ביאור:משנה ראש השנה פרק ג
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
- זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
- מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
- נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
- נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
- קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
- טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין
----
|
הפרק מעמת שני מצבים של קשר בין ישראל לשמים: קידוש החודש - ותקיעת השופר. הראשון - פיזית, בהתבוננות לשמים, והשני - מטאפורית, שתקיעת השופר תלויה בכוונה. בסופו מובא מדרש הקושר את ההתבוננות הפיזית לעידוד הכוונה. בסך הכל מצביע הפרק על שתי נקודות דמיון בין תקיעת השופר לבין קידוש החודש: בשתיהן יש התבוננות כלפי מעלה, ובשתיהן כוחו של המנהיג שאוב מכוחם וקבלתם של ישראל, ואינו מוקנה לו אוטומטית, ש"אינו נאמן על פי עצמו." |
ישראל מסתכלים כלפי מעלה: קידוש החודש ותקיעת שופר
עריכהחטיבה I: רואים ומקדשים
עריכה|
דוגמא נוספת לעיוות שחל בדיוק האסטרונומי, ולכך שהפרוצדורה של קידוש החודש אינה תלויה בירח אלא היא העיקר: כיוון שאין בי"ד יושבים בלילה - אם לא הספיקו, החודש מעובר, וראו תוספתא סנהדרין ב, ז. הדוגמא הזאת מזכירה לנו שראיית המולד קשורה להתבוננות של כל ישראל כלפי השמים. בניגוד לסיפור בפרק הקודם, על רבן גמליאל שהחליט לבדו לקדש את החודש וכפה את דעתו על שאר החכמים - כאן נקבע שאין היחיד נאמן על ידי עצמו, אפילו אם הוא ראש בית הדין. הפרוצדורה המחייבת אינה בידי אדם כלשהו אלא בידי הממסד, וראו אבות ד ח. הפרוצדורה של העדות ואמירת "מקודש מקודש" מחייבת גם אם ברור לבית הדין שהתחיל חודש חדש. בכך חוזר הדימוי של החודש לאשה, שלדעת ר' יהודה יש לקיים לה דווקא טקס קידושין מסודר, וראו מע"ש ד, ז. אבל השוו לעיל ב, ז, שבראש חודש מאוחר יש המוותרים על הטקס, שקדשוהו שמים, בדומה לדעת ר' יוסי שם. כך סבר בתחילה גם ר' יהושע, לעיל ב ט. |
(א) ראוהו בזמנו בית דין וכל ישראל, נחקרו העדים,
- לא הספיקו לומר "מקודש", עד שחשכה - הרי זה מעובר.
ראוהו בית דין בלבד - יעמדו שנים ויעידו בפניהם,
- ויאמרו "מקודש מקודש".
ראוהו שלושה - והן בית דין,
- יעמדו השנים, ויושיבו מחבריהם אצל היחיד
- ויעידו בפניהם, ויאמרו "מקודש מקודש",
שאין היחיד נאמן על ידי עצמו כשהוא לבדו!
|
הדיון בתקיעת השופר עובר בהדרגה מגוף השופר לקולו ולכוונה בשמיעתו |
חטיבה II: השופר, הקול והכוונה
עריכה(ב) כל השופרות כשרין - חוץ משל פרה, מפני שהוא קרן.
|
פסילת השופר מקרן הפרה היא בגלל שהקרן קצרה ואינה מרשימה, או מפני שאינה חלולה ולכן אינה בגדר 'שופר' (שפופרת). בתלמוד דורשים ומקשרים לחטא העגל, ואין לכך יסוד במשנה. |
- אמר רבי יוסי: והלא כל השופרות נקראו "קרן", שנאמר (יהושע ו ה), "במשך בקרן היובל"!
(ג) שופר של ראש השנה - של יעל, פשוט, ישר ופיו מצופה זהב, ושתי חצוצרות מן הצדדין.
|
המשנה עוברת מניסוח הלכתי ("כשר") - לתיאור השופר שהיה במקדש ולנהלי התקיעה בו. למעשה ההלכה במשנה לא התקבלה, והיום נהוג להשתמש בשופר של זכר כפוף בלי ציפוי גם בראש השנה, כר' יהודה במשנה ה. |
- שופר מאריך - וחצוצרות מקצרות, שמצוות היום - בשופר:
(ד) בתעניות - בשל זכרים, אילים כפופין, ופיהן מצופה כסף, ושתי חצוצרות באמצע.
|
ראו במדבר י ט וכן תענית ב, ה לגבי התקיעות בתענית. |
- שופר מקצר - וחצוצרות מאריכות, שמצות היום - בחצוצרות:
|
שופר של ראש השנה דומה לזה של יובל בתקיעה שהרי מטרתו להמליך את הקב"ה, וראו משנה ג; אבל דומה גם לשופר של תעניות, בזכרים, שתפקידו להזכיר לקב"ה את אהבתו אלינו. המחלוקת בין ת"ק לר' יהודה היא על שני ההיבטים של השופר, שהם שני ההיבטים של ראש השנה - ראו לעיל א, א-ב. וראו תוספתא ב, ג, שם מסביר ר' יהודה שבמצוי ראש השנה - תוקעים במצוי (זכרים), ואילו בנדיר (יובל) תוקעים בנדיר. דין היובל לא נהג למעשה מעולם, ראו נחמיה ה, שם משמט נחמיה באופן חד פעמי את החובות, ולא מנסה להחזיר אדמות שנמכרו. אבל במכירת בתים יתכן שהיה נהוג, ראו ערכין ט, ד. |
(ה) שוה היובל לראש השנה לתקיעה ולברכות.
- רבי יהודה אומר: בראש השנה תוקעין בשל זכרים, וביובל - בשל יעלים:
|
כאן חוזרים להלכות השופר שבהן דנו במשנה ב. הטענה היא שהדבק אינו חלק מקורי מהשופר, והוא דומה לציפוי. המשנה קובעת שאין לתקוע בשופר מצופה, בניגוד למשנה ג לעיל, כי אינו שומע את קול השופר אלא את קול הציפוי או הדבק. אבל נראה אם השופר נסדק, וניתן לתקוע בו ללא הדבקה - כשר. ראו דינים נוספים בתוספתא ב, ד. הדבקת שברי שופרות - פוסלת, אפילו אם באחד מהם היה ניתן לתקוע כשלעצמו, מחמת שלמות השופר. שיקול שלמות השופר מופיע בפסיקתא רבתי "הרנינו". |
(ו) שופר שנסדק ודבקו - פסול.
דבק שברי שופרות - פסול.
- ניקב וסתמו: אם מעכב את התקיעה שאי אפשר לתקוע אלמלא סתם את החור - פסול, ואם לאו - כשר:
(ז) התוקע לתוך הבור או לתוך הדות ארון קיר או בור לאכסון או לתוך הפיטס
- אם קול שופר שמע - יצא, ואם קול הברה שמע - לא יצא.
|
כדי לצאת ידי חובה צריך שלושה תנאים:
המשנה הבאה תוסיף גם את כוונת הלב לשמים, המקשרת את השופר לראיית החודש. דרשות על עניין הכוונה - ראו בתוספתא ב, ז. הביטוי "וכן" במקרה זה הוא ביטוי של ניגוד בין השמיעה הפיזית לבין הכוונה לצאת י"ח, וראו גם פסחים ג, ב, וסוטה א, ט, וב"ב א, ב. |
- וכן: מי שהיה עובר אחורי בית הכנסת, או שהיה ביתו סמוך לבית הכנסת
- ושמע קול שופר או קול מגילה,
- אם כיוון לבו - יצא. ואם לאו - לא יצא.
- אף על פי שזה שמע וזה שמע
- זה - כוון לבו, וזה - לא כוון לבו!
חטיבה III: מכוונים את הלב לאביהם שבשמים
עריכה(ח) "והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וגו'" (שמות יז יא),
|
בנוסף לכוונה לצאת ידי חובת התקיעה, יש במשנה דרישה לכוון את ליבנו לאבינו שבשמים. בראש השנה מתבונן הקב"ה בנו במבט של דין, כפי שראינו לעיל א ב. באותו היום חייבים אנו להתבונן באבינו שבשמים בבקשת רחמים, כדי להינצל. הדבר מתקיים בראיית הלבנה ובתקיעות השופר. לעניין ראיית הלבנה השוו מכילתא פסחא א, "אַחַת לִשְׁלֹשִׁים יוֹם מַגְבִּיהִים אֶת עֵינֵיהֶם לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם". השאלה "וכי נחש מחיה" מובנת. את השאלה "וכי נחש ממית?" ניתן להסביר לפי דברי ר' חנינא בברכות לג א: "שאין נחש ממית, אלא החטא ממית". הדרשה הזו מתנגדת לפרשנות מאגית של הרמת הידים ושל הנחש, ותולה את הישועה בכוונת הלב לאל עצמו. בעניין זה יש להבחין בין הסתכלות לבין ראייה: ההסתכלות היא מאמץ להתבונן בשמים, אבל אין בה ראיה פיזית של הקב"ה. ההבדל הזה דומה להבדל בין שמיעה פיזית של השופר לבין שמיעה בכוונת הלב, ראו משנה ז. והשוו מכילתא ויהי ו, שיש לפרש אותה על פי משנתנו: ידי משה הובילו את העם לאמונה! - משה פעל כשליח ציבור. העם הסתכל לשמים ולא על ידי משה. כך נקשרת המשנה למשנה הבאה. והשוו מכילתא עמלק א א, שם נוספה גם התיחסות לדם הפסח. |
וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה?
- אלא לומר לך:
- כל זמן שהיו ישראל מסתכלים כלפי מעלה,
- ומכוונין את לבם לאביהם שבשמים
- היו מתגברים.
- ואם לאו - היו נופלין.
כיוצא בדבר אתה אומר:
- "עשה לך שרף ושים אתו על נס, והיה כל הנשוך וראה אתו וחי" (במדבר כא ח).
- וכי נחש ממית, או נחש מחיה?
אלא: בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה,
ומכוונין את לבם לאביהן שבשמים
- היו מתרפאים,
ואם לאו - היו נמוקים.
חטיבה IV: היחיד והרבים
עריכה|
למרות שהשמיעה ע"י הציבור היא המצווה, יש חשיבות גם לזהות התוקע, כשם שיש חשיבות גם לזהות שליח הציבור, ראו ברכות ה, ה. גם טקס קידוש החודש נעשה ע"י בית הדין ולא ע"י כל ישראל - ראו משנה א לעיל. הדין הזה דומה לדין שבמשנה ו. אפשר לומר, בסגנון מעט דרשתי, שהחרש פסול כי אינו שומע, הקטן - כי אינו מחוייב, והשוטה - כי אינו מכוון. בכך מסכמם הדין את חטיבה II. המשנה אינה מתיחסת לתקיעת שופר ע"י אשה, אבל ראו תוספתא ב, ה. עורך המשנה שיבץ את המשנה הזאת בסוף הפרק כדי לקשר בין חתימת הפרק הזה לבין חתימת הפרק הבא. |
חרש, שוטה, וקטן - אין מוציאין את הרבים ידי חובתן.
זה הכלל: כל שאינו מחויב בדבר - אינו מוציא את הרבים ידי חובתן: