פתיחת התפריט הראשי

סימן קמגעריכה

ויקרא ב יג:
וְכָל קָרְבַּן מִנְחָתְךָ בַּמֶּלַח תִּמְלָח וְלֹא תַשְׁבִּית מֶלַח בְּרִית אֱלֹהֶיךָ מֵעַל מִנְחָתֶךָ עַל כָּל קָרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח.


ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא נדבה פרק יד:

[א] אילו אומר "וכל קרבן...תקריב מלח", יכול אף על העצים אף על הדם...   תלמוד לומר "קרבן מנחתך"-- מה קרבן מנחתך - דבר שאחרים באים חובה לו, יצאו העצים והדם שאין אחרים באים חובה להן.

[ב] אי מה "קרבן מנחתך" דבר שהוא מתיר, אף אני אביא את הדם שהוא מתיר...   תלמוד לומר "מעל מנחתך"-- לא מעל דמך.

אי "מעל מנחתך" יכול תהיה מנחה כולה טעונה מלח?...   תלמוד לומר "קרבן"-- הקומץ טעון מלח ואין מנחה כולה טעונה מלח.

[ג] אין לי אלא הקומץ; מנין לרבות את הלבונה?   תלמוד לומר "על כל קרבנך תקריב מלח".

ארבה את הלבונה הבאה עם המנחה; מנין לבונה הבאה בפני עצמה ולבונה הבאה עם לחם הפנים (והקטרת) ואמורי חטאת ואמורי אשם ואמורי קדשי קדשים ואמורי קדשים קלים; מנחת כהנים ומנחת כהן משיח ומנחת נסכים ואיברי עולה ועולת העוף מנין?    תלמוד לומר "על כל קרבנך".


[ד] ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר: ומה "קרבן מנחתך" דבר שיש בו טומאה ועולה לאשים על מזבח החיצון-- יצאו העצים שאין בהם טומאה, יצא דם שאינו עולה לאשים, יצא הקטורת שאינו על מזבח החיצון.


וכל קרבן מנחתך במלח תמלח: הנה אחר שאמר "על כל קרבנך תקריב מלח" שכולל כל הקרבנות, למה פרט בייחוד "וכל קרבן מנחתך..תמלח"? ולמה כפל דבריו "ולא תשבית מלח..מעל מנחתך", והלא זה כולל "בכל קרבן", לא במנחה לבד? ולמה אמר "וכל קרבן מנחתך" שכבר בארנו (באילת השחר כלל צה) שאין דרך הלשון לאמר "קרבן שלמים" "קרבן עולה"; שתמיד יאמר "שלמים" "עולה" "מנחה". ולמה הוסיף שם הסוג "קרבן"?

ומבואר אצלינו ששם הסוג הנוסף אל שם האישי עושה אותו שם מיני ורצונו לומר קרבן הדומה למנחה. ופירשו חז"ל שבמה שכתב "וכל קרבן מנחתך" הוא שם הכלל -- כל קרבן שהוא כמנחה. כי אם יאמר שם "קרבן" לבד שהוא שם הסוג נאמר שאף עצים ודם צריכים מלח דאקרי גם כן "קרבן". לכן אמר "קרבן מנחתך" שהוא שם המין, קרבן הדומה למנחה, ומרבה כל הדומה --שאחרים באה חובה לו-- שצריכה עצים להקטרה, וממעט דם ועצים שאין צריך דבר אחר להכשרם.

ואמר (במשנה ב) שמזה לבדו אי אפשר עדיין לדרוש כי נאמר כל הדומה למנחה אף בזה הצד שהוא מתיר (כמו הקומץ דמנחה), ונביא גם הדם שהוא מתיר. ועל זה מוסיף הפרט "מעל מנחתך" שממעט גם דם. (ובגמ' מפרש מדוע אמרינן למעט דם ולא למעט איברים שאין מתירים כמותו, עיי"ש).

ואמר (במשנה ג) שהלא לכ"ז ראוי שידונו בכלל ופרט דאין בכלל אלא מה שבפרט -- מנחה אין, מידי אחרינא לא. ומנין לרבות לבונה וכל הני דחשיב? ועל זה בא הכלל השני "על כל קרבנך" שבזה דנין אותו בכלל ופרט וכלל ומרבה הדומה להפרט בכל דבר.

ובמנחות (דף כ.) מקשה שנאמר שרק הדומה לפרט בשני צדדים --שאחרים באים חובה לה ומתרת-- ולא נרבה רק את הלבונה הבאה בבזיכין דשריא לחם, אבל מידי אחרינא לא. ומשיב, מדאיצטריך "מעל מנחתך" ולא "מעל דמך" מכלל דהני כולהו אתי בחד צד.    פירוש: שאם אינו מרבה רק לבונה לבדה היה די שיאמר "קרבן מנחתך" לבד, שבכל מקום שאנו מרבים משם הסוג הנלוה אל שם האישי אין אנו מרבים רק הדומה בכל צד כמו שתראה אם תעיין אחר הדרושים שציינתי באילת השחר (כלל צה צו), ולא נרבה רק לבונה. ולמה הוסיף הפרט "מנחתך" שעל ידי זה הוכרח להוסיף עוד כלל לדונו בכלל ופרט וכלל? ועל כרחך שמרבה הדומה לפרט בחד צד. (ושם מסיק דאפיק עצים ועייל נסכים כי לרבי שסבירא ליה דעצים אקרי קרבן סבירא ליה גם כן דעצים צריכים עצים).


ור' ישמעאל בנו של ריב"ב סבירא ליה דצריך שיהיה מעין הפרט בג' דברים:

  • ( א ) דבר שמקבל טומאה -- יצאו עצים שאין מקבלים טומאה (עיין במנחות (שם) ברש"י ותוס', ובתוס' פסחים (דף יט) ד"ה אלמא, חגיגה כג ד"ה והא, זבחים (דף לד) ד"ה ואפילו, חולין (דף לה) ד"ה אין. וברמב"ם (פ"ו מהל' איסורי המזבח ה"ח) ומה שכתב הראב"ד פרק י מהל' ט"א הלכה יז, והכסף משנה שם. ובפרק ?? מהל' שאה"ט הלכה יג, עיי"ש).
  • ( ב ) שיהיה עולה לאשים -- יצא דם.
  • ( ג ) ושיהיה על מזבח החיצון -- יצא קטורת.

ועיין בקרבן אהרן ובגמ' שם, ואין כאן מקום להאריך.

סימן קמדעריכה

ויקרא ב יג:
וְכָל קָרְבַּן מִנְחָתְךָ בַּמֶּלַח תִּמְלָח וְלֹא תַשְׁבִּית מֶלַח בְּרִית אֱלֹהֶיךָ מֵעַל מִנְחָתֶךָ עַל כָּל קָרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח.


ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא נדבה פרק יד:

"במלח"-- יכול תבונהו? תלמוד לומר "תמלח".     אי "תמלח" יכול במי מלח? תלמוד לומר "במלח".


במלח תמלח: בכל מקום שהשם שבו נעשה הפעל מובן מאליו אין דרך שיבא השם, כמו "וידבר" "וירח" "וילך" "וירא" אצל "וידבר בפיו" "וירח באפו" "וילך ברגליו" "וירא בעיניו", אם לא לכוונה פרטית-- "וילך ברגליו" שלא הלך על הסוס, "שמע באזניך וראה בעיניך" לא על ידי אחרים שומעים ורואים ומגידים, "בוער באש" כי יוכל לבער על ידי דבר זולת האש, גחלת וסיד רותח (עיין באילת בשחר כלל יג). ומכל שכן כשהפעל בנוי מן השם שלא יבוא השם עם הפעל:  "ויאהל עד סדום", לא "ויאהל אהל". ואחר שאמר "תמלח" למה אמר "במלח"? ואם רצה להזכיר השם היה לו לומר "במלח תקריב" או "תשים" או "יהיה".

ואמרו חז"ל בספרא, הובא במנחות (דף כא), שאם יאמר "במלח יהיה" או "במלח תשים" נבין ממנו שהקרבן יהיה מושם במלח ומוקף ממנו מכל צדדיו [מה שאמרו יכול תבונהו פירשו רבה בר עולא (שם) יכול תבוננו כתבן וטיט (מלשון תבן שהתי"ו שרשית). אמר ליה אביי אי הכי "יתבוננו" מבעיא ליה! (שלפי זה צריך להוסיף אות אית"ן המשמש על העתיד על התי"ו שהוא שרשית) אלא אמר אביי יכול יעשנו כבנין (ושרשו "בנה" מנחי ל"ה). אמר ליה רבא אם כן "יבננו" מבעיא ליה (ר"ל "תבננו" או "תִבְנֵהו"). אלא אמר רבא יכול תבונהו יכול יתן בו טעם כבינה (מנחי ע"ו)]. לכן אמר "תמלח".

ואם יאמר הפעל "תמלח" לבד נאמר שדי במי מלח, כי פעל "מָלַח" יצדק כל שהנמלח יש בו טעם מלוח. לכן אמר שצריך שימלחנו במלח עצמו, לא במי מלח. ועיין בסמ"ג (לאוין קלז).

סימן קמהעריכה

ויקרא ב יג:
וְכָל קָרְבַּן מִנְחָתְךָ בַּמֶּלַח תִּמְלָח וְלֹא תַשְׁבִּית מֶלַח בְּרִית אֱלֹהֶיךָ מֵעַל מִנְחָתֶךָ עַל כָּל קָרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח.


ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא נדבה פרק יד:

"לא תשבית מלח"-- הבא מלח שאינה שובתת; ואיזו זו? מלח סדומית.   ומנין אם לא מצא סדומית יביא אסתרוקנית? תלמוד לומר 'תקריב מלח' - ריבה.


לא תשבית מלח: יש הבדל בין פעל שבת ובין יתר הלשונות חשך, מנע, חדל הנרדפים עמו במה שפעל "שבת" מורה תמיד שמפסיק מן דבר שעסק בו עד עתה או שיתבטל עסק שהתמיד עד עתה במציאות כמו "והשבתם אותם מסבלותם", "והשבתי ממלכת בית ישראל". מה שאין כן פעלים האחרים מורים שמונע או חדל בעתיד. שאם יאמר "כי בו חשך מכל מלאכתו" יפורש שלא פעל בעתיד, וכשאמר "כי בו שבת מכל מלאכתו" רצונו לומר שהפסיק העסק שעסק בו עד עתה בעבר.

[ ובזה תלוי הפלוגתא (בראשית רבה פרשה כה' ובכמה מקומות) "יום ולילה לא ישבותו" ר' אליעזר אומר מכאן שלא שבתו. ר' יהושע אומר מכאן ששבתו. שר' אליעזר דייק הפעל "שבת" שמורה שעד עתה התמידו יום ולילה ושמשו מזלות, שאם לא שמשו בימי המבול לא יצדק פעל "ישבותו" והיה לו לומר "לא יחדלו" שפירושו שיתחילו לשמש. ור' יהושע דייק העתיד "ישבותו" שפירושו שאם יפסקו לעתיד אחר שיתחילו לשמש, אז יצדק פעל "שבת" ואמר שלא ישבותו בעתיד כי בימי המבול שבתו ולא שמשו מזלות. ועיין מה שכתבנו פר' בחקתי סימן ח?. ]

ועל פי זה יפלא מה שכתוב פה "ולא תשבית מלח" - שעל שלא ימנע מתת מלח לא יצדק פעל "שבת". מזה השכילו חכמינו הנאמנים שדבר פה מצד שמציאות המלח מתמיד ומוכרח לצורך קיום כל נמצאי עולם השפל, כי חלקי מלח ממוזגים בכל דבר, ונמצאים בצמחים ובגופות הבעלי חיים כאשר בחנו על ידי מלאכת הכימיאה שכל גופי בעלי חיים מורכבים ממים מלח שמן ועפר. והמלח הזה הוא הכח המעמיד הגוף, מחזק האיברים ומחבר ומדבק החלקים ולפיהו יתחזק כח הגוף או יתמעט. וכן יקיים ומחזיק הצומח וכל הגופים המורכבים. והוא עצמו המלח המעורב תוך מי הים שבעבורו הם מלוחים, וזה מעמיד מי הים בל יסריחו. ולכן במקומות הקרובים יותר לקו המשוה יהיו שם המים מלוחים ביותר והוא המלח סדומית הנפרד מן המים על ידי השמש. ואמר שהגם שתשרף גוף הקרבן (שזה מורה על הפסד הגוף והעדרו), לא תשבית ממנו המלח המקיים את הגופים שמורה על הקיום וההויה, וזה על ידי שתוסיף בו מלח חדש ממינו ומזה לא תשבית מציאות המלח המקיים את הגופים מהפסדם. ונקרא "מלח ברית אלהיך" שהוא הברית שכרת ה' לקיום הנמצאים בל יופסדו עוד כל ימי הארץ. ולזה צריך מלח שאינה שובתת, רוצה לומר מלח הלקוח ממזג מי הים שאינה בטלה לעולם, כי מוכרח לקיום הנמצאים ויצדק פעל "לא תשבית" כי בזה משבית דבר המתמיד בהויה. לא כן אם מביא מלח אסטרוקנית שהוא הנחפר מן ההרים ועומק הארץ שהוא אבן בפני עצמו בלתי ממוזג בנמצאים - לא יצדק פעל "תשבית מלח" כי אין מציאותו מוכרח ואינו "מלח ברית עולם".

אמנם ממה שאמר אחר כך "על כל קרבנך תקריב מלח" ולא תפס לשון השבתה, מבואר שבדיעבד יוכל להביא גם מלח אסטרוקנית כי נקרא בשם "מלח" ומקיים "תקריב מלח".

סימן קמועריכה

ויקרא ב יג:
וְכָל קָרְבַּן מִנְחָתְךָ בַּמֶּלַח תִּמְלָח וְלֹא תַשְׁבִּית מֶלַח בְּרִית אֱלֹהֶיךָ מֵעַל מִנְחָתֶךָ עַל כָּל קָרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח.


ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא נדבה פרק יד:

יכול המתנדב מנחה מביא עמה מלח כדרך שהוא מביא לבונה מתוך ביתו?

ודין הוא! נאמר "הבא מנחה והבא לבונה" "הבא מנחה והבא מלח": מה לבונה-- משל בעל המנחה, אף מלח-- משל בעל המנחה!
[ה] או כלך לדרך זו: נאמר "הבא מנחה והבא עצים" "הבא מנחה והבא מלח": מה עצים-- משל ציבור, אף המלח-- משל ציבור!
[ו] נראה למי דומה: דנין דבר שהוא קרב עם כל הזבחים מדבר שהוא קרב עם כל הזבחים, ואל תוכיח לבונה שאינה קריבה עם כל הזבחים!
או כלך לדרך זו: דנים דבר שהוא קרב עם מנחה עצמה מדבר שהוא קרב עם מנחה עצמה, ואל יוכיחו עצים שאינם קרבים עם מנחה עצמה!
תלמוד לומר "ולא תשבית מלח ברית אלהיך מעל מנחתך" ולהלן הוא אומר (ויקרא כד, ח) "מאת בני ישראל ברית עולם" -- מה "ברית" אמורה להלן-- משל ציבור, אף כאן-- משל ציבור.


ולא תשבית מלח ברית אלהיך: לא נמצא ברית עם היחידים, רק עם הרבים או עם יחידים שיצאו מהם רבים ועם מלכות ב"ד שהם עומדים כמו הכלל. וממה שאמר על המלח "ברית אלהיך" מבואר שבא משל ציבור שעמהם נכרת הברית, וכמו שאמר בלחם הפנים "מאת בני ישראל ברית עולם". פה באר שהוא "ברית אלהים", ושם באר שהברית עם בני ישראל, ושניהם אחד. כי לא יהיה הברית רק מאלקי עולם עם העולם, רצוני לומר עם המין כולו הקיים לעולם. ובספרא שם (אמור פרק יח מ"ט, עיי"ש הגירסא וצ"ע) "ברית עולם"-- מי שהעולם שלו. [ובגירסת הגמ' מנחות (דף כא:) תלמוד לומר "מלח ברית עולם" וכן (בדף יט:), ורבינו תם מחקו בשני המקומות]

ובאר שבלא הלימוד יש להסתפק כי יש לומר שדומה לעצים (הבאים משל ציבור כמ"ש בספרא למעלה (ויקרא נדבה פרשה ד מ"ה)) שהוא קרב עם כל הזבחים כמוהו, ויש לומר שדומה ללבונה (שבא משל בעל המנחה) כי הוא קרב עם המנחה יחד כמוהו. לכן צריך קרא.

סימן קמזעריכה

ויקרא ב יג:
וְכָל קָרְבַּן מִנְחָתְךָ בַּמֶּלַח תִּמְלָח וְלֹא תַשְׁבִּית מֶלַח בְּרִית אֱלֹהֶיךָ מֵעַל מִנְחָתֶךָ עַל כָּל קָרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח.


ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא נדבה פרק יד:

[ז] "תקריב"-- אף בשבת;  "תקריב"-- אף בטומאה.

"תקריב מלח"-- כל שהוא, "תקריב מלח"-- מכל מקום.


[הערה: איך הוציא מכאן ד' ריבויים?]

תקריב מלח: כבר בארנו (בסימן קמד) שממה שכתוב "במלח תמלח" ולא אמר "תמלח" לבד למדו חז"ל שאין די שישים מלח כל שהוא, רק צריך מליחה גמורה שלכן כפל הפעל עם השם. אבל אחר שפה אמר "תקריב מלח" שמשמעותו אף מלח כל שהו מבואר שדיעבד די בכל שהוא. וכן בארנו (בסימן קמה) שממה שכתוב "ולא תשבית מלח" למדו חז"ל שצריך מלח שאינה שובתת כמו שבארתי שם אבל ממה שסיים פה "תקריב מלח" מבואר שיוכל ליתן בדיעבד כל מין מלח. וזהו שאמר בספרא (הובא במנחות דף כא) "תקריב מלח" כל שהוא, "תקריב מלח" מכל מקום וכמו שהבאתי באילת השחר (כלל קנו).

אמנם היה לו לאמר "על כל קרבנך תשים מלח" או "תתן מלח" כי לא מצאנו לשון הקרבה על דבר שבא לתקן הקרבן כמו "ונתת שמן ושמת לבונה" - שלא יצדק לומר "והקרבת שמן" כי אינו קרב בפני עצמו. ואמרו חז"ל שתפס פעל "תקריב" להורות שדין המלח כדין הקרבן, וממילא בקרבן צבור שדוחה שבת וטומאה-- גם מליחתו דוחה שבת וטומאה. וזהו שאמר (שם ושם) תקריב אף בשבת תקריב אף בטומאה.