עשירית האיפה על ספרא/ויקרא נדבה/פרק ו
עשירית האיפה על הספרא
מפרשים על הפרק: מלבי"ם | חפץ חיים | קרבן אהרן | הר"ש | רבינו הלל | הראב"ד | עשירית האיפה
פרק ו עריכה
(א) וערכו: יכול אפילו מאה כהנים יהא עוסקים בהערכות, עשרה כהנים לכל אבר ואבר, להכי נקיט מאה, ת"ל וערך לשון יחיד.
הא כיצד אחד עורך שני אברים: ומעתה יתקיימו ב' הפסוקים, קרא "וערכו" קאי על כל הבהמה שרבים עוסקים בה וזהו אמרו "וערכו את הנתחים" - כל הנתחים, וקרא "וערך" קאי על ראש ופדר שהם ב' אברים לכהן אחד. כך פירש הרב.
אבל אין צורך לדחוק, שבהכרח באומרו "וערך אותם" שהם לשון רבים לא פחות מב' אברים ותפסת מיעוט תפשת.
ואחד בקרביים אין צריך קרא כי בהכרח צריך כהן.
ור"ע יליף "וערכו" - ב', "בני" - שנים, "הכהנים" - שנים. כי תפשת מיעוט תפשת.
ובמסכת יומא (דף כז.) קשיא ליה לר' אלעזר האי בבן בקר כתיב, ובן הבקר עשרים וארבעה כהנים עוסקים. ותירץ שעל כרחך האי פסוק בעולת תמיד מיירי דכתיב ביה "על העצים אשר על האש אשר על המזבח" שהוא כולו יתר, אלא ע"כ בא להורות סידר המערכה שצריך מקודם הערכה של נסכים הערכה של עצים ואש על המזבח וזה לא יצטרך אלא בעולת תמיד שהוא טלה. ועיין שם דף כ"ז וברש"י שם.
הקרחנים: כך גירסת הגמרא בבכורות, והאי תנא סבר ליה קרח כשר מן התורה. וע' בכורות. וגירסתנו "לרבות הקרבים" ודרש ליה מיתור ה' ד"הכהנים", דהיה לו לומר "כהנים בני אהרן" ואמר "הכהנים" לרבות עוד כהן לקרביים.
(ב) מלמד שאין הראש והפדר מתנתחים: כי סדר הנתוח, טלה בששה פר בכ"ד, זהו תלוי לפי סדר המנהג שיהיה קרוי נתח דהיינו דבר חשוב. וצותה התורה אצל טלה שלא יפחות מששה כהנים עכ"פ שזה לא ישתנה, ואם אח"כ ישתנה הטלאים למעליותא הרשות ביד כהנים להוסיף לפי ראות עיניהם ובלבד שלא יהיה נתחים לנתחים אלא שיהיה קרוי נתח. ולכן הפר בכ"ד, וגם בפר אסור לנתוח נתחים לנתחים, אבל הכל לפי ראות עיני בית דין של כהנים שיהיה קרוי נתח דהיינו דבר חשוב. ולכן בפר קבעו כ"ד.
והדורות לא נשתנו. ולכן תמיד היה טלה בששה פר בכ"ד. אבל הראש והפדר אע"פ שב"ד יראו שגם אם ינתחוהו יהיה קרוי נתח דבר חשוב אסור לנתוח הראש והפדר. ולכן פירש הכתוב ראש ופדר בפני עצמו ולא כללו עם הנתחים שהם אינם מתנתחים כלל בשום זמן. כך פירש הראב"ד והוא פירוש מורווח. ודברי הרב לא הבנתי.
דבר אחר מפרש כך, וערכו את הנתחים ואמר הכתוב אח"כ סדר עריכות הראש והפדר, את הראש ואת הפדר, להורות שהם שניהם דבוקים יחד להעלות דרך כבוד ותיבת "את הראש" הוא מילאת בפ"ע. ומלת "ואת הפדר" הוא כמו עם הפדר.
ומנין שהראש קודמין וכו' ת"ל: בכן[1] צאן את ראשו ואת פדרו ואח"כ יערך לומר שהם קודמין לסדר המערכה.
(ג): ר' חייא מפרש דלהכי הוצרך קרא לפרש ראש ופדר, דאילו לא נכתוב הייתי אומר דקרא מסדר והפשיט ונתח והייתי אומר שאין בכלל הנתחים אלא אותם שהם בכלל ההפשט, והראש אינו בכלל ההפשט אלא מקריב כמות שהוא, הייתי אומר שאינו בכלל הקרבה הואיל ואינו בכלל ההפשט שכבר הותז בשחיטה.
ת"ל את ראשו ואת פדרו: מפרש בגמרא בפרק קמא דחולין, תנא פתח בראש ופדר ומסיים בראשו ופדרו. ומפרש בגמרא דהכי קאמר ת"ל ואת ראשו את פדרו להורות שראש ופדר קודמין לכל האברים.
ומעתה אייתר ליה "את הראש ואת הפדר" דבן הבקר להורות שחיטה מן הצואר דלגופיה לא איצטריך שיהיה הוא נקרב אם הוא קודם בודאי שנקרב אלא להורות שחיטה מן הצואר. ואת הפדר הוצרך לומר שמעליהו דרך כבוד ע"ש בגמרא היטב.
(ד) עצים נתוכים להיות אש: נתוכים לשון כהתוך כסף (יחזקאל כב, כב) דהיינו שהם יבישים ונתוכים מהרה להיות אש.
חוץ משל זית וגפן: בגמרא תמיד פליגו רב פפא ורב אחא. ר"פ מפרש משום שיש בהם קשרים ומפקי מיא ואינם שורפין יפה. ורב אחא מפרש אפילו בלא טעם זה אסור משום ישוב ארץ ישראל שלא ישרפו הגפנים והזיתים ולא ימצא יין ושמן.
עץ שמן: הוא מין עץ שדולק יפה כמו נר.
ר' אלעזר מוסיף: יש חלופי גירסאות בגמרא בטעם ר' אלעזר, כי לגירסא הנ"ל הטעם מבואר שבקשרים פליגו. ת"ק לא אסר אלא זית וגפן שקשרים שלהם הולכין עד לפני' ור' אלעזר מוסיף לאיסורא אף אלו אע"פ שקשריהם אינו אלא בחוץ גם כן אסור. נמצא ר' אליעזר[2] מוסיף לאיסורא וקאי ר' אליעזר אלמעלה על איסור ולרב אחא דאמר משום ישוב א"י סבר גם כן הטעם דקשרים אלא שהוסיף עוד טעם משום ישוב ארץ ישראל.
וצריך לומר לרב אחא בתאנה ודקל דשרי ת"ק הרי גם בהם יש ישוב אלא צריך לומר בכגון דלא עבדי פירי שאין בהם משום ישוב ארץ ישראל.
ואיכא גירסא אחרינא בגמרא, ר"פ אומר משום דקטמי היינו שנעשין אפר תיכ' ואין כח חמימותן יפה ולכן אסירי זית וגפן שצריכין נתיכון להיות אש דהיינו אע"פ שניתוכון צריכין להיות אש ולא אפר תיכף. ורב אחא מוסיף משום ישוב א"י. ופליגו ת"ק ור' אליעזר בהא. ת"ק סבר זית וגפן אסירי משום שנעשין אפר תיכף, בין מבחוץ בין מבפנים, והוא הדין לחרוב ודקל וכיוצא שנעשו אפר תיכף מבחוץ בקליפותן גם כן אסירי. ור"א מתיר בחרוב ודקל וכיוצא ומוסיף להיתרא קאמר משום שאין נעשין אפר תיכף אלא מבחוץ אבל מבפנים לא ולכן מותרים. ע"ש היטב בגמרא דתמיד.
(ה) מה מזבח: יתור תיבה "על המזבח" דרש, שבא להקיש עצים למזבח.
ר' אליעזר דרש שצריך שיהיה עצים חדשים אבל עצים שיהיה משל ציבור לא צריך קרא לזה, כי יליף ליה ממלת(?) שבא עם המנחה בכלי אחד ובאה משל ציבור מכל שכן עצים. ות"ק סבר מה למלח שהוא דבר מיעוט לכל קרבן אבל עצים ואש הוא דבר מרובה לכל קרבן יכול יבא מתוך ביתו ת"ל על המזבח.
דבר אחר שלא יהיו שני גזרי עצים ארוכים ויוצאים חוץ למערכה אלא יהיה על המזבח דייקא.
(ו) והקרב: למטה בבן צאן כתיב, והוא יתר דכבר אמרו בבן הבקר "וקרבו וכרעו ירחץ", ולכן דרש שמה ששינה כאן ואמר קרב ולא אמר קרבו לומר אע"פ שנתערבו עם אחר שאינו קרבו דייקא.
ומאומרו "הקרב" בתוספת ה' ממעט פסולין דהיינו דוקא קרב המיוחד דהיינו כשר ולא פסול.
ומאומרו בבן בקר "וקרבו" בתוספת וא"ו ממעט אפילו נתערב בקדשי קדשים וכו'.
(ז) ירחץ: אילו לא אמר "במים" הייתי למוד גזירה שוה מפסוק "והיה לפנות ערב ירחץ במים". מה רחיצה דלהלן בארבעים סאה, דהרי כתיב "כל בשרו" - מים שכל בשרו עולה בהם דהיינו מ' סאה, אף כאן מ' סאה. ת"ל במים דהיינו מים כל שהן בלבד, שירחץ אותן במים.
וכל אלו המיעוטין ממשמעות הכתוב דרשי ולא מיתור תיבה אלא דריש ששם 'מים' לא יסבול בכללו לא יין ולא מזוג אלא כל מים ואפילו מכונסים אפילו שאינו מים חיים, הכל נקרא מים.
ומעתה קל וחומר למי כיור, למאן דאמר מי כיור צריך מים חיים הק"ו הוא למים חיים שהם בודאי כשירים ולמאן דאמר מי כיור אינו צריכין מים חיים הק"ו הוא מחמת שהם קדושים מכל שכן שיכשרו ולא יזיק להם מה שיש להם שם לווי מי כיור.
(ח) והקטיר: דייק התנא מאומר והקטיר ולא והקטיר', ולכך מפרש והקטי' יהיה מה שיהיה.
ומאומרו "המזבחה" יתר, דאטו אנן מקום הקטרה לא ידעינן, אלא להורות דוקא כשהן בראש המזבח.
(ט): עיין זבחים פרק ט' בגמרא.
עולה לשם עולה: לאפוקי שלמים.
לשם אישים: לאפוקי שיעשה אותם בבשר צלי לבד אלא צריך שישרף אותם האש והיינו לשם אישים. והבינהו.
לשם ריח: ולא שיצלה אותם תחלה ואח"כ יעלם למערכה אלא צריך שינדוף ריחם על המערכה.
ניחוח לשם נחת רוח: ולהסיר חרון אף וכעס.
לה' למי שעשה את העולם: להחזיר הכל לשורשו למי שעשה את העולם והבינהו. ועוד יש טעם פשיט בטעם חמשה חלקי הנפש המבוארין בפיוט ראש השנה.
- עולה לשם עולה הוא הנפש עולה עמו ואינה יורדת
- לשם אישים לטעם רוח ה' דיבר בו על ידי כח מלאכי אישים
- ריח לטעם נשמה שאינה נתפסת אלא כריח כידוע
- ניחוח לטעם חיה בא שבת וכו'
- לשם מי שעשה את העולם לטעם יחידה, כי הוא יחיד ומיוחד הוא ושמו וישראל אחד.
קצרתי כי אין כאן מקום לענינים אלו.