פתיחת התפריט הראשי

חפץ חיים על ספרא/ויקרא נדבה/פרק יד

ביאור - פרק ידעריכה

( א ) הכי גרסינן אלו אומר וכל קרבן במלח יכול וכו    והכי פירושו: דכתיב "וכל קרבן מנחתך במלח תמלח" וקשיא ליה לתנא "מנחתך" למה לי כיון שסופנו לרבות כל הנקטרים כדבסמוך. להכי קאמר דאלו נאמר "וכל קרבן במלח תמלח" ולא כתיב "מנחתך" יכול אף על העצים שנקרא 'קרבן' שנאמר "והגורלות הפלנו על קרבן העצים" והמתנדב עצים יהא טעון מלח.
אף על הדם:    שנקרא קרבן שהוא עיקר הזבח.
ת"ל קרבן מנחתך:    לאשמועינן שאין טעון מלח אלא כעין קומץ דמנחה.
שאחרים באין חובה לו:    שצריכין עצים להקטרה אף כל שצריכין עצים להקטרה טעונין מלח.
יצאו העצים והדם שאין אחרים באין חובה להן:    שאין צריכין עצים להבעיר אותן העצים וכן הדם הוא לזריקה על המזבח ולא צריך עצים לזה אין טעונין מלח.

( ב ) אי מה קרבן מנחתך דבר שהוא מתיר:    דקרבן מנחתך היינו קומץ דמנחה לחודיה כדבסמוך והוא מתיר להשיריים אף אני אביא את הדם שהוא מתיר אימורים למזבח ובשר לכהנים והכי פריך או אימא כי היכי דמרבית כל דדמי ליה בהאי צד שאחרים באין חובה להן תרבי נמי דם דדמי לאידך גיסא בחד צד דמתיר כמותה.
תלמוד לומר:    מיעוטא אחרינא למעוטי צד דמתיר כמותה ולא תרבי אלא הני דדמו בצד דאחרים באין חובה.
מעל מנחתך ולא מעל דמך:    שאין אחרים באין חובה לו.
כולה:    גם השיריים.
תלמוד לומר קרבן:    וכל קרבן מנחתך דמשמע הקרב מן המנחה לאשים דהיינו הקומץ.

( ג ) ומנין לרבות את הלבונה:    של מנחות דלאו מינא דמנחה היא (ומה שכתוב באמצע "ת"ל על כל קרבנך תקריב מלח" לא גרסינן ליה עד לבסוף). וחוזר ואומר דהא לאו קושיא היא ארבה את הלבונה הבאה עם המנחה שכן באה עמה בכלי אחד ואף היא קרויה קרבן מנחה שהרי היא קריבה לאשים מן המנחה להתירה ומנין לבונה הבאה בפני עצמה (כדתניא לעיל בפרשה ח קרבן מלמד שהיחיד מתנדב לבונה).
עם לחם הפנים:    בשני בזיכין. והגר"א הגיה כאן והקטרת, וכן הוא בגמרא.
קדשי קדשים:    דהיינו כבשי עצרת דקדשי קדשים הן.
מנחת כהנים:    מנחת נדבות הן דכליל הן.
כהן משיח:    חביתין.
מנין:    שאף הן טעונין מלח.

( ד ) הכי גרסינן יצא הדם והיין וכן איתא בגמרא.
שאינו עולה לאשים:    שאין לך דם ויין עולה לאשים אלא הדם לזריקה והיין לספלים.
יצא הקטורת שאינה על מזבח החצון:    שאינה טעונה מלח ותנא קמא דלעיל דממעט רק דברים שאין אחרים באין חובה לה ממילא הקטורת טעונה מלח וכ"ז בשעת הקטרה אבל בשעת עשיית הקטורת לכולי עלמא טעונה מלח כדאמרינן "מלח סדומית רובע הקב" (הראב"ד).
יכול תבונהו:    בהקומץ רבה מפרש תבונהו לשון בינה דהיינו כל דהו מלח עד כדי להבין שיש בו טעם מלח (ערוך והראב"ד).
תלמוד לומר תמלח:    כיצד הוא עושה מביא האבר ונותן עליו מלח וחוזר(?) והופכו ונותן עליו מלח ומעלהו (גמרא).
אי תמלח:    ולא כתיב "במלח".
יכול במי מלח:    נמי סגי.
תלמוד לומר במלח:    דמלח ממש בעינן.
שאינה שובתת:    שמצויה בקיץ ובחורף ומלח סדומית הים משליכה לאגפיו.
אסתרוקנית:    מין הקרקע נעשית בידי אדם.
תקריב מלח ריבה:    דמלח כל דהו משמש בין סדומית בין אסתרוקנית.
מביא עמה מלח:    משלו.
לבונה מתוך ביתו:    דכתיב "ונתן עליה לבונה" והדר "והביאה אל בני אהרן".

( ה ) או כלך לדרך הזו:    ונילף דמלח משל צבור ולא צריך קרא.
והבא עצים:    דאין הקטרה בלא עצים דכתיב "על העצים אשר על האש".
מה עצים משל צבור:    כלעיל (פרק ו' פסקא ה') "על העצים אשר על האש אשר על המזבח - מה מזבח משל צבור אף אש ועצים משל ציבור".

( ו ) דנין דבר וכו':    עצים ומלח נוהגין בכל הזבחים הלכך דין הוא שיהיו משל צבור.
עם מנחה עצמה:    כלומר בכלי אחד שהמלח בא עם הקומץ בכלי אחד וכן לבונה באה עם המנחה בכלי אחד, הלכך דין הוא שיהיו משל בעל המנחה.
הכי גרסינן שאין קרבין עם המנחה עצמה:    וכן הוא גמרא, והיינו שאין באין עם המנחה בכלי אחד.
ולהלן הוא אומר:    גבי לחם הפנים.
להלן משל צבור:    דכתיב "מאת בני ישראל"
אף כאן:    גבי מלח דכתיב בה "ברית" - משל צבור היא.

( ז ) תקריב:    יתירא הוא דלא הוה ליה לכתוב אלא על כל קרבנך ותו לא.
אף בשבת אף בטומאה:    אם קרבן צבור הוא ואשמועינן דמליחתן עבודה היא ודחי שבת וטומאה כשאר עבודות.
כל שהוא:    בין סדומית בין אסתרוקנית.
מכל מקום:    ואפילו מחוץ לארץ. ואית דמפרשי כל שהוא ממש דאף על גב דלכתחלה בעי מליחה משני צדדין על פני כל האבר וכנ"ל -- זהו רק למצוה ובדיעבד סגי בכל שהוא.