חפץ חיים על ספרא/ויקרא נדבה/פרשה יד
חפץ חיים על הספרא
מפרשים על הפרק: מלבי"ם | חפץ חיים | קרבן אהרן | הר"ש | רבינו הלל | הראב"ד | עשירית האיפה
ביאור - פרשתא יד
עריכההמזבחה צ"ל מזבח. והאי מזבח קרא יתירא הוא דהול"ל מהשלמים אלא לרמז אף על פי ששחט מזבח אחר את השלמים -- כשר בדיעבד. (ואגב רמוז בזה מה שאמר רבא בריש זבחים דשם 'שלמים' נשאר עליה).
השלמים אף על פי שלא סמך: דקרא יתירא הוא דהוה ליה למכתב "והקריב ממנו" אלא לרמז כיון שנקרא שם קודש של שלמים עליו צריך ליתן ממנו אשה להשם.
לשם אישים: להקטירם ולא לעשותם צלי.
( ב ) מכאן אמרו וכו': אף על פי דמזה הפסוק לא נלמד כ"א איזה דברים (ויתר הדברים יליף מקרא בסוף פרק ג' דזבחים) נקט בזה לשון המשנה שם.
לשם זבח: היינו לשם אותו הזבח.
לשם זובח: היינו לשם בעליו.
לשם השם: כמו שאמר מתחלה מקרא דלה'.
לשם ריח: לאפוקי אברים שצלאן והעלן דכיון שצלאן מתחלה שוב אין בהם ריח.
לשם ניחוח: לנחת רוח להקב"ה שאמר ונעשה רצונו.
לשם חטא: לשם אותו החטא.
מכל אלו: אלא ששחט סתם.
שהוא תנאי ב"ד: אתנו בית דין דלא לימא לשמו דלמא אתי לומר שלא לשמו.
לאחר העובד: ולא בבעלים בין להקל ובין להחמיר.
( ג ) תלמוד לומר את החלב וכו': דחמשה פעמים כתיב בתורה -- ג' כאן בשלמים בבקר ובצאן ובעז, וחד בפר כהן המשיח, וחד באשם בפרשת צו. להשמיענו דאין חלב אסור באכילה אלא זה בלבד ואין על זה לא עונש ולא אזהרה, לא בחולין ולא במוקדשין, ולמעטו מהקרבה.
אבל יהא בכלל הקרב: שאם רצה להקריב יקריבנו אף על פי שהוא מותר באכילה מידי דהוי איותרת וב' כליות שהם מותרים באכילה ונקרבים על גבי המזבח.
( ד ) ולא אוציא את חלב השליל: ונאמר שגם הוא בכלל חלב.
חלב ושתי כליות: ואם נאסור גם חלב השליל נמצא שאסרנו בבהמה ד' כליות.
תלמוד לומר חלב ושתי כליות: עוד הפעם בקרא למעט גם מאזהרה.
( ה ) שאין כל מינן טעון אליה: דאין אליה אלא מכבש, ושלמים באים מבקר ועז גם כן, אבל אשם אינו בא אלא איל ואיל טעון אליה.
נלמד ממנו: היינו שהוא בא ללמד.
באשם מוציא מכלל השליל: דבאשם לא שייך שליל דאינו בא רק זכר ולא נקבה.
- כל זה העתקנו לפי פירוש המפרשים אבל קשה דאם כן לפי המסקנא דילפינן מאשם בגזירה שוה אייתר ליה חלב ושתי כליות. ויותר נכון כפי גירסת הגר"א דמוחק מן "תלמוד לומר" הראשון עד "תלמוד לומר" השלישי, וכמו שציינתי בפנים.
( ו ) להביא את החלב שעל הקיבה: שהוא קרום ונקלף כמו חלב הקרב וכ"ש חלב שעל הדקין.
שעל הדקין: דבעינן גם כן שיהיה תותב (פרוש כשמלה) כמו חלב הקרב אבל חלב שעל הקיבה שאיננו תותב אלא חתיכות חתיכות - לא.
( ז ) לא בעל כוליא אחת: דכתיב "תמים יהיה לרצון" -- תמין אין, חסרון לא.
ולא בעל שלש: דכל יתר כנטול דמי.
לא הבשר שעליהן: דהבשר מותרות באכילה ואינם נקרבות.
הפקוקלות: רבו בו הפירושים ועיין בקרבן אהרן.
שעל העוקץ: וזהו תרבא דקליבוסתא האמור בגמרא (חולין צג, א) [הראב"ד]. ומרבי ליה שזהו גם כן בכלל חלב שעל הכסלים [הר"ן].
"קרום נקלף" צ"ל ונקלף.
אין לי אלא וכו': ר"ל דלא בעינן רק שיהא קרום ונקלף וקאי לפרושי טעמי דפלוגתייהו דלעיל.
( ח ) דבר שקול וכו': היינו שאין אנו יודעין אם כונת הכתוב שיחתוך מקצת מן הכבד עם היותרת להקטיר, או להיפך, שיחתוך מעט מן היותרת עם הכבד והשאר יסירנה.
ואת היותרת מן הכבד -- כצ"ל.
( ט ) אף על פי שאין כליות: שנחסרו לאחר קבלת הדם (בכורות לט, א).
אפילו כוליא אחת: דהוה אמינא דזה ניכר חסרון יותר שמקריב השנית.
( י ) והקטירו אותו והקטירו והקטירם: בבן הבקר ובכבש ובעז, כל אחד בשינוי לשון. ובא ללמד.
אותו כשר: קאי אדלעיל דמיירי בכשר.
חלבים בחלבים: היינו חלבים של קרבן זה בחלבים של קרבן אחר.
כולם כאחד: שלא יפסיק בהקטרתם.
נאמר כאן אשה: בבן בקר.
נאמר למטן לחם: בכבש כתיב גם לחם ללמד שגם אימורין קרויים לחם ונ"מ לבעל מום המקריב שעובר בלאו "את לחם אלהיו לא יגש להקריב".
נאמר למטן ריח ניחוח: היינו בעז כתיב "לחם אשה" וגם "ריח ניחח" אבל לא נאמר בו "להשם" כמו בכולן.
לגזירה שוה: שבין בבקר ובין בכבש ובין בעז בעינן בהקטרת אימורין שיהא לשם אישים לשם ריח לשם ניחוח לשם השם (כמו דדרשינן בזבחים (דף מו:) לענין זביחה, עיי"ש). וגם שכולן קרויים 'לחם'.