עשירית האיפה/ויקרא נדבה/פרשה ב
עשירית האיפה על הספרא
מפרשים על הפרק: מלבי"ם | חפץ חיים | קרבן אהרן | הר"ש | רבינו הלל | הראב"ד | עשירית האיפה
פרשתא ב עריכה
( א ): תיבת בני ישראל יתר, ובהכרח בא למעט העכו"ם. ומהבאת קרבן אי אפשר למעט שהרי נתרבו בהבאת קרבן נדבה לזה אמר דהמיעוט אם הביאו העכו"ם קרבן לא יסמכו עליו.
וכי איזה מדה מרובה: כלומר אחר דמעטינהו מן התנופה לא היה צריך מיעוט לסמיכה.
בדבר שיש בו רוח חיים: כמו עולות שלמים ובדבר שאין בו רוח חיים כגון לחם ומנחות.
בכל חוברין: שאם שותפין מביאין קרבן הכל סומכין עליו ואין הכל מניפין אלא אחד מניף על כולם. ואע"פ שיש עוד ריבוי בתנופה כגון קרבנות צבור וכגון שחוטים, כל אלו נושאים מקבלים התנופה והכל דבר אחד. אבל ריבוי הסמכה הוא מצד פועלי הסמיכה ולכן בא הכתוב למעטם. ועיין מנחות פרק י' דף צ"ד.
(ב) בני ישראל: מלת "בני" דרש למעט נשים מהסמיכה על קרבנם. וקרא אתא לאוסרן בסמיכה כי לפוטרן הוא מ"ע שהזמן גרמא ביום מקריבין ולא בלילה.
אמר ר' יוסי אמר לי אבא וכו': בגמרא מוקי לה דאמרינן להו לנשים אקפו ידייכו כדי דלא לעביד עבודה בקדשים.
לא מפני שהסמיכה: מפרש בגמרא חדא ועוד. חדא דליתא לסמיכה כלל כי הסמיכה הוא בכל כח, ועוד כדי לעשות נחת רוח לנשים. העולה משיטת רש"י זללה"ה כי לדברי התנא קמא שהוא ר' יהודה כל מצות שהנשים פטורות אם יש איזה צד איסור בדבר אסורים לעשות המצוה. כגון בכאן אם יסמכו על הקרבן בכל כחם יעשו איסור גמור. ואוסר ר' יהודה אפילו בהקפת ידים דלא יזלזלו בקדשים. ולדברי ר' יוסי נשים מותרים לעשות המצות ורשות להם אפילו היכא שיש איסור כגון כאן מותרים לסמוך בכל כחם וכן שעטנז בציצית מותרים ללבוש. ומה שמוקי בגמרא המעשה דאבא אלעזר בהקפת ידים היינו שזה מוכיח מהברייתא שזה היה קרבן הבעלים ולא קרבן של נשים בעצמן שהסמיכה לא היה אלא מפני נחת רוח להראות להם שיש להם חלק בקרבן בעליהם גם כן. ולכן בהכרח אסורה הסמיכה בכל כח אלא בהפקת היד. ואעפ"כ מביא ראיה כי אם הנשים לא יסמכו על קרבן שלהם למה יעשו זאת על קרבן בעליהם. אלא בודאי שעל קרבניהם סומכין אפילו בכל כחם ולכן לעשות להם נחת רוח יסמכו כאן על כל פנים בהקפה של היד.
(ג) אדם וכו': הוצרך לרבות הגרים אע"פ שגם מן העכו"ם מקבלין קרבנות אבל בהכרח לדרוש אדם לרבות גרים מחמת שאנו דורשין מכם בכם חלקתי ולא בין האומות, והכרח יש חילוק בישראל, ולכן אנו דנין על איזה מהם נטיל המיעוט, אם על גרים או על מותר. והתחיל לדון אדם לרבות הגרים, החילוק בין תיבת אדם המורה גם כן על קומת אדם הישראלי ובן תיבת ישראל, ששם "ישראל" מורה על איש הישראלי אשר הוא מנוקה מכל פגם ומושרש בשורש ישראל. ותיבת "אדם" יורה אפילו אותן שנדחו מקומות ישראלי והחזירו או שעתיד להחזיר. ומעתה נידון מכם להוציא מומר לעכו"ם שהשתא נידח מכם.
ומה ראית אמור אדם לרבות מומר לעכו"ם אע"פ שהשתא נידח מכם הרי לא ידח ממנו נדח ועתיד להחזיר אליכם, מכם להוציא את הגרים שאינם ממשפחותיכם. ת"ל בני ישראל שהוא יורה על שם ישראל המנוקה מכל פגם והרי גם הגרים בכללם שהם החזירו עצמם אחר שכבר נדחו והרי הם מנוקים מכל פגם לקבל הברית ישראל, יצא מומר לעכו"ם.
אי מה ישראל בני מקבלי ברית: ירצה, אילו לאמר נאמר אלא תיבת בני ישראל הייתי אומר אמת תיבת ישראל מורה על ישראל המנוקה אבל תיבת בני יהיה מורה דוקא על בני ישראל אע"פ שהוא לא יהיה ישראל ת"ל מכם שירצה שאינו חס באבות. אלא בכם שהם יהיה ישראלים ישראל קדושים הם. ומעתה על המשפחה אינו חושש שהרי כתיב בני ישראל שירצה נשמו' טהורים יהיה מי שיהיה בשם ישראל יכונה ועל האבות אינו חושש שהרי כתיב מכם. והבן מאוד.
(ד) יכול גזירה: שירצה שתיבת כי יקריב הוא מיותר, שהיה די לומר אדם מכם מן הבהמה תקריב, אלא בא לומר שהוא מדבר מקרבן נדב' כי יקריב כשיקריב קרבן לה'. כי היה לו לומר לה' קרבן ויהיה השם שלם ואמר קרבן לה' לומר שצריך שיהיה נקרא קרבן קודם הקרבת להשם הנכבד דהיינו שיקדישהו מקודם הקרבתו.
ור"ש פליג על זה הפירוש שפסוק זה אינו מדבר על שעת הקרבה שאז בודאי עצם הקרבן הוא הקרבת להשם ואז בודאי לה' קרבן הוה ליה למימר, אלא הפסוק מדבר על שעת הנדר ומורה לנו שיהיה דיבר הנדר קרבן לה' כך יקדשהו ולא יאמר לה' קרבן דילמא מימלך או מיית ונמצא שהוציא שם שמים לבטלה.
והלא קל וחומר: גירסא הגמרא ומה זה שלא נתכווין אלא להזכיר שם שמים על הקרבן והוא כנ"ל שהחשש הוא דלמא מימלך, ולפי גירסתינו צריכין לבאר שהחשש הוא על אותו רגע שאמר לה' וקודם שאמר תיבת קרבן הוא נראה כבטלה ולכן אמר מה מי שהוא עתיד להתקדש, עיין ספרי האזינו ותראה שטעם ר"ש שלא יזכיר שם שמים בריקנא כי קודם שיאמר תיבת קרבן הרי מזכיר שם שמים לא על דבר שיחול עליו ברכות וקדושות השם.
וז"ל הספרי: ר"ש בן יוחאי אומר מנין שלא יאמר אדם לה' עולה אלא עולה לה', ת"ל קרבן לה', והרי דברים קל וחומר, ומה אלו שהם מוקדשים לשמים אמר המקום אל יחול שמי עליהן עד שיקדשו, המקדש שמו של מקום בחנם ובמקום בזיון על אחת כמה וכמה, עכ"ל. ובזה תבין היטב לשון זה.
(ה) ר' יוסי: ביאר הטעם שאמר קרבן לה' דהיינו להורות לנו שכל התקרבות והתייחדות לא יהיה אלא בשם המיוחד לישראל. ולכן אילו אמר לה' קרבן דהיינו שיתייחד השם הנכבד הייתי אומר דחדא מינייהו נקיט, אבל הוא הדין שם אחר, ולכן אמר קרבן דהיינו שכל מיני התקרבות לא יהיה אלא בשם המיוחד, כי זבחי אלהים הוא רוח נשברה, והבינהו.
(ו) בהמה ת"ל בקר: שהוא כלל ופרט, אין בכלל אלא מה שבפרט. ואח"כ אמר יכול לא יביא ואם הביא כשר. ואע"פ שיקשה לך האיך אפשר כיון שהתורה מיעטה בכלל ופרט, אין לך בו אלא פרטו, בקר וצאן אין, מידי אחרינא לא, ולכן ביאר במשל שהביא.
כוונתו שהפסוק אומר אדם כי יקריב קרבן לה' דהיינו שירצה שיתקרב ויתייחד השם הנכבד והנורא אזי מן הבהמה ומן הבקר תקריבו את קרבנכם וגזירת הכתוב הוא כך על ידי אדם יתייחד השם הנכבד ועל ידי מעש' של הקרבן יתקרב ענפי הקדוש' שהוא מורה על זה תיבת קרבנכם, והבינהו מאוד כי עמוק הוא והמשכיל יבין.
ולכן כיון להפסוק מדבר מעצם התקרבת של השם הנכבד אשר על ידו יתקרבו ענפי הקדושה ולכן אם כבר הוא הביא בהמה ונתקרבו על ידו יכול יביא אח"כ חיה ויהי' פעולת הבאת החיה שיתוסף השפע והאור על ידו ומזה אין הפסוק מדבר לשלול אותו. ת"ל אם עולה קרבנו אם מן הבקר, תיבת קרבנו הוא מיותר. אלא להורות ויכפול באזהרה מבלי להביא אפילו לתוספת דהיינו לדורן(?) אשר שם עולה מורה והבן.
כך הוא לפי גירסת הגמרא בזבחים דף פ"ג. ולפי גירסתנו ירצה לומר כמוסיף על דבריו דהיינו שיתוסף ענפי הקדושה, ת"ל תקריבו, שגם את קרבנכם יהיה נקרבים מבקר וצאן והבנהו מאוד, עיין זוהר סוף פקודי (ח"ב רסח, ב) בסוד אדם ובהמה תושיע ה'.
(ז' ח') מן הבהמה: מלת "מן" דרש שהוא יורה על הקצת. ומה אם בעל מום ירצה שהמום על ידי עבירה יותר חמור מהמום שהוא על ידי הטבע. ואמר לו שור שחרש עם החמור יוכיח, ומזה אנו רואין שמה שנעבד עבירה בשור אין זה מום בו כי הוא לא עבר כלל ולא נירשום בו שמץ תיעוב מה שאדם עבר עמו עבירה ואח"כ לא אם אמרת בשור וחמור לא נירשום בו מן התיעוב שכן אנו רואין שאין השור חייב כלום אבל ברובע ונרבע כיון שהשור נסקל גם כן הרי אנו רואין שבודאי נרשם בו רושם מן התיעוב והוא בודאי מום גדול יותר ולכן מה לי עד אחד או שני עדים אע"פ שהוא פטור ממיתה על ידי עד אחד או על פי הבעלים זהו אע"פ שאנו יודעין שהוא אמת אבל גזירת הכתוב הוא כמיתת בעלים כך מיתת השור ואי אפשר להרוג ע"פ עד אחד אבל להקרבה אין חילוק כיון שנרשם בו התיעוב. ואח"כ אמר לו התנא טול לך מה שהבאת שאתה רוצ' להביא מחיוב מיתה ראיה שנרשם בו התיעוב והוא מום גדול ואתה רוצה להביא מזה גם כן לעד אחד ועל פי הבעלים טול לך זאת שאני אומר לך שלא תוכל להביא אלא לשנעבדה בו עבירה על פי שני עדים. אבל אם הוא על פי עד אחד או על פי הבעלים לא שהרי אין בו חיוב מיתה והסברא יהיה כי לעולם בבהמה לא נרשם שום דבר מהתיעוב כי היא לא עשתה עבירה ומה שאנו מחייבין מיתה לה הוא מפני שבאה תקלה לאדם על ידה.
ובהכרח תוכל להביא רובע ונרבע על פי שני עדים כיון שהוא מחייב מיתה בבית דין אין לך מום גדול מזה אבל על פי עד אחד או על פי הבעלים כיון שהוא פטור ממיתה הוא כשר לקרבן כי לא נרשם בה כלל מהתיעוב שהיה נקרא עליה שם בעל מום. ועל פירושינו זה כיוון רש"י זללה"ה ויסיר לך המבוכת שהקשו עליו והדוחקים שדחקו בדבריו.
ואח"כ דן רבי ישמעאל קל וחומר אחר והוא פשיט והשיב לו רבי עקיבא מה לבעל מום שיועיל עד אחד שכן מומו בגלוי והרי הוא כשני עדים. אבל ברובע צריכין בהכרח שני עדים כי אין מומו בגלוי.
(ט) מן הבקר וכו': והלא דין הוא שנעבד יהיה אסור לגבוה ולא צריך קרא וצורת הקל וחומר הוא כך, ומה אתנן שאנו רואין שאסורה הוא, קל, שאם צפתה את האתנן אינו אוסר את הצפוי לגבוה, הרי אנו רואין שאין בו כל כך מן התיעוב. נעבד לעכו"ם שאנו רואין שנרשם בו התיעוב הרבה שהרי הוא אוסר את הצפוי אפילו להדיוט, אינו דין שיאסר הוא עצמו לגבוה אע"פ שלהדיוט הוא עצמו מותר זהו מפני גזירת הכתוב אין בעלי חיים נאסרין אבל אע"פ כן אנו רואין שנקלט בו תיעוב הרבה כיון שאוסר את הצפוי שעליו הרי הוא בודאי מום גדול לגבי מזבח.
ואחר כך אמר או חלוף, שאלו לא נאמר קרא לאסור הנעבד לגבוה הייתי אומר מקל וחומר שגם הצפוי של נעבד יהיה מותר. ואחר כך השיב לו אם כן בטלת לא תחמוד כסף, הילכך ליכא למימר חלוף. ואם כן תדון מזה שהבהמה עצמה יהיה אסורה לגבוה ולא צריך קרא.
ואחר כך אמר אני אקיימנו שהצפוי יהא מותר ואז גם הבהמה מותרת לגבוה אם כן צריך קרא לאסור הבהמה לגבוה ואזי לא תחלוק בהצפוי בין בע"ח לשאינו בע"ח כיון שנאסר לגבוה קרינן ביה לא תחמוד.
(י') וכשהוא אומר מן הבקר למטה: דהיינו אם עולה קרבנו אם מן הבקר, להוציא את הטריפה שאין לנו דבר אחר למעט. ולכן אמר שאין ת"ל כי לעיל ממשמעות הכתוב ממע' כבמואר בגמרא מן הבהמה להוציא את הרובע שנאמר כי יתן איש שכבתו בבהמה ומן הבקר להוציא את הנעבד שנאמר וימירו את כבודם בתבנית שור, אבל בכאן מיתור הלשון ממעט הטריפה ולא מהמשמעות ולכן דייק לומר שאין ת"ל.
ואמר והלא דין הוא ולא צריך קרא, ומה בעל מום שהוא מותר לחולין הרי אנו רואין שלא נרשם בו שום תיעוב אעפ"כ אסור לגבוה, טריפה האסורה הרי הוא משורשת בשורש תיעוב אינו דין שיאסר לגבוה.
והשיב חלב ודם יוכיחו שאסורין לחולין ובודאי נשרוש בהם שורש תיעוב רב אעפ"כ מותרין לגבוה כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא. והבן.
ומעתה הסברא הוא בהיפך, שלגבוה לא יאסר דבר שנתקלקל מחמת רע.
ואחר כך השיב לו מה לחלב ודם שהן מדבר המותר הן אמת סבתרך שיש סברא שאצל גבוה יכשר יותר דבר שיש בו אחיזות הרע אבל אנו לא מצינו למימר סברא זה אלא שהוא בא מן המותר דהיינו חלב ודם. אבל טריפה שכולה אסורה היא יותר מאוסה מן הבעל מום. ואנו אין אנו יכולין להביא את הטריפה שכולה אסורה שיקריבוהו לפני השם.
ואמר לו מליקה תוכיח, הרי אע"פ שכולה אסורה להדיוט נכשרת לפני המקום ברוך הוא.
והשיב לו לא אם אמרת במליקה שקדושת' אוסרתה והאיך אפשר שידבק בה איזה תיעוב כיון שקדושתה ודרך הכשירה שצוה האל ב"ה אוסרתה ולכן אי אפשר לידבק בה בשעת איסורה שום תיעוב חיצוני, תאמר בטריפה שכבר נאסר' ונדבק בה הרע א"א להקריב לפני המקום ב"ה וב"ש כי אין לך מום גדול מזה.
ואח"כ אמר השבת דהיינו אם יש לך איזה תשובה להשיב עוד שטריפה יהיה נכשר לפני המקום ב"ה, ולזה צריך קרא לפרש למעט את הטרפ'.
ובגמרא דף ה' (מנחות ו, א) מסיק רב אשי משום דאיכא למימר מעיקרא דדינא פירכא מהיכא קא מייתית לה מבעל מום מה לבעל מום שכן עשה בו מקריבין כקריבין, דהיינו הכהן המקריב פסול אם הוא בעל מום ומצד חומר זה פסול לגבוה בעל מום, אבל בטריפה כהן טרפה כשר להקריב. אמר ליה רב אחא לרב אשי יוצא דופן יוכיח שלא עשה בו מקריבין כקריבין ומותר להדיוט ואסור לגבוה, וכל שכן טריפה שאסורה להדיוט אינו דין שיאסר לגבוה. מה ליוצא דופן שכן אינו קדוש בבכורה, וכיון שהוא דוחה קדושת הבכורה דוחה גם כן קדושת הקרבן, תאמר בטרפה שהוא קדוש בבכורה יקבל גם כן קדושת הקרבן. ועל זה השיב בעל מום יוכיח שקדוש בבכורה ולא בקרבן. מה לבעל מום שכן עשה מקריבין כקריבין. יוצא דופן יוכיח. וחזר הדין לא ראי זה כראי זה, הצד השוה שבהן שמותרין להדיוט ואסורין לגבוה, כ"ש טרפה שאסורה להדיוט אינו דין שיאסר לגבוה. מה לצד השוה שבהן שכן מומם ניכר, תאמר בטריפה שאין מומם ניכר. ולהכי איצטריך קרא. עכ"ל הגמרא ופירושה.
ומה שאמר מומם ניכר - פירש רש"י בעל מום אינו פוסל אלא בגלוי ויוצא דופן אית ליה קלא, אבל טריפה יכול להיות בבני מעים במקום מכוסה ולכך איצטריך קרא למעטה.
(יא) מן הצאן: המוקצה היינו שהוקצה אותה לעכו"ם ולא עבדוהו.
וא"ו יתירה להוציא את הנוגח:
אמר ר' שמעון: דאחר ששניהם יש להם דין אחד דהיינו סקילה, למה לי תרוויהו.
רובע עשה בו אונס כרצון: דהרי נרב' בודאי אנוס הוא ונסקל ממיל' ה"ה לרובע אונס כגון שנתקשה כבר למינו ותקפתו האשה והביאתו עליה והוא גם כן חייב. אבל נוגח אונס דהיינו שור האיצטדין פטור. ולזה לא מצי למליף נוגח מרובע שיש ברובע צד חמור משא"כ בנוגח.
וכן יש בנוגח צד חמור אשר לא מצי יליף רובע ממנו, שנוגח משלם כופר דהיינו הבעלים, משא"כ ברובע שאע"פ שעל ידי רביעתו דהיינו אפילו שקפץ עליה לרובעה כיון שנתרצת אח"כ אנו מביאין אותה לב"ד וסוקלין אות' אעפ"כ קיל רובע שהיא נהרגת על ידו והבעלים אינן משלמין את הכופר ולכן לא מצי יליף מנוגח. זהו פירוש אביי.
ורבא מפרש אפילו אם הרג השור בעצמו את האשה אינו משלם בעל השור כופר כיון שהשור להנאת עצמו נתכוין.
יש ברובע מה שאין בנעבד: אע"פ שהן שווין במה שהן מותרין להדיוט. והשאר מבואר.
סליק פירקא בעזר אדון יחיד