ביאור:משנה מגילה פרק א

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

משנה מבוארת    •     משנה עם מפרשים

• זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
• מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
• נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
• נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
• קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
• טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין

מסכת מגילה: א ב ג ד

מסכת מגילה עם מפרשי המשנה: א ב ג ד

----

מבוא למסכת מגילה ומבנה המסכת

מבוא למסכת מגילה

חג הפורים הוא החג הקדום ביותר מבין אלו שאינם מופיעים בתורה. לכן עוסקים חז"ל במסכת זו הרבה בשאלת ההיתר שראו לעצמם לתקן תקנות ולחדש מועדים שאינם מופיעים בתורה שבכתב. במגילה עצמה מוזכרות המצוות של המשתה, משלוח מנות ומתנות לאביונים (אסתר ט כב), ואילו מקרא המגילה עצמה אינו מופיע כחובה. אבל המשנה עוסקת רק בקריאת המגילה, ושאר המצוות כמעט אינן נדונות בה אלא רק בתלמודים.

עיצוב החג שונה משאר החגים: הוא תלוי בזמן ובמקום, ולעיתים חוגגים אותו בשלושה תאריכים שונים. החג אינו כללי, אלא זמניו משתנים ממקום למקום. עם זאת, ניתן לראות דווקא כאן היבט קהילתי ברור, הקובע את החג על פי צרכי הקהילה.

קריאת המגילה דומה לקריאת התורה בבית הכנסת, ובכלל, בית הכנסת, כמרכז הקהילה, הוא המקום שבו מתבצעים טקסי החג. המגילה היא הנקודה המוצקה ביותר בחג הפורים, וקדושתה עולה אף על זו של התורה. שאר המאפיינים של החג חלשים יותר מאלו שבשאר חגי השנה.

גם האופי הגלותי המובהק של המגילה שבמרכזה שושן הבירה, הוא בעוכרי החג. נראה שזו הסיבה לכך שבימי בית שני היתה מגילת אסתר נדירה, והיו קהילות שלא החזיקו בה כלל, כגון עסיא (אולי עציון גבר, ראו מגילה יח ב), וכן כת קומראן. במשנה, מכל מקום, המגילה תופסת מקום מכובד, אבל היא נקשרת לירושלים ולא לשושן. יתכן שלפנינו מיזוג של חג הפורים הגלותי עם חג שנחגג באותו זמן בירושלים (טז אדר), המופיע במגילת תענית.

נראה שחכמים מבקשים לרמוז על גישתם, שבה מוכנס חג הפורים למערכת קהילתית, ולא לאומית כללית, אבל עקב כך מתאפשר להם להעמיד במרכזו דווקא את ירושלים. שורת ההשוואות שבמחצית השניה של פרק א, שבמבט ראשון אינה קשורה כלל לחג הפורים, מבטאת היטב את המתח המאפיין את הקהילה בין הפרטי לכללי, וכן את המרכזיות של ירושלים. ההשוואה בין שבת, יום טוב ויום הכיפורים יוצרת ציפיה להוספת פורים למערכת החגים, למרות שאין בו איסור מלאכה.

גם מצוות קריאת המגילה עוברת טיפול דומה: בלי לומר זאת במפורש, מצביעים חכמים על הקדושה המיוחדת במגילה, העולה מבחינות מסוימות על זו של ספר התורה. מצוות הקריאה ביום דווקא דומה למצוות נוספות, החלות ביום, ומפורטות בפרק ב.

פרק ג מוקדש לבית הכנסת ולקדושתו, ולקריאת התורה - ושוב נרמזת כאן גם קריאת המגילה. בפרק ד, הנפתח גם הוא בדיני המגילה, מובאים דיני התפילה בציבור, וההגבלות העולות מדינים אלו לגבי מינים וכתות שונים, ולגבי תכנים שונים בתנ"ך. מדינים אלו עולה שוב השאלה של המתח בין הקהילתיות מחד לבין האחדות הלאומית מאידך. בפרק ד נראה שהמשנה מדגישה את קדושת המתפללים כמקור לקדושת בית הכנסת, ורואה את הציבור - גם מי שנזקק לתרגום, ואפילו הקטן, בחלק מהמקרים - כמכובד ומקודש, מעצם השתייכותו הלאומית והקהילתית.

כוחה של הקהילתיות היא מקור הסמכות לתקן את דיני קריאת המגילה, וכך נסגר המעגל במסכת.

וראו גם

ערך בוויקיפדיה: פורים

,

ערך בוויקיפדיה: קריאת התורה

הלגיטימיות של המגילה ושל החג

על פי גמראנט למסכת מגילה

חטיבה I: פורים - זמן ומקום

"יום הכניסה" מזכיר את אסתר ד טז: לך כנוס את כל היהודים.

זמני המגילה מושפעים מסוג הקהילה (כפרים, עיירות וכו') ומזמן השבת.

הקשר בין הכרך ליהושע בן נון שנוי במחלוקת בתוספתא א, א.

יום הכניסה הוא יום ב או יום ה, וראו רשימת ההלכות המיוחדות לימים אלו בתוספתא תענית ב, ה.

(א) מגילה נקראת באחד עשר, בשנים עשר, בשלושה עשר,

בארבעה עשר, בחמישה עשר. לא פחות ולא יותר.

כרכין המוקפין חומה מימות יהושע בן נון - קורין בחמישה עשר.

כפרים ועיירות גדולות - קורין בארבעה עשר, אלא שהכפרים מקדימין ליום הכניסה:

(ב) כיצד? חל להיות יום ארבעה עשר בשני - כפרים ועיירות גדולות קורין בו ביום, ומוקפות חומה למחר.

חל להיות בשלישי או ברביעי - כפרים מקדימין ליום הכניסה, ועיירות גדולות קורין בו ביום, ומוקפות חומה למחר.

למרות שפורים אינו חג המצליח לאחד סביבו את כל העם באותו יום, (אולי עקב אפיו הגלותי), מנצלים חז"ל את החולשה הזאת כדי לצקת בו את הייחוד של ירושלים וארץ ישראל.

לפי ירושלמי מגילה ג ד, לא קוראים מגילה בשבת, כי כבר קראו בתורה, ואין קוראים בשני ספרים.

לגבי השיקולים במקרים שחל להיות בערב שבת או בשבת - ראו תוספתא א, ב.

וראו דברי ר' יוסי על הסכנה בקריאת המגילה בהלכה ג שם.

חל להיות בחמישי

כפרים ועיירות גדולות קורין בו ביום, ומוקפות חומה למחר.

חל להיות ערב שבת - כפרים מקדימין ליום הכניסה,

ועיירות גדולות ומוקפות חומה קורין בו ביום.

חל להיות בשבת -

כפרים ועיירות גדולות מקדימין וקורין ליום הכניסה, ומוקפות חומה למחר.

חל להיות אחר השבת - כפרים מקדימין ליום הכניסה, ועיירות גדולות קורין בו ביום, ומוקפות חומה למחר:

תקדימים להזזת מועדים בגלל השבת.

הבחנה בין הקריאה הנערכת ביום הכניסה לבין השמחה, הנערכת בזמנה: ביום הקריאה המוקדם מותרים בהספד ובתענית, אבל מתנות לאביונים נותנים ביום הקריאה גם אם הוא הוקדם, וראו תוספתא א, ד. כך יתכן שיחלקו מתנות לאביונים ביום תענית!

(ג) איזו היא "עיר גדולה"? - כל שיש בה עשרה בטלנים. אנשי מנגנון ציבורי

פחות מכאן - הרי זה "כפר".

באלו אמרו "מקדימין ולא מאחרין".

אבל זמן עצי כהנים, ותשעה באב, וחגיגה, והקהל - מאחרין ולא מקדימין.

אף על פי שאמרו "מקדימין (ולא מאחרין)" - מותרין בהספד ובתעניות ו[חייבים ב]מתנות לאביונים.

אמר רבי יהודה: אימתי? חלים דיני ההקדמה שבמשנה א-ב - מקום שנכנסין בשני ובחמישי.

אבל מקום שאין נכנסין לא בשני ולא בחמישי, אין קורין אותה - אלא בזמנה:

ראו עדויות ז, ז.

אם עיברו את השנה אחרי פורים - יהיה פעמיים פורים באותה שנה...

(ד) קראו את המגילה באדר הראשון, ונתעברה השנה - קורין אותה באדר השני,

חטיבה II: אין בין פורים לחגים ואין בין ירושלים לשושן: היבט פרטי והיבט ציבורי בפורים

ההלכות הפותחות ב"אין בין" מסודרות בזוגות. כל צמד הלכות מסודר לפי פרט וכלל, וניתן גם להציג את רוב הדיונים כהצבעה על הפער בין הצד המהותי לבין הצד הנסיבתי: השבת קדושה, ויו"ט תלוי בבית הדין; המוחלט הוא מצורע ואילו המוסגר הוא זמני וכו'. המגילה היא זמנית והתורה קבועה.

וראו הלכות נוספות בלשון זו בתוספתא א, ו ואילך.

לעניין ההבדלים בין אדר לאדר ראו דעה שונה בתוספתא א, ו.

שבת כמצב ביניים בין יום טוב (וההבדל ביניהם בתחום הפרט) לבין יום הכיפורים (וההבדל הוא בעונש - בתחום הכלל), וראו ביצה ה, ב.

ומתבקש כאן: "אין בין פורים ליום טוב אלא איסורי מלאכה", שמתנות לאביונים ומשתה מצאנו גם בראש השנה (ראו נחמיה ח י).

עד לכאן הלכות הזמן, שמבחינתן פורים חלש מכל החגים. מכאן הלכות האדם והמקום.

אין בין אדר הראשון לאדר השני - אלא קריאת המגילה, ומתנות לאביונים: ובשניהם אסורים בהספד ותענית

(ה) אין בין יום טוב לשבת - אלא אוכל נפש בלבד.

אין בין שבת ליום הכפורים

אלא שזה זדונו בידי אדם - וזה זדונו בכרת:

(ו) אין בין המודר הנאה מחברו למודר ממנו מאכל

ראו נדרים ד, א, וקינים א, א.

נדר לפרט ונדר לכלל.

יום טוב כנדר ופורים כנדבה: יום טוב מחייב ("באחריותן") ופורים נחגג מתוך אהבה ורצון חופשי ופרטי.

אלא דריסת הרגל, וכלים שאין עושין בהן אוכל נפש.

אין בין נדרים לנדבות

אלא שהנדרים חייב באחריותן, ונדבות אינו חייב באחריותן:

ההלכות במשנה זו שאובות מכלים א, ה, אבל באותו פרק נקשרים הזב והמצורע גם לענייני קדושת המקום: הזב אינו נכנס להר הבית, לפי משנה ח שם, ובמשנה ז שם מוצגת ההלכה שהמצורעים - גם המוסגר וגם המוחלט -יוצאים מערים מוקפות חומה.

המצורעים והזבים מסמלים את הפרט, אבל הטהרה והתגלחת של המצורע במקדש מסמלות את חזרתו לחברה.

(ז) אין בין זב הרואה שתי ראיות לרואה שלש

אלא קרבן.

אין בין מצורע מוסגר למצורע מוחלט

אלא פריעה ופרימה.

אין בין טהור מתוך הסגר לטהור מתוך החלט

אלא תגלחת וצפרים:

המגילה כספר תורה ויותר: אינה נכתבת אלא אשורית, (ראו להלן ב, א.)

ספרי התורה הם רשות הציבור התרבותית, ואילו התפילין והמזוזות הם פרטיים. בעניין זה גדול כח הפרט מכח הציבור, והמגילה דומה דווקא לתפילין.

רשב"ג מיצג את התפיסה העתיקה המקדשת את תרגום השבעים ליוונית. וראו תוספתא ג, יג, שלמרות שהתירו לכתוב ספרי תורה בלעז עדיין הקפידו שתחילת הקריאה וסיומה יהיו בעברית.

(ח) אין בין ספרים לתפילין ומזוזות

אלא שהספרים נכתבין בכל לשון

ותפילין ומזוזות אינן נכתבות אלא אשורית.

רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף בספרים לא התירו שיכתבו, אלא יונית:

הכהן המשוח מיוחד בקרבנו הפרטי, כי הוא עצמו מקודש, והכהן המשמש מרובה הבגדים מיוחד בהקרבת קרבנות הציבור, כי קדושתו נובעת מהציבור; וראו הוריות ג, ד.

פורים הוא חג "מרובה בגדים".

כל הכהנים הגדולים נכנסים לקודש הקדשים, שבירושלים המוקפת חומה, ומבחינה זאת הם עומדים בניגוד למצורעים, אבל בשני המקרים משלחים משהו - השעיר לעזאזל או הציפור על השדה.

(ט) אין בין כהן משוח בשמן המשחה בימי בית ראשון למרובה בגדים

אלא פר הבא על כל המצוות.

אין בין כהן משמש הוא המרובה בגדים, בבית שני לכהן שעבר

אלא פר יום הכפורים ועשירית האיפה:

(י) אין בין במה גדולה לבמה קטנה - אלא פסחים.

משניות ט-י מחזירות ליום הכיפורים ולנדרים ונדבות, בהקשר הבמות והקרבנות. הפעם מדובר על ההיבטים הציבוריים של יום הכיפורים והנדרים והנדבות - במקדש.

ראו זבחים יד, ד-י, כרקע למשנה זו ולמשנה יא. לפי המשנה, גם בבמה גדולה לא הקריבו קרבנות ציבור אלא רק נדרים נדבות ופסחים. והשוו תוספתא א, יז, שמביאה את הכלל "כל שאינו נידר ואינו נידב קרב בבמת ציבור", ונראה שגירסה זו נכונה יותר מהמשנה.

שושן דומה לבמות, בכך שגם היא מתחרה בירושלים, ונחותה ממנה.

זה הכלל: כל שהוא נידר ונידב - קרב בבמה. קטנה

וכל שאינו לא נידר ולא נידב כגון פסחים וקרבנות הציבור - אינו קרב בבמה:

(יא) אין בין שילה לירושלים

אלא שבשילה אוכלים קודשים קלים ומעשר שני ב"כל הרואה",

ובירושלים - לפנים מן החומה.

הפיסקה על ירושלים עומדת מול הפסקה על השבת, כשני גורמים המעצבים את זמני קריאת המגילה (משנה א).

אין בין שושן לירושלים אלא שאין לירושלים היתר, ותמיד יחגגו בה את שושן פורים, אף לאחר שבשושן יפסיקו. בכך מוצג הפורים כחג ציבורי הקשור לירושלים.

למרבה ההפתעה, דווקא החג הגלותי מדגיש את ייחוד ירושלים וא"י.

החומה במשנה האחרונה מחזירה אותנו למשנה א.

וכאן וכאן, קדשי קדשים - נאכלים לפנים מן הקלעים.

קדושת שילה יש אחריה היתר, לאחר חורבן שילה הותרו הבמות וקדושת ירושלים - אין אחריה היתר: