חפץ חיים על ספרא/ויקרא נדבה/פרק טז


ביאור - פרק טזעריכה

( א ) שהיא באה ממין השלמים כצ"ל (הגר"א). וכדכתיב "וזאת תורת זבח השלמים אם על תודה יקריבנו".
תלמוד לומר שלמים קרבנו:    מתיבת "קרבנו" דייק.
הא כל המביא קרבן -- כצ"ל (קרבן אהרן).

( ד ) לרבות את אחד עשר:    דקיימא לן גבי מעשה בהמה בהכניס צאן לדיר והוא מונה אחת אחת ובעת הוצאתו טעה וקרא לאחד עשר עשירי שהוא קדוש וקרב שלמים וטעון נסכים ותנופת חזה ושוק כשלמים, ולזה אמר דמדאמר "הבקר" בה"א ולא אמר "בקר" אתא לרבות הי"א דקרב שלמים.
להוציא את התשיעי:    היינו אם קרא לתשיעי עשירי אף דהוא גם כן מקודש מכל מקום אינו קרב שלמים אלא נאכל במומו.
הוי אומר לאחריו:    היינו כשכבר נתקדש הבהמה שייך אחר כך שם תמורה על אחרת וע"כ טוב יותר לרבות י"א שהוא לאחר שנתקדש העשירי ונמשך הקדושה מניה גם אדבתריה.

( ה ) הוא:    מלה יתירא הוא דהיה לו לומר "אם מן הבקר מקריב".

( ו ) שאינה באה נדבת שנים:    ואחר שהשתוף נשלל ממנה דכתיב בה "נפש" לזה גם הצבור לא יביאו אותה.

( ז ) תאמר בשלמים שהן באין חובת צבור:    שהם שתי כבשי עצרת הבאים עם לחם התנופה ואם כן אחר שהוא קרבן צבור כמו שמביאין אותה חובה יביאו אותה נדבה. תלמוד לומר וכולי.

( ח ) זכר ונקבה:    קרא יתירא הוא דשם 'בקר' כולל שניהם, ואם כן לכתוב בקר ולשתוק. ואתא 'זכר' לרבות ולד שלמים שאם ילדה בהמת שלמים ולד יקרב כמוה. ו'נקבה' לרבות תמורת שלמים שקרבה כמוה.
הלא דין הוא:    ולמה הוצרך לרבות שניהם.
שהוא גידול הקדש:    שנולדה מבהמת הקדש.
תאמר בולד וכו':    דהא עולה ואשם זכרים נינהו ואין להם וולד.

( י ) של תמימים:    דהכתוב מדבר בתמימים כדכתיב בקרא.
תלמוד לומר אם זכר:    כצ"ל, דהאי "אם" יתר הוא.
כל שקדם הקדשן את מומן:    דחל עליהן שם קדושת הגוף וילדו קודם פדיון אבל אם קדם מומן להקדשן -- ולדן מותר ואין עושין תמורה דאין קדושתן קדושת הגוף אלא קדושת דמים.
הרי הוא אומר וכולי:    ר"ל דגם שם מרבינן מגם(?) יותר ממה דכתיב בקרא. ולפי גרסת הגר"א מתיישב יותר דהוא כמו לעיל לרבוי ולד ובפסיקתא זוטרתי משמע כוותיה.