ביאור:משנה ראש השנה פרק ד
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
- זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
- מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
- נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
- נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
- קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
- טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין
----
קדושת הזכרון וזכרון הקדושה - שליח הציבור והציבור
עריכהחטיבה I: תקנות ריב"ז מירושלים ליבנה
עריכה|
יתכן שבירושלים תקעו כי ידעו בבירור על ראש החודש, ואילו בסביבתה לא היה בית דין שקידש את החודש ולא ידעו על כך בבירור. אם כך - קל להבין את התקנה של ריב"ז. ניתן להסביר גם שיבנה הפכה להיות המרכז הלאומי החדש, וינקה אליה את קדושת ירושלים והמקדש. הניגוד כאן הוא בין "המקדש" וה"מדינה", וראו משנה ב, שם מתברר שהיו תוקעים בראה"ש לא רק בירושלים כולה, אלא אפילו בערים סמוכות לה! |
(א) יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת
- במקדש וכן גם בכל מקום בירושלים ואף בערים סמוכות היו תוקעים, אבל לא במדינה. בכל מקום בא"י המרוחק מירושלים
- משחרב בית המקדש, התקין רבן יוחנן בן זכאי, שיהו תוקעין בכל מקום שיש בו בית דין.
- אמר רבי אלעזר: לא התקין רבן יוחנן בן זכאי, אלא ביבנה בלבד.
- אמרו לו: אחד יבנה ואחד כל מקום שיש בו בית דין:
|
ביבנה השראת השכינה היא רק בבית הדין, ואילו בירושלים גם בעיר עצמה וגם בערים הסמוכות לה, מכח המקדש שבה. השראת השכינה, ולא בית הדין המקדש את החודש - היא ההסבר לתקיעה בשבת, שהרי תפקיד התקיעה הוא להעלות את זכרון העם לפני הקב"ה. הסבר אחר: התקיעה בירושלים נבעה מהמקדש שבה, שבו היתה מצווה לתקוע על הקרבן "ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם" (במדבר י י). ביבנה התקיעה נבעה מכח התקנה ולא היתה תלויה במקדש, וכך מסמלת תקנה זו את האפשרות לחיים בלי מקדש. |
(ב) ועוד זאת היתה ירושלים יתרה על יבנה:
- שכל עיר שהיא רואה ושומעת
- וקרובה, ויכולה לבוא - תוקעין. בשבת, בעיר הסמוכה לירושלים
- וביבנה לא היו תוקעין, אלא בבית דין בלבד:
|
ראו גם סוכה ג, יב. תקנות אלו מזכירות לנו את מנהגי המקדש לאחר חורבנו: המקדש עבר לבית היחיד ולבית הכנסת! בא"י המשיכו ליטול לולב בא' סוכות שחל בשבת עד תקופת הגאונים, והיו מביאים את הלולבים לבית הכנסת מבעוד יום; אבל בשופר החמירו, ותקעו בשבת רק ביבנה או במקום שיש בו בי"ד, כי אי אפשר לעקוף את איסור התקיעה בשבת. בהמשך נראה כיצד תפילת ראש השנה, הכוללת את ברכת הזכרונות, הופכת את מושג הזכרון עצמו לקדוש וכרוך בקדושת החג, ומשחררת אותנו מהתלות במקדש לצורך הזכרון של הקב"ה. בכך דומה תפילת ראש השנה לתקנות ריב"ז, שמילאו את שני התפקידים: זכר למקדש - ושחרור מהתלות בו. לגבי דין יום הנף ראו מנחות י, ה. כאן מחמיר ר' יוחנן ביחס לתקופת בניין המקדש. |
(ג) בראשונה היה הלולב ניטל במקדש שבעה, ובמדינה יום אחד.
- משחרב בית המקדש, התקין רבן יוחנן בן זכאי
- שיהא לולב נטל במדינה שבעה - זכר למקדש,
- ושיהא יום הנף יום הנפת העומר, ט"ז ניסן כולו - אסור באכילת חדש, בניגוד לירושלים שבה היו אוכלים חדש מרגע הנפת העומר באותו היום.
(ד) בראשונה היו מקבלין עדות החדש כל היום,
- פעם אחת נשתהו העדים מלבוא, ונתקלקלו הלוים בשיר.
- התקינו שלא יהו מקבלין אלא עד המנחה.
- ואם באו עדים מן המנחה ולמעלה - נוהגין אותו היום קדש - ולמחר קדש.
|
הלוויים התקלקלו רק בשיר של יום, כי את קרבנות המוסף הקריבו בכל מקרה, והיתנו שאם לא יתקדש היום - יהיו הקרבנות נדבה. אבל לפי תוספתא ב, ט, התקנה היתה שלא יקריבו את המוספים אם לא קדשו את החודש. לאחר התקנה נהגו קודש למחרת אפילו אם הגיעו עדים ביום 30 באלול אחרי המנחה, אבל לאחר החורבן החזיר ריב"ז את המנהג הישן לקבל עדים כל היום, כלומר ריב"ז הקל והחזיר את המנהג הקדום, כי לא היה עוד צורך בתקנה. הקלקול נובע מהמקדש, וחורבנו מבטל את התקנה! וראו תוספתא ערובין ד, א, שהתקנה הוכיחה לר' יוסי ששני הימים של ראש השנה אינם מספק. "מקום הועד" הוא בית הדין ביבנה, שבו היו תוקעים גם בשבת, ונוטלים לולב כמו במקדש. העדים הולכים ליבנה ולא אל הנשיא רבן גמליאל, כי כוחו של הנשיא שאוב מהעם, וראו לעיל, ג, א. |
- משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי, שיהו מקבלין עדות החדש כל היום.
- אמר רבי יהושע בן קרחה: ועוד זאת התקין רבן יוחנן בן זכאי,
- שאפילו ראש בית דין בכל מקום - שלא יהו העדים הולכין, אלא למקום הועד:
חטיבה II: מלכויות זכרונות ושופרות
עריכה(ה) סדר ברכות: אומר אבות וגבורות וקדושת השם, וכולל מלכויות עמהן, ואינו תוקע.
- קדושת היום - ותוקע.
- זכרונות - ותוקע.
- שופרות - ותוקע.
|
המחלוקת היא על המלכויות, כי הן התוספת האחרונה, שהרי לא נזכרו מלכויות במקרא בהקשר של ראש השנה, וראו ספרא אמור פרשה יא ג, וכן תוספתא ב, י, שר' אליעזר לא היה אומר מלכויות: לדעת ר' יוחנן בן נורי המלכויות הן תוצאה של קדושת ה', ולמעשה הרחבה של הברכה הקבועה בכל יום של הקדושה. לדעת ר' עקיבא המלכויות מיוחדות לראש השנה, שבו אנחנו גורמים לה' למלוך. כשם שהשופר מיועד להזכיר אותנו לפניו כך הוא ממליך אותו, וראו בפירוש לפרק ג, ח לעיל. בתוספתא (ב, יא) מובא שהיו למעשה מנהגים שונים, ואכן שרידי מנהג ר' יוחנן נמצאים בנוסח התפילה של ימים נוראים עד ימינו. |
- ואומר עבודה והודאה וברכת כהנים, דברי רבי יוחנן בן נורי.
אמר לו רבי עקיבא: אם אינו תוקע למלכויות, למה הוא מזכיר?
- אלא: אומר אבות וגבורות וקדושת השם, וכולל מלכיות עם קדושת היום - ותוקע.
- זכרונות - ותוקע.
- שופרות - ותוקע.
- ואומר עבודה והודאה וברכת כהנים:
(ו) אין פוחתין מעשרה מלכיות פסוקי מלכויות, מעשרה זכרונות, מעשרה שופרות.
|
ראו דברי ר' יוחנן בן נורי בתוספתא ב, יב. בימי המקדש היו מקיימים בשבתות ובחגים תפילה ציבורית מחוץ לו, כנראה כטקס ציבורי. בראש השנה היתה התפילה הזו בת תשע ברכות. כנראה לא היו תפילות נוספות מלבדה, ולימים היא הפכה להיות תפילת מוסף. ראו גם בסיכום לפירוש פרק ד במסכת ברכות. |
- רבי יוחנן בן נורי אומר: אם אמר שלש שלש מכלן - יצא.
אין מזכירין זכרון, מלכות ושופר של פורענות.
מתחיל בתורה - ומשלים בנביא.
- רבי יוסי אומר: אם השלים בתורה - יצא:
חטיבה III: השופר והתקיעות בסדר היום
עריכה|
הלל שייך לתפילת שחרית והתקיעות שייכות למוסף. יש בתקיעות גם ממד של שבח כמו בהלל, אבל גם ממד של בקשה, וראו לעיל ג, ה. הקשר בין התקיעות למוסף הוא במבנה המשותף להן - שלוש של שלוש שלוש, ובזמנם הקדום. |
(ז) העובר לפני התבה לפני ארון הקודש, שליח הציבור ביום טוב של ראש השנה - השני מתקיע.
- ובשעת ההלל - הראשון מקרא את ההלל:
|
ראו לעיל ג, ז, שם עסקנו בכוונת השומע וכאן בתוקע. וראו תוספתא ב, ו, שגם כאן אם כוון לבו (התוקע!) - יצא. משנה זו עוסקת בהיתר לתקוע ביום טוב, למרות שההכנות לתקיעה אסורות. היא קשורה למשניות הסמוכות העוסקות בתוקע כמוציא את הרבים ידי חובתם. המשנה מנוגדת לגישת ר' אליעזר (ראו שבת יט, א) והיא מקילה כבית הלל בעניין טלטול ביו"ט (ראו ביצה א, ה,) אבל אוסרת להעביר מחוץ לתחום ביו"ט (ראו ביצה ה, ג ואילך.) נראה שבימי המשנה היו תוקעים רבים בשופר בראש השנה, גם שלא ישירות לשם המצווה, וראו תוספתא ב, טז, שגם נשים נהגו לתקוע. |
(ח) שופר של ראש השנה - אין מעבירין עליו את התחום, ואין מפקחין עליו את הגל,
- לא עולין באילן, ולא רוכבין על גבי בהמה, ולא שטין על פני המים,
- ואין חותכין אותו, בין בדבר שהוא משום שבות - ובין בדבר שהוא משום לא תעשה.
אבל אם רצה לתן לתוכו מים או יין - יתן.
אין מעכבין את התינוקות מלתקוע, אבל מתעסקין עמהן עד שילמודו.
- והמתעסק - לא יצא, והשומע מן המתעסק - לא יצא:
חטיבה IV: סדר תקיעות
עריכה|
המבנה "שלוש של שלוש שלוש" הוא גם מבנה התקיעות, גם מבנה הברכות (לעיל משנה ה), וכיום הוא גם המבנה הפנימי בתוך מלכויות זכרונות ושופרות. ראו תוספתא ב, טו, שהיחיד חייב לשמוע לפחות 27 תקיעות, ולו מתוקעים שונים; וראו שם הלכה יח להקשר של מחלוקת חכמים ורבן גמליאל. לדעת רבן גמליאל, כשם שבתקיעת שופר שליח הציבור (התוקע) מוציא את הרבים, כך גם בתפילה. אבל לדעת חכמים שמיעת השופר היא חובה על כל מתפלל, וכן בתפילה - ואין למנות שליח המתפלל עבור היחידים. שמיעת השופר הופכת לחובה אישית המוטלת על כל אדם, ואינה תלויה עוד במקדש, שבו התקיים טקס לאומי מרכזי של תקיעות. בכך קשור סוף הפרק לתקנות ריב"ז שבתחילתו. |
(ט) סדר תקיעות: שלש, של שלש שלש.
- שעור תקיעה - כשלש תרועות.
- שעור תרועה - כשלש יבבות.
תקע בראשונה, ומשך בשניה כשתים - אין בידו אלא אחת.
מי שברך ואחר כך נתמנה לו שופר - תוקע ומריע ותוקע שלש פעמים.
כשם ששליח צבור חייב, בתקיעת שופר, ויש אומרים גם בתפילה - כך כל יחיד ויחיד חייב.
- רבן גמליאל אומר: שליח צבור מוציא את הרבים ידי חובתן: