חלב דפנות שהוא תותב קרום ונקלף. ובא לשון זה חמשה פעמים בתורה למעט: מאזהרה ומעונש בחולין, ומאזהרה ומעונש בקדשים. ואמר פה שמה שבא זה בשלמי כבש בא למיעוט החמישי שנזכר בספרא שם (ויקרא נדבה פרשה יד מ"ג) שלא יהיו בכלל הַקְרֵב. כי הגם שפרט בבן בקר שרק החלב המכסה ולא חלב דפנות, הייתי טועה לאמר שבן צאן שנתרבה באליה יתרבה בחלב הדפנות גם כן. לכן פרט את פרטיהן בבן צאן בפני עצמו.

ודעת ר' ישמעאל שבבן צאן הוכרח לכתוב הפרטים שנית מפני שיצא לידון בדבר החדש שהיא האליה, ואי אפשר להחזירו לכללו עד שיחזירנו הכתוב בפירוש.   ודעת תנא קמא דשאני הכא שאינו סותר לכללו כמו שאמרו התוס' בזבחים (דף מט.) ד"ה לפי.


ומה שאמר (במשנה ה')‏[2] "והקטירו"-- שלא יערב חלבים בחלבים - כבר כתוב (ויקרא נדבה פרשה יד מ"י) ומבואר (בסימן קעד).

ומה שאמר שם למד על החלבים שהם קרוים "לחם" - כבר בארתי (בסימן קעה).



  1. ^ הגהתי כאן על פי פירוש המלבי"ם (סימן קסה), עיי"ש. אולם גירסת טקסט הספרא של דפוס המלבי"ם עצמו: "והקריב מזבח"-- אף על פי ששחטו שלא לשמו. "השלמים"-- אף על פי...
  2. ^ בדפוס כתוב משנה א. והגהתי כפי ראות עיני- ויקיעורך