ביאור:משנה ערובין פרק ח
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
- זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
- מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
- נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
- נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
- קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
- טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין
משנה מבוארת למסכת ערובין: א ב ג ד ה ו ז ח ט י
עירובין בעיר
עריכהחטיבה I: עירוב תחומין משותף
עריכה|
טקס ההפרשה כולל הגדרה טקסית משפטית של העירוב, בנוסח "הרי זה" - השוו לדוגמא ביכורים ג, א. עירוב התחומין יכול להיות לכל בני העיר הרוצים בכך, אבל מי שמשתתף בו חייב להחליט על כך מבעוד יום, כי כאן גם ר' יהודה מסכים שאין עירוב אלא לדעת. לפי המשנה אין המשתתף בעירוב צריך להודיע על כך למערב, אלא רק להחליט על השתתפותו, וראו לעיל ז, יא, וכן לעיל ד, י. לגבי הכלל "אין מערבין משתחשך" ראו שבת ב, ז. כנראה שהיו מנהגים שונים של אכילת פחות לחם בחול או בשבת. ר' מאיר ור' יהודה אינם מגדירים את הכמות, התלויה לדעתם באדם המערב. וראו כלים יז, יא. ר' יוחנן בן ברוקה קובע אותה על פי שתי סעודות העני במשנה הקודמת: כיכר לחם מקמח של חצי קב חטים, העולה פונדיון. איכות החיטה היא כזו שבסלע אחד (48 פונדיון) קונים 4 סאים חיטה (48 חצאי קבים). סעודת עני אחת היא רובע הקב (כ300 גרם). כך גם בפאה ח, ז. |
(א) כיצד משתתפין בתחומין?
- מניח את החבית ואומר: "הרי זה לכל בני עירי"
- "לכל מי שילך לבית האבל" או "...לבית המשתה".
וכל שקבל עליו מבעוד יום - מותר.
- משתחשך - אסור, שאין מערבין משתחשך:
(ב) כמה הוא שעורו? מזון שתי סעודות לכל אחד.
- מזונו לחול, ולא לשבת, דברי רבי מאיר.
רבי יהודה אומר: - לשבת, ולא לחול.
וזה וזה - מתכוונין להקל.
רבי יוחנן בן ברוקה אומר: מככר בפונדיון פונדיון אחד הוא מחיר חצי קב, שהוא מזון שתי סעודות., מארבע סאין בסלע מחיטה באיכות כזאת, שארבעה סאים ממנה (48 חצאי קבים) עולים סלע אחד (48 פונדיון)..
רבי שמעון אומר: שתי ידות לככר, משלש לקב. 2/3 כיכר שעשויה משליש קב קמח - כלומר לחם מ-2/9 קב חטים - הוא מזון שתי סעודות.
חציה של ככר הלחם, הנקראת "פרס" (מלשון פרוסה) - לבית המנוגע היא המידה הקובעת לעניין נגעי צרעת הבית, וחצי חציה - לפסול את הגוויה: רק אם אכל טומאות בשיעור רבע ככר ויותר - נטמא גופו.
חטיבה II: גבול אנכי
עריכה|
המרפסת היתה כניסה לקומה השניה שעלו אליה במדרגות מהחצר, והגזוזטרה היא המרפסת של ימינו, שנכנסים אליה מתוך הבית. המשנה חוזרת לנושא של עירובי חצרות. הגבול בין מרפסת לחצר נקבע על פי הגובה של מתקני החצר השונים, וראו שבת יא, ב. המשנה מחלקת את המתקנים בחצר לפי הגובה, כעין גישת ר' שמעון לקמן ט, א. יתכן גם שהקשר בין חוליית הבור (הסמוכה) לאנשי המרפסת נובע מכך שהם שואבים ממנו מים, וראו לקמן י, ז, ולהלן משנה ח. וראו תוספתא ז, ו, שמקילה וקובעת אותו דין אפילו אם עירבו לחוד, כי המקומות הגבוהים אינם ברשות אנשי החצר, ולכן הם ברשות אנשי המרפסת. המדה של עשרה טפחים נמצאת גם בגובה הכפורת במקדש, ואכן, רשותו של הקב"ה נפרדת מהחצר שבעולמנו. אין מניחים את ערוב החצרות במקום שאינו ראוי למגורים (בית שער - קטן, אכסדרא - בלי קירות ומרפסת - בלי תקרה). השוו סוטה ח, ג, ומעשרות ג, ו, וכן ירושלמי סוטה ח ד. הקשר המילולי למשנה הקודמת הוא ב"מרפסת". ראו בביאור לחטיבה IV קשרים נוספים. |
(ג) אנשי חצר ואנשי מרפסת ששכחו ולא ערבו, ביניהם
- כל שגבוה עשרה טפחים מה שבחצר וסמוך למרפסת - למרפסת, פחות מכאן - לחצר.
חוליית הבור והסלע,
- גבוהים עשרה טפחים - למרפסת, פחות מכאן - לחצר.
- במה דברים אמורים? בסמוכה.
- אבל במופלגת, אפילו גבוהה עשרה טפחים - לחצר.
- ואיזו היא "סמוכה"? כל שאינה רחוקה ארבעה טפחים:
חטיבה III: ערוב חצרות לחצר בלי דייר או למקום שאינו למגורים
עריכה(ד) הנותן את ערובו בבית שער, אכסדרה ומרפסת - אינו ערוב.
- והדר שם - אינו אוסר עליו.
בבית התבן ובבית הבקר ובבית העצים ובבית האוצרות - הרי זה ערוב.
- והדר שם - אוסר (עליו). הדייר בבית התבן וכו' שלא השתתף בעירוב - אוסר על אנשי החצר להוציא אליה
- רבי יהודה אומר: אם יש שם במקום המגורים תפיסת יד של בעל הבית - אינו אוסר (עליו):
|
"אוסר" על אנשי החצר, כי לא עירב איתם. ראו לעיל ו, משנה א. וראו שם שלדעת ר' מאיר גם נכרי אוסר בענייני עירוב. שאר החכמים בדעה שמי שיצא מביתו לפני השבת ויתר על זכויות השימוש בחצר, גם אם לא אמר זאת בפירוש - ולכן אינו אוסר. ר' שמעון משתמש במשחק מילים "ביתו" - "בתו", והתלמוד שניסה להבחין בין ביקור אצל בתו לבין בקור אצל בנו קשה. |
(ה) המניח את ביתו, והלך לשבות בעיר אחרת, אחד נכרי ואחד ישראל,
- הרי זה אוסר, דברי רבי מאיר.
- רבי יהודה אומר: אינו אוסר.
- רבי יוסי אומר: נכרי - אוסר, ישראל - אינו אוסר, שאין דרך ישראל לבוא בשבת.
- רבי שמעון אומר: אפילו הניח את ביתו והלך לשבות אצל בתו באותה העיר
- אינו אוסר, שכבר הסיע מלבו:
|
חטיבה זו מסכמת את חטיבות II-III, והן הכנה לקראתה: בחטיבה II נזכרה חוליית הבור, ובחטיבה III הופיעו מתקנים שאינם מאויישים, כמו הבור ואמת המים. לפי חז"ל מותר לשאוב מים ולשפכם בשבת, וכאן עוסקים בשאלת ההוצאה. והשוו במבוא למסכת שאפילו הם לא היו שלמים לגמרי עם ההיתר. הבור אינו חלק מאחת החצרות, וראו לעיל ז, ב-ג. למרות שהמחיצה אינה מפרידה את מי הבור לחלוטין, היא מסמנת שכל חצר שואבת מחלקה שלה. לדעת ר' יהודה אין צורך במחיצה בנוסף לגבול בין החצרות. |
חטיבה IV: מים וביוב בשבת
עריכה(ו) בור שבין שתי חצרות שלא עירבו ביניהן - אין ממלאין ממנו בשבת
- אלא אם כן עשו לו מחיצה גבוהה עשרה טפחים:
- (בין מלמעלה), בין מלמטה, בין מתוך אגנו.
- רבן שמעון בן גמליאל אומר
- בית שמאי אומרים: מלמטה, ובית הלל אומרים: מלמעלה.
- אמר רבי יהודה: לא תהא מחיצה גדולה מן הכתל שביניהם!
|
למרות שבאמה ובבור לא גרים, ניתן לעשות מחיצה סביבם, וראו משנה ה לעיל, וכן ראו לעיל ב, א, לעניין הפסים לשקתות הבהמה. המחיצה מועילה למרות שהמים זורמים, והשוו q: הרקליטוס אם אין באמה שיעור של רשות נפרדת, כלומר עומק עשרה טפחים ורוחב ארבעה, מודים חכמים לר' יהודה שהיא כחצר. וראו לעיל לעיל ז, ג, שאמה כזאת מחלקת את החצר. אבל הדבר אינו מונע לשאוב מתוכה לדעת ר' יהודה, כשם שהוא מתיר בבור במשנה ו. |
(ז) אמת המים שהיא עוברת בחצר - אין ממלאין הימנה בשבת,
- אלא אם כן עשו לה מחיצה, גבוהה עשרה טפחים, בכניסה וביציאה.
- רבי יהודה אומר: כתל שעל גבה המחיצה שבין החצרות תידון משום מחיצה.
אמר רבי יהודה: מעשה באמה של אבל שהיו ממלאין ממנה על פי זקנים בשבת!
- אמרו לו: מפני שלא היה בה כשיעור:
|
מדובר על ים הכנרת, ועל הדרכים לשאוב ממימיו בשבת. השוו משנה ג לעיל, לעניין הגבול האנכי בין הים והגזוזטרא ולעניין הגבול בין הגזוזטראות. ראו לקמן י, ז, שאם יש מחיצה ממלאים מים בשבת. שתי גזוזטראות - אסור לטלטל מזו לזו, שהרי הן שתי רשויות, אבל אם ערבו ביניהן - מותר. אם התחתונה הכינה מחיצה - היא יכולה לשאוב גם בלי לערב, כבתחילת המשנה. המחיצה על הים משמשת כעירוב בינו לבין הגזוזטרא שמעליו. |
(ח) גזוזטרא שהיא למעלה מן הים - אין ממלאין הימנה בשבת,
- אלא אם כן עשו לה מחיצה גבוהה עשרה טפחים, בין מלמעלה בין מלמטה.
- וכן שתי גזוזטראות, זו למעלה מזו.
- עשו לעליונה ולא עשו לתחתונה - שתיהן אסורות, עד שיערבו:
(ט) חצר שהיא פחותה מארבע אמות - אין שופכין בתוכה מים בשבת,
- אלא אם כן עשו לה עוקה בריכת ביוב, מחזקת סאתים מן הנקב ולמטה, בין מבחוץ בין מבפנים העוקה יכולה להיות בתוך החצר או מחוץ לה.,
- אלא שמבחוץ - צריך לקמור לכסות את העוקה, מבפנים - אין צריך לקמור:
|
לחצר קטנה יש להכין מתקן שופכין, אחרת שפיכת מים לתוכה יוצאת מיד לרשות הרבים ואסורה, כי חכמים אינם שלמים עם ההיתר. ראו תוספתא ו, יב-יג, שלדעת ר' מאיר אין הכרח שהעוקה תהיה מתחת לנקב דווקא. כיצד מותר לקב"ה להוריד גשם בשבת? יש עוקה, שהרי הוא ברא את הים הגדול, ועוד, העולם הוא חצרו... |
(י) רבי אליעזר בן יעקב אומר: ביב שהוא קמור ארבע אמות ברשות הרבים -
- שופכין לתוכו מים בשבת.
וחכמים אומרים: אפילו גג או חצר מאה אמה - לא ישפוך על פי הביב
- אבל שופך מגג לגג, והמים - יורדין לביב.
החצר והאכסדרה - מצטרפין לארבע אמות:
|
הביטוי "וכן" במקרה זה הוא ביטוי של ניגוד בין החצר המצטרפת לאכסדרא לבין הדיוטאות שבמשנתנו, שאינן מצטרפות. וראו גם פסחים ג, ב, וסוטה א, ט, וב"ב א, ב. ניתן לקרוא את המשנה גם כהמשך של משנה ח: כשם שדיירי הגזוזטרה חייבים לעשות מחיצה ולערב, כך אנשי הדיוטה חייבים לעשות עוקה, וראו גם לעיל ז, ד: למרות שבין שתי הדיוטאות יש עוקה, אין אנשי הדיוטא ממול יכולים לסמוך עליה. |
(יא) (וכן) שתי דיוטאות זו כנגד זו, מקצתן עשו עוקה ומקצתן לא עשו עוקה
- את שעשו עוקה - מותרין, ואת שלא עשו עוקה - אסורין: