ביאור:משנה מועד קטן פרק א
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
- זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
- מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
- נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
- נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
- קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
- טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין
----
מבוא למסכת מועד קטן ומבנה המסכת
חול המועד בתקופת המקדש היה תקופת שמחה, שבה כל העם חגג יחדיו בבית המקדש. לאחר החורבן איבדו ימים אלו חלק גדול מייחודם, ונשאר בהם רק איסור מלאכה לא לגמרי מובן. איסור המלאכה אינו זהה לזה שבשבת ובחגים, אלא נתון להגדרתם של חכמים, וראו ספרי דברים קלה. ההגדרות אינן תמיד עקביות, וקשה להמיר אותן בכללים ברורים, כפי שהתלונן רב כהנא בירושלמי פ"ב, הלכה ה. עם זאת, ניתן למצוא כמה רעיונות החוזרים על עצמם: מניעת הפסד כספי גדול הוא סיבה להתיר מלאכות, בשונה מהמצב בשבת (ראו תוספתא א, ב.) נראה שהסיבה היא מאמץ של חכמים למנוע צער במועד, בדומה למאמץ של חכמים למנוע גילויי צער במועד, (לדוגמא לקמן א, ה, שם אוסרים חכמים להספיד במועד). כמו כן, שוב בשונה משבת, יש היתרים לעשות מלאכה בצינעה, אבל לא בריש גלי (ראו לקמן ב, ה.) תשומת הלב של חכמים היתה לאוירה הכללית והציבורית במועד, ולא למלאכות עצמן, ולכן אסרו גם מעשים הנראים כמעשי חול. התוספתא (א, ז) מונה בין המעשים הללו גם עבודות במחובר לקרקע, אבל קשה למצוא הבחנה זו במשנה.
הבחירה של עורכי המשנה להדגיש בין דיני חול המועד את המצב של האבלות על המת שעלולה ליפול בו, מובנת לאור הדברים דלעיל: העיסוק באבלות הפרטית משמש כמראה לשאלת האבלות הלאומית המודגשת דווקא בימי חול המועד, שאיבדו חלק מטעמם עם החורבן.
פרק א מונה את איסורי המלאכה בחול המועד, בחקלאות ובמלאכה, ומשלב גם התיחסויות למצב האבלות או השמחה הפרטיים. פרק ב מונה שורת מחלוקות בין ר' יהודה, המוצא במועד קדושה מיוחדת - לבין ר' יוסי, שרואה את איסורי המלאכה במועד כקנס שמטרתו לזרז את האדם להתכונן לרגל כראוי, אבל אינו מוצא סיבה לאסור מלאכות שלא היה ניתן לעשותן מראש. פרק ג פותח בדיון בעבודות הבית במועד, שאסורות בדרך כלל, אבל מותרות לפרטים שנקלעו לבעיה. הפרק דן גם בשאלת כתיבת הסת"ם: גם כתיבה זו, כמו עבודות הבית, מעמידה את השאלה של ההתנגשויות בין חיי היומיום הפרטיים לבין המצוות הקשורות לכלל, כגון המועד. המשך הפרק עוסק באבלות ברגל ובמועד, שמייצגות ניגוד חריף בין החווייה הפרטית של האבל לבין החגיגיות של התקופה, ובסופו עולה האבל הלאומי על החורבן אל פני השטח, בכך שהוא משמש מקור לדיני הקינות הפרטיות על המתים.
העיסוק הנרחב באבל במסכת מועד קטן (ראו פ"א ה-ו, פ"ב א-ב ופ"ג ה-ט) קשור לאיכה א טו "קָרָא עָלַי מוֹעֵד לִשְׁבֹּר בַּחוּרָי", וראו גם הושע ט ה, שם מכונה יום החורבן "מועד" ו"חג ה'", ועמוס ח י "והפכתי חגיכם לאבל". חורבן המקדש שינה והוציא את השמחה מהמועדים שהיו סביבו בזמן העליה לרגל. הפסוק שלפני הפסוק המצוטט בסוף המסכת מירמיהו הוא "קול נהי נשמע מציון איך שודדנו", והמשך הפסוק המצוטט שם מישעיהו: "וְחֶרְפַּת עַמּוֹ יָסִיר מֵעַל כָּל הָאָרֶץ". מכאן שהמסכת, העוסקת לכאורה בניגוד בין אבל היחיד לבין המועד, מכוונת גם לניגוד בין האבל הלאומי - לבין השמחה ברגלים ובמועד, למרות אבדן המקדש.
איסורי מלאכה במועד, שמחה ועצב
עריכהחטיבה I: חקלאות
עריכה|
יתכן שההיתר להשקות ממעיין הוא כי מי המעיין עלולים ללכת לאיבוד. יתכן גם שההשקיה כאן קלה יותר, בניגוד למי הקילון הנשאבים בדלי (עם מנוף) ושאיבתם היא טרחה מרובה. ההשקיה הרגילה של שדה השלחין היא מהמעיין, ומי הגשמים הם תוספת לאחר הגשם בלבד. ההשוואה בין מועד לשביעית היא מכיוון שבשניהם עלינו להתמודד עם פרק זמן ארוך יחסית של איסורי מלאכה, ועלינו למנוע נזק בלתי הפיך שעלול להיגרם לחקלאות. לדיני ההשקיה במועד ראו תוספתא א, א-ב. |
(א) משקין בית השלחין במועד ובשביעית,
- בין ממעיין שיצא בתחלה - בין ממעיין שלא יצא בתחלה.
אבל אין משקין - לא ממי הגשמים, שבמאגר ולא ממי הקילון.
- ואין עושין עוגיות צלחות, גומות לגפנים:
(ב) רבי אלעזר בן עזריה אומר: אין עושין את האמה בתחילה במועד ובשביעית,
|
תחזוקה לרכוש הציבור מותרת במועד, ובשביעית מותר גם ליצור מתקנים חדשים. מילת המפתח "בתחילה" מסמנת שהבעיה היא ביוזמה של האדם לנצל את זמן המועד, וראו גם במשנה הבאה ובהמשך. ההיתר לעשות את צרכי הרבים בא כדי לנצל את העבודה הזולה לצרכי הציבור, וראו גם שקלים א, א. |
- וחכמים אומרים: עושין את האמה בתחילה בשביעית,
- ומתקנין את המקולקלות הביוב במועד.
ומתקנין את כל כלי המים שברשות הרבים, וחוטטין מנקים אותן.
- ומתקנין את הדרכים ואת הרחובות הרחבות ואת מקוואות המים,
- ועושין כל צרכי הרבים, ומציינין את הקברות, ויוצאין שלוחי בית דין [אף] על הכלאים שנמצאים בשדות:
|
אם המטע אינו מאורגן להשקיה מלפני המועד, ר' אליעזר בן יעקב מתיר להשקות רק חלק ממנו, כדי שלא יתכנן מראש לנצל את המועד לכך. |
(ג) רבי אליעזר בן יעקב אומר: מושכים את המים מאילן לאילן,
- ובלבד שלא ישקה את כל השדה.
- זרעים שלא שתו לפני המועד - לא ישקם במועד.
וחכמים מתירין בזה ובזה:
(ד) צדין את האישות חולד ואת העכברים משדה האילן ומשדה הלבן כדרכו, במועד ובשביעית.
|
ראו דברי רבי בתוספתא א, ג. בהלכה ב שם נטבע המונח "דבר האבד". מותר להציל את השדה גם אם מדובר בעבודה קשה. הקרוי מועיל באופן זמני, ובמועד אסור לעשות יותר מכך. |
- וחכמים אומרים: משדה האילן - כדרכו, ומשדה הלבן - שלא כדרכו.
ומקרין את הפרצה במועד,
- ובשביעית - בונה כדרכו:
|
השילוב של הנושא של השמחה והעצב במועד, בין איסורי החקלאות לבין איסורי המלאכה האחרים - יוסבר בסוף המסכת. ר' מאיר מתיר לשמוח אבל לא להתעצב במועד. לכן הוא מתיר לטהר אפילו מצורע מוסגר במועד (ראו נגעים א, ד.), וללקט עצמות. ר' יוסי (שמו מופיע בתוספתא א, ה) סובר שאסור לכהן שראה צרעת לשתוק, ולכן לא ניתן להפריד בין ראיית נגעים להקל ובין ראייתם להחמיר, ולכן מתיר לראות רק מצורע מוחלט, שאי אפשר לטמא אותו יותר, וראו נגעים ג, ב. לגבי ליקוט עצמות, מעיר ר' יוסי שהרגשות במצב זה מורכבים, ולעיתים מתגבר הצער דווקא. |
חטיבה II: שמחה ועצב במועד
עריכה(ה) רבי מאיר אומר: רואין את הנגעים בתחילה להקל, אבל לא להחמיר.
- וחכמים אומרים: לא להקל, ולא להחמיר.
ועוד אמר רבי מאיר: מלקט אדם עצמות אביו ואמו, מהקבר הזמני למערת הקבורה מפני ששמחה היא לו.
- רבי יוסי אומר: אבל היא לו.
לא יעורר אדם על מתו, ולא יספידנו קדם לרגל שלשים יום:
|
אסור לעבוד קשה, ולכן אסור לחפור כוכים חדשים (ראו ב"ב ו ח,) אבל מותר לחנוך את הכוכים שהוכנו מראש ולתקן אותם. כמו כן מותר לחפור קבר ולהכין ארון למת שנפטר במועד, והנוכחות של הגופה בחצר מבטלת את מראית העין. הקבר מכונה "נברכת", והיה בשימוש במשך שנה, לאחריה ליקטו ממנו את העצמות וטמנו אותן בכוכים שבמערת הקבורה. וראו תוספתא א, ה. ר' יהודה קובע שאם אין קרשים מוכנים מראש - יקברו את המת בלי ארון. |
(ו) אין חופרין כוכין וקברות במועד, אבל מחנכים את הכוכין במועד.
- ועושין נברכת במועד, וארון - עם המת בחצר.
- רבי יהודה אוסר, אלא אם כן יש עמו נסרים:
(ז) אין נושאין נשים במועד, לא בתולות, ולא אלמנות, ולא מיבמין, מפני ששמחה היא לו.
- אבל מחזיר הוא את גרושתו.
|
כשם שאסור להתאבל במועד כך אסור לשמוח, חוץ משמחת המועד עצמו, כי אין להסיח את דעתו משמחת המועד. לעיל ראינו שר' מאיר חולק על כך. אפשרות אחרת היא לגרוס כאן "מפני שתחילה היא לו", כלומר חלחלה היא לו, כי איננו מכיר את אשתו החדשה. המשנה אינה עוסקת בקידושין, וראו מחלוקת על כך בתוספתא א, ו. ר' יהודה אוסר על האשה להסיר את שערה בסיד, כי בטווח הקצר הסיד מכער אותה, למרות שהמטרה היא להתייפות לטווח ארוך, כי ניתן לסוד אחת לכמה שבועות. |
ועושה אשה תכשיטיה במועד.
- רבי יהודה אומר: לא תסוד, מפני שנוול הוא לה:
חטיבה III: מלאכות במועד: הדיוט ואומן
עריכה(ח) ההדיוט תופר כדרכו, והאומן מכליב.
|
אם נקרע בגד, מותר לתקן אותו תיקון זמני אך לא מקצועי. המיטה היתה מסגרת עץ שעליה קשרו חבלים, ועליהם הניחו ריפוד נוסף. אם נקרע חבל מותר לקשרו, ולדעת ר' יוסי מותר גם למתוח את החבלים הרפויים. |
- ומסרגין את המטות.
- רבי יוסי אומר: [אף] ממתחין:
(ט) מעמידין תנור וכיריים קובעים אותם במקומם (וריחיים) במועד.
- רבי יהודה אומר: אין מכבשין את הריחיים מוסיפים חריצים בתחילה:
|
ראו משנה ד המתירה למציל את השדה לעבוד כדרכו, ומשנה ח המתירה להדיוט לעבוד כדרכו. לכן מותר לעשות מעקה להצלה בדרך לא מקצועית. המרפסת פטורה מן המעקה (ראו ספרי דברים רכט). מכאן שההיתר אינו בגלל מצוות מעקה אלא כי אינו מעשה אומן. הציר וכו' קשורים לסגירת הדלת, וראו גם ב"מ ח, א. וראו משנה ג האוסרת לכוון מלאכה למועד. וכן לקמן, ב, ג. הכבישה לצורך אכילה היא מעשה הדיוט לצורך אוכל נפש. משחק מילים על כבישת הריחיים שאסורה לדעת ר' יהודה כי היא כן מעשה אומן. |
(י) עושין מעקה לגג ולמרפסת מעשה הדיוט, אבל לא מעשה אומן.
שפין את הסדקין ומעגילין אותן במעגילה ביד וברגל, אבל לא במחלצים. במעגילה גדולה.
הציר והצנור והקורה והמנעול והמפתח שנשברו - מתקנן במועד,
- ובלבד שלא יכוון מלאכתו במועד,
וכל כבשין שהוא יכול לאכול מהן במועד - כובשן: