עשירית האיפה על ספרא/ויקרא נדבה/פרק ד

גרסאות הספרא על פרק/פרשה זו: ספרא (מלבי"ם) | ספרא (גר"א) | ספרא (דפוס ישן)

פרק ד

(א) לפני ה' וסמך: פירש שכיון שדרש לעיל מלת "יקריב אותו לרצונו" שקאי על הנודר שב"ד כופין את הנודר לקיים נדרו, ומה זה אומרו אח"כ לפני ה'? ולכן דרש אלמטה -- לפני ה' וסמך.

צפונה לפני ה' בבן צאן: דגם שם יתר תיבת "לפני השם", וכי אין אנו יודען צפונה של מזבח היכן הוא?

ואמר אח"כ וכי איזה מדה מרובה ומעתה נכתוב המיעוט אצל המרובה וממילא נמעט הדבר המיעוט. ואמר שהצפון נוהג בקרבנות יחיד וציבור שכן נתרבו בפרק איזהו בגמרא אשר כל קדשי קדשים טעונה צפון. וסמיכה אינו אלא בקרבנות יחיד, וקרבן צבור אין בו סמיכה חוץ מפר הבא על כל המצות ושעיר יום הכפורים.

ואמר אחר כך שיש צד שהסמיכה מרובה שהוא נוהגת גם כן בקדשים קלים בכל קרבנות יחיד, וצפון אינו אלא בקדשי קדשים, כי קדשים קלים נשחטים בכל העזרה כמבואר בפרק ב' מדות.

לפני ה' וסמך: דרש השתא מפני מה לא נאמר כסדר בפסוק א' ולמה פסקינן לקראי ולכן דרש השתא שסיבת הפסק בין "וסמך" לתיבת "לפני השם", אע"פ שהפסי' וסמך כבר בחוץ יחזור ויסמוך לפני ה'. ותיבת "וסמך" נדרש לעצמו דהיינו שכבר סמך שלא לפני ה' ונדרש גם כן להתקשר בתיבת "לפני השם" שיחזור ויסמוך לפני השם. ולעיל דרש ייתור תיבת "לפני השם" והשתא דרש מפני מה לא נכתוב בפסוק אחד, ודו"ק, ודברי הרב זללה"ה דחוקים עי"ש.

(ב) וסמך ידו: כן הוא גירסת הגמרא. ויש דגירסי "לא יד בנו", ולא גריס "אשתו". וטעמם כי כבר מעטנו מאומרו "אל בני ישראל - בני ישראל סומכין ולא בנות ישראל". אבל אי הכרחי כי לעיל הוצרך למעטם מסמיכ' בקרבנם והשתא ממעטם מקרב בעליהם שלא תאמ' אשתו כגופו וידה כיד בעלה דמי. ולכן הנכון גירסת הגמרא מנחות פרק י' עי"ש.

ודייק לה דרוש זה מאומרו "ידו" לשון יחיד, כי בוודאי הסמיכה היה בשתי ידים ואמר "ידו" כי באמת שתי ידים של אדם כשמשמשין לאיזה פעולה נעשין ונקראין אחד כיון שפעולתם אחד ולכן נקראין בלשון יחיד שנעשין אחד לאותו הפעולה ממילא לאשר לו הקרבן ורצונו באותו הפעולה ראוי לקרוא שתי ידיו בלשון אחד שאצלו מרוב חשקו להקרבן נתייחדין ב' ידיו לאחד. אבל לא לאחרים אשר בהכרח הם שתי ידים חלוקים. והבינהו מאוד כי כך פירש הרמב"ן.

דע ששלש פעמים "וסמך ידו" הנאמר בשלמים קא דריש. כי חד דעולה צריכין לגופיה ואלו לא כתב בשלמים אלא חד לא הייתי ממעט אלא עבד שאינו בר מצות ואינו חושש כל כך לעשות המצות ולכן בהכרח הוא אינו בכלל יד אחת הנאמר בקדשים שצריך לעשות הפעולה כל כך בהדרגת הקדושה עד שיתבטל ממנו כל פעולת אחרות וב' ידיו נעשין חד. אבל שליח שהוא יודע שורש המצות ונתחייב בהם אימא יסמך. ואי כתיב תרי הוי ממעטינין שליח כיון שאינו חושש כל כך שיעשה בהדרגת הקדושה אבל אשתו כגופו אימא תיסמך -- כתיב קרא אחרינא "וסמך ידו" ולא ידים של אשתו.

ולגירסא דגריס "בנו" ממעט ליה מהפסוק של עולה כי אפילו אם הוא לגופיה היה לו לכתוב ידיו, ולכן ממעט בנו דהוי אמינא מגודל אהבת אביו ויראתו עושה המצות בשמחה כמו אביו ובהדרגה זו אעפ"כ ממעט ליה. ודו"ק בכל זה להבין.

ידו על ראש ולא על גב: דהיינו אם איזה דבר מונח על גב הראש אסור לסמוך. כך פירש הרב על הראש ולא על הצואר היינו הגרון שהוא בית השחיטה. הגביים הן דקאי להדיא רישא בשוה.

ולא אוציא את החזה: ד' זימנין נאמר הראש, ג' בשלמים וא' בעולה, ודרש למעט גב, צואר, גביים, חזה. ובגמרא לא גרסינן גב. ודרש הד' למעט צדדים.

(ג' ד' ה' ו' ז'): כל אלו דרש משם עולה שהוא כולל הכל, עולת חובה ועולת צאן. וה' ד"העולה" שהוא מיעוט דרש למעט עוף.

(ח) ונרצה לו: דרש תיבת "לו" שאם הוא קאי על הקרבן לא היה לו לומר אלא ונרצה לכפר. ומדאמר ונרצה לו דרש שקאי על המקום ב"ה וברוך שמו.

ואמר על מה המקום רוצה לו אם על דברים וכו' הרי עונשן אמור: הקשה הרמב"ן ולמה לא נאמר שעולה יכפר על שגגי מיתת ב"ד וכיוצא כמו שהחטאת מכפרת על שוגגי כריתות. והרב זללה"ה תירץ שכל ל"ת הוא מרחק עצמו מהמקום ב"ה ותיקן הבא על זה יקרא בשם כפרה שהוא מסיר הריחוק ויהיה כפרה מלשון קינוח שמסיר ממנו טינוף עבירות. וכל מצות עשה אינו נרחק מהמקום אלא שאינו קרוב, והתיקון הבא על זה הוא לקרבו בריצוי ובאהבה ונקרא זה התיקון ל' רצון ולכן אמר התנא על מה המקום רוצה, ירצה לכתוב עליו תיבת רצון ואהבה. אם על מצות ל"ת הרי עונשן אמור אחר שיש עונש לא יבא אחריו הרצון, לא על המזיד ולע על השוגג, אלא על מצות עשה יבא תיבת "ונרצה" שהוא להורות אהבה והתקרבות כי לא נתרחק מקודם אלא שהסיר האהבה ועתה חזר האהבה והרצון. כך פירש הרב זללה"ה כי לשון רצון לא יאמר אלא על מצות עשה, עי"ש. כך הבנתי דברי רבינו.

והרב בעל משכיל לדוד האריך להקשות על דברי רבינו ולא הבין דבריו במחילה מכבודו הרמה.

והרמב"ן זללה"ה תירץ שתיבת רצון מהאל ב"ה וב"ש לא יאמר אלא על המזיד. וצריך להבין דבריו. כי לכל עבירה יש פעולת רעות. א' הרצון לעבירה והב' מעשה הפעולה, וכנגד זה מסיר המקום ב"ה וב"ש ממנו רצונו ושפעת השגחת חיותו. ובשוגג אין אצלו פעולה של הרצון כי לא ברצון עשה, ולכן אי אפשר לומר שהמקום רוצה לו עתה בזה הקרבן כי לא נסתלק ממנו הרצון האל ב"ה וב"ש אלא על דבר שנעשה במזיד וברצון ממילא נסתלק ממנו הרצון להאל ב"ה. אבל לא על דבר שנעשה בשוגג ובלא רצון כי עדיין לא סר ממנו כלל רצונו. והבן מאוד. ובזה נסתלק מעליו קושיות הרב שהוקשה על דבריו.

ויש עוד טעמים להמתיק דברי הרמב"ן והמשכיל יבן אין להאריך.

והכלל בדברי הרמב"ן כי במזיד נסתלק הרצון אף מזיד של עשה ולכן כששב שייך לומר "ונרצה" שחזר המקום והורצה אותו, אבל שוגג אף שוגג של חייבי מיתות, כיון שבלא דעת ובלא רצון עשה לא נסתלק הרצון מאתו ית' אליו ולזה לא שייך ונרצה על שוגג. עיין מה שכתבנו בפרשת אחרי בסדר וידוי.

ר' שמעון אומר ונרצה לו לו ולזבחו: שהמקום ב"ה נתרצה לו בעבור הסמיכה וגם לזבחו נתרצה בעבור עצמו של הקרבן. ולזה אם לא סמך הזבח מרצה בעבור עצם הקרבתו ולזה דרש ייתור תיבת "לו" כי ר' שמעון סבר שגם אם יהיה נכתב "ונרצה לכפר" גם כן יהיה פירושו שהאל ב"ה יהיה רוצה בקרבן ומתיבת "לו" נדרש שגם אליו מרצה. והבינהו.

ולדעתי הקלושה פירוש הברייתא הוא כך: שקשה להתנא לשון "ונרצה לו", שהיה לו לומר "וסמך ידו על ראש העולה לכפר עליו לרצון לו", שסיבת הסמיכה הוא לכפרה וסיבת הכפרה הוא כדי שיתרצה בו האל יתברך. ולכן פירש הפסוק כך: וסמך ידו על ראש העולה, כשיסמוך ידו על הקרבן אזי ונרצה לו הקב"ה, ירצה לו ואת מי ירצה, לכפר עליו, למי שהוא מכפר עליו. וגזירת הכתוב הוא כך ונרצה לו שהאל ברצונו ירצה את אחרים לו בשבילו ולמי ירצה לכפר עליו להדבר שהכפרה תלויה בו, כי לכל עבירה יש מקטריגין הרבה והם נתרצין בדם הקרבן כשהאל ב"ה מרצה את הדם שהוא רומז למקטריגין אזי מרצה גם כן ממנו כל הדינין אשר עליו.

ומעתה ראה נועם דברי התנא, ונרצה לו מלמד שהמקום מרצה לו, ירצה לומר שתיבת "ונרצה" ידרש שהמקום מרצה לו והיינו הדינין והמקטריגין, והוא לשון מרצה לו דהיינו לאחרים, היינו ברצונו משבר ומפייסו אותן. והשתא לא פירש התנא למי מרצה האל, אלא התחיל לעיין באיזה מצוה הפסוק מדבר. ואמר ועל מה המקום רוצה לו, ירצה על איזה דבר יהיה זה שתיכף בסמיכה יתרצה לו וירצה לו כל מארי דדין? אם על חייבי מיתות ב"ד הרי עונשן אמור, ובמקום שיש עונש אין רצון, וגם בעלי העונש לא יתרצו לו תיכף בסמיכה של הקרבן. אלא במצות עשה שמוחלין לו מיד כשעשה תשובה אזי ונרצה לו. למי? לכפר עליו.

ובזה יוסר קושיות הרמב"ן כי כיון שבמזיד יש עונש המפורש חיוב מיתה בודאי גם בשוגג יש עונש ולא שייך רצון אלא בדבר שלא נאמר בו עונש כלל והוא מצות עשה. ולזה שינה התנא מלשון מרצה לו שהתחיל ואמר המקום רוצה לו. והבן.

ור' שמעון דרש ונרצה לו ולזבחו, היינו פעולת הסמיכה הוא חוץ ממה שהקרבן מרצה בשעת הקרבתו מרצה גם כן בשעת סמיכה שגם כן הקב"ה ירצה לו את הדין. וזהו אמרו ונרצה לו ולזבחו, שאילו אמר הריצוי אחר הכפרה כמו שהוקשה לו לת"ק היה משמע שהסמיכה הוא הכרחי להכפרה, ולכן אמר ונרצה לו ולזבחו שפעולת הסמיכה הוא ונרצה, היינו שמארי הדין יתרצה להקרבן בעת הקרבתו וגם כן יתרצה בעת הסמיכה שהוא גם כן יעשה פעולה אשר יתרצו לו מארי מדין. וזהו נועם דבריו ונרצה לו ולזבחו, היינו פעולת הסמיכה שיתרצו גם כן על ידו, אבל אין הכרחי אע"פ שלא סמך הזבח מרצה את הדין. ודוק מאוד.

(ט) ונרצה לו לכפר במכפר: כאן חזר התנא לפרש שפירש ונרצה לו אחרים יתרצו לו בשבילו, ומי הם? לכפר עליו -- אותן שמכפרין עליו, ומי המכפר? הדם. וזה אמרו של התנא ונרצה לו, למי ירצה, במכפר, שם ימשיך הרצוי והרצון. והבינהו מאוד.

ואמר אין לי אלא דם הטהור שהוא מכפר, דם הטמא שהוא מכפר מנין וכשהוא אומר וכו'. רש"י ז"ל גריס כך. ופירש וז"ל אם עון פיגול והוא מחשבת חוץ למקומה שנקראת פיגול כדכתיב בקדשים תהיו "אם האכל יאכל ביום השלישי פגול הוא לא ירצה", ומוקמינן לה בזבחים פ"ב אם אינו ענין לחוץ לזמנו תנהו ענין לחוץ למקומו, הרי כבר נאמר לא ירצה בקדושים תהיו כדפרשי', ואם עון נותר מחשב' נותר ששחטו ע"מ להותיר ממנו ולאכלו חוץ לזמנו -- הרי כבר נאמר לא יחשב. ואם האכל יאכל מבשר זבח השלמים ביום השלישי בפר' צו את אהרן ואמרינן בזבחים במחשב לאכול מזבחו ביום השלישי הכתוב מדבר וכתיב לא יחשב, אלמא לית ליה תקנתא.

ובספרים גריס איפכא: "אם עון פיגול הרי כבר נאמר לא יחשב", ומוקמי ליה לפגול חוץ לזמנו שכן לשונו בכל הש"ס. "ואם עון נותר הרי כבר נאמר לא ירצה", ומוקמי ליה בנותר ממש.

ולא יתכן. חדא דלא כתיב "לא ירצה" אלא במחשבת חוץ למקומו וחוץ לזמנו. ועוד אם נותר ממש למאי לא ירצה? אי לאכשיר קרבן הרי כשר ועומד הוא משעה שנעשה דמו בהכשר כדאמרינן בתורת כהנים, או אינו אלא באוכל מזבחו ביום השלישי הכתוב מדבר, וכי אפשר לומר כן מאחר שהוכשר יחזור ויפסול. ואם לא ירצה לא יתכפר האוכל הנותר קאמר. וכי יש כפרה לחייבי כריתות. ועוד דלא ירצה הקרבן משמע, ותו מי איצטריך למימר דציץ אינו מכפר על חייבי כריתות והלא עון הקדשים כתיב ולא עון האוכל.

וכלישנא קמא גרסינן בת"כ והוא עיקר. והא דקרי ליה להאי פיגול ולהאי נותר משום דתורת כהנים מדרש הוא ונקיט לישנא דקרא. עד כאן לשון רבינו שלמה זללה"ה.

והתוספות יש להם שיטת אחרות בפירוש ברייתא זו ואין להאריך. עיין יומא פ"א.

הא אינו נושא אלא עון טומאה: שאין לנו דבר אחר לתלות. והטעם למה מרצה דוקא על טומאה מפני שהותר מכללו בציבור ולכן מרצה הציץ עליו. כי הטעם שנדחה הטומאה בציבור כי הציבור מרוב זכות קדושתם לא ישלוט הטמאה בהם, וכן הציץ מרוב קדושתו מאיר שנדחה הטומאה מכל וכל. ומתחלה בא לאוקמי בנותר ופיגול שהוא גם כן ממחשבת חוץ והציץ מרצה וסתר זה מהפסוקים כי לא הותרו זה בכל מקום, יעוין בקושיות הגמרא ותבין.

(י) אין לי וכו' ת"ל מן הקדשים: שבקדשים תלוי הכתוב, לא במקריבים.

הואיל ומצינו שאין כפרה אלא בדם מה ת"ל וסמך ונרצה: התנא מקשה על דבריו שאמר לעיל שבשעת הסמיכה שסומך אדם על קרבנו אזי הקב"ה רוצה ומרצה את המכפרים עליו, הואיל ואין כפרה אלא בדם ועיקר ריצוי המכפרין והדינין הוא בעת הקרבת הקרבן והוא שעת זריקת דמו למה לי ריצוי הסמיכה. ואמר התנא הן אמת שעיקר הכפרה הוא בדם והוא גמר המצוה, אבל הסמיכה שהוא להשתתף נפשו עם הקרבן שיהיה כאילו נקרב וכאילו הוא נשרף וימסר נפשו להשם לתקן העיוות בודאי לאיש משכיל זהו עיקר הקרבן לפייס בעלי הדינין ואח"כ יבא מעשה קרבן שהוא גמר וסוף המחשבה להביאו לידי מעשה לעשות בפועל אזי יקריב הקרבן תחתיו ממילא במחשבה הקריב אדם את עצמו ושפך וזרק את דמו וזהו עיקר מכל הקרבן.

וכן בעקידת יצחק במחשבה נעקד ונשרף יצחק ובפועל מורגש ריגל תמורתו איל.

ומעתה ראה נועם דברי התנא שאם עשה לסמיכה שירי מצוה דהיינו אף על פי שסמך אלא שלא נחשבת בעיניו לעשות הסמיכה למסור נפשו להשם כאילו נשחט ונזרק דמו ונשרף כליל בשמחה רבה, אלא עשאו כשירי מצוה, הרי הוא כאילו לא כפר, כי לא עלה לרצון לפני האל יתברך, ובאמת כיפר להצילו מהיסורין ועונו נתכפר אבל לא פעל כלל תוספת זכות במעשה קרבן זה.

ולפי פשטות מיירי שעשאו שירי מצוה שלא עשה הסמיכה כלל צריכין לומר פירש כאילו לא כפר דהיינו שכיפר העולה על כל ביטול מצות עשה ולא כיפר על ביטול מצות הסמיכה שהוא עשה שנתחייב בה על בטולה לאחר שחיטה. עיין בגמרא ודוק היטב.

רבי שמעון אומר לכפר עליו: הוצרך רבי שמעון לדרשה זו כי לפי דברי התנא דברייתא כבר נדרש "וסמך ידו" ואזי "ונרצה לו" שהקב"ה יתרצה למי - לכפר עליו. אבל רבי שמעון דרש לעיל ונרצה לו לו ולזבחו, אזי תיבת "לכפר עליו" מיותר. ולכן דרש את שהוא עליו דהיינו נדר, חייב באחריותו ולא נתרצה לו עד שיביאנו. אבל נדבה אם נגנבה נפטר והשם יתרצה לו כך.