ביאור:משנה ברכות פרק ה
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
- זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
- מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
- נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
- נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
- קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
- טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין
משנה מבוארת למסכת ברכות: א ב ג ד ה ו ז ח ט
----
|
בפרק ניכרת השפעה של מנהגי החסידים, למרות שאי אפשר לטעון שהחסידים התפללו תפילת קבע. ההשפעה ניכרת במשנה א, שבה נלמדת ממנהגי החסידים ההלכה של כובד הראש, ובמשנה ה, בה נלמדת ממנהגם ההלכה של איסור הטעות בתפילה. בשני המקרים אין העתקה גמורה של מנהגי החסידים אלא חיקוי שלהם, תוך איבוד חלקים חשובים של מנהגי התפילה שלהם. |
תפילת הציבור והחסידים הראשונים
עריכה|
החטיבה עוסקת בכוונה בזמן התפילה. ניתן להבין אותה במספר דרכים, אבל ללא ספק היא עוסקת בגישה של המתפלל לתפילתו, ובהשוואתה לתפילת החסידים. המשנה מורכבת משלושה משפטים שונים מבחינה תחבירית: הראשון מנוסח בלשון רבים בהווה. השני ברבים בעבר, והשלישי ביחיד בעתיד. הבחנה זו קשורה גם להבחנה תוכנית: המשפט הראשון הוא הלכה לכל דבר. השני נראה כסיפור על החסידים. המשפט השלישי בספק: ניתן להסביר אותו כהלכה - ואז להעמיד אותו במקרים שאינם שכיחים - או כהמשך תיאור הכוונה של החסידים. והשוו לעיל, ב, א, שבקריאת שמע עונים לכל שואל. |
חטיבה I: כובד ראש בתפילה
עריכה(א) אין עומדין להתפלל - אלא מתוך כובד ראש.
חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת - ומתפללים,
- כדי שיכונו את לבם למקום.
אפילו המלך שואל בשלומו - לא ישיבנו.
- ואפילו נחש כרוך על עקבו - לא יפסיק:
שלוש תשובות:
- כן. חסידים הראשונים מדגימים לנו את ההלכה, וזה טעם הסיפור עליהם. לפיכך גם המשפט השלישי הוא הלכה, ועולה בעיה – כיצד ניתן לדרוש מהמתפלל לסכן את חייו למען התפילה?
- לא. ניתן לתמוך את התשובה השלילית מהניגוד בין הכיוון של הכובד – למטה – לבין הכיוון של כוונת הלב – למעלה. כלומר, כובד ראש הוא הניגוד לכוונה. הסיפור על החסידים מיועד להדגים לנו איך אסור לנו, שאין אנו חסידים, להתפלל: אין לנו זכות לכוון את הלב למקום ולצפות שהקב"ה ישמע את תפילתנו, אלא עלינו לנהוג בזמן התפילה בכובד ראש, ולזכור שחובתנו היא לומר את מילות התפילה כשליחי הציבור, למרות שאין אנו ראויים לכך. וכן ניתן להסיק מהמונח "כובד ראש" בתענית יד ב, שם הוא משמש במובן של הסתייגות. לפי תשובה זו המשפט השלישי מתאר את תפילת החסידים, ולבני אדם רגילים אסור לנסות ולנהוג כמותם ולסכן את עצמם.
- לא, אבל יש זיקה ביניהם: כובד ראש הוא אחת ההשלכות של כוונת הלב למקום. על פי משנה ד,ה לעיל, כוונת הלב יכולה להיות הדימוי כאילו אנו עומדים בקדש הקדשים. במקרה כזה יש הלכה האומרת "לא יקל אדם את ראשו כנגד שער המזרח" (ראו לקמן ט, ה). ההיפך מ"קלות ראש" הוא כובד הראש, כלומר כבוד לקב"ה.
מידת הכבוד תלויה במידת הכוונה – כלומר בעוצמת ההרגשה של העמידה לפני הקב"ה: תפילת החסידים מדגימה לנו כוונה ברמה מקסימלית. יש מי שיחוש אותה כמו החסידים, באופן כל כך מוחשי עד שהיא לא תאפשר לו להפסיק את התפילה, אבל למי שלא יגיע למדרגה זו של כבוד לתפילה - אסור לסכן את עצמו, ולכן המשפט האחרון מופיע בלשון יחיד.
|
החטיבה הזו מדגישה את המילים ובחירתן בזמן התפילה, ואת הסכנה הגדולה בטעות בהן. |
חטיבה II: הימנעות מטעות בתפילת שליח הציבור
עריכה(ב) מזכירין גבורות גשמים ב"תחית המתים", ושואלין הגשמים בברכת "השנים",
|
לגבי הזכרת ושאלת גשמים ראו תענית א, א. המחלוקת לגבי ברכת ההבדלה מבוססת על ההנחה שלפחות במוצ"ש ובציבור מתפללים תפילת ערבית, ואינה תפילת רשות. בכך מודה אפילו ר' אליעזר, והשוו לעיל ד, ד. |
- והבדלה - ב"חונן הדעת".
- רבי עקיבא אומר: אומרה ברכה רביעית, בפני עצמה.
- רבי אליעזר אומר: בהודאה:
|
המשתקים את המתפלל הם הציבור, ומכאן שמדובר בתפילת שליח הציבור. התפילות שבשורה הראשונה נפסלו עקב דמיונן לתפילות המינים. בתוכנן אין בהכרח פסול, אלא רק בעובדה שאחרים השתמשו בהן. לכן כעבור הרבה שנים, כאשר תפילות המינים הללו כבר לא היו מוכרות, יכול היה ר' אלעזר הקליר לחבר פיוט ובו איזכור של רחמי הקב"ה על בעלי החיים: "צדקו אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד" (קדושתא ליום שני של פסח). הפסילה של התפילות מופיעה גם במגילה ד, ט |
(ג) האומר "על קן צפור יגיעו רחמיך", ו"על טוב יזכר שמך", "מודים מודים"
- משתקין אותו.
העובר לפני התיבה וטעה - יעבור אחר תחתיו,
- ולא יהא סרבן באותה שעה.
- מנין הוא מתחיל? מתחלת הברכה שטעה בה:
|
משנה זו מלמדת כי טעות בתפילה היא דבר שיש להיזהר ממנו, ולעשות הכל כדי שלא יתרחש. לשם כך מוותר הש"ץ, ולעיתים הציבור כולו, על ברכת הכהנים. מדוע כל כך חשוב שלא לטעות בתפילה? – ראו במגירה. |
(ד) העובר לפני התיבה - לא יענה אחר הכהנים "אמן", מפני הטרוף. סכנת הבלבול
ואם אין שם כהן, אלא הוא ואפילו אם אין כהן אחר, והימנעות של הש"ץ מלשאת כפיו תבטל את ברכת הכהנים - לא ישא את כפיו.
- ואם הבטחתו, שהוא נושא את כפיו וחוזר לתפילתו - רשאי:
(ה) המתפלל וטעה - סימן רע לו.
|
למרות שחלק מהחולים מתו, ר' חנינא לא הקפיד בתפילתו ולכן טעה לפעמים. מכאן שהטעות לא גרמה למוות, אלא היא ניבאה אותו. תכונה זו של התפילה כנבואה מעידה על כך שבניגוד לתפילה שתוארה במשניות ב-ד, היא לא היתה בשליטתו של ר' חנינא, אלא הוא התפלל באקסטאזה. תפילה זו היא התפילה המעולה ביותר, כיוון שהיא נובעת מפיו של ר' חנינא על ידי הקב"ה, ולכן מיוחסות לה תכונות נבואיות. גורלה של תפילה זו קשור בגורל החולה, ואף ביטויים דומים לשניהם: אם התפילה שוגרת, ולכן מקובלת אף החולה מקובל, ויחיה. אם היא מטורפת אף חיי החולה ייטרפו והוא ימות. ספק אם יכולה התפילה הזו להועיל, שהרי אינה אלא נבואה משמים, ויתכן שר' חנינא הסכים להתפלל על החולים רק כדי להניח את דעתם, למרות שלא הבטיח הצלחה. |
|
הכלל "שלוחו של אדם כמותו" אינו מופיע שוב במשנה. הוא מופיע בתוספתא תענית ג, ב ובמכילתא פסחא ג, וכמובן בתלמודים (לדוגמא בבא מציעא צו א). בכל אלו החידוש הוא שהשליח נכנס (חלקית) במקום השולח, ואילו כאן השולח נכנס תחת השליח ומתחייב בענשו, והרי נקבע שאין שליח לדבר עבירה (קידושין מב ב)! וכנראה אין הכוונה כאן להלכה. |
- ואם שליח צבור הוא - סימן רע לשולחיו,
- מפני ששלוחו של אדם כמותו.
אמרו עליו על רבי חנינא בן דוסא,
- שהיה מתפלל על החולים
- ואומר: זה חי - וזה מת.
- אמרו לו: מניין אתה יודע?
- אמר להם: אם שגרה תפלתי בפי - יודע אני שהוא מקובל.
- ואם לאו - יודע אני שהוא מטורף:
בניגוד למקרה של ר' חנינא, שאכן התפלל תפילה אקסטאטית המתאימה ליחיד, הטעות של שליח הציבור מעידה רק שהוא לא נזהר בתפילתו, שהרי ניתן להימנע מטעות - כפי שמפורט במשניות הקודמות. ה"סימן הרע" אינו מעיד על העתיד אלא על הרשלנות של המתפלל.
המאמץ להמנע מטעות מיועד ליצור את הרושם ששליח הציבור הוא כמו חסיד, שתפילתו שוגרת, ורושם זה חשוב לציבור כי הוא מייצג את התפילה המושלמת. האשליה ששליח הציבור הוא כמו חסיד חשובה לאמון של הציבור בתפילתו. זו אשליה במודע, שהרי אין זה סוד ששליח הציבור אינו חסיד באמת. למען האשליה הזאת, למרות ששליח הציבור אינו מסוגל להתפלל באקסטאזה, עליו ליצור את הרושם כאילו כך הוא עושה, על ידי נקיטת האמצעים שבמשניות ב-ד.
ניתן לראות בפתיחת המשנה פיתוח של שיטת ר' עקיבא, שהופיעה לעיל ד, ג. ר' עקיבא העדיף את התפילה האקסטאטית בתפילת היחיד. כאן מנסים ליצור את הרושם כאילו שליח הציבור מתפלל תפילה אקסטאטית.