ביאור:ספרא/מכילתא דמילואים/צו

מכילתא דמילואים - פרשת צו

א

על ויקרא ח א-ב

בחטא העגל התרחק אהרון מהקב"ה, וחלק מהחטא היה מוטל עליו; גם משה הבין כך, שהרי בזמן שהוא התפלל על אהרון לא ענה לו הקב"ה, בניגוד להצלחת תפילתו להצלת העם, ראו דברים ט יט; וגם אהרון עצמו חש רגשי אשמה; ועכשיו חזר ועלה מעמדו בעיני הקב"ה, שנאמר למשה "קח", לשון קירבה, ומשה בישר לו על כך ועודד אותו להתקרב למזבח - ובכך היתה בשורה טובה גם למשה ולאהרון.

"וידבר ה' אל משה... קח את אהרן ואת בניו אִתו" - מה תלמוד לומר?
לפי שהוא אומר (שמות לב, לה) "וַיִּגֹּף ה' את העם על אשר עשו את העגל אשר עשה אהרן"
היה במשמע שנתרחק אהרן. כשהוא אומר "קח את אהרן ואת בניו אתו" - היה במשמע שנתקרב אהרן.
מנין שידע משה שנתרחק אהרן?
שנאמר (דברים ט, כ) "ובאהרן התאנף ה' מאד להשמידו ואתפלל גם בעד אהרן בעת ההִוא"
ולא נאמר "וישמע ה' אלי גם בפעם ההוא".
כשהוא אומר "קח את אהרן ואת בניו אתו" - ידע משה שנתקרב אהרן.
מנין שהיה בלבו של אהרן שנתרחק? נאמר בסוף הענין (ויקרא ט, ז) "קְרַב אל המזבח"
והלא כבר הסדיר משה לפניו כל העבודות? אלא שלא יהיה לבו לדבר אחר.
כשהוא אומר "קח את אהרן ואת בניו אתו" - ידע אהרן שנתקרב.

ב

על ויקרא ח ב

הדרשה מצטטת עוד ארבעה מקומות שבהם נאמר למשה לקחת בני אדם. אין הכוונה שמשה לקח אותם פיזית, אלא שעודד אותם ונתן להם תפקידי הנהגה רמי מעלה.

דבר אחר: "קח את אהרן ואת בניו אתו" מה תלמוד לומר?
והלא בכמה מקומות נאמר בו במשה 'לקיחה' בבני אדם, שנאמר:
(במדבר ג, מא) "ולקחת את הלוים לי אני השם"
(שם יא, טז) "ולקחת אֹתָם אל אהל מועד"
(שם א, יז) "ויקח משה...את האנשים האלה אשר נקבו בשמות"
(שם כז, יח) "קח לך את יהושע בן נון"
וכי מפשיל היה משה בני אדם לאחריו? אלא אמר לו הקב"ה: קחם בדברים, שלא יהיה לבם לדבר אחר.

ג

על ויקרא ח ב

הדרשה מסבירה את ה הידיעה החוזרת בלקיחת הבגדים, השמן, הפר, שני האילים והמצות כהפניות לשמות כח-ל: החומרים לטקס היו מוכנים מראש, ועכשיו נשאר רק לערוך אותו.

"ואת הבגדים" - אלו הבגדים שהפקדתיך עליהם
שנאמר (שמות כח, ד) "ואלה הבגדים אשר יעשו חֹשן ואפוד..."
"ואת שמן המשחה" - זה שמן המשחה שהפקדתיך עליו
שנאמר (שמות ל, כה) "ועשית אֹתו שמן משחת קדש..."
"ואת פר החטאת" - כמה שנאמר (שמות כ"ט, י'-י"א) "והקרבת... את הפר לפני ה'"
"ואת שני האילים" - כמה שאמר (שמות כ"ט, ט"ו-י"ט) "ואת האיל האחד תקח..ולקחת את האיל השני".
"ואת סל המצות" - שלא כסדר האמורים להלן (שמות, כט) אמורים כאן.

ד

על ויקרא ח ג-ד

חנוכת הכהנים נעשתה במעמד ציבורי למרות שלא היה לציבור כל תפקיד מלבד צפיה במעשים, כדי שכל הציבור יכבד אותם כמשרתי הקב"ה.

"ואת כל העדה הקהל" - עשה במעמד כל העדה, שיהיו נוהגים קדושה בכהונה.

משה חנך את הכהנים באותה דרך שבה חנך את המקדש, למרות שכאן מדובר בבני אדם, ופירט לכהנים אילו בגדים ילבש כל כהן בכל עבודה; וראו לעיל לעיל צו פרק ב ו, שגם לכהן הדיוט היו כמה מערכות בגדים.

"ויעש משה כאשר צוה ה' אֹתו" - כשם שהסדיר עבודת מקדש כך הסדיר עבודת כהונה;
בגדי כל אחד ואחד לפי מה שהוא מקרבן.

ה

על ויקרא ח ו

"ויקרב משה את אהרן ואת בניו וירחץ אתם במים"

הדרשה מוצאת רמזים במעשי ההקדשה של הכהנים לעבודות המקדש העתידיות; ולפנינו הרחיצה המרמזת על מצוות קידוש הידים והרגלים של הכהנים ממי הכיור בבקר, ולטבילות הכהן הגדול ביום הכיפורים; וראו תמיד א ד ויומא ג ג.

באותה שעה זכו לקידוש ידים ורגלים, באותה שעה זכו בטבילת יום הכפורים.

ו

על ויקרא ח ז

למרות שמעמדו של משה היה גבוה מזה של אהרון, הוא הלביש את אחיו וטיפל בו בענווה, כאילו היה המצב הפוך, ומשה סגנו של אהרון.

"ויתן עליו את הכתנת ויחגר אתו באבנט" - מלמד שנעשה משה סגן הכהנים לאהרן
והוא היה מפשיטו והוא היה מלבישו.

במותו של אהרון שוב הפשיט משה את אהרון את בגדי הכהונה והלביש בהם את אלעזר, כאילו הוא במעמד נמוך משניהם.

וכשם שנעשה לו סגן בחייו - כך נעשה לו סגן במותו
שנאמר (במדבר כ', כ"ה-כ"ו) 'קח את אלעזר בנו...והפשט את אהרן את בגדיו'.
ומנין שעשה משה כן? שנאמר (במדבר כ, כז) "ויעש משה כאשר צוה ה' ויעלו אל הר ההר"

דרשה על הפסוק מבמדבר: כיצד ניתן להעביר את שמונת הבגדים מאהרון לאלעזר בלי שאחד משניהם יעמוד עירום עד שהשני ילבש את הבגדים? – שתי תשובות: הראשונה - במותו של אהרון הוא זכה למעשי ניסים: משה הפשיט אותו (כגון הכתונת) לפני שהפשיט ממנו את העליונים (כגון המעיל או החושן), והלביש את הבגדים לאלעזר. התשובה השניה היא שבמעשה ניסים כיסו "בגדי שכינה" את מערומיהם של הכהנים – והשוו בראשית ג כא.

(שם כ, כח) "ויפשט משה את אהרן את בגדיו"
וכי האיך היה משה יכול להפשיט את בגדיו כסדרן? - והעליונים הם עליונים לעולם והתחתונים הם תחתונים לעולם!
אלא אלו מעשה נסים, ועשה לו הקב"ה במיתתו יותר מבחייו,
והעמידו משה על הסלע והפשיטו בגדי כהונה ובגדי שכינה נלבשים תחתיהם.
(שם כ, כח) "..וילבש אותם את אלעזר בנו"
וכי האיך היה יכול משה להלביש את אלעזר בגדים כסדרן? אלא כבוד גדול חלק לו המקום במיתתו יותר מבחייו;
שלבשו בגדי שכינה תחלה למטה, והפשיט אהרן את הבגדים כסדרן, והלביש את אלעזר בגדים כסדרן.

ז

על ויקרא ח ח

הסדר המופיע כאן הוא סדר לבישת בגדי הזהב של הכהן הגדול לדורות.
עבודתו של אהרון היתה במשך שבעה ימים כמסייע למשה, וביום השמיני עבד בעצמו, הדרשה משווה את דרך החניכה של אהרון לזו של הכהן הגדול לדורות, יומא א ב-ג, אלא שאהרון לא לבש בגדי לבן כשעבד לבדו ביום השמיני.

"וישם עליו את החֹשן" פרשה זו נלמדה לשעתה ונלמדה לדורות.
נלמד לשירות יום ויום ולשירות יום הכפורים. בכל יום משמש בבגדי זהב וביום הכפורים בבגדי לבן.

ח

על ויקרא ח ט

השוו לעיל משנה ג. סדר הדיון כאן שונה מזה שבשמות כט בכמה עניינים: שם (פס' ה-ט) מופיע האבנט בסוף סדר הלבשת אהרון, ואילו כאן (פס' ז-ט) הוא מופיע במקוו – בין הכתונת והמעיל; שם (פס' טז-יח) תוארה הקרבת איל העולה לפי סדר הזמנים, ואילו כאן (פס' יט-כא) נראה כאילו רחיצת הקרב והכרעיים באה אחרי הקטרת חלקים מהאיל; שם (פס' א-ה) דובר בתחילה על הקרבנות ואחר כך על הבגדים, ואילו כאן (פס' ב) הסדר הפוך; אבל ההבדלים הם רק בסדר הדיון, ולמעשה נעשו שני הדברים במקביל.

"וישם את המצנפת על ראשו" - ולא כסדר האמור להלן אמורים כאן.
להלן (שמות, כט) הסדיר את הקרבתם כסדרן וכאן הוא מסרגן.
להלן (שמות, כט) הסדיר את הקרבנות תחלה ואחר כך הסדיר את הבגדים;
וכאן הסדיר את הבגדים תחלה ואחר כך הסדיר את הקרבנות.

ט

על ויקרא ח י

ר' יהודה מציג את שמן המשחה כמעשה ניסים, מעין הנס של אליהו בשמן של האלמנה מצרפת, ראו מלכים א יז טז: בהכנתו היה הין (12 לוג) שמן, ולמעשה הוא הספיק למשיחת המשכן וכליו, אהרון ובניו, כהנים גדולים לדורות, ואף מלכים אחדים!
הכנת שמן המשחה היתה חד פעמית, וראו גם תוספתא מכות ד ג, וכן תוספתא כריתות א א.

"ויקח משה את שמן המשחה"
ר' יהודה אומר: שמן המשחה שעשה משה במדבר - מעשה נסים נעשה בו מתחלתו ועד סופו.
שמתחלה לא היה אלא שנים עשר לוג, שנאמר (שמות ל, כד) "ושמן זית הין"
לסוך בו עצים להרטיב את עצי הבשמים לא היה מסתפק! כמה האור שורף! כמה העצים בולעים! כמה יורה בולעת!
ממנו נמשחו אהרן ובניו, ומשכן וכליו כל שבעת ימי המלואים! ממנו נמשחו כהנים גדולים ומלכים!

ראו תוספתא סנהדרין ד ו.

ואפילו כהן גדול בן כהן גדול טעון משיחה. ואין מושחים מלך בן מלך.
ומפני מה משחו את שלמה? מפני מחלוקתו של אדוניהו.
ואת יואש? מפני מחלקותו של עתליה.
ואת יהואחז? מפני מחלקותו של יהויקים, שהיה גדול ממנו שתי שנים.

וכולו קיים לעתיד לבא, שנאמר (שמות ל, לא) "שמן משחת קדש יהיה זה לי לדרתיכם".

י

על ויקרא ח י

בגדי הכהנים נרטבו מהשמן שנמשחו בו אהרון ובניו, ואילו את כלי המקדש משח משה ישירות, ולא הסתפק במשיחת המשכן באופן כללי. דורש "מידותיו" – מדיו, בגדיו.

"וימשח את המשכן ואת כל אשר בו" - לא כמשיחת אהרן ובניו, שלאחר שמלביש היה מושחן;
וכן הוא אומר: (תהילים קלג, ב) "כשמן הטוב על הראש..."
יכול שמשחן עד שלא הלבישם? תלמוד לומר "שֶׁיֹּרֵד על פי מדותיו"
אבל משיחת כל הכלים - כל כלי וכלי בפני עצמו טעון משיחה
שנאמר (ויקרא ח, יא) "וימשח את המזבח ואת כל כליו ואת הכיֹר ואת כנו לקדשם"
הא למדת שכל כלי וכלי טעון משיחה בפני עצמו.

יא

על ויקרא ח יג

ראו לעיל משנה ו: משה השפיל את עצמו לא רק בהלבשת אהרון אלא גם בהלבשת בניו, מפני שכך צווה.

"ויקרב משה את בני אהרן וילבישם כתנת" - כשם שנעשה משה סגן לאהרן - כך נעשה סגן לבניו.
כשם שפקדו על בגדי אהרן - כך פקדו על בגדי בניו,
שנאמר (שמות כח, ב) "ועשית בגדי קדש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת",
ואומר (שמות מ, יד) "ואת בניו תקריב והלבשת אֹתם כֻּתֳּנֹת".

יב

על ויקרא ח יד

בשמות כט יד נקרא הפר "חטאת" רק אחרי שפורט סדר הקרבתו ושריפתו; ואילו כאן הוא מכונה כך כבר בפס' ב, כי משה ידע שסוף הפר להישרף כפר חטאת.

"ויגש את פר החטאת" - מתחלה לא נקרא 'פר החטאת'
שנאמר (שמות כט, א) "וזה הדבר אשר תעשה להם לקדש אתם לכהן לי לקח פר אחד בן בקר וְאֵילִם"
כשהוא פורט את מעשיו - היה נקרא 'פר החטאת'.

הפר הוא חטאת הכהן, ולא פר העלם דבר של הציבור - ראו הוריות ב ג. נראה שהוא נועד לכפר על חטא העגל, המיוחס לאהרון ולא לציבור כולו; וראו לעיל משנה א.

(ויקרא ח, יז) "ואת הפר ואת ערו ואת בשרו שרף באש מחוץ למחנה"
אין אנו יודעים אם חטאת אהרן ובניו היה או חטאת הצבור היה?
כשהוא אומר (ויקרא ח, ב) "קח את אהרן ואת בניו אתו" - הוי אומר: חטאת אהרן ובניו ולא חטאת הצבור היה.

יג

על ויקרא ח יד

ראיה נוספת לכך שהפר נועד לכפר על הכהנים ולא על הציבור.

"ויסמך אהרן ובניו את ידיהם על ראש פר החטאת" - וכי אהרן ובניו סומכים על כל הקרבנות?
אלא מפני שהם קרבנותיהם - סמכו עליו.

הגהתי על פי הגר"א: החטאת היתה לאהרון ולבניו בשותפות, ולכן סמכו כולם את ידם על ראש הפר. לעניין קרבן השותפים ראו תוספתא מנחות י ד. אבל פר כהן משיח אינו מובא בשותפות אלא כקרבן יחיד, והכהן בלבד סומך עליו.

מקיש קרבנות שותפים לקרבנותיהם:
מה קרבנותיהם טעונים סמיכה לכל אחד ואחד - אף קרבנות שותפים טעונים סמיכה לכל אחד ואחד.
אבל יחיד - כל אחד ואחד סומך על קרבנו, שנאמר (ויקרא ג, ב) "וסמך ידו על ראש קרבנו".

יד

על ויקרא ח טו

בימי המילואים משה היה כהן יחידי, ועשה בעצמו את כל עבודות הכהונה, וראו גם יומא א ב.

"וישחט ויקח משה את הדם" - כל שבעת ימי המלואים היה משה משמש בכהונה גדולה:
הוא היה שוחט, הוא היה זורק, הוא היה מזה, הוא היה מחטא, הוא היה יוצק, את שיירי הדם הוא היה מכפר.
לכך נאמר 'וישחט ויקח משה'.

משה נמשל כאן לאמו של אהרון, והוא מלמד אותו את מעשה הקרבנות. משה עצמו אינו זקוק לאחר שינחה אותו כיצד לעשות את העבודות. רשימת המלאכות לקוחה מפס' טו.

משל למה הדבר דומה? לבת מלכים שנשאת כשהיא קטנה
ופסקו עם אמה שתהא משמשת עד שתלמד בתה
אף כך אהרן: תחלה היה לוי, שנאמר (שמות ד, יד) "הלא אהרן אחיך הלוי",
כשנבחר להיות כהן גדול - אמר לו הקב"ה למשה "אתה תשמשני עד שילמד אהרן אחיך".
היה משה שוחט - ואהרן רואה אותו; זורק - ואהרן רואה אותו; מזה - ורואה אותו; מחטא - ורואה אותו;
יוצק - ורואה אותו; מכפר - ורואה אותו.

טו

על ויקרא ח טו

מדוע יש לכפר על המזבח לפני שהתחילו בעבודה? – כי יתכן שכבר הנחושת שממנה נעשה המזבח, שניתנה כנדבה – כרוכה בחטא של גזל. דורש "גזל בעולה" – גזל במזבח העולה.

"ויקדשהו לכפר עליו" - כפרה זו, איני יודע מהו?
מנין אתה אומר שלא היה כפרה זו, אלא שאמר משה:
בשעה שצוה אדון העולם להתנדב בדבר המקדש - דחקו ישראל איש איש והביאו שלא בטובתם.
תהא כפרה זו, שלא יתנדב אדם גזל למקדש!
וכן הוא אומר (ישעיהו סא, ח) "כי אני ה' אוהב משפט שֹׂנֵא גָזֵל בְּעוֹלָה".

טז

על ויקרא ח טז

מכאן לומדים שיש להקטיר על המזבח את החלב גם בפרים ושעירים הנשרפים.

"ויקח את כל החלב אשר על הקרב.." - למדנו משתי אלו פרשיות משמות כט ומויקרא ח. מנהג לדורות.
מפני שהייתי אומר: פרים הנשרפין ושעירים הנשרפין,
הואיל ואין נאכלים - יהיו כולם נשרפים ולא יהיה מהן למזבח כלום.
לכך נאמר "ויקח את... החלב" - וזאת היתה תרומתן למזבח.
ושאר הפר שרף, שנאמר (ויקרא ח, יז) "ואת הפר ואת עורו ואת בשרו שרף באש מחוץ למחנה".

יז

על ויקרא ח טז

עולת יחיד ודיניה פורטו לעיל, בדיבורא דנדבה פרק ד ד-ו, אבל הלכות עולת הציבור לא נלמדו אלא מפרשתנו. אמנם פרים ושעירים הנשרפים אינם מופשטים, ראו תוספתא זבחים יא ג; אבל בין הקרבנות המוקרבים על המזבח, בדומה לאיל העולה - אין ניתוח ללא הפשט.

[יז] "ויקרב את איל העולה ויסמכו" - מכאן למדנו סמיכה לעולה.
"וישחט ויזרק משה את הדם" - מכאן למדנו זריקה לעולה.
"ואת האיל נתח לנתחיו" - כל המפורש בעולת יחיד מפורש כאן, חוץ מהפשט
ויש אומרים: אין נתוח בלא הפשט.

יח

על ויקרא ח כ-כא

פרשת המילואים עוסקת בזמן שלפני פרשת ויקרא, שבה למדנו את הלכות העולה וחטאת; הדרשה טוענת שהלכות אלו נלמדו מפרשתנו, ומשה הכליל את הקרבנות שהקריב בימי המילואים ובנה מההכללות הללו את המצוות המופיעות בפרשת ויקרא.
לעניין הרחיצה, המשובצת כאן אחרי מקומה הנכון, שהוא לפני הקטרת האיל למזבח (באמצע פס' כ), ראו גם לעיל משנה ח. הדרשה מצביעה על הדמיון בין פרשת הקרבת איל העולה אצלנו למקבילה בויקרא א.

 "ויקטר משה את הראש ואת הנתחים ואת הפדר"
כמו שנאמר להלן (ויקרא א, יב) "ונתח אתו לנתחיו ואת ראשו ואת פדרו וערך" - מכאן למדו.
"ואת הקרב ואת הכרעים רחץ במים"
כמה שנאמר להלן (ויקרא א, ט) "וקרבו וכרעיו ירחץ במים" - מכאן למדו.
"ויקטר משה את כל האיל"
כמה שנאמר להלן (ויקרא א, יג) "והקריב... את הכל והקטיר המזבחה" - מכאן למדו
"עולה הוא לריח נחוח אשה לה'"
כמה שנאמר להלן (ויקרא א, יז) "אשה ריח נחוח לה'" - מכאן שכולם ניתנים לאישים.

יט

על ויקרא ח כב

מה דורשים מהמילה "השני"? – הרי כבר נאמר (בפס' ב) שיש שם שני אילים!
הדרשה טוענת שנוכחות של פר, שני אילים וסל מצות היתה חיונית להקדשת הכהנים.

"ויקרב את האיל השני" - והלא כבר זווג הכתוב שני אלים זה כנגד זה,
אם כן למה נאמר "ויקרב את האיל השני"?
שאם הביא פר ואחד מן האלים - לא יצא ידי קידושם;
שני אלים ולא הביא פר - לא יצא ידי קידושם;
שני אלים ופר ולא הביא סל המצות - לא יצא ידי קידושם.

כ

על ויקרא ח כב

המילה "מילואים" מורה על מילוי והשלמה, ומכאן שמדובר בשלמים, והשוו לעיל נדבה פרק טז ב.

"איל המלואים" - שמשלים את הכל; מלמד שהמלואים שלמים לאהרן ולבניו.

דורש "יסמכו"-ישמחו. מעמד ההקדשה שימח את הכהנים והם חגגו בו יום טוב, והשוו יומא ז ד.

"ויסמכו... את ידיהם על ראש האיל" - סמכו ידיהם עליו בשמחה ועשו יום טוב.
משל למי שפרע חובו - ועשה יום טוב.
אף כך אהרן ובניו, כיון שהשלימו עבודת היום וקידושיו, עבודת כלים וקידושיו
הביאו איל וסמכו ידיהם עליו בשמחה, ועשו יום טוב.

כא

על ויקרא ח כג

ראו לקמן משנה לג – פירוט המתנות (ההזאות) שנתן משה בשלושת הדמים, של פר החטאת, איל העולה ואיל המילואים. דמו של כל אחד משלושת הקרבנות הוזה בדרך אחרת.

"וישחט ויקח משה מדמו" - שלשה דמים האמורים בפרשה - אין דומים זה לזה;
הראשון טעון שש מתנות, והשני שתים, והשלישי י"ג. לכך נאמר "וישחט ויקח משה מדמו"

הגדרת תנוך האוזן ופרק האצבע.

"ויתן על תנוך אזן אהרן הימנית" - זה גדר האמצעי; "ועל בהן ידו הימנית" - זה פרק האמצעי.

כב

על ויקרא ח כד

ראו במשנה הקודמת. כאן מדובר על בני אהרון ושם עליו עצמו.

"ויקרב את בני אהרן ויתן משה מן הדם על תנוך אזנם הימנית" - זה גדר האמצעית;
"ועל בהן ידם הימנית" - זה פרק האמצעי.

כג

על ויקרא ח כה

הדרשות מכאן עד אמצע משנה כו מדגימות ומפרטות את המצוות הנעשות בכל חפץ הניתן לאדם ע"י הקב"ה.

"ויקח... את כל החלב" - אין לך כל דבר ודבר שאין בו מצוה למקום.
פירות יש בהן מצות הרבה: תרומות ומעשרות, חלה ובכורים, הלקט והשכחה והפאה;
שערי בתים ושערי מדינות - יש בהם מצוה למקום, שנאמר (דברים ו, ט) "וכתבתם על מְזוּזֹת ביתך ובשעריך"

כד

על ויקרא ח כה

מצוות הקשורות לבגדים – מדובר בשתי מצוות הסותרות זו את זו, וראו ספרי דברים רלג.

בגדים יש בהם מצוה למקום, שנאמר (דברים כב, יא) "לא תלבש שעטנז";
טלית יש בה מצוה למקום, שנאמר (דברים כב, יב) "גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה לָּךְ"

כה

על ויקרא ח כה

בכור בהמה טהורה ומצוותו.

בהמה טהורה יש בה מצוה למקום
שנאמר (דברים טו, יט) "כל הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך הזכר תקדיש לה' אלקיך"

כו

על ויקרא ח כה

לפי הדרשה מצוות פדיון פטר חמור חלה על בכור כל בהמה טמאה, כדעת הקראים, ובהתאם לפשט בבמדבר יח טו, וראו מכילתא דעמלק א, שם מנסה ר' אליעזר לנמק את ההבחנה בין פטר חמור לפטר שאר בהמה טמאה. וראו בכורות א ב.
לעניין חיה ועוף מוזכרת מצוות כיסוי הדם.

בהמה טמאה יש בה מצוה למקום, שנאמר (שמות לד, כ) "ופטר חמור תפדה בשה";
חיה, הגדילה במדבר והעוף, הפורח באויר - הזהיר עליהם הכתוב: כשיבואו לידך לא יהיה מחוסרים מצוה
שנאמר (ויקרא יז, יג) "איש איש מבית ישראל אשר יצוד ציד חיה או עוף אשר יאכל ושפך את דמו וכסהו בעפר"
ושאר בהמה וחיה שלא פרט הכתוב שמם - עשאם כלל, שלא יהיו מחוסרים מצות
שנאמר (ויקרא כז, כח) "אך כל חרם אשר יחרם איש לה'"

לאחר שהשלים הדרשן את הטענה שבכל דבר חולין יש מצווה כלשהי, הוא ממשיך וטוען שבקדשי מקדש יש יותר ממצווה אחת: הזאת הדם והקטרת האימורים נוספים על שריפת הפרים והשעירים הנשרפים, וראו לעיל משנה טז.

קדשי מקדש יש בהם מעלות על גבי מעלות. כיצד?
פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים - אמר הכתוב יהיה דמם ואימוריהן למזבח!

כז

על ויקרא ח כה

עור העולה אינו כשאר הבשר, אלא יש בו מצווה מיוחדת – לתיתו לכהן.
בבהמת השלמים – הדם והאימורים אינם נאכלים עם הבשר אלא מוקטרים על המזבח; כאן מסתיימת הדרשה שנפתחה במשנה כג, בפסוק הנדרש. מבנה הדרשה הוא כעין "פתיחתא", אלא שהיא אינה פותחת בפסוק מרחוק אלא בטענה כללית, שבכל דבר יש מצווה, ושבקדשים יש מצווה מיוחדת.

עולה, כולה כליל; אמר הכתוב יהי עורה מתנה לכהנים!
שלמים, הנאכלים לבעלים; אמר הכתוב יהי דמם ואימוריהן למזבח !
לכך נאמר "ויקח את החלב ואת האליה...ואת שוק הימין" - זו היתה תרומתן למזבח

כח

על ויקרא ח כז

הנפת "הכל" ע"י הכהנים היא חלק מטקסי קרבן השלמים, אבל המילה "הכול" רומזת לתנופות שאינן רק בשלמים: למנחת סוטה ולאיל האשם של המצורע; ראו סוטה ג א ומנחות ה ו.

"ויתן את הכל על כפי אהרן ועל כפי בניו", וכי כל הקרבנות ניתנים לידי הבעלים?
אלא ללמדך איך משקין את הסוטה ומטהרין את המצורעין.

כט

על ויקרא ח כז-כח

ראו משנה כח: תנופת הקרבנות – שלמים למיניהם ואשם המצורע; וכן הדגים להם את הנפת מנחת הסוטה.

"וינף אתם תנופה לפני ה'" - הוא הדין, ללמדך תנופת הקרבנות.
"ויקח משה... מעל כפיהם" - הוא הדין, ללמד איך נוטל מנחה מעל ידי סוטה ומניפה.

ל

על ויקרא ח כח

יום הקרבת המילואים היה יום טוב; והשוו לעיל משנה כ, שהיה יום שמחה לאהרון ובניו.

"מִלֻּאִים הם לריח ניחח" - מלמד שהמלואים קרוים 'ריח ניחוח'.
והלא דברים קל וחומר: מלך בשר ודם קונה לו אוהב - ועושה לו יום טוב,
מלך מלכי המלכים הקב"ה, שהעמיד לו כהן - על אחת כמה וכמה!

לא

על ויקרא ח כט

רומז לדרשה דלעיל צו פרק טז י, שהדלקת האש במזבח אינה עבודה שמקובל לתת עליה שכר, אבל הקב"ה אינו מקפח את שכרו של משה ומעניק לו את החזה כשכר.

"ויקח משה את החזה ויניפהו תנופה לפני השם" - מלמד שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה.
וכן הוא אומר (מלאכי א, י) "מִי גַם בָּכֶם וְיִסְגֹּר דְּלָתַיִם וְלֹא תָאִירוּ מִזְבְּחִי חִנָּם".

לב

על ויקרא ח כט

למרות שהכהונה של משה היתה זמנית הוא זכה בחזה, קל וחומר כהן שעובד בקביעות יזכה בשכר.

"מאיל המלאים למשה היה למנה" - והרי דברים קל וחומר:
ומה אם מי ששמש בכהונה גדולה שעה אחת - נוטל לו חלק בכהונה גדולה
המשמש בכהונה לעולם - על אחת כמה וכמה!

לג

על ויקרא ח ל

ראו לעיל משנה כא: בדמים של פר החטאת, איל העולה ואיל המילואים נהגו הזאות (מתנות) שונות: דם הפר נזרק על ארבע קרנות המזבח, על גג המזבח לחיטוי, ושארית הדם נשפכה על היסוד לכפרה.
דמו של איל העולה ניתן על שתי פינות המזבח, שהן ארבע צלעותיו, כדין עולה הרגיל.
דמו של איל המילואים ניתן בשלושה מקומות בגופו של אהרון ובשלושה בגופם של בניו, מתנה אחת למזבח, שלוש הזאות על אהרון ובגדיו ושלוש על בניו ובגדיהם. את נתינת הדם ואת הזאתו על ארבעת בני אהרון יש מונים כשש מתנות – שלוש על נדב ואביהוא ושלוש על פנחס ואלעזר – ויש המונים אותן כ12 מתנות – שלוש על כל אחד מבני אהרון. בהתאם גדל מספר המתנות הכולל מאיל המילואים ל19 או ל31.

"ויקח משה משמן המשחה ומן הדם" - ג' דמים האמורים בפרשה אין דומים זה לזה.
הראשון טעון שש מתנות, והשני שתים, והשלישי י"ג
הראשון טעון הזיה ומתן סביב, וחיטוי, יציקה וכפרה;
והשני שתים - זריקה ומתן סביב
והשלישי י"ג - טעון שש מתנות בהונות - של שלש באהרן ושלש בבניו.
ויש אומרים תשעה - שלש באהרן ושש בבניו; ויש אומרים ט"ו - שלש באהרן ושתים עשרה בארבעה בניו,
שנאמר (במדבר ג, ג) "אלה שמות בני אהרן הכהנים המשֻׁחים אשר מִלֵּא ידם לְכַהֵן".
וטעון זריקה לגבי מזבח.

לד

על ויקרא ח ל

וטעון שש הזיות - שלש באהרן ושלש בבניו. ויש אומרים תשע - שלש באהרן ושש בבניו
ויש אומרים ט"ו - שלש באהרן וי"ב בבניו.

הזאת הדם על אהרון, על בניו ועל בגדיהם היא הפעולה האחרונה של הקדשתם ככהנים, אחרי נתינת הדם על בהונותיהם ועל אזניהם ואחרי זריקת דם על המזבח.

"ויז על אהרן ועל בגדיו ועל בניו ועל בגדי בניו" - הא למדת שלא נשלם קידוש אהרן ובניו אלא בהזאת הדם.

לה

על ויקרא ח לא

אכילת איל המילואים שונה מאכילת שלמים רגילים: הכהנים עצמם אוכלים אותם ולא נשיהם ועבדיהם; זמן אכילתם הוא עד למחרת בבקר ולא עד הערב שאחריו. כלומר אכילת המילואים דומה לאכילת קדשי קדשים.

"ויאמר משה אל אהרן ואל בניו בשלו את הבשר פתח אהל מועד"
כמו שנאמר להלן (שמות כ"ט, ל"ב-ל"ג) "ואכל אהרן ובניו את בשר האיל ואת הלחם אשר בסל."
וכתיב (ויקרא ח, לב) "והנותר בבשר ובלחם באש תשרופו", מלמד שהמלואים - מותרן לשריפה.

לו

על ויקרא ח לג

הדרשה מיישבת את תיאור חנוכת המשכן ההדרגתית שלפנינו עם שמות מ יז, המתאר הקמה חד פעמית של המשכן: הפסוק משמות עוסק בהקמה הסופית של המשכן, ביום השמיני של המילואים. כלומר קרבנות המילואים היו בכג אדר, והיום השמיני היה ראש חודש ניסן (אדר חסר), ואז הוקם המשכן לעבודה קבועה. ר' יוסי טוען שבמשך ימי המילואים היה משה מקים את המשכן ומפרקו פעמיים ביום, בבקר להקרבת תמיד של שחר ואחרי הצהריים להקרבת תמיד של בין הערביים, וביום השמיני הקים אותו בבקר ופירקו, והקים אותו אחה"צ והפעם לא פירק אותו.

"ומפתח אהל מועד לא תצאו שבעת ימים" - מכאן אמרו: בכ"ג באדר קרבו מלואים.
כ"ג ושבעה - הרי שלשים; באחד בניסן שלמו מלואים.
"כי שבעת ימים ימלא את ידכם"
כל שבעת ימי המלואים היה משה מעמיד את המשכן כל בקר ובקר, ומקריב קרבנותיו עליו ומפרקו.
בשמיני העמידו ולא פרקו. ר' יוסי ברבי יהודה אומר: אף בשמיני העמידו ופרקו.

לז

על ויקרא ח לד

ישיבת אהרון ובניו בפתח אהל מועד במשך שבעה ימים דומה לישיבת הכהן הגדול בלשכת פרהדרין בשבעת הימים לפני יום הכיפורים (ראו יומא א א,) ולהכנת הכהן השורף את הפרה האדומה (ראו פרה ג א.) ואכן, כמו ביום כיפור, גם כאן מדובר על כפרה, כנזכר בסוף הפסוק.
הכפרה שבימי המילואים, כמו המשיחה בשמן המשחה – יקדשו ויכפרו על הכהנים גם אחרי שיקומו בתחיית המתים, והשוו דברי ר' יהודה לעיל פרק יח א.

"כאשר עשה ביום הזה צוה ה'" מכאן אמרו
שבעת ימים קודם יום הכפורים מפרישין כהן גדול מביתו ללשכת פרהדרין.
וכשם שמפרישין כהן גדול מביתו - כך מפרישין כהן השורף את הפרה מביתו.
ולמה מפרישין שבעה? שמא תמצא אשתו ספק נדה וידחה כל שבעת הימים.
"צוה ה' לעשות לכפר עליכם" - אמר להם: כפרה זו תכפר עליכם עד שיחיו המתים!

לח

על ויקרא ח לה-לו

אהרון ובניו הובטחו ע"י משה שלא ימותו כשישבו בפתח אהל מועד, וההבטחה קויימה ע"י הקב"ה, שקיבל את הכהנים. קל וחומר מי שמקיים את מצוות התורה שהן דברי הקב"ה – הקב"ה יקבלו. דרשה בסגנון "הפטרה", המופיעה בדרך כלל בסוף פרשה, והמיועדת לעודד את קהל השומעים – ראו גם ספרי במדבר עח, ומכילתא שירה ב.

"ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה שבעת ימים ושמרתם את משמרת ה' ולא תמותו"
והרי דברים קל וחומר: ומה אם מקיים דברי בשר ודם, המקום מקבלו - המקיים דברי המקום, על אחת כמה וכמה!

אהרון ובניו לא הטילו ספק בנבואתו של משה, למרות שאהרון לא קיבל את הדברים ישירות.
לעניין השמחה של אהרון ובניו השוו לעיל משנה כ. השמחה בקיום המצווה מתוארת כשבחם של הכהנים.

"ויעש אהרן ובניו..." - ששים ושמחים כששומעים דברים, לקבל מפי משה כשומעים מפי הקב"ה.
לכך נאמר "ויעש אהרן ובניו את כל הדברים אשר צוה ה' ביד משה" - כדַי השליח לשולחיו, כדַי המצוה למי שנצטוה.